.

***

“כפירותיהם המובהקות של המקובלים”

הנה אחת מן ההזיות החמורות, ומן הגידופים הנוראים כלפי הבורא יתברך, אשר אימץ ובלבל בספר הפרו-נצרות “זוהר” ומאמיניו עושי רצונו ועובדי עבודתו, הינה המחשבה הנחותה והארורה, והיא, שיש ביד בני אדם השפלים בארץ, לגרום לאיחודים בעליונים, כלומר לגרום השפעות וחיבורים בעליונים, ונקראים לשונות אלו בתור, “זיווג“, “ייחוד”, כלומר, “תשמיש” בעליונים! ולא רק שמייחסים עניני “תשמיש” בעליונים, ולא רק שטוענים שאדם פועל ומפעיל את “העליונים“, אלא אומרים שפעולות הנעשות כאן, הם לא אמורות כלפי המלאכים, אלא הם פעולות המפעימות ופועמות בבורא יתברך יתעלה שמו!! כלומר מכשפי האפילה והחשיכה שר”י, טוענים שהאדם בכוחו, בתפילתו, בכוונתו, משפיע על בוראו האחד והיחיד! ולא רק משפיע עליו יתברך, אלא אף גורם לו לשעשוש עם בת זוגתו או עם חלק מעצמותו!

ואף שנאמר ו-“נסכים” עם הבל פיהם, שהכל זה “משל“, הנה בכל זאת הם מסכימים, כי הגם שזה “משל“, הנה בכל זאת האדם פועל ומפעים את בוראו, כי זו היא תכלית מצוותם לפי דעתם הטפשית. וכמובן זו המחשבה לכשעצמה, מינות רקובה היא. ומלבד שבכך מעידים ומגידים שמכירים את עצמותו, מה שמשה רבינו לא השיג! עוד העזו לומר שהם מפעימים את הבורא על ידי פועלותיהם המהובלות. וכמו שכתב רבינו הטהור (במורה הנבוכים חלק א’ פרק לו’): “ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות [כלפי הבורא יתברך, שתחשוב שיש לבורא יתברך יד או רגל חלילה], או [שתחשוב בדעתך שיש לבורא יתברך] מאורע ממאורעות הגוף, [כגון: לידה, קושי, עצב, נחת רוח, בכי, שמחה, דיבור, שינה, הרגשה וכו’. התפעלות וכו’. דע כי במחשבה זו בלבד], הנך מקנא ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, [והינך] יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה. ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך, או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה [זו] ב[מי ש]עובד עבודה זרה, מפני שאינו עובד [עבודה זרה] אלא [רק] מחמת סכלות או חנוך, מנהג אבותיהם בידיהם”. עכ”ל.

כלומר, מכשפי האופל לא די שהינם שוחרי מאגיה, מיסטיקה, זייפנים, רשעים ועוד. אלא הם הבריות שגורמים לחרון אף יותר מכולם! ובוודאי שיותר גרועים הם מעובדי עבודה זרה. ועל זה אמר בתורתו והזהיר (דברים פרק יא פסוק טז פרשת עקב): “הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם”. ומיד כאשר “סרתם” מן התורה וחוקותיה האמיתיים כפי שהועברו במסורת, אז ודאי כי תעבדו אלהים אחרים, וזה מה שקרא בדיוק עם ספר הפרו-נצרות “זוהר”.

ודע כי כל עניני עבודה זרה שנאסרו בתורה, הם הבל הבלים! כלומר לא אסר הקב”ה את אותם דברים בתורה, מפני שיש בהם כח חלילה, אלא כמו שהזהירה התורה מן השקר בהרבה מן הדברים, כך אותם עניני עבודה זרה, הם שקר גמור והבל מהובל! וכל המאמין בכח עבודה זרה, נחשב ככופר בכל התורה כולה. כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ד): “מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן היא שנאמר, “וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו’, ומפי השמועה למדו שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר, הא למדת שכל המודה [=המודה בלבד! אפילו לא עבד, אלא רק מודה] בעבודת כוכבים, כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר, “מן היום אשר צוה ה’ והלאה לדורותיכם”, וכל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, והוא עיקר כל המצות כולן“. ע”כ. ומי שחולק וכופר בספר הטמא שנקרא, “זוהר”, הרי הוא מודה בכל התורה כולה! שמלבד שלספר זה אין מסורת וכולו מאגיה ואלילות, עוד מרבה הוא באלוהות רבים ומחרף בעצמות ה’!

וכן כתב רבינו במפורש כמה הלכות לאחר מכן (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ו): “כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה’ שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה’ הוא מגדף, לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים כמו שתולין את המגדף ושניהם נסקלין, ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים ששניהם כופרים בעיקר הם”. עכ”ל. כלומר, כל מי שמודה בפיו שיש כח לקמיעות, כח לכישוף, כח לאיזה שהוא סממן מאגי, ואפילו כל המודה בפיו שיש כח לספר “דברים” להגן או להועיל, או שאומר שיש כח לספר תהלים לשמור, כח לאיזו סגולה פגאנית להציל, אפילו שלא עשה שום מעשה! אלא רק מחשב בליבו שיש בדברים אלו תועלת, הרי זה מחרף ומגדף את ה’ יתברך הנכבד והנורא!

כלומר כל מאמיני ושוחרי המאגיה למיניהם, כל המקובלים למיניהם שמאמינים בהבל הסגולות, הקמיעות, המאגיה, המיסטיקה וכו’, כל אלו עובדי עבודה זרה לכל דבריהם! ונדע אנחנו כי כל מי שנטה אחר דבר מעניני עבודה זרה, או נמשך אחר הדבר המעט ביותר מדברי עבודה זרה, הרי הוא מין ארור, אפיקורוס, מצוה לשנאותו ולהשמידו. ואם יש בידינו ספריו, חייבים לשורפם ולבער אותם מקרבנו!

ואמרו בספרי (ספרי דברים פרשת עקב): “וסרתם – מדרך חיים לדרך מות. [שכן מילת “וסרתם” = סר מות], ועבדתם אלהים אחרים, וכי אלהים הם [ויש להם חשיבות בכלל]? והלא כבר נאמר (ישעיה לז יט): “ונתון את אלהיהם באש כי לא אלהים המה”. ולמה נקרא שמם “אלהים אחרים”? שמאחרים את הטובה מלבוא בעולם. עוד סיבה שנאמר על הבל הבלים זה, “אלהים אחרים“, מכיון שעושים את עובדיהם אחרים ומשונים. [כמו עבדי הספירות, וכל מיני כתות שקמו בעם ישראל]. עוד סיבה שנקרא שמם, “אלהים אחרים”, על שם שאחרים קורים אותם אלוהות ולא הבורא יתברך. דבר אחר, “אלהים אחרים” – שאחרים הם לעובדיהם וכן הוא אומר (שם ישעיה מו ז): “אף יצעק אליו ולא יענה מצרתו לא יושיענו”. ע”כ.

.

***

“כפירותיו של ריקי”

בקבלה המזוהמת והארורה מפי הגבורה, ובפרט בממציא תורת הפרו-נצרות החדשה, הוא ספר הזוהר הטמא, אוהבים מאוד את המושג שנקרא, “זעיר אנפין” – ובתרגום לעברית, “קצר אפים”. ו-ריקי בספרו יושר לבב (עמוד יא הדפסה התשפ”ע טרפס הלב): כתב כך, “והנבואה הקטנה האחרת של פסוק (דברי הימים א פרק כח פסוק ט): “וְאַתָּ֣ה שְׁלֹמֹֽה־בְנִ֡י דַּע֩ אֶת־אֱלֹהֵ֨י אָבִ֜יךָ וְעָבְדֵ֗הוּ בְּלֵ֤ב שָׁלֵם֙ וּבְנֶ֣פֶשׁ חֲפֵצָ֔ה כִּ֤י כָל־לְבָבוֹת֙ דּוֹרֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וְכָל־יֵ֥צֶר מַחֲשָׁב֖וֹת מֵבִ֑ין אִֽם־תִּדְרְשֶׁ֙נּוּ֙ יִמָּ֣צֵא לָ֔ךְ וְאִם־תַּֽעַזְבֶ֖נּוּ יַזְנִיחֲךָ֥ לָעַֽד”. פשוט הוא, כי רמזה לי שאחקור להכיר את בוראי כדי שאעבדנו בעבודה הראויה לו, כי ציוה דוד בו לשלמה בנו, באמור לו, “ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם” וכו’. כלומר, לא די לעבוד את ה’ בחיצוניותיו לבד כפשטות אותה העבודה, אלא צריך לכוין בליבו לרוחניות שבה. זה הוא לפי פשוטו של מקרא.

ומדרשו הוא [אין מדרש כזה. רק קורא לזה ריקי “מדרשו” על שם חידושו המהובל והמלא במינות, ומשרבט את זה במילה, “מדרשו“, על מנת שהציבור יקבל את הדברים שהוא הולך לכתוב כעת]: רמז שרמז דוד לשלמה בנו, מה תהיה עיקר עבודתו, והוא “לייחד קוב”ה” [=כלומר דוד המלך אמר לשלמה בנו, וזו היא “עיקר עבודתו” שציוה אותו לפי ריקי, שיעשה שלמה המלך פעולות בליבו ובמוחו, ויגרום לבורא להתייחד עם ישותו! ויש הבדל בין “יִחוּד“, לבין “לייחד“, כי, “יִחוּד” הכוונה לאחד יחיד ומיוחד שאין בו חלוקה. אמנם “לייחד” כמו שסוברים המקובלים ממשיכי ספר פרו-נצרות זוהר, הוא, “לחבר“, “לזווג” את הפרוד! והנכון ביותר לקרוא לזה, “לאחד קוב”ה”, אלא שהם השתמשו במונח של “ייחוד“, בכדי שהקוראים לא ישימו לב שהם באים לאחד את הפרוד, כי על ידי זה יהיה ניכר מאוד כפירותם של המינים. והנה לפי דברי ריקי, דוד המלך אמר לשלמה המלך להיות עובד עבודה זרה ומין גמור, וציוה אותו לאחד את החלקים הנפרדים שבבורא להיות אחד!! כמו שאומר מיד] … כי “דע” הוא לשון “זיווג” כידוע. [=כלומר ריקי מודה בפה מלא כי “לייחד” הוא לזווג, ואם כך הם הדברים, הרי שלפי דעתו בתוך מהות האל יתברך יש פירוד שאותה צריך לחבר! ואולי בתורת הקבלה הטמאה “דע” הוא לשון זיווג. כי דבר זה לא ידוע לאף חכם תלמודי הדבכ במסורת, אלא רק לו. ועל פי התורה הטהורה, “דע” הוא לשון “ידיעת הדבר והכרתו“.

ואף מה שנאמר (בראשית פרק ד פסוק א): “וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְהֹוָֽה”. אין הכוונה שמילת “ידע” היא “זיווג“, אלא, “ידע“, מלשון הכרה מה שלא היה ידוע לפני! ואף אונקלוס השאירו על ענינו שכתב, “ואדם ידע ית חוה אתתיה”. וכן מבואר היטב אצל לוט (בראשית פרק יט פסוק לג פרשת וירא): “וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּמָֽהּ”. ואם “ידע” “דע” כל אלו לשון של “זיווג”, היה לבורא לומר בתורתו, “ותבוא הבכירה ותדע את אביה“, והוא לשון נקיה יותר! אלא בוודאי כי ריקי ממציא המצאות על מנת לשרבט חידושי הבל ולחרף בעצמות הבורא יתברך. וממשיך ריקי ואומר]

ואמר לו דוד המלך לבנו, “דע את” [=כלומר בפעולותיך אתה צריך לזווג את חלק הנוקבא שבבורא], שהיא “מלכות“, שבה נפש דוד אביך עם היסוד, שהוא הברית הניתן לך. “ועבדהו“, [=כלומר אמר דוד המלך לבנו שיעבודה עבודה זרה, ויעבוד את זעיר אנפין הרמוז במילה הזו והיא] “ועבוד [את] ה”ו“, כי על ידי היסוד שהוא סוד הברית [הכוונה לאות וא”ו שהוא זעיר אנפין הטמא], תזווג [את האות] ה”א שהיא [רומזת ל]-מלכות [תזווג אותה] בגוף הוא”ו שהוא [רמז לאליל הטמא] זעיר אנפין! [=והנה נסביר את הזית ריקי. ריקי רוצה לומר, שציוה דוד המלך ששלמה המלך בנו, על ידי כוונתו יזווג ויחבר את החלקים הנפרדים שבבורא יתברך! כלומר שיזווג את המלכות שנקראת “ה“, ויגרום לזיווג של האות ה’ עם האות “ו”, שהוא זעיר אנפין. שכמובן היסוד הכוונה לאבר התשמיש הגברי, ועל ידי כוונתו של שלמה המלך יגרום נחת רוח לבורא יתברך ויזווגו שם כל הענינים למעלה. כלומר ריקי סובר שדוד המלך ושלמה בנו היו מינים והאמינו שהבורא לא רק שמחולק, אלא שהוא צריך עזרה מלמטה!! וממשיך ריקי ואומר] … והרמז שלו הוא [כלומר לאחר שביאר הדרש, כעת ריקי שוב ממציא הזיה ואומר שגם “נרמז” כאן דבר, כי הפסוק הזה], מורה למי [שלמה המלך צריך] להתפלל, והוא לזעיר אנפין [הטמא. כלומר, לא רק לגרום לחיבורים באלוה, אלא אף להתפלל לחלק הזה שבבורא!! כלומר לעבוד עבודה זרה! ומדוע דווקא אליו מתפללים?] כי כל שאר הפרצופים כלולים עמו. [כלומר, מלבד זה שחילקו את הבורא לחלקים, מלבד זה שקראו לבורא יתברך ויתעלה שמו בשם פרצופים, מלבד זה שקראו לבורא יתברך זעיר, עוד אומר ריקי שצריך להתפלל רק לזעיר אנפין הטמא, ומדוע? מכיון שהפרצוף של זעיר קשור וכלול לכולם, מה שאין כן הפרצופים האחרים. ונמצא לפי שיטתו של ריקי הבורא יתברך חסר בחלק מחלקיו או פחות באחד מחלקיו. וממשיך ריקי ואומר], כי [מה שאמר דוד המלך לשלמה במילת] “אביך“, הוא סוד “נקבה” [שהיא בתו של אלהיך], כמו שאמר, “ואלהי אביך“, כלומר [על ידי שאמר “ואלהי אביך” מכאן שיש אלהים לאביך שבשמים. ולכן צריך ש]יהיה זעיר אנפין [שהוא האלהים שלך, צריך שהוא יהיה] המושל עליה. כמו שכתוב, “והוא ימשול בך”. [וזה חירוף וניאוץ שמגלה מי אלו אנשי האופל והאפילה של הדת הזוהרית הטמאה].

… וסודו הכמוס [=לא סוד ולא כלום, עבודה זרה שלימה ופגאנית ארורה, ימחה שמם מן העולם של הטפשים המהובלים שחרפו בבורא יתברך] של מקרא זה, שעליו אמר שצריך ש-“ידע” [=כלומר שציוה דוד את בנו שידע ויגרום שלמה המלך שהבורא יתברך ישתעשע ויזדווג עם ישותו, כלומר שהבורא יתברך צריך את שלמה המלך על מנת לגרום לעצמותו תענוג, ועוד תענוג מתענוגי הגשמיים!!!! ימחה שמכם ויאבד זכרכם לעד ולעולמי עולמים אמן סלה!] רמזו לו בתיבת “את“, המרבה את נשמת זעיר אנפין שהיא הסיבה הראשונה … ומפני זה “ועבדהו” לזה, אף כי נברא הוא, כי לנשמתו אתה עובד בזה … משום כך לא אמר לו, “דע אלהי אביך” אלא אמר לו, “דע את אלהי אביך“. [מה זה השטות הזו? לא ניתן לומר “דע אלהי אביך“, כי זה לא מתאים לרצף הדיבור ולשון הברור]”. ע”כ.

והנה כל השטויות וההזיות שכתב ריקי וחרף בעצמותו של הבורא והעליל עלילות על פי ספר הטמא זוהר, ונתן דופי בפסוקים, הם הדברים שמוכיחים ומגידים, שכל עניני המקובלים והדת הזוהרית, הינם עבודה זרה במאה אחוז, ולא שהם ענינים של עבודה זרה, אלא מדובר במינות גמורה! ומצוה להאביד ולשרשם מכל מקום.

 .

***

“הזיותיו של המכשף הזוהרי”

והנה לאחר שהצגתי לפני קהל שומעי, את אחת מן ההזיות הנחותות ביותר בקרב כת המקובלים שוחרי המאגיה ועובדי הפרצופים, שעד כדי כך ירדו הם לשפל המדרגה ונחיתות המחשבה, עד שסברו שדוד המלך ביקש משלמה בנו שילמד לעשות איחודים בשמים, ויגרום לאל יתברך נחת וייחוד עם בת זוגתו. ודרש ריקי, את הפסוק, “דע את אלהי אביך ועבדהו”, ולדעתו של ריקי כל “את” בא לרבות. ואם כן מוכרחים לומר שיש ריבוי באלוהות, כלומר, שהאל העליון יש לו בן, ונקרא שמו, “קצר אפים” שאליו אנו חייבים לעבוד, ולגרום לזיווג קדוש ועליון עם בת זוגתו של הבורא!

אמנם מצאתי מפורש בתלמוד סתירה חוצצת לזה (בבלי מסכת פסחים דף כב עמוד ב): כי אמרו, “כדתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיון שהגיע לפסוק “את ה’ אלהיך תירא”, פירש [=פחד]! אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? – אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה”.

והנה זה החכם השלם אע”פ שיכל לדרוש את הענין הזה לטובה כמו שדרש רבי עקיבא, ואמר שהמילה “את“, הכוונה שכל אדם ואדם צריך לירא ולכבד את החכמים של עם ישראל בעלי המסורה. אמנם שמעון העמסוני לא רצה להכנס בכלל לנושא של “את” שקשור בה’ יתעלה שמו.

אמנם בספר האופל המכשף הטמא אומר כך (בראשית פרשת וירא מאמר ויאמר- אחותי היא אות שנד מהדורת סולם): “כתיב את ה’ אלקיך תירא וגו’ … בוא וראה, לה’ אלקיך “תירא” לא כתוב, אלא [נאמר בפסוק זה] “את” ה’, מהו “את“. זה הוא מדרגה הראשונה [שאותה צריך לירא] מעשר ספירות, [=כלומר עם ישראל מצווה לפחד ולירא מן הספירות! ומוכח מכאן כי הספירות הם עצמות הבורא לפי המכשף! פשוט מינות לשמה! וספירה זו היא] ממטה למעלה, שהיא הנוקבא, [=הבת – שהיא] מקום היראה של הקדוש ברוך הוא. ועל כן כתוב “תירא“, כי שם, בהנוקבא, צריך האדם לירא מפני רבונו, משום שהיא דין.

ואותו תעבוד: “אותו” זה הוא מדרגה עליונה, דהיינו יסוד [=ברית] דזעיר אנפין, העומדת [=המזדווגת] על מדרגה זו התחתונה שהיא הנוקבא, ואינן נפרדות זו מזו לעולם. [כמו שכתוב] “את” ו-“אותו“, [שהם] דבקים זה בזה ואינם נפרדים. [כלומר הזעיר אנפין הטמא של המכשף הזוהרי, הוא בעצמו אלוה, ויש את בת זוגתו שהיא מדת הדין, שהיא הבת, וציוה הבורא בתורתו על פי המכשף הטמא, שאנו נירא ונעבוד את החלקים שלו, ומהבת שהיא הנוקבא, צריך לפחד, כי ממנה מקור הדינים, אבל את החלק העצום שבבורא והוא קצר האפים שבו יש את יסוד הברית, אותו צריך לעבוד ולא לירא, כי הדינים לא באים ממנו, אלא רק מן החלק הנקבי שבבורא. ימח שמכם ויאבד זכרכם!] ושואל [הטמא] מהו “ו-אותו“, ואומר זה [רמז ל]-מקום ברית קודש [=כלומר בחלק מחלקיו של הבורא יש ברית קודש!! ברית תשמיש! ואומר הטמא] “אות הוא לעולם”, דהיינו יסוד, כי עבודה [לבורא אמיתית] אינה שורה ב-“את” [=לא עובדים את הבת], ואינה ענין לעבוד, אלא לירא. אבל עבודה, היא למעלה, ביסוד דז”א, הנקרא אותו, ומשום זה כתוב ואותו תעבוד”. ע”כ לשון הטמא.

והנה כל אדם ואדם שקורא את הדברים הנתעבים, הארורים, הבזויים שכתובים בספר הטמא הזה ששמו האמיתי הוא אופל טמא וארור, מבין שמדובר בספר פרו-נוצרי מאגי מלא בטומאה ומרבה את האלוהים, ואותם חכמים שהיו בזמן המשנה והתלמוד שהעדיפו למחוק את כל הריבויים בעניני המצוות, רק לא לחשוב או להכנס לענין של מה הוא, “את” אצל הבורא, ונזהרו חכמי המשנה והתלמוד והרחיקו מהזיות, הנה זה הטמא הניף ידו ומפרש וכותב דיבורי הבל ושטות בבורא יתברך! ועל מוכח ומבואר, שהמכשפים הללו חילקו את הבורא לחלקים והבינו שהבורא יתברך במהותו אע”פ שהוא נקרא, “אחד” בכל זאת מחולק בתוך ישותו לכמה! שהרי הם מצווים לעבוד חלק מחלקיו!! וזו כפירה בכל יסודות תורתינו הקדושה.

.

***

“דברי רבינו הטהור = בבורא אין שום חילוק וחלוקה”

וכבר הארכתי במאמר על נושא עין הרע, ושם הסברתי שהקב”ה לא מתחלק בשום חילוק בעולם. ““עין הרע – הזיה מאגית כעורה” – “יחוד ה’ יתברך” – ה’ יתברך לא מתחלק! לא לספירות ולא לפרצופים! | חלק ד'”.

ואביא כאן מקצת מן הדברים, “כתב רבינו הטהור בפירוש המשנה (סנהדרין י’ א’): “היסוד הראשון: מציאות הבורא ישתבח. והוא, לדעת שיש שם מצוי בשלימות אופני המציאות, והוא המצוי יתברך שמו, עילת ממציא מציאות כל הנמצאים, ובו על ידו קיום מציאותם, וממנו בכל עת נמשך להם הקיום שבזכותו הם חיים … היסוד השני: אחדותו יתעלה. והוא, שזה עלת הכל, אחד! לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג, ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים, ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר, “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד … וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל, וכפר בעיקר, ונקרא מין, ואפיקורוס, וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו. ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו’“. עכ”ל.

ולמדים אנו מדבריו, שאחד מן יסודות התורה הוא להאמין שהבורא יתברך הוא אחד בלתי מתחלק בשום ענין שיכול לחשוב האדם. אמנם גם בענין זה לא נתן הרמב”ם לקורא מקום להתבלבל ולחשוב דעות מהובלות ומצחינות, וסייג והזהיר באופן מדוקדק ביותר בלשונו וכו'”. להרחבה עיין במאמר הנזכר.

ע”כ מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.