.

***

“חשיבות טעמי המצוות – דברי רבינו הרמב”ם”

הנה עלה בדעתי לפתוח סדרת מאמרים, שתראה, תציג, ותמחיש לקורא הנעים, החפץ באמת, את טעמי המצוות. כלומר, שנברר אנו מערכה לקראת מערכה, מאמר אחר מאמר, מה הטעם של כל מצוה ומצוה. ולא רק מצות מן התורה בלבד, אלא נברר ונלבן, גם ענינים ומאמרים שהובאו בחז”ל, דברים/מילים/משמעויות אשר כתבו רבותינו על פי שכל ישר והסתכלות מחשבתית אמיתית. ולקחו אותם הדרשנים, מרצים, והפכו אותם לדברי צחוק אצל העמים.

ואנשים אלו, נקראים אצל רבינו הטהור, “הכת הראשונה“, שהחשיכה מאור דת האמת, וגרמה לרבותינו, הם חז”ל, בעלי התלמודים, להראות כליצנים, מגשימים, הוזי הזיות וכן על זו הדרך. וכבר כתבנו באריכות בנושא. ולכן שוב עלינו להקדים ולהביא את דברי רבינו, ביחס לאותה כת ראשונה שהרסה את היהדות כולה על ידי חוסר הבנה בלשונות חז”ל ואף בלשונות התורה.

.

“הכת שהרסה את התורה והיהדות”:

וכה דבריו של רבינו (פירוש המשנה סנהדרין י’ א’): “וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם [בהבנתם, באופן פירושם, ובתכלית ענינם. ונמנים אותם בני אדם] לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב [מבני אדם] אשר נפגשתי עמהם, ואשר ראיתי חבוריהם [המשובשים], ואשר שמעתי עליהם [ועל דבריהם המפורסמים, וראיתי ש] מבינים אותם, [כלומר את דברי חז”ל] כפשוטם [ממש], ואינם מסבירים אותם [לעומק כוונתם] כלל, [ואינם חוקרים לעיקר כוונתם הגדולה אשר כיוונו אלו השלימים], ונעשו אצלם, [כלומר אצל אותם בני אדם הנקראים בפי רבינו “הכת הראשונה”], כל הנמנעות [נמנע הוא דבר אשר לא יכול להתכן בגדרי הטבע אלא דווקא באורח נס פלאי ורחוק, או שדבר נמנע, הוא דבר שאמרו חז”ל והוא זר ורחוק מיסודות הדת. והם, אותם אנשי הכת הזו, פירשו כל הדברים שאמרו חז”ל, שלא יכולים להיות בגדר הטבע אם לא בנס גמור, ועשו אותם את כל דבריהם] מחוייבי המציאות. [כלומר שכך זה היה ממש, בעבור שהוצרכו לפרש הדברים כפשוטם לפי רוב שיבושם].

ולא עשו כן [אותם המפרשים, וכותבי ספרים, ומגידי השיעורים] אלא [רק] מחמת סכלותם בחכמות [השלימות], וריחוקם מן המדעים [האמיתיים]. ו[בוודאי] אין בהם [באותם אנשי התורה ואלו שנקראים חכמים אשר מפרשים כל דבר כפשוטו, אין בהם] מן השלימות [האמיתי], עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם. ו[מכיון שרוב בני התורה וכותבי הספרים הולכים בדרך זו, מחמת סיבה זו] לא מצאו [אפילו אחד] מעורר שיעוררם [על טעותם וסכלותם], ולכן חושבים הם, שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים, אלא מה שהבינו הם מהם, וש[כל דבריהם] הם כפשוטם.

ואף על פי [שנראה לעין כל ופשוט הדבר], שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות [כלומר כל ילד יודע להבחין וידע לתמוה, אם תפרש כל אמרה של חז”ל כפשוטה, כי הדברים לא יתכנו בטבע אנושי]. עד כדי [כך] שאם תספרנו כפשוטו להמון העם [כאותו כת הראשונה שכך דורשים הדברים ברבים], כל שכן ליחידיהם, היו נדהמים בכך [תמהים שואלים] ואומרים, “היאך אפשר [איך יתכן] שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו, וחושב [בדעתו הטפשית] שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו”.

והכת הזו המסכנה, רחמנות על סכלותם, לפי שהם [באותם פירושיהם שפירשו על פי פשוטם של דברים ולא התבוננו לדבריהם העמוקים של רבותינו. כביכול חשבו שבכך הם] רוממו את החכמים לפי [סכלותם ו]מחשבתם, ו[האמת הברורה היא, שפעלו להיפך הגמור! כי בפירושיהם שנתנו וכתבו דברים זרים כאלו], אינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות, ו[הצרה הגדולה ביותר, שאותם המפרשים אפילו] אינם מרגישים בכך!

וחי ה’ [הריני נשבע בשמו של ה’ יתברך], כי הכת הזו [המסכנה, הם אלו ה]מאבדים הדר התורה, ו[לפי האמת] מחשיכים זהרה, ועושים [הם, את] תורת ה’ בהיפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו, “אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, [דווקא דברים אשר נשמעים על אחרים, ולא דברים שאינם נשמעים!]. והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים, דברים אשר אם ישמעום העמים, [יצחקו ו]-יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

ו[ממה שראיתי] הרבה שעושין כן, [הם אותם] הדרשנין המבינים [המסבירים] לעם [ומלמדים אותו], מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ו[אותם הדרשנים המשובשים] שתקו! כיון שאינם מבינים [בכלל מה שלומדים, כל שכן שמקלקלים כאשר מסבירים זאת לאחרים]. מי יתן החרש תחרישון [ועל ידי שתחרישו] ותהי לכם לחכמה [כי השתיקה מורה על החכמה], או היה להם [לאותם דרשנין] לומר [האמת לקהל שומעם, ולהכריז בפיהם], אין אנו יודעים מה רצו חכמים [לומר לנו] בדברים אלו, ולא [נדע] היאך פירושו [האמיתי. אבל הם לא עשו כן], אלא חושבים [בקוצר דעתם] שהבינו [את דברי חכמינו עליהם השלום], ו[לא זו בלבד, אלא מוסיפים רעה על רעה, ש]מעמידים את עצמם להבין [ללמד] לעם, מה שהבינו הם עצמם [בדעתם המשובשת, ולאמיתו של דבר, הם כלל] לא [הבינו] מה שאמרו חכמים. ודורשין בפני ההמון בדרשות [בתלמוד מסכת] ברכות, ו[בתלמוד מסכת סנהדרין] פרק חלק וזולתם, כפשוטם מלה במלה [ללא כל הסבר שישבר את האוזן לקהל שומעיהם]”. ע”כ.

והרי לך קורא נעים, כי מי שהרס את הדת, מי שגרם לבני אדם לחשוב על המושגים והמילים של חז”ל בדרך מעוותת, הם מכשפי האופל, מכשפי הזוהר, וכל מי מהפרשנים, דרשנים, מרצים, שלקחו את דברי חז”ל והבינו כל דבריהם כמו שהם בדיוק! ולא השכילו להבין ולחשוב לאיזה שכל ישר הם התכוונו!

.

“ענין החשיבות לתת טעמים ושכל ישר למצוות”:

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תמורה פרק ד הלכה יג): “… אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה … וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים, וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך“. ע”כ.

.

והנה מלשון זהב זו של רבינו הטהור אתה למד:

א) ראוי לאדם להתבונן במצוות התורה, ולנסות לתת טעם שכלי לדבר.

ב) כל המצוות כולם, כל התרי”ג מצוות כולם, ובעצם כל מטרת התורה, הם על מנת לתקן את דעתו של האדם, כלומר, הם באו על מנת להציב ולהעמיד את שכלו של האדם שיתבונן וישכיל להאמין כי ה’ אחד ושמו אחד, ורק הוא האל יתברך. ולא רק זו בלבד, אלא רוב דיני התורה, הם עצות מן הקב”ה, כלומר ענינים ברורים שכאשר אדם יקיים אותם, יתקנו דעותיו, ויתיישרו מעשיו! כלומר, רוב דיני התורה, הם על מנת שהאדם יהיה אדם טוב, מחייך, שמח, מאושר, אוהב את הבריות, מוכיח היכן שצריך, שותק היכן שצריך. במילים אחרות, כל התורה לא באה, לא על מנת לתקן ניצוצות, לא על מנת לעזור בעולמות העליונים, ולא על מנת לעזור לחלק מחלקי הבורא לשמש אחד עם השני חלילה וחס, כמו שסברו טפשי הקבלה הארורה.

.

שוב כתב רבינו (רמב”ם הלכות מעילה פרק ח הלכה ח): “ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה’, פן יפרוץ בו. ולא תהא מחשבתו בו, כמחשבתו בשאר דברי החול.

בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה’ ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן. ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול.

הרי נאמר בתורה ו”שמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם”, אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים, והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח, וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו”ם שהיו משיבין על החוקים.

וכל זמן שהיו רודפין אותו [=את דוד המלך] בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם [=כמו שעושים לנו אוחזי ספר הטינופת הזוהר, שכל הזמן בפיהם טענות שקר והבל! עינים להם ולא יראו! אוזניים להם ולא ישמעו! אף להם ולא יריחון! ודוד המלך כאשר היה שומע את תשובותם הטפשיות], היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר, “טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך”. ונאמר שם בענין, “כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני”.

וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם“. ע”כ.

.

“הקדמה לענין טעמי המצוות”:

כתב רבינו הטהור (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק כו): “… כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצות. [=כלומר, נחלקו מדוע ציוה עלינו ה’ יתברך את תרי”ג מצות הללו]. שיש מי שלא יבקש לזה סיבה כלל, ויאמר שהתורות [=המצוות] כולם, נמשכות אחר הרצון לבד. [=באה בשביל הבורא. כלומר לדעתם החולנית, מצוות התורה באו בשביל הבורא עצמו! כאילו הוא יתברך זקוק למשהו בעולם!].

ויש מי שיאמר, שכל מצוה ואזהרה מהן, נמשכת אחר החכמה [=באו בשביל שכל ישר ונבון], והמכוון בה [=והמטרה של המצוות כולם הוא] תכלית אחת. ושהמצות כולם יש להם סיבה, ומפני התועלת [=לבני אדם] ציוה בהם. והיות לכולם עילה. [=ויש לכולם סיבה ברורה]. אלא שאנחנו נסכל [=לא יודעים] עילת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהן … ויאמרו תמיד כי לא דבר רק הוא מכם, ואם רק הוא מכם, רוצה לומר שאין נתינת אלו המצות דבר רק שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה בדבר מהמצות שענינו כן החסרון הוא מהשגתכם, וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סבות המצות כלן מלבד פרה אדומה, וכן אמרם שהשם העלים סבות המצות שלא יזלזלו בהן, כמו שאירע לשלמה בשתי מצות אשר התבארה עלתם, ועל זה העקר נמשכו כל דבריהם וכתובי הספרים יורו עליו … היות כל המצות בוקש בהם תכלית מועילה במציאות, כי לא דבר רק הוא וגו’,

ואמר לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, אני ה’ דובר צדק מגיד מישרים, ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה הענין הוא מה שאספרהו, וזה שכלל המצוה יש לה סבה בהכרח ומפני תועלת אחת צוה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד, והמשל בו שהריגת בעלי חיים לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת כמו שאנחנו עתידים לבאר, אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה, ובפסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד, אלו וכיוצא בהן לצרף בהם את הבריות, וכן יתבאר לך ממשלם שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, וזכרתי לך זה המשל מפני שבא בדבריהם ז”ל שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, אבל אמתת הדבר הוא, כי כאשר הביא ההכרח לאכילת בעלי חיים כיון למיתה הקלה עם קלות המעשה. שא”א הכאת צואר אלא בסיף וכיוצא בו והשחיטה אפשר בכל דבר, ולברור מיתה קלה התנו חדוד הסכין ואשר ראוי להמשיל באמת מענין החלקים הוא הקרבן, כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת כמו שאני עתיד לבאר”. ע”כ.

.

“רק אנשים נחותים נמנעים/פוחדים/מתלוננים מלדעת טעם המצוות”:

והנה לעוצם ענין זה החשוב, והטעות הגדולה שנפלה אצל בני אדם בענין טעמי המצוות וידיעתם, רבינו כותב ומבאר בספרו הגדול, ומסביר (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לא): “… [יש] מבני אדם אנשים [לא חכמים, כלומר חולי נפשות], שיכבד עליהם [=יהיה קשה להם לתת או לחשוב] נתינת סיבה למצוה מן המצות [=שציונו הבורא], והטוב אצלם [=לדעתם של חולי הנפשות הללו, עדיף] שלא יושכל [=עדיף שלא יובן טעם] למצוה [=מצות עשה], ו[כן עדיף לדעתם, שלא יובן טעם] לאזהרה [=מדוע ה’ יתברך אסר ענינים בתורה והם מצות “לא תעשה”. ולדעתם של החולי נפשות הללו, טוב שלא יובן ולא יתנו טעם לטעמי המצות שום] ענין כלל.

ואשר יביאם אל זה [=הדבר שהביא אותם אל המחשבה הנחותה הזו], הוא חולי שימצאוהו בנפשם, לא יוכלו להגות [=להתבונן] בו, ולא ידעו לומר אותו. והוא, שהם יחשבו [=לדעתם החולנית], שאם יהיו אלו התורות מועילות בזה המציאות [=כלומר, הם, אותם חולי הנפשות חושבים, שאם נסבור ונאמר, שהבורא יתעלה שמו נתן את התורה לעם ישראל, והביא לנו את המצוות על מנת שיתוקנו דעותינו ודרכינו, ובעצם נסבור שכל התורה ניתנה לנו בשביל לזכות אותנו בדרכינו], ומפני כך נצטוינו בהם, יהיו [המצות, לדעתם החולנית], כאילו באו ממחשבות והשתכלות בעל שכל. [=כלומר, אותם חולי הנפשות הללו, סוברים ואומרים, שאם יש לכל מצוה ומצוה טעם שכלי, בוודאי כי המצוות לא ניתנו מן האל יתברך, שכן מי יכול לדעת מחשבת האל? ולכן לדעתם, אם יש טעם שכלי לכל מצוה, הדבר גובל בכפירה באל, כי חושבים הם, שכאשר יש טעם שכלי למצוה, אז מחוייבים לומר, כי אינו באה תורה זו מן הבורא יתעלה שמו, אלא באה משכל אנוש!].

אמנם [=חושבים הם, ש]כאשר יהיה דבר [=מצוה] שלא יושכל לו ענין כלל [=לא יובן לו טעם כלל, אלא ישאר בדעתינו שהוא טעם עליון כמוס לא נודע, או שנסבור שהמצוה עושה תיקונים בעולמות העליונים כפי שנראה מדברי נחמן ונתן מבר-סלב וכו’], ולא יביא לתועלת [=ולדעתם החולנית מסביר רבינו הטהור, חושבים הם, שאם המצוה עצמה שציוונו ה’ לעשות, לא תביא תועלת אצל בני אדם, כלומר לא תביא תועלת לכל מה שנמצא מן הארץ עד הרקיע, כלומר שהמצוה שאנו עושים לא פועלת כלום אצל החיים, אז לדעתם החולנית, רק אז], יהיה [=יהיו המצוות] בלא ספק מאת ה’, כי [אז יוכח בוודאי, כלומר שאם נסבור שאין אנו יודעים טעמים שכליים למצוות, בוודאי כי] לא יביא מחשבת אדם לדבר מזה [=ואז בהכרח יהיו המצוות מן הבורא בלבד].

וכאלו אלה חלושי הדעת [=אותם האנשים האלו, חולי הנפשות הללו, ראו כמה הם חלושי הדעת, שהרי בסברה רעה זו, הם טוענים בפה מלא, ש]-האדם אצלם יותר שלם מעושהו! [=ומדוע יוצא מדבריהם כך?], כי [לדעתם החולנית, רק] האדם, הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית אחת [=כלומר, שלדעתם הלא שפויה!, רק האדם מצוה לעשות ענינים לתיקון מידותי ולצוות לענינים השכליים המיישרים את הליכות בני אדם בעולם].

והשם [יתעלה שמו, לדעתם החולנית], לא יעשה כן [=כלומר, לדעתם החולנית, רק האדם עצמו יצוה לעשות מצות ותקנות, על מנת ליישר את דרכי בני אדם. אבל ה’ יתעלה שמו, לא יעשה כן לדעתם החולנית!]. אבל [=אלא, לדעתם הרעה, הבורא] יצונו לעשות [את המצות] מה שלא יועילנו עשותו [=כלומר לדעתם החולנית, הבורא יצוה אותנו לעשות ענינים ומצוות, במה שלא יועיל לנו כלל בענין תיקון המידות, או להביא אותנו לידי זכרונו יתברך! אלא נעשה המצוות והמעשים שציוונו לענינים שלא קשורים אלינו כלל!!].

ו[כן, לדעתם הרעה והחולנית, על אותו משקל], יזהירנו [=האל יתעלה, וימנע מאתנו] מעשות [=כלומר, לדעתם החולנית, ה’ יתברך מונע מאתנו ומזהיר אותנו לא לעשות דברים, חשקים, תאוות] מה שלא יזיקנו עשותו. [=כלומר, לדעתם החולנית, הבורא הזהיר אותנו לא להיות עם “הנידה”, לא מטעם שכלי וברור, ולא בגלל שאזהרה זו באה למענינו לטוב לנו כל הימים! אלא הכל ענינים גדולים שפועלים בעולמות העליונים וכיוצא בזה, כאילו האל יתברך זקוק הוא לענין המצות! ופשוט שדבר זה לא יתכן! שהרי כל תכלית המצוות הוא למענינו ולהועיל לנו! כי הוא יתברך אינו זקוק לנו בכלום!].

יתעלה ויתרומם [=ה’ יתברך, מדעות החולנים הללו]. אלא [ענין] הדבר [=ציווי כל המצוות] הוא בהיפך זה [=כלומר, היפך מכוונתם החולנית והדחויה!]. והכונה כולה [=כוונת כל המצוות כולם] להועילנהו [=כלומר, כל המצות הם על פי שכל ישר ונקי, כל המצוות כולם לא חסר אחת, כולם כולל כולם, לא באו אלא על מנת להיטיב עם בני אדם, בין כאשר הדבר בינינו לבין הבורא, ובין כאשר המצוה היא קשורה לבין עם חבירו!], כמו שביארנו מאמרו, “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה“. ואמר, “אשר ישמעון את כל החוקים האלה”, ואמרו, “רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה”.

הרי באר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים, שהם [=שניתנו המצוות] בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי [=אם היה מצוה ולו אחת מתרי”ג מצוות] שאין לדעת לו סיבה, ו[נסבור חלילה ש]-אינו מביא תועלת, ולא דוחה נזק. מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו, שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? [=שהרי נאמר על עם ישראל כאשר ישמור את התורה והמצוות, שהוא יהיה מופלא ומוכשר נבון וחכם מכל העמים! ואם כל המצוות כולם אינם מביאים את האדם ואת סביבתו לתועלת מחשבתית ותבונה שכלית, במה הוא יהיה מופלא מכל העמים? ונמצא לפי דעתם החולנית של הסוברים את מחשבות ההבל הנזכרות, שכל עניני התורה והמצוות לא באו כלל למען האדם. נמצא כי במחשבה זו הם סוברים, שהאדם אינו מתעלה משאר העמים בתבונה ובדעת, ובשכל ישר! והרי שיש כאן מחיקת תכלית כל התורה כולה!].

אבל הענין [=האמת, הוא] כמו שזכרנו בלא ספק. והוא, שכל מצוה מאלו התרי”ג מצות, היא, אם [=לא באו כל התרי”ג מצוות, אלא] לנתינת דעת אמיתי! [=השקפה נכונה. ופירוש הדברים, שכל תרי”ג המצוות באו לתת השקפה נכונה לבני אדם], או להסיר דעת רע [=כלומר, “דעת רע”, השקפות רעות בענין האל ובעולם שברא! כמו מחשבות מינות, שהבורא זקוק, נפעם, מתפעל, משתוקק. או מחשבות עבודה זרה, שיש כח לכישוף, או האמנה בכוחות אחרים כמו שביארנו כבר במקומות אחרים. כלומר בוודאי שחלק מתרי”ג מצוות בא בשביל בני אדם, שלא יחיו בדעות רעות כלפי האל, וכל כיוצא בזה מן הדברים הפוגמים בשכלו של האדם. ונמצא כי המצוות הם הוראות לאדם ודרך ליישר את דעתו!].

או לנתינת סדר ישר [=חוק וצדק בין בני אדם], או להסיר עול [=להסיר מכשול ועלבון שיכול לקרות בין בני אדם], או להתלמד [=ללמוד להיות] במדות טובות, או [=שבאו המצוות] להזהיר ממידות רעות.

[נמצא באופן כללי], הכל [כל מטרת נתינת תרי”ג מצוות], נתלה בשלושה דברים:

א) בדעות [=לצוות וללמד השקפות נכונות. או להזהיר מהשקפות רעות].

ב) במדות. [=להיות בני אדם טובים עם הסביבה, כלומר זה תכלית המצוות לענין זה].

ג) במעשה ההנהגה המדינית.

.

והטעם שלא מנינו את האמירות [=את אותם המצוות הקשורות רק לאמירה בפה. כגון קריאת שמע, וברכת המזון וכו’], כי המאמרים [המצוות שתלויות בדיבור] אשר זרזה התורה לאומרם, [=כגון קריאת שמע, או אמירת ברכת המזון, שהמצוות הללו מתקיימות על ידי דיבור ולא על ידי מעשה]. או הזהירה מהן [=שיש דיבורים שה’ יתעלה אסר לומר אותם, כגון זה שלא יזכיר את שמו לבטלה חלילה וכו’]. יש מהם מה שהוא מכלל המעשים המדינים, ומהם [לא באו, אלא על מנת] ללמד דעת אמתי. ו[כן חלק מן המצוות התלויות רק באמירה בפה], מהן [באו] ללמד [על] מדות [טובות, כלומר להיות אדם יותר טוב]. ומפני זה הספיק לנו אלו השלושה ענינים, בנתינת סיבה בכל מצוה מן המצות”. ע”כ.

.

והנני חייב לציין לאחר הבנת דבריו של רבינו ושכלו הישר, חובה עלי לציין כמה דברים:

.

א) חובה לחזור על הדברים הכתובים כאן כמה פעמים.

.

ב) לפי עניות דעתי, מזמן התנאים או לפני כן, לא היה אדם שלם, חכם, נבון, כלי מלא מחזיק חכמה נפלאה וברורה בעל שכל ישר, כמו רבינו הטהור הרמב”ם. וספריו יעידו על רבינו הטהור זך המחשבה, שהרי מזמן של משה רבינו לא היה אחד שסידר לעם ישראל את כל התורה שבכתב והתורה שבעל פה בספר אחד ברור! רבינו היה נאמן למסורת משה רבינו בכל מאודו ונפשו! זכה רבינו הרמב”ם הטהור, זכה בכל מובן, הגם שקמו עליו רשעים ארורים, הגם שאותם רשעים נקראו בפי בני אדם “גדולי ישראל” – “דיינים” – “חריפים ועצומים”. בכל זאת לא היה ירא ולא פחד רבינו הטהור מאותם הארורים הללו, אלא נלחם את מלחמת התורה באומץ גדול!

והנני סבור ובטוח שאם רבינו היה חי בדורינו ומוציא את ספריו בדורינו, היו קמים עליו אותם הרשעים שקמים עלינו, ומבזים את רבינו ורודפים אחריו בכל כוחם! אלא שהבל וריק המה, כלום ושום דבר, קליפת השום, כלבים אילמים שצועקים עד השקר האחרון אשר יאחזו בו! מינים הם בחייהם, מינים יהיו במותם!

וכבר כתב רבינו הטהור בהקשר של כל דבר הקשור למלחמות ה’ (רמב”ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו): “מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה.

וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה’ רמיה וארור מונע חרבו מדם.

וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד [=בכל סוג של מלחמת ה’, וכמו שאנו עושים כנגד ספר האופל המאגי והפגאני], ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה’ לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה’ אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו’ והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלהיך”. ע”כ.

.

“דברי הרשב”ש על רבינו הטהור”:

ואציג לפני הקוראים מה שכתב הרשב”ש על רבינו הטהור הרמב”ם (מלחמת מצוה לייפציג תרט”ז עמוד 30): “… הראשונים [=אלו שיצאו על רבינו הרמב”ם], היו מכשפים בגסות הרוח עד שלא הכירו ולא הבינו … וחלילה וחס להאמר כדברים האלה [=על רבינו הרמב”ם], אשר כל שומעם תצילנה שתי אוזניו, ותסמור שערות בשרו על מנורת המאור, מאור גלותינו המאיר עיני חשכים, מורה הנבוכים, אשר מימות רב אשי לא קם כרבינו משה רבינו [=הרמב”ם], הגדול, תודה וגדולה במקום אחד.

אם יתהלל המתהלל בפאר האבות, הוא היושב במלאכות ראשונה, אבותיו ואבות אבותיו כולם חכמים ונבונים זרע דוד מלך ישראל.

ואם יתפאר המתפאר בידיעת חכמות, הוא גדול מכולם, מי לנו גדול ממשה [=הרמב”ם] בכל חכמה ומדע למודיות ועיוניות, בכל חכמה ומדע יש לו יד ושם עשר ידות. ואם יתהדר המתהדר בכבוד חכמה התורה, הנה הוא אב לכולנו, לא היתה קריה אשר שגבה ממנו, [הכל היה מונח לפניו, תלמוד] בבלי, וירושלמי, ותוספתות, ומכילתות, וספרא, וספרי, ספרא רבא, וספרא זוטא. הן כל ראתה עינו!

וכן בחידושי הגאונים וחבוריהם ותשובותיהם, ומדרשי החכמים שמעה אוזנו ותבן לה. מי יתננו מצע תחתיו לעולם הבא, בזאת יתהלל המתהלל בהשכל וידוע אותו, הוא ראשון לכולם עשר ידות. ובמעשה והאיש משה עניו מאוד.

ואם בקריבה למלכות גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בחצר המלך והשרים, ועומד כנגד המשחיתים הקראי”ם ימח שמם. ולא הרימו קרן כל ימי חייו.

ובתיקון המידות ובדרך לימד דעת את העם, ואילו לא חיבר לנו אלא ספר המצות [בלבד], דיינו, כל שכן [כ]שחבר לנו משנה תורה אשר לפניו אין כמוהו. מי שכלל הכל [=תורה שבכתב ותורה שבעל פה] בחיבור אחד ואחריו לא היה [כמוהו]. וכמה אגרות אחרות חיבר ליישר התועים מדרך עולה, על כולנה [=על הכל עולה ה]ספר, “מורה הנבוכים” אשר יישר דרך העוברים ובנה אותו חומה בצורה נגד מכחישי התורה ונגד המלעיגים עליה לירות במסתרים, לשלוח לה למטרה.

הן אלה קצות דרכיו, ומי יוכל למלל גברותיו, נפלאותיו, ומחשבותיו, אשריו ואשר רבו, ואשרי אנשיו ואשרי משרתיו, ואשרי אשר ראו אותו, ואשרי תלמידיו אשר למדו תורה מפיו … ולולי החיבור הזה הנכבד [=משנה תורה אשר חיבר רבינו הרמב”ם], היינו במבוכה גדולה בפסקי הדינין וההלכות. וכל המחברים הבאים אחריו והמפרשים הולכים בעקבותיו הן בארץ ישמעאל, הן בארץ אדום … כולם מודים בחכמתו וביוקר תפארת גדולתו, ומייחלים לתורתו … ברוך הוא לה'”. ע”כ.

.

“מלמד התלמידים על רבינו הרמב”ם”:

וכתב הרב החשוב החכם האיטלקי בספרו הגדול מלמד התלמידים (ספר מלמד התלמידים הקדמה): “… ואני התאמצתי עם טרדת עסקי בעולם ללמוד לפני החכם הנזכר לרגעים רחוקים עד שפקח מעט עיני לראות ולהביט ספר הרב רבנו ר’ משה בר’ מימון זצ”ל הוא ספר מורה הנבוכים אבל הוא פוקח עורים לחזות בנועם י”י ולבקר בהיכלו בדרך הדרישה הראויה ובהסיר הספר ההוא קצת הסנורים מעיני נתתי את לבי לדרוש ולחקור קצת כתבי התורה”. ע”כ.

עוד כתב (ספר מלמד התלמידים פרשת בא): “… ועל הדרך הנזכר ראוי לדון לזכות כל מי שנודע בחכמה וביראת שמים, לא כדרך המדברים סרה על אנשים ידועים וחכמים. ולפי שהמדברים ההם משימים כונתם להשיב עליהם ולדחות דבריהם, אינם משיגים כונת דבר מדבריהם אבל יכשלו בם ויחזיקו בדעות רעות ונפסדות. ועליהם אמר החכם, “משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו”. והרעה ההיא הם הזיופים אשר בידיהם שהם מוכנים לצרתם ולרעתם כמו שאמר הרב המורה בפתיחת ספרו.

ועליהם אמר גם כן עושר שמור לבעליו לרעתו וכל הפסוקים הנמשכים למשיב רעה תחת טובה נאמרים על ענין זה. וסוף דבר החכם בזה אוהב פשע אוהב מצה מגביה פתחו מבקש שבר עקש לב לא ימצא טוב ונהפך בלשונו יפול ברעה. ונהפך בלשונו נאמר על המדבר רע באנשים המדברים טוב והמחרפים אותו בספרו.

וכונתי בזה על המדברים סרה על איש האלהים הרב רבינו משה בר מימון ז”ל עד שאמרו לרע הבנתם שהוא כפר בתחיית המתים, חלילה חלילה לו כי הוא דבר ברוח הקדש וברוח חכמה בכל מה שדבר בענינים אלה, והמבין את לחשיו ידע כי הוא הלך בדרך הנביאים והכתובים. ואלו היו דוד ואסף בדורותיהם היו מדברים הרעים האלה עליהם מה שדברו על הרב רבינו לפי שהם בני בלי לב“. ע”כ.

ומה שכתב, “כמו שאמר הרב המורה בפתיחת ספרו“, כוונתו למה שכתב רבינו וראה וזיהה היטב את הנולד. וכתב בלשון הזו (ספר מורה הנבוכים פתיחה): “אבל המבולבלים [=כמו כל שחיקי העצמות אשר דיברו כנגד רבינו, וכן המון כלבים אילמים שבדורינו], אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [וחושבים גם שהם ‘חכמי ישראל’] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא ‘מדע’ באמת. הם יירתעו [=כמו נחמן שנרתע מאוד, כפי שאפשר לראות כיצד דיבר רע מאוד נגד רבינו והרחיק] מפרקים רבים ממנו [=מפרקי ספר מורה הנבוכים], ומה מאוד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מתוצאה של לימוד חכמת האמת והבנה שדברי רבינו הרמב”ם הם האמת הברורה, אז] תתגלה פסולת הסיגים שבידם, סגולתם ורכושם המיועד לאידם“. ע”כ.

שוב ראיתי שכתב בספר מלמד התלמידים הנזכר (ספר מלמד התלמידים ליום מתן תורה): “… וכדי שישאר המאמר בדרך רמז כפי מה שבאו מאמרים הרבה בתורה ובדברי רבותינו ז”ל וביאור הדבר הזה הי’ נעלם מרוב חכמי תורתנו כמו שהי’ גם כן נעלם רוב דברי האמתות הנרמזים בתורה ובתלמוד עד שקם הרב רבינו משה ב”ר מימון זצ”ל שקם אב בתורה אב בחכמה בישראל ובאר דברים נפלאים מהם יבינו המבינם עד שיגלו לנו קצת סתרי התורה והתלמוד ואם הוא הזכיר מעט מהסתרים ההם בספרו הנכבד במעט הדבש הזה אורו עיני התלמידים ותפקחנה לראות ולהביט מה שלא היו שמים אליו לא לב ולא עין לפי שהוסרו בדברו הטוב הסנורים הרעים שהיו מבדילים בין הראות והנראה”. ע”כ.

.

“ר’ יוסף קארו – הרמב”ם הרב של כל ישראל”:

והנה העיד בלשונו רבי יוסף קארו בשו”ת “אבקת רוכל“. ודע כי ספר זה נכתב בסוף ימיו, ובו הוא מעיד כך (שו”ת אבקת רוכל סימן לב): “ילמדנו רבינו קהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל בקולותיו ובחומרותיו דור אחר דור, מהו לכוף אותם לנהוג כ … וזולתם מהאחרונים [שבאו אחריו] המביאים הסברות, או דילמא הזהרו מנהג אבותיכם ואם רבו במלכיות רבים מהו?

תשובה: מי הוא זה, אשר ערב אל לבו, לגשת לכוף קהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל, לנהוג כשום א’ מן הפוסקים ראשונים ואחרונים. והא דאמרינן בפ”ק דעירובין: “תני, לעולם הלכה כבית הלל. והרוצה לעשות כב”ש עושה. כדברי ב”ה עושה. [והרוצה לעשות] מקולי ב”ש ומקולי ב”ה רשע. [וכן הרוצה להתחסד ולעשות] מחומרי ב”ש ומחומרי ב”ה, עליו הכתוב אומר, “והכסיל בחשך הולך”. אלא אי [אם עושה] כב”ש, [עושה] כקוליהון וכחומריהון. אי [ואם עושה] כב”ה, [עושה] כקוליהון וכחומריהון. [ע”כ לשון התלמוד].

והלא דברים קל וחומר! ומה אם בית שמאי דאין הלכה כמותם, [בכל זאת] אמרו אי כבית שמאי [אתה עושה, חייב אתה לנהוג] כקוליהון וכחומריהן. [קל וחומר רבינו] הרמב”ם ז”ל, אשר הוא גדול הפוסקים [כלומר שהיו מאז ומעולם] ו[לא זאת בלבד, אלא הוא הרב של] כל קהלות ארץ ישראל, והאראביסטאן, והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם לרבן, מי שינהוג כמוהו בקולותיו ובחומרותיו, למה יכפוהו לזוז ממנו? ומה גם אם נהגו אבותיהם ואבות אבותיהם, שאין לבניהם לנטות ימין ושמאל מהרמב”ם ז”ל. ואפי’ רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא”ש וזולתו, אינם יכולים לכוף למעוט הקהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל לנהוג כמותם. וליכא משום לא תתגודדו”. ע”כ לשונו. ופשוט הדברים למבין.

.

ולכן כל מי שדיבר נגד רבינו, התלוצץ עליו ועל מאמריו, הרי הוא רשע גדול שאין קץ לעונשו!

.

ג) מי שיבין את מה שכתב רבינו בענין טעמי המצוות במורה הנבוכים הנזכר, כלומר את התפיסה הישרה, האמיתית, הברורה והנפלאה הזו, יתאהב בתורה הטהורה, יחבב את המצוות, יאהב את ה’ יתברך אהבה גדולה, יבין היטב באיזה עולם נפלא הוא חי, ומעתה והלאה, אין אחד אבל אף אחד, אפילו יהיה נחשב לגדול הדור, שיוכל לשכנע אותו שספר הזוהר הטמא והארור ימחה שמו, הוא ספר אמת חלילה וחס!

שהרי כל המסקנות הברורות העולות ממה שכתב רבינו הטהור, הם ההיפך הגמור, מתפיסת הזוהר הפרו-נוצרית האלילית והטמאה, שכל המצוות לפי ספר האופל, הם על מנת לתקן צמצוצים, לעזור לחלק מחלקי הבורא, להשפיע על עצמותו, להשפיע בעליונים, וכן על זו הדרך. ורבינו הטהור כותב לך מפורש, “והוא שכל מצוה מאלו התרי”ג מצות, היא, אם לנתינת דעת אמתי, או להסיר דעת רע, או לנתינת סדר ישר, או להסיר עול, או להתלמד במדות טובות, או להזהיר ממדות רעות, הכל נתלה בשלשה דברים, בדעות, ובמדות, ובמעשה ההנהגה המדינית“.

והקוראים צריכים להבין, שלא לחינם האירופאים הארורים שרפו את ספריו של רבינו הטהור! לא לחינם שרפו את ספרי המורה! כי ספר המורה הוא הספר שמנקה את הדעת של הכסילים הללו ואת החורבן אשר הביאו לעולם!

.

ברם צריך להבין ולדעת, כי ספר המורה, הוא ספר שלוקח את השליטה מכל שוחרי המאגיה! שהרי המינים והצאצאים שלהם, מעריצים ומשבחים, מרוממים ומעריצים את רבותיהם, ואף טוענים שהם פועלים נצורות בעולמות העליונים! ותפיסת הרמב”ם, חז”ל, מסורת תורה שבעל פה, שומטת להם מתחת הקרקע את כל ההבל הנ”ל! שהרי חשבון פשוט הוא, שאם המצוות כולם לא באו על מנת לתקן עולמות עליונים כפי תפיסת רבינו, שהרי כל המצוות ניתנו מפני שלושה סיבות שמנינו לעיל, והכל הוא על דרך השכל הישר לטוב לבני האדם כל הימים, אז בהכרח כי המקובלים הטפשים לא יכולים עוד להשפיע בעולמות העליונים ולא לפעול להורדת שפע כזה או אחר כפי טענתם המהובלת!

כי כל המצוות הם על פי השכל הישר ובשביל בני אדם! ולכן הם כל כך התנגדו לספר מורה הנבוכים ולתפיסתו של הרמב”ם, כי בכך כל אחד יקח אחריות על עצמו ועל חייו, ולא יקום שום מקובל נוכל שיאמר שיש בידו יכולת להשפיע בעולמות העליונים כאלה ואחרים! והרי כל דבריהם הבל וריק! וחזור על הדברים הללו והבן.

ע”כ הקדמה לחשיבות טעמי המצוות, וההבנה הברורה שהכל אבל הכל על פי שכל הישר, ואם כל המצוות הם על פי השכל הישר, בוודאי שכל אמרה/תקנה גזירה של חכמים, גם היא בהכרח תהיה על פי השכל הישר.

עוד נקודה יש להבין אחר הקדמה זו, הוא ההבנה שהרמב”ם הוא לא עוד פוסק, דיין, חכם וכו’. אלא הרמב”ם הוא הרב של כל ישראל בהכרח, ומחוייבים כל ישראל לנהוג על פי הלכותיו של רבינו, ולא רק להחמיר כדבריו אלא אף להקל כדבריו! לא לזוז מפסיקותיו ימין ושמאל! וכל ההולך על פי פסקי רבינו ישכון לבטח בוודאי!

.

וכעת נתחיל בביאור טעמי מצוות/אמרות של חז”ל וכל כיוצא בזה

.

דוגמה א’:

.

“וכי העולם עומד על “לימוד” התורה בלבד ולא על הקיום של התורה מבחינת שכלית”?

אמרו חז”ל במשנה (משנה מסכת אבות פרק א משנה ב): “שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים“. וכתב רבינו הטהור הרמב”ם (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק א משנה ב): “יאמר, שבחכמה, והיא התורה, ובמעלות המידות, והן גמילות חסדים, ובקיום ציוויי התורה, והן הקרבנות – [יש בענינים אלו] התמדת [=יכולת להביא לסדר ו]-תיקון העולם, וסידור מציאותו על האופן השלם ביותר“. ע”כ. ומתבאר מדברי רבינו הרמב”ם, שאין כאן ענין סגולי כלל, כלומר לא עצם לימוד התורה, לא עצם הקריאה בתורה, לא עצם הידיעות עצמם, הם המעמידים את העולם!

אלא שלושת הדברים הללו, הם מסוגלים על ידי ביצוע המעשים, להביא לידי תיקון העולם, כלומר, כמו ש-הגדר בכביש מסוגל למנוע תאונות, כך שלושת הדברים הללו, הם מסוגלים למנוע חיכוכים, ויכוחים, מריבות, כלומר, שהם מעשים מציאותיים הגורמים לבני אדם לשנות חשיבה, ולהביא השקפה המעולה ביותר!

כי בלימוד התורה שהיא החכמה, אדם לומד מה אסור ומה מותר, ועל ידי שלומד מה אסור ומה מותר, הוא לומד היכן ה’ יתעלה גדר אותו בשבילו, כלומר, ה’ יתברך גדר ועשה סייגים לאדם והזהיר אותו שלא יחטא, על מנת שלאדם עצמו יהיה טוב, ולא ילך מדחי אל דחי. ולא עשה הבורא ולא נתן את מצוות התורה בשבילו חלילה! כי הוא יתעלה שמו אינו זקוק לדבר, אלא הכל זקוק רק אליו! וכמו שכתב רבינו הטהור בפירוש המשנה (סנהדרין י’ א’): “… היסוד הראשון מציאות הבורא ישתבח. והוא, שיש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עלת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום. ואלו נתאר סלוק מציאותו כי אז בטלה מציאות כל נמצא ולא ישארו קיימים במציאות, ואלו נתאר סלוק כל הנמצאים זולתו, כי אז לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר, כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו, וכל מה שזולתו מן השכלים כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון הוא אשר מורה עליו דבור אנכי ה’ וכו'”. ע”כ.

וכל הסובר שהאל יתברך נתן את התורה והמצוות, ומעשה הקרבנות למען תיקונים עליונים, או שהמצוות משפיעים עליו יתעלה, הרי הוא מין ואפיקורוס! וכמו שחתם רבינו הטהור את יסודות דת האמת: “… וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה’ אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”. ע”כ.

כלומר, לפי דברי רבינו הטהור, אדם שאוכל נבילות וטריפות ונקרא רשע, יש לו חלק לעולם הבא! אבל הסבור שהמצוות ניתנו בשביל לתקן עולמות עליונים, או להשפיע על האל, או לגרום הרמוניה בעצמותו או בהנהגתו יתברך, הרי הוא מין ואפיקורוס!

.

ולכן העולם עומד על התורה, ולא עצם לימוד התורה, כי אלא על ידי שמירת התורה והמצוות, העולם יהיה מתוקן ובני אדם יחיו בשלום אחד עם השני. וכמו שכתב רבינו, “וסידור מציאותו על האופן השלם ביותר“, כלומר שלושת הגורמים הללו הם דברים שבסופו של דבר משתקפים באופן שכלי ולא מאגי! כלומר, לא עצם הבאת הקרבן היא זו הגורמת שיהיה שלום על ידי ביטול כל מיני כוחות וישויות, וכל כיוצא בזה מן ההבלים שסברו הפרו-נוצרים מכשפי ספר הזוהר הטמא וממשיכי דרכו הטפשים.

וכן הדין בנוגע לגמילות חסדים, שכאשר גומלים חסד אחד עם השני, אז מעמידים את השני ועוזרים לו בצרתו, ועל ידי כן אין העוני מעביר את בני האדם על דעת קונם. שוב, הכל ענין שכלי וישר, ולא מאגי ומסטי!

.

דוגמה ב’:

.

“אם לא בריתי יום ולילה”:

ואמר הנביא (ירמיהו פרק לג פסוק כה): “כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְיָ֔ אִם־לֹ֥א בְרִיתִ֖י יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה חֻקּ֛וֹת שָׁמַ֥יִם וָאָ֖רֶץ לֹא־שָֽׂמְתִּי“. ואמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לב עמוד א): “דאמר ר’ אליעזר: גדולה תורה – שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וגו'”. ע”כ.

ומה פירוש “גדולה תורה“? וכי גדול לימוד תורה עצמו שיש בו כח להעמיד את העולם? והרי כל חיינו גדלנו על הדרשות של המרצים הידועים, והסבירו לנו שאם לא ילמדו רגע אחד תורה בעולם, אז העולם יהיה חרב! ולכן לדעתם הבורא יתברך ברא את העולם “תפוח” שמסתובב בחלל לא נודע, בכדי שלא יהיה רגע אחד הפסק מלימוד התורה! כמה הבל! כמה ריק! כמה תוהו לימדו אותנו! ולדעתם עצם הלימוד עצמו מחזיק את כל העולם!! וזה שטות שאין כמוה! ואם ישמעו ענין זה הגוים בוודאי כי צחוק יעשו מעם ה’ יתברך.

.

דוגמה ג’:

.

“ותלמוד תורה כנגד כולם”:

אלא הכל הוא על דרך השכל הישר! והוא על דרך שאמר (משנה מסכת פאה פרק א משנה א): “אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם“. ע”כ.

ושוב יש לשאול, מה זה שאמר, “ותלמוד תורה כנגד כולם“? אלא מסביר רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת פאה פרק א משנה א): “… וענין אמרו אוכל מפירותיהן והקרן קיימת לו, הוא מה שאומר לך, כל המצות נחלקות חלוקה ראשונה לשנים, חלק במצות המיוחדות לאדם בעצמו בינו ובין ה’ כגון הציצית והתפלים והשבת ועבודה זרה. [=בכדי שאדם יבחין וילמד כי הבורא אחד ושמו אחד!]. וחלק במצות התלויות בתקינות יחסי בני אדם זה עם זה כגון האזהרה על הגניבה, והאונאה, והשנאה, והנטירה, והצווי לאהוב זה את זה, ושלא נרמה זה את זה, ושלא יעמוד אחד ממנו על נזק השני, ולכבד ההורים והחכמים שהם אבות הכל.

אם קיים האדם המצות המיוחדות לו בעצמו במה שבינו לבין בוראו יש לו על זה שכר יגמלהו ה’ על כך לעולם הבא כמו שנבאר בפרק חלק.

ואם קיים האדם המצות התלויות בתקינות יחסי בני אדם זה עם זה יש לו על זה שכר לעולם הבא על קיימו המצוה, וישיג תועלת בעולם הזה להתנהגותו התנהגות טובה עם בני אדם, לפי שאם הלך בדרך זו והלך זולתו בה יהנה גם הוא מאותה תועלת. [=כלומר, אלו ענינים שכליים הצריכים לרומם את האדם למידות טובות ונעלות!!]. וכל המצות שבין אדם לחברו נכללים בכלל גמילות חסדים, התבונן בהם תמצאם. הלא תראה שהלל הזקן כשאמר לו הגוי למדני תורה על רגל אחת אמר לו דעלך ביש לחברך לא תעביד, וכשתחקור זאת תמצא תלמוד תורה שקול כנגד כולם, כי בתלמוד תורה ידע האדם את כל זה כמו שביארנו בהקדמה שהתלמוד מביא לידי מעשה“. ע”כ.

ושימו לב מה כותב רבינו ומסיים, “כי בתלמוד תורה ידע האדם את כל זה”, ולא כותב, “ישיג כל זה”, כי התורה באה על מנת ללמד, ואם אדם לא מקיים את התורה שלומד, בוודאי כי תורה כזו לא תוכל להחזיק את העולם! וכן הקרבנות, אם אדם לא ישכיל להבין את פעולתם ואת אופני ענינם, במה יועילוהו? ולכן מה שאמר רבי אליעזר, “גדולה תורה”, בוודאי שכך הם הדברים, אלא שאינו חוזר לענין גודל הלימוד עצמו! אלא גדולה חכמת התורה, שיש בה כח ויכולת לגרום לבני אדם להיטיב מעשיהם, להיות טובים במידותם, לכבד הורים. אבל בשום פנים ואופן לא גדול עצם לימוד התורה שלא מביא לידי מעשה!

.

דוגמה ד’:

.

“ואהבת את ה’ אלהיך”:

והראיה, הוא מתוך מה שאמר ה’ בתורתו (דברים פרק ו פסוק ה פרשת ואתחנן): “וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְיָ֣ אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ“. ומה טעם מצוה זו? אלא אמרו רבותינו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד א): “אביי אמר: כדתניא, ואהבת את ה’ אלהיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו”. ע”כ.

והנה התלמוד מגלה בעצמו כי כל מטרת תכלית התורה, הוא על מנת שעצם הלימוד יפיק ויוציא מבני אדם להיות אנשים טובים, אנשים מכבדים, ושיהיה שם שמים, כלומר הקירוב לבורא, רצוי לפני בני אדם! כלומר שכאשר יראו אדם שלומד תורה מתנהג בדרך ארץ ומכבד כל אדם, ירצו להתקרב וללמוד מאיפה שהוא למד! ולכן התלמוד מגנה מאוד תלמיד חכם גדול ואפילו יהיה גדול הדור, וקורא לו ואומר, “אוי” לכל קרוביו שלימדו אותו תורה! כי לא קיים את עצם תכלית הלימוד! ואם עצם הלימוד עצמו הוא זה אשר עוזר ומעמיד את העולם, מפני מה תלו את תוצאות הלימוד במשא ומתן? מדוע רבותינו לא שיבחו את עצם הלימוד עצמו? אלא הדבר פשוט, כי כל תכלית התורה והמצוות והמעלה הגדולה שבלימוד התורה, הוא שיש בכוח התורה לשנות את האדם ולהביאו למידות יותר טובות ונעלות!

ויתירה מכך, גדולה תורה, כי על ידי לימוד תורת אמת, אדם ידע מי הוא ה’ יתברך באמת, ולא ייחס אליו מאורעות הגוף, ובכך יהיה רחוק מכל עניני עבודה זרה וסטיה מן האמת

.

דוגמה ה’:

.

“וכי רבי נהוראי עבר על חוק תורה”?:

ועל זו הדרך אמר (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פב עמוד א): “רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה”. ע”כ. ולא שהוא מורה שבנו יתבטל חלילה ממלאכה, שכן כל שאינו מלמד את בנו מלאכה, מלמד אותו לגנוב, ופושע נקרא! אלא רבי נהוראי אמר, שהתורה עצמה היא זו שתדריך אותו לעבוד בעבודה ולעסוק במלאכה, ולכן אמר, איני מלמד אותו מלאכה, אלא מלמדו תורה כמו שצריך, והוא יגיע למסקנות אמת מצד עצמו! וכאשר יצא לעבוד אחר שלמד תורה, בוודאי כי לא יהיה גנב ולא פושע!

.

דוגמה ו’:

.

“מצות הקטורת”?:

וכתב רבינו על מצות הקטורת (מורה הנבוכים חלק ג’ פרק מה’): “… לפיכך צוה בו הקטורת פעמיים בכל יום, בבוקר בין הערביים כדי לבשם ריחו וריח בגדי כל העובדים שם. [=שוב! מצוה שכלית, לא פגאנית ומאגית!]. כבר ידעת אומרם, “מיריחו היו מריחים ריח הקטורת”. (משנה תמיד ג ח) וגם זה ממה שמקיימים יראת המקדש. [=שהרי אדם לא יבוא מסריח למקום חשוב! וזה חלק מן יראת המקדש]. אבל אילו לא היה לו ריח טוב כל שכן אילו היה ההיפך. הייתה הרגשה [=היתה הרגשת הכהנים] היפך הרוממות, כי הנפשות נינוחות מאוד לריחות הבשמים, ונמשכות אליהן, וקצות [=מואסות] מן הריחות הרעים ומרחיקות מהם”. ע”כ. ונמצא שכל ענין הקטורת בבית המקדש הוא ענין שכלי ולא מאגי! הוא ענין לרומם את שכלו של האדם ולהכשיר את הרגשותיו שיהיה מוכן לפעולה באופן הטוב ביותר!

.

דוגמה ז’:

.

“ענין מצות קרבנות”:

עוד כתב רבינו הטהור במורה (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לב): “ואשוב אל כונתי ואומר, כי כאשר היה זה המין מן העבודה, רוצה לומר הקרבנות על צד הכונה השניה, והצעקה והתפילה וכיוצא בהן ממעשה העבודות, יותר קרובות אל הכונה הראשונה והכרחיות בהגיע אליו, שם בין שני המינים הפרש גדול, והוא שזה המין מן העבודה, רוצה לומר הקרבת הקרבנות, אף על פי שהם לשמו יתעלה, לא חייב עלינו כמו שהיה בתחלה, ר”ל שנקריב בכל מקום ובכל זמן, ולא שנעשה היכל באשר יזדמן, ושיקריב מי שיזדמן החפץ ימלא את ידו.

אבל [=אלא] נאסר כל זה עלינו [=כלומר, אסור לנו להקריב קרבן היכן שליבנו חפץ! אלא מחוייבים אנו להקריב במקום אחד קבוע]. והושם בית אחד [=בית המקדש] אל המקום אשר יבחר ה’, ואין מקריבין בזולתו. אמר, “השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה”. ולא יהיה כהן, אלא זרע המיוחד. כל זה הענין למעט זה המין מן העבודות, שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחנה היא מותרת בכל מקום, כל מי שיזדמן, וכן הציצית, והמזוזה, והתפילין, וזולתן מן העבודות הדומות להן.

ובעבור זה הענין אשר גיליתי לך, נמצא הרבה בספרי הנביאים, שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות [=שלכאורה מדוע הוכיחו אותם? הרי קיימו מצוה מן התורה!]. ובארו להן שאינן מכוונין לעצמן כוונת צריכה מאוד, ושהשם אינו צריך אליהם. [=אותם בני אדם היו חושבים כי הקב”ה זקוק לקרבנות חלילה וחס, ולכן הנביאים היו מוכיחים אותם על עצם מחשבתם! כמו ש]-אמר שמואל, “החפץ לה’ בעולות וזבחים כשמע בקול ה’“, ואמר ישעיה, “למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'”, ואמר ירמיה, “כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם“.

וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים, ואמר איך יאמר ירמיה על השם שלא צונו בדברי עולה וזבח? ורוב המצות באו בזה! אמנם כוונת זה המאמר [=של הנביאים], הוא מה שבארתי לך, וזה שהוא אמר, שהכונה הראשונה [=התכלית של המצוה], אמנם היא שתשיגוני, ולא תעבדו זולתי, והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. [=כלומר, זה תכלית כל המצוה כולה!]. וזאת המצוה בהקרבה וכיון אל הבית.

אמנם היתה בעבור [=כל הטעם העיקרי לזה], שתעלה בידיכם זאת הפינה, ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי [=שהרי עבודת הקרבנות היו נוהגים עובדי עבודה זרה להביא את קורבנות לפני הדמיונות שלהם שקראו להם אלהים! ולכן הקב”ה כאשר הוציא את עם ישראל ממצרים, רצה לעקור להם את האמונות הכוזבות, והעתיק את עבודת עובדי עבודה זרה, ואמר לעשות כן לשמו, והמטרה של כל זה היה], עד שימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת יחודי.

[אמנם הבאים אחריהם, היו סבורים כי ה’ יתעלה חפץ בעולות חלילה!], ובאתם אתם ובטלתם התכלית [=המטרה של המצוה] ההיא, והתחזקתם במה שנעשה בעבורה. [שהרי בענין מצות הקרבנות, ספר הזוהר הטמא הפגאני והמאגי מעליל שהבורא ציוה במצוה הזו עצמה לעבוד אלהים אחרים, ולהכניע את כוחות הסטרא אחרא! וראה קורא נעים כמה קלקל ספר הטמא זוהר וקודמיו וכל ממשיכי דרכו הארורים מפי הטומאה!] והוא שאתם ספקתם במציאותי, “כחשו בה’ ויאמרו לא הוא, ועבדתם עבודה זרה וקטרתם לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים ובאתם אל הבית” וגו’, ונשארתם מכונים אל היכל ה’ ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים כונה ראשונה. [=כלומר, שהבורא יתברך כיון בתכלית מעשה הקרבנות, שיאמינו רק בו יתברך! והם עם ישראל היו מקריבים קרבנות ומאמינים בכוחות אחרים, היו עובדי עבודה זרה! ומכיון שהבורא לא צריך את הקרבנות, לכן אמרו הנביאים, שהבורא יתברך לא צריך את זבחיכם!! מה עשיתם? קלקלתם את כל התכלית של המצוה!].

ולי בפירוש זה הפסוק פנים אחרים והוא מביא לזה הענין בעצמו אשר זכרנוהו, והוא שכבר התבאר בכתוב ובקבלה [=למשה מסיני] יחד, שתחלת מצוה שנצטוינו בה, לא היו בה דברי עולה וזבח כלל, ואין צריך שתטריד כלל שכלך בפסח מצרים, כי היא היתה לסבה מבוארת גלויה כמו שאני עתיד לבאר, ועוד שהמצוה היתה בארץ מצרים, והמצוה הרמוז אליה בזה הפסוק הוא מה שנצטוינו בו אחר יציאת מצרים.

ולזה התנה בזה הפסוק ואמר ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, כי תחלת צווי שבא אחר יציאת מצרים הוא מה שנצטוינו בו במרה, והוא אמרו לנו שם אם שמוע תשמע בקול ה’ אלהיך וגו’ שם שם לו חק ומשפט וגו’, ובאה הקבלה האמתית שבת ודינין במרה איפקוד, והחק הרמוז אליו הוא שבת, והמשפט הוא הדינין והוא הסרת העול, וזאת היא הכונה הראשונה כמו שבארנו, ר”ל אמונות הדעות האמתיות והוא חדוש העולם, וכבר ידעת שעקר מצות שבת אמנם היא לחזק זאת הפנה ולקיימה כמו שבארנו (חלק ב’ פרק ל”א) בזה המאמר, והכונה עוד עם אמתת הדעות להסיר העול מבני אדם. הנה כבר התבאר לך שהמצוה הראשונה לא היו בה דברי עולה וזבח אחר שהם על צד הכונה השנית כמו שזכרנו, וזה הענין בעצמו אשר אמר ירמיהו הוא אשר נאמר בתהלים עד צד ההוכחה לאומה, בסכלה הכונה הראשונה ולא היתה מבדלת בינה ובין הכונה השנית, אמר שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי, לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך נגדי תמיד, אם אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים, ובכל מקום שנכפל זה הענין זאת היא הכונה בו והבינהו מאד והשתכל בו”. ע”כ.

.

והנה שוב מוכח כמה שכלו הישר של רבינו היה זך להפליא, ושוב הוכח כי כל מצות התורה מושתתים ומונחים על השכל הישר והבריא, להבדיל אלפי הבדלות משגעונות המקובלים הטפשים שחירפו וגידפו כלפי הבורא יתעלה שמו! ושוב למדים אנו, כי הבורא יתברך אינו זקוק לא לעולות, לא לזבחים, לא לקרבנות! אלא רצה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות!

.

“למה נחמן ונתן התלוצצו וצחקו על חז”ל ורבינו הטהור”?

ובעקבות דברים אלו של רבינו הטהור, נחמן ונתן התלוצצו על רבינו וצחקו עליו צחוק גדול. ואיני יודע איך עד היום לא קמו מי שנקרא, “גדולי ישראל”, ומחו על כבוד הרמב”ם הטהור! והנה כך הובא בספר “חיי” מוהר”ן (שיחה תי”א): “… וְהִתְלוֹצֵץ מְאֹד מִטַּעֲמֵי הַמִּצְווֹת שֶׁבְּסֵפֶר מוֹרֵה נְבוּכִים, וְאָמַר אֵיךְ יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת לוֹמַר טַעֲמֵי הֶבֶל כָּאֵלּוּ עַל קָרְבָּנוֹת וּקְטֹרֶת, הֲלֹא כַּמָּה תִּקּוּנִים נוֹרָאִים עֲצוּמִים נַעֲשִׂים בְּכָל הָעוֹלָמוֹת לְמַעְלָה לְמַעְלָה עַד אֵין סוֹף עַל־יְדֵי אֲמִירַת הַקְּטֹרֶת לְבַד. הַיְנוּ שֶׁאִם חַס וְשָׁלוֹם כְּדִבְרֵיהֶם הַמֻּטְעִים, מֶה הָיָה מוֹעִיל אֲמִירַת הַקְּטֹרֶת וְהַקָּרְבָּנוֹת. וְאֵיךְ יָבוֹא אֶחָד לוֹמַר שְׁטוּת כָּזֶה עַל טַעַם הַקְּטֹרֶת שֶׁמַּגִּיעִים עַד מָקוֹם שֶׁמַּגִּיעִים, שֶׁאֲפִלּוּ הָאֲמִירָה לְבַד פּוֹעֵל מַה שֶּׁפּוֹעֵל לְמַעְלָה לְמַעְלָה, כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּבְכִתְבֵי הָאֲרִ”י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה.

אַךְ בֶּאֱמֶת טַעַם הַקְּטֹרֶת וְהַקָּרְבָּנוֹת אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג כְּלָל, רַק אָנוּ מַאֲמִינִים לְדִבְרֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. וּבְוַדַּאי יֵשׁ בָּזֶה טְעָמִים נוֹרָאִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג בְּשׁוּם שֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי כְּלָל. וּמֵעֹצֶם גְּדֻלָּתָם, גַּם אֲמִירַת פָּרָשִׁיּוֹת הַקָּרְבָּנוֹת וְהַקְּטֹרֶת מְסֻגָּל מְאֹד, וְנַעֲשֶׂה מִזֶּה תִּקּוּנִים נוֹרָאִים בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. וְכֵן טַעֲמֵי כָּל הַמִּצְווֹת הַקְּדוֹשִׁים גְּבוֹהִים וְנִשְׂגָּבִים מְאֹד וְנֶעְלָמִים מֵעֵין כָּל חָי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב כ”ח): “וְנֶעֱלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי” וְכוּ’, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קי”ט): “פְּלָאוֹת עֵדְוֹתֶיךָ”. גַּם שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁכְּשֶׁעוֹסְקִים בִּסְפָרִים אֵלּוּ הוּא כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ בְּמִדְבָּר שָׁמֵם שֶׁאֵין לוֹ עִם מִי לִפְגֹּעַ, כָּךְ כְּשֶׁנִּכְנָסִין בִּסְפָרִים אֵלּוּ הַנַּ”ל אֵין מוֹצְאִין בָּהֶם דְּבַר קְדֻשָּׁה, וְהוּא כְּמוֹ הוֹלֵךְ בְּמִדְבָּר שָׁמֵם שֶׁאֵין מוֹצְאִין עִם מִי לִפְגֹּעַ”. ע”כ. ה’ ירחם על הדברים הכתובים כאן.

.

ומה שכתב נחמן ונתן, והביא פסוק וחשב אותו כראיה לדבריו, הוא כלל לא הבינו! שהרי אמר (איוב פרק כח פסוק כ – כא): “וְֽ֭הַחָכְמָה מֵאַ֣יִן תָּב֑וֹא וְאֵ֥י זֶ֝֗ה מְק֣וֹם בִּינָֽה: וְֽ֭נֶעֶלְמָה מֵעֵינֵ֣י כָל־חָ֑י וּמֵע֖וֹף הַשָּׁמַ֣יִם נִסְתָּֽרָה“. ונחמן לא הבין, שאיוב בא לומר במשלו זה, שהחכמה מאין תבוא? ובוודאי שהחכמה באה מן ה’! ורצה לומר, שכמו שאף אחד לא יכול להכיר את ה’, כלומר את עצמותו! כך בוודאי אף אחד לא יכול לדעת מהיכן מגיעה החכמה! ולכן אמר, “ונעלמה מעיני כל חי, ומעוף השמים נסתרה”, ומה שאמר “מעיני כל חי”, זה אמור על בשר ודם, ואף על חיות ובהמות, שאינן יכולים להשיג את עצמות הבורא!

ומה שאמר, “ומעוף השמים נסתרה”, אמר איוב שגם המלאכים אינם יכולים להשיג את עצמות ה’. ולפי נחמן, כיצד יסתדר הדבר שגם המלאכים אינם יודעים טעמי תורה?! שהרי המלאכים הם הם עצמם מגלים עניני המרכבה לשאר הנביאים? ואיך יתכן לומר שהפסוק האמור, “ונעלמה מעיני כל חי“, ידבר על טעמי המצוות! שכן כתוב, “כל חי”, ומשמע מכאן שגם משה רבינו לא ידע את טעמי המצוות! ובוודאי שכל הצחוק הזה של נחמן ונתן, הגיע בעקבות הליכתם אחר ספר התוהו והמוות הזוהר הטמא והארור!!

והנה נחמן ונתן לא למדו שכמו שרבינו כתב כך מובא במדרש אמוראים מהימן (ויקרא רבה פרשה כב סימן ח פרשת אחרי מות): “רבי פנחס בשם רבי לוי אמר משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור (גדור) כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא יז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר (דברים לב) ויזבחו לשדים ואין שדים אלו אלא שעירים שנא’ (ישעיה יג) ושעירים ירקדו שם והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם אמר הקדוש ברוך הוא יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה”ד איש איש מבית ישראל וגו'”. ע”כ.

והדבר פשוט וברור, כי בעקבות הליכתם אחר ספר התוהו הזוהר הטמא והארור, בא להם כל זה. והוא רחום יכפר עוון.

ע”כ כתבנו מאמר זה מאתנו חן שאולוב ספרדי טהור. נדב חסן הי”ו.