.

***

ידוע המנהג להישאר ערים בליל שבועות ולעסוק בתורה. מנהג זה, כמנהגים רבים נוספים, אינו קדום כפי שטועים לחשוב, אלא חדש לגמרי. זו הסיבה שהוא לא נזכר בכתבי חז”ל, לא בכתבי הגאונים והרמב”ם, לא בדברי הראשונים ואף לא בדברי האחרונים. מנהג זה החל להתפשט כאש בשדה קוצים החל מהמאה הי”ז, לפני כשלוש מאות וחמישים שנה בלבד.

תופשי אגדות חז”ל כפשוטן אשר החריבו את דתנו ושקעו בהשקפות מינות ומדוחים (עיין כאן להבנת הדברים) החליטו להביא ראיה למנהג הזה לאור דברי המדרש בשיר השירים רבה (א, ב), שם נאמר [=רוב ככל הסיכויים שמדרש זה נתחבר לאחר חתימת התלמוד בבלי, בערך במאה השביעית ומעלה], “שעם ישראל ישן ונחר ולא נותר עֵר כל הלילה בציפייה דרוכה לקראת מתן תורה, עד שמשה רבנו ע”ה נאלץ להוציאם מהבתים כמו שכתוב: “וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים” (שמ’ יט, יז). ולכן, כ”תיקון” לנמנומם של בני ישראל לפי המדרש, נשארים נעורים בליל שבועות כל שנה.

ומי שמביא ראיה מפשט המדרש הזה מוציא לעז חמור על עם-ישראל אשר קיבל את התורה בשמחה רבה: “נעשה ונשמע”, ולא נזכר בתורה שום גנאי כלפי עם-ישראל במעמד הזה. אולם, כאמור, מנהג זה מאוחר מאוד, והמדרש הוא בסך הכל “אסמכתא” קלושה מאוד לקיומו לפי דמיונם של תופשי אגדות חז”ל כפשוטן. כלומר, אין שום סיבה אמיתית לקיום מנהג זה ולהוסיף מנהגים חדשים לדתנו על-סמך פשטי המדרשים וההזיות, ובפרט כאשר הם נוגדים את יסודות ומצוות התורה, וכפי שיבואר להלן.

ברם, הסיבה העיקרית שבגינה יש לבטל מנהג זה נעוצה בכך שמקור מנהג זה הוא ב”קבלה” שהחריבה את דתנו, והוא נוגד לחלוטין את יסודות דת האמת וכופר בעיקריהן. על-פי ה”קבלה“, הלימוד בליל שבועות הוא הקישוט שבו מקשטים בעשרים וארבעה קישוטים (כ”ד ספרי התנ”ך), את ה”כלה” היא השכינה, לקראת זיווגה השלם למחרת, עם ה”חתן” הוא הקב”ה לפי ה”קבלה”, בזמן קריאת עשרת הדיברות.

כלומר, בין אם נתבונן בדברים לפי הפשט ובין אם נתבונן בהם לפי “העומק” (הדמיוני) שבהזיה הזו, כך-או-כך עולה באופן ברור ומפורש שיש שני אלהויות, האחת השכינה והשני הוא הקב”ה, ובחג השבועות נעשה ה”זיווג” ביניהם – וזהו כיעור ושיתוף וכפירה באל אחד!

יתר-על-כן, ייחוס זיווגים לה’ יתברך ויתרומם עם ישויות אלהיות, מוביל לזימה ולתועבה, שהרי אם קמי שמיא יש גופניות ותאוות בשרים, ברור כשמש במדבר ערבה שהאדם חופשי ללכת בכל תאוותיו וזימותיו – כי מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל? ומי יוכיח אותו על פעלו? אל אשר טרוד בזיווגים עם ישויות אלהיות מקבילות? והלא יכול הטמא להצדיק את עצמו אלף פעמים על כל שחיתויותיו באמרוֹ שאפילו הקב”ה יתרומם שמו טרוד בזיווגים, כל-שכן בני האדם שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, שאין להם שום דרך להתרומם משוחת הזימה.

וגם אם התועים יצווחו עד לב השמים, שמדובר בעניינים “עמוקים” ו”נשגבים” מאד, ובכן, אי-אפשר להימלט מן התוצאה שתיארתי, כי אין שום תקומה מתיאור ה’ יתעלה באופנים הללו.

ועוד עוונות רבים תלויים על צווארם, שהרי הם גורסים בלילה הזה את חצץ המינות ב”תיקון” שסידרו המקובלים, ומוסיפים חרון-אף בקראם את ה”אדרא זוטא” וה”אדרא רבה” – ומוסיפים להעלות-חֵמה לפניו בהצהרת המינות בתחילת ה”תיקון”, לפיה הם מתכוונים “לתקן את העליונים”. כלומר, לפני תחילת “התיקון” שנאמר בלילה הם אומרים את הנוסח הבא: “ובכן יהי רצון מלפניך […] שיהא בנו סיפוק וכח להמשיך כתר לרישא דזעיר ולעשות ארבעה ועשרים קישוטין לשכינה […] ונזכה להיות משושבינא דמטרוניתא”.

וכמובן שהמקור להזיה זאת, הוא לא אחר מ”ספר הזוהר” שנכתב לפני כ-750 שנה ויוחס בשקר לרשב”י ותלמידיו (ראה “יחסו של הרמב”ם לקבלה חלק א”. ועיין עוד כאן – שקר הזוהר הטמא), ושם מובא בהקדמה ח ע”א: “רבי שמעון [עאלק] היה יושב ועוסק בתורה בלילה שבו הכלה מתחברת בבעלה. ששנינו, כל החברים שהם בני היכל הכלה, צריכים באותו הלילה שלמחרתו הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתיקוניה שהיא מיתקנת בהם”.

.

“אין סוף להזיות”:

1) כתב חיים ויטאל ב”שער הכוונות” (עמוד פט): “ובהגיע אשמורת הבוקר, מעט קודם עלות השחר בעת שמשחירין פני הרקיע במזרח, אשר אז נקודת איילת השחר כנודע. אז צריך שתטבול במקוה ותכוון אל המקוה העליון שהוא כתר עליון […] וטעם הדבר הוא לפי שאנחנו בלילה הזה עושים שני דברים: האחד הוא להמשיך את כתר העליון דזעיר אנפין על-ידי עסק התורה כנזכר, ואחר-כך באשמורת הבוקר אנו נעשים שושבינים דמטרוניתא רחל נוקבא דזעיר אנפין, ומוליכין את הכלה הכלולה לבית הטבילה וטובלת במקוה העליון הנזכר שהוא הכתר הנזכר וגם אנחנו שושבינין דילה טובלים עמה […] ובחינת טבילת הכלה ושושבינין דילה נזכרים בספר הקדוש בפרשת אמור [הנ”ל]”.

.

לימוד התורה לפי ויטאל נועד “להמשיך את כתר העליון דזעיר אנפין”, כלומר להועיל באיזו צורה מאגית-פגאנית דמיונית לאלוה ששמו “זעיר אנפין”, ואילו הטבילה שבסוף הלילה נועדה להועיל לכלתו של זעיר אנפין הלז, כי בהליכתנו למקווה אנחנו מוליכין את הכלה של זעיר אנפין למקווה, וכך אנחנו טובלים יחד עמה ומכשירים אותה לקראת הזיווג עם זעיר אנפין שהוא בעלה. ומלבד הכיעור הבלתי נתפש שיש בהזיה הזו, יש בה גם השקפות מינות ברורות:

.

א) וכי יעלה על הדעת שיש אלוה ששמו “זעיר אנפין”?

ב) וכי יעלה על הדעת שיש בכוחו של איזה טמבל נוחר להועיל לאלוה הזה?

ג) וכי יעלה על הדעת שבלימוד התורה הוזי ההזיות ממשיכים את מלכותו של “זעיר אנפין”?

ד) וכי יעלה על הדעת ש”זעיר אנפין” תלוי בבני האדם שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם?

ה) וכי יעלה על הדעת שיש עוד אלוה שהיא כלתו של זעיר אנפין?

ו) וכי יעלה על הדעת שהיא זקוקה לנו שנוליך אותה ונטבול עמה כדי להכשיר אותה להזדווג עם בעלה שהוא “זעיר אנפין”?

ז) וכי יעלה על הדעת שיש זיווגים בעליונים?

.

ואין סוף לתמיהות על ההזיה הכעורה והפגאנית והזימתית הזו, שגם אם השוטים הפגאניים יצווחו עד לב השמים שמדובר במשלים או בעניינים נסתרים, כל מי שקורא את הדברים הללו ומאמין שהם עניינים אמיתיים ונסתרים ברומו של עולם, ייכשל בוודאות בזימה ובתועבות.

ונזהרתי מלומר שמדובר בהקב”ה, אך אם כוונתם שה”זעיר אנפין” הזה הוא הקב”ה, עוונם גדול אפילו יותר ממה שתואר לעיל, ואין תקומה מעוונם וחירופם וגידופם וחילולם הנורא.

.

2) ההזיה השנייה גם כן מופיעה שם ב”שער הכוונות”: “ודע, כי כל מי שלא ישן בלילה הזאת כלל אפילו רגע אחד ויהיה עוסק בתורה כל הלילה, מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא וכמו שאמר הרשב”י בהקדמת בראשית וזה לשונו: ‘דיפוק ההוא שתא בשלם’ וכו’ עיינו שם. ולא עוד אלא שהוראת חיי האדם בשנה ההיא תלויה בעניין זה, כי אם לא ישן כלל ודאי שלא ימות בשנה ההיא, ודי בזה”.

בדברים הללו הפכו את לימוד התורה לסגולה מאגית-פגאנית, וזו כפירה בתורה ועבודה-זרה, כאילו העיסוק בתורה מוביל באופן ישיר לאיזו תועלת הזייתית לאדם בחיי העולם-הזה. ואין צורך לומר, שלא מעט שוטים נבערים הולכי חשֵׁכים למדו בליל שבועות ולא כילו את שנתם, ודי בזה.

מאת נאור טוויטו הי”ו. מקור הדברים הובאו מאתר “אור הרמב”ם”.