.

***

“הפרכת טענות המינים נגד רבינו הטהור הרמב”ם”

במאמר האחרון שכתבתי על שונא ציון, שם עמדתי על טענותיו של הכסיל הבהמי כלפי רבינו הטהור הרמב”ם. וזה תוכן הדברים: “נמשיך את דבריו האחרונים של הכסיל הבהמי, ואני מקווה מאוד שהוא יטרח לענות לי כל המאמרים, בכדי שאוכל שוב לשבת ללמוד וללמד ולהשיב לו נכוחה, ולקיים את מצוות בוראי, שירוש עבודה זרה מן הארץ. ואלו דבריו של הכסיל: ” … עכשיו אני יגיד לכם דוגמה. כתוב שהאשה חולצת את המנעל, יש יבום ויש חליצה, אז אם הבעל הוא אחי האב מת בלי בנים … כתוב [ברמב”ם] לאחר שהיא חולצת את המנעל, היא לוקחת את המנעל וזורקתו, אין שום מקור לדבר הזה, חוץ מהזוהר.

עוד דוגמה שניה ואחרי זה אני מתחיל … כתוב ברמב”ם שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. בתלמוד שלפנינו אין מימרא כזו. איפה זה כתוב? בזוהר”. ע”כ.

.

והנה, שוב, חייב אני לומר לקהל שומעי וקוראי דברי, שאין מאושר ממני, ואין שמח ממני, כאשר אני שומע את ההבלים הללו מפיהם של מכשפי האופל! ומדוע? מכיון שעל ידי דיבורים אלו מתגלה עוד יותר ועוד יותר סכלותם ובורותם, ובכך דרך האמת ניכרת ונבחנת ביתר שאת וביתר עוז. במילים אחרות, כל ראיה שלהם להכשיר את ספר האופל, באה לרעתם! והבור שהם יקברו בו נהיה עמוק ועמוק יותר.

.

“הקדמה חשובה להפרכת הטענות”:

נקדים ונאמר, לפני שנבוא למה שכתב רבינו הטהור ונעמוד על טענתו של אחאב שונא ציון. הנה בשנת תשפ”ד, אברך אחד שאיני מכירו, הוציא חיבור בשם, “לאתחדשא על ידו דמשה, בענין חיבור ספר הזוהר זמנו ומחברו”. ניתן להורידו כאן. ובעמוד רצד’ בסיכום הדברים נכתב: “הוכחנו שכל ספר הזוהר על כל רבדיו חוברו בזמן הראשונים. הוכחנו שמשה דיליאון [=שר”י] היה המחבר המרכזי של כל חלקי הזוהר. וכבר בזמנו יצאו עוררין כנגדו על כך שהוא לא מרשב”י, גם בין מקובלי וחכמי דורו. משה דיליאון חיבר מדרש סדר גן עדן, ומסכת אצילות, וכתב [הוא בעצמו] צוואת רבי אליעזר הגדול. [משה די ליאון שר”י זייף] וחידש תשובות בשו”ת הגאונים, ובשו”ת מן השמים, לבד מהמון חיבורים שהביא בזוהר … הוכחנו הרקע לחיבור הזוהר כתגובה לספר “מורה הנבוכים” … הוכחנו שתלה סודותיו בתנאים ואמוראים כדי שיתקבלו דבריו, כי גם בכתביו העבריים שכתבם על דעתו נתלה במדרשים שאינם”. ע”כ.

והנה מחבר הספר הזה, על אף מסקנותיו הברורות, טוען שהתגלו למשה דיליאון שר”י סודות!! ומחשיב את הטומאה הרצוצה הזו שנקראת, “זוהר”, לספר מרומם. כמה אפשר להיות מטומטם? ועל האברך שחיבר את החיבור נאמר (תהלים פרק קטו פסוק ה – ח): “פֶּֽה־לָ֭הֶם וְלֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ: אָזְנַ֣יִם לָ֭הֶם וְלֹ֣א יִשְׁמָ֑עוּ אַ֥ף לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יְרִיחֽוּן: יְדֵיהֶ֤ם׀ וְלֹ֬א יְמִישׁ֗וּן רַ֭גְלֵיהֶם וְלֹ֣א יְהַלֵּ֑כוּ לֹֽא־יֶ֝הְגּ֗וּ בִּגְרוֹנָֽם: כְּ֭מוֹהֶם יִהְי֣וּ עֹשֵׂיהֶ֑ם כֹּ֭ל אֲשֶׁר־בֹּטֵ֣חַ בָּהֶֽם“.

ומדוע אני טוען זאת? מכיון שהוא כותב מפורש במסקנותיו, שמשה דיליאון שם רשעים ירקב, הוא גם נוכל וגם שקרן. משה דילאון שיקר, ערך תשובות גאונים, זייף כתבים, ורוב ספרות הקבלה הארורה שלפני קבלת נוכלי צפת, ערוכה על ידי משה דיליאון לטענתו. וכיצד ניתן להעלות על לב, שאיש שקרן כסיל וטיפש, יצליח לדבר בסודות אמיתיים, כאשר כל דיבור שני שלו הוא שקר? כיצד יעלה על לב שהבורא יסייע בטוב, למי שמייחס דברים שלא כתבו אמוראים ותנאים? ואיני יודע דינו של מי חמור יותר, של שונא ציון ימחה שמו, או של האברך הכסיל הזה שקיבל עינים לראות אבל השליך את הבורא אחריו! ויתירה מכך, האברך הכסיל הזה שכתב את החיבור הנ”ל, טוען שאפשר להשביע קולמוס, כלומר, שאדם יכול לומר לחשים על עט, והעט יכתוב מעצמו!! אתם שומעים?

וכתב רבינו במורה (“חלק ב’ פרק מו’ קאפח): “כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא“. ע”כ. והרי תראה קורא נעים כמה מכעיסים את הבורא אנשי השווא החשיכה והאפילה, וכמה הם שנואים לפניו. ויראה לי אחר העיון הקל, שכותב החיבור, בוודאי כי דינו בהרבה יותר חמור משנוא ציון, כי שנוא ציון נוטה להאמין שספר האופל נכתב על ידי רשב”י! אמנם זה מחבר החיבור יודע האמת, מכיר ריבונו ומורד בו!

והדבר החשוב ביותר מבחינתי במה שכתב, הוא הנקודה, שספר הזוהר הטמא נכתב על מנת להלחם בהשקפתו הנקיה של רבינו הטהור. ובמילים אחרות, הרמב”ם היה האיש שנלחם בכל דעות האופל שכבר היו כמה מאות שנים קודם חיבורו, וכל דעות האופל הם בעצם הגות דעות של תרבויות שונות, וקיבוצם בספר אחד. כלומר, ספר האופל המטרה שלו, הוא לאחד את כל התרבויות לכדי ספר אחד, יהדות, נצרות, יוונים, מצרים, הכל הכל בספר אחד. ובדיוק כמו לשכת הבונים החופשיים, שבבית תועבתם, משתמשים בשלוש ספרים, תנ”ך, הברית החדשה, קוראן. רבותי היקרים, הכל מתוכנן! “סדר עולמי חדש” = “סדר דתי חדש”. ספר הזוהר הוקם על מנת להחריב את דת משה וישראל.

ולכן, לא הרמב”ם העתיק מספר הזוהר! ספר הזוהר העתיק מן הרמב”ם! ועל ידי יחוס הדברים לרשב”י הטהור. הכסיל הבהמי שונא ציון ורבותיו שלא השתמשו בשכלם, חשבו כי הרמב”ם העתיק מספר האופל!! הבנת כסיל ציון? שב תחזור על הדברים, אולי תקלוט אחר 100 פעם!

.

“הפרכת טענה ראשונה”:

אמר הכסיל: “כתוב שהאשה חולצת את המנעל, יש יבום ויש חליצה, אז אם הבעל הוא אחי האב מת בלי בנים … כתוב [ברמב”ם] לאחר שהיא חולצת את המנעל, היא לוקחת את המנעל וזורקתו, אין שום מקור לדבר הזה, חוץ מהזוהר”. ע”כ.

הבה נבחן את הדברים: נאמר בתורה (דברים פרק כה פסוק ה – י פרשת כי תצא): “כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר, יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ: וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל: וְאִם־לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת־יְבִמְתּ֑וֹ וְעָלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל־הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ן יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי: וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ זִקְנֵי־עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ: וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֘ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיו: וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל”.

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה א – ו): “כיצד מצות חליצה? היבמה הולכת אחר יבמה למקום שהוא שם, ובאה לדיינין, והן קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה, אם עצה טובה ליבם יועצין אותו ליבם, ואם עצה טובה לחלוץ כגון שהיתה היא ילדה והוא זקן או היא זקנה והוא ילד יועצין אותו לחלוץ … והחליצה ביום ולא בלילה, ובפני שלשה שיודעין להקרות, ואם היה אחד מן השלשה גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל, ומצותה בחמשה כדי לפרסם הדבר, ואותן השנים אפילו היו עמי הארץ.

כיצד חולצין? מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב, ואינו תפור בפשתן, ולובשו בימין, וקושר רצועותיו על רגלו, ועומד הוא והיא בבית דין, ומקרין ליבמה בלשון הקודש מאן יבמי וגו’. ואחר כך מקרין ליבם לא חפצתי לקחתה ונועץ רגלו בארץ, והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין, ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו, וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ, ומשישמט רוב העקב הותרה היבמה לזר”. ע”כ.

והנה יש לשאול, שונא ציון לא יודע לקרוא? האם חסר לו ידע בסיסי בהבנת הנקרא? רבינו כותב, “וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ“. ושונא ציון טוען, “לאחר שהיא חולצת את המנעל, היא לוקחת את המנעל וזורקתו“. היכן נאמר, “לוקחת את המנעל וזורקתו“? רבינו הטהור כותב, “משלכת אותו לארץ”, כלומר, משמיטה אותו בסך הכל מידיה, והכל הוא על פי השכל הישר, כלומר, מה שכתב רבינו שתשליך את הנעל מידיה לארץ, הוא בעבור שתהא חליצה זו שלימה וברורה. ולא יראה שלקחה את הנעל לעצמה, אלא השמיטה מידה את הנעל לארץ, להורות שאין לה חלק בנעל, וכל רצונה רק לקיים מצות חליצה.

.

ולאחר מכן מצאתי מפורש בתשובת הגאונים!! כן כן בתשובת הגאונים מצאתי מפורש (מעשה הגאונים סימן ע”ד): “… עד היא שמטה סנדלא בימינה מן רגלא ויקלקל דלא יכבוש ומה חלצת ושלפה סנדלא תטלק יתה קודמוי [=תשליך את הנעל מלפניו] ועוה לא תגיע בה ורקקה קודמוי רוק רב קמיה דיבם מתחמי לדיינא ואם לא מתחמי חזרה ורקקה רב וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישר’ בית חלוץ הנעל”. ע”כ. והנה שונא ציון לא טרח לבדוק שמקורו של הרמב”ם הוא מדברי הגאונים? הרי הכרזת ואמרת בפיך, שאין מקור להרמב”ם!! טמא מטומא הינך!

ומהיכן אני יודע שהמילה, “תטלק” הוא ענין השלכה, כלומר נטישה, ולא זריקה? משום שנאמר (בראשית פרק כא פסוק טו פרשת וירא): “וַיִּכְל֥וּ הַמַּ֖יִם מִן־הַחֵ֑מֶת וַתַּשְׁלֵ֣ךְ אֶת־הַיֶּ֔לֶד תַּ֖חַת אַחַ֥ד הַשִּׂיחִֽם”. ותרגם התרגום הירושלמי (תרגום ירושלמי בראשית פרק כא פסוק טו פרשת וירא): “וּשְׁלִימוּ מַיָא מִן קַרְנַת וְטַלְקַת יַת טַלְיָא“. ולשון התרגום הזה נתחבר בזמן הגאונים, ולכן המושג, “תטלק”, הכוונה “השלכה”, כלומר, “השמטה”, להניח את הדבר. והאם מישהו יעלה על דעתו לומר, שהשליכה אותו, כלומר זרקה אותו כמו שזורקים אבן? בוודאי שלא!

וכך דייק הרד”ק (רד”ק בראשית פרק כא פסוק טו פרשת וירא): “ותשלך את הילד – השליכתו מחיקה שהיתה נושאת אותו, כי היה עייף מהדרך ומהצמא”. ופשוט הדבר וברור לכל מבין. אז בוודאי מבואר יוצא:

.

א) מקור הרמב”ם הוא מן הגאונים.

ב) מכיון שאין מדובר כאן על הלכה או ברכה, אלא רק השמטת הנעל, הרמב”ם ראה להביא זאת בספרו במנהג טוב שנהגו במעשה החליצה.

ג) משליכה = השמטה. כלומר עזיבת הדבר. “זריקה” = לשון חבטה, או זריקה למרחוק.

ד) שונא ציון בור ועם הארץ!

.

ושוב אחרי חיפוש ארוך מצאתי ונדהמתי לראות, שכך כתב רב האי גאון בספר השטרות (עמוד 39) וז”ל: ” … ואומרין לה לאשה לגשת אליו ונגשת אליו, ותתיר רצועות הסנדל שלימין בידיה, ותאחז בעקיבה של סנדל, ותוציא את רגלו ממנה, ותשליך את הסנדל על הארץ“. ע”כ. היש יותר ברור מזה? היש לשון ברורה יותר מזו? מה שהגאונים בעצם רצו לעשות ולומר, שעל מנת שהחליצה הזו תהיה שלימה וברורה, כאשר תוציא את רגלו מן הנעל, הנה אם לא תשמיט את הנעל ממנו לארץ, יכול הוא להחזיר את רגלו לנעל במהירות, או לטעון כי התרת הנעל היתה על ידו.

.

ויתכן כי מקור רב האי גאון לענין זה, הוא ממה שאמרו בתלמוד (ירושלמי מסכת יבמות פרק יב הלכה א): “אמר רבי ינאי חלץ הוא, והחזירה היא, חלצה היא והתירה הוא, חליצתה פסולה. אם רצה להחזיר לא יחזיר. למה משום שאין שתיהן בה. או משום שאינן על סדר. מה נפק מן ביניהון חזרה והתירה. תאמר משום שאין שתיהן בה הרי שתיהן בה. הרי לית טעמא דלא משום שאינן על הסדר. אמר רבי לעזר יש מהן שאמרו חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר יחזיר. ויש מהן שאמרו חליצתה (כשירה) פסולה. ואם רצה להחזיר לא יחזיר”. ע”כ.

והנה, אולי מה שנהגו הגאונים להשליך את הסנדל על הארץ, הוא להורות שהיא חלצה, והיא גם התירה את הסנדל. כי כאשר השמיטה היא את הנעל לארץ, זו הוראה גמורה שהכל נעשה כאן על ידה!

או שיתכן, שבכלל פעולת החליצה נגמרת בהשמטת הנעל על הארץ. וכמו שנאמר (ויקרא פרק יד פסוק מ פרשת מצורע): “וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְחִלְּצוּ֙ אֶת־הָ֣אֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר בָּהֵ֖ן הַנָּ֑גַע וְהִשְׁלִ֤יכוּ אֶתְהֶן֙ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא”. ושם תרגם הירושלמי (תרגום המיוחס ליונתן – תורה ויקרא פרק יד פסוק מ פרשת מצורע): “וִיפַקֵד כַּהֲנָא וְיִשְׁמְטוּן יַת אַבְנַיָא דִבְהוֹן מַכְתְּשָׁא וִיטַלְקוּן יַתְהוֹן לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב”. ואם תשאל מה הקשר בין “וחלצו את האבנים”, לבין חליצת הסנדל? אענה ואומר, שענין חליצת הסנדל נלמד מכאן! כמו שאמרו (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קב עמוד ב): “אמר ליה רב כהנא לשמואל: ממאי דהאי “וחלצה נעלו מעל רגלו” מישלף הוא? [=מהיכן אנו למדים שמה שנאמר, “וחלצה נעלו מעל רגלו” שצריך להוציא את נעלו מרגלו?] דכתיב: “וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע” … א”כ, לכתוב רחמנא “במעל רגלו”, מאי “מעל רגלו”? ש”מ מישלף הוא”. ע”כ. ומכיון שנאמר בפסוק הנ”ל, “והשליכו אתהן”, למדים אנו כי יתכן ומקור הדברים להשמטת הנעל מן הארץ, הוא מכאן, שכל פעולה של חליצה, סופה לבוא לידי השלכה, וזו הוראה על חוסר ההנאה מן הענין.

.

“למה שונא ציון כל כך כועס”?:

והנה עיקר כעסו של הבהמי שונא ציון, ובעיקר אחר שהבאנו והצבנו ציונים לדברי הרמב”ם מתוך דברי הגאונים. הוא משום ששונא ציון בעצמו כתב בענין זה (קובץ דבר אברהם חלק ז’ סימן ט’), שונא מוות שם בתשובתו, מנסה להוכיח שמקור דברי הרמב”ם מדברי הזוהר הפרו-נוצרי. וכל הקורא את תשובתו העילגת צחוק יצחק מרמת הרדידות שבכתיבתו וחוסר בקיאותו, וכל שהוא עושה זה העתק הדבק בלבד! וכך הוא מנסה לעשות בעוד כמה נושאים, מכיון שהכלב הבהמי הזה מבין את המשקל שיש לרבינו הטהור הנאמן עלינו, ולכן הוא מנסה להצליב את דברי הרמב”ם עם ספר הנצרות זוהר, על מנת שיהיה מקום להכשירו מפנים אחרות. וכל דבריו דחויים בוודאי, וחובה לבער ולשרוף את הדברים הכתובים הללו מכל מקום.

.

“שונא ציון אינו בקי בספר המינות זוהר”?

והנה, פתחתי את ספר הפרו-נצרות זוהר, ונדהמתי לגלות, ששונא ציון לא דקדק בדבריו של המכשף הבהמי, שהפך גם מצוה זו למצוה מטאפורית, והרי רק משום כך דינו כמין ואפיקורוס שהרי הוציא מצוות התורה מפשוטן! שכתב (זוהר – במדבר פרשת חקת מאמר שלף איש נעלו אות י): “בוא וראה, כשהמת הזה נסתלק מעולם בלי בנים, בת נדיב הזה, שהיא המלכות, אינה אוספת אותו האדם אליה [=כלומר, אדם שניסה להביא ילדים לעולם, עשה השתדלות, ולא הצליח, כלומר הבורא לא סייע בידו במצוה זו, אלא הביא רק בנות לעולם. ספר האופל מעליל ואומר, שאשתו של הבורא שהיא בעצם חלק מחלקי הבורא שהוא זה שמחליט על מין העובר, נוקם בו, באותה נשמה שנפטרה ללא בנים], והולך נע ונד בעולם שאינו מוצא מקום. והקב”ה [=כלומר ישות נפרדת מנוקבא אשתו של זעיר אנפין האליל הקבלי הטמא, הוא] מרחם עליו [=כלומר ניגוד ענינים בין אלוהות בשמים. הקב”ה מרחם, אשתו נוקמת!!], וצוה לאחיו, שיגאל אותו, שישוב ויתתקן בעפר אחר, דהיינו שיתגלגל כמ”ש ואדם על עפר ישוב. והעמידוהו. [=שוב הזיה ושמה “גלגולים”!!].

ואם גואל הזה אינו רוצה להחיות את אחיו בעולם הזה, דהיינו ליבם את אשתו כדי שיחזור ויתגלגל בבן הנולד, [=כלומר, מצות יבום אינה מצוה שכלית אלא מטאפורית הגורמת לנשמות להתגלגל!! ומסביר הטמא, שאם היבם לא רוצה ליבם את אשתו של אחיו], צריכים לקשור לו נעל אחד ברגלו, ואשה ההיא תחלוץ אותו ותקבל אותו הנעל אצלה. ולמה נעל? אלא משום, שנעל ההוא, הוא בשביל המת, כלומר שנחשב שהוא של המת, ונותן ברגל אחיו החי, והאשה היבמה, מקבלת אצלה נעל ההוא, להראות שמת ההוא חוזר בין החיים ע”י מעשה זה. [=מה? מה זה השטות הזו]?, פי’ שהנעל רומז על היבמה, דהיינו בחינת היבום הקשורה ברגל אחיו החי, כדי להביא אחיו המת בין החיים, דהיינו שיתגלגל בבן הנולד.

והוא בהיפך מאותו הנעל שהמת נוטל מן החיים בחלום, שאמרנו לעיל שע”י לקיחת הנעל מעביר את החי מעולם הזה לעולם האחר של המת (כנ”ל באות ח’) ועתה נעל הזה של חליצה, לוקח החי מן המת, וע”כ בנעל ההוא הולך המת בין החיים, משום שהאשה החיה היתה מעבירה את המת מעולם האחר אל עולם הזה בין החיים, שהיה מתגלגל בבן הנולד מן היבום, ועתה שאינו רוצה ליבם, והאשה לוקחת אותו אצלה, להראות שהאשה עטרת בעלה ההיא, שהיא השכינה, לוקחת אותו ומקבלת אותו אצלה.

וצריכים להשליך נעל ההוא על הארץ [=השלכה ראשונה], להראות שנשקט הגוף של אותו המת, והקב”ה בשעה זו, או לאחר זמן, ירחם עליו ויקבלו לעולם האחר. עוד [=לאחר שהשליכו את הנעל לארץ. לפי הטמא צריכה לשוב לקחת האשה את הנעל מן הארץ, ואז עושה פעולת], הכאת הנעל מיד האשה לארץ. [וזה] בא להראות, שאותו המת יבנה מעפר אחר של עולם הזה, דהיינו שיתגלגל, ועתה ישוב תחילה לעפר שהיה משם, ואז, אשה ההיא מותרת לעשות זרע אחר. והעמידוהו”. עכ”ל לשון הטמטום הפגאני.

והפלא ופלא, שוב שונא ציון לא הבין, שהאופל כותב שצריכה האשה להשליך את הנעל לארץ פעמיים ולא פעם אחת! ואם מקור דברי רבינו הטהור מספר האופל חלילה לו, מדוע לא אמר להשליך את הנעל פעמיים לארץ! וכך הבין רש”ל (ביש”ש מס’ יבמות הנ”ל פי”ב סי’ יט) שכתב שם: “ובתיקון [=ספר האופל] אחר מצאתי וז”ל, ושומטת המנעל מעל עקבו, וגוררת המנעל מעל רגלו, וזורקתו בקושי על הארץ לפני הדיינים ובראייתם, ואחר שזרקה אותו על הארץ אז תגביהנו וזורקתו מרחוק שנית, כך קבלה בידינו וסוד הוא“. ע”כ. והרי שלפי ספר הטמטום זוהר, צריך להשליך הנעל פעמיים. ואין סוף למינים הללו, בכל מקום הוסיפו או גרעו, העיקר לומר, “אנחנו כאן”, אנחנו מבינים יותר וכו’ וכו’.

והרי התברר והתלבן לך קורא נעים, כי מקור דברי הרמב”ם הוא מדברי התנ”ך חז”ל ומן הגאונים. ולא מדברי ספר האופל הטמא והנורא.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה, ממני חן שאולוב ספרדי טהור.