ג) טענה שלישית מה הם ה-“ספירות”:

הנה למעלה באות הקודמת, ביארנו בשם הרשב”ש, והפרכנו את טענת המקובלים, שטוענים, שהספירות הם בסך הכל כמו תארים הדומים ל-יג’ מידות. וכעת הרשב”ש עונה על הטענה השלישית, של הבל המקובלים הזרים ליהדות הטהורה.

וכותב בזה”ל: “ואם תאמר שהם [=הספירות] השפעות [כלומר שהם בסך הכל מקורות שפע, שדרכם ה’ מנהיג את עולמו], א”כ הם כוחות [=כלומר שיש בהם כח מסויים לעשות פעולות], כלומר מלאכים, והמתפלל אליהם [או מכוין בהם] אם אומר שהם כוחות או השפעות, א”כ המתפלל והמכוין בהם שהם עצמיות [מצד עצמם ואין להם קשר לעצמות הבורא, הרי נמצא כי] הוא כופר [בבורא יתברך]. ש[כבר ידוע, ש]כל המתפלל למלאך מהמלאכים [או משביעו וכיוצא בזה מן דרכי המינים, הרי] כופר הוא [נחשב ומורד באלהיו]. והחושב שיש עצמיות בלתי עצם הבורא, שינה לעצמותו [יתברך], ו[בוודאי] כופר הוא. ואם תאמר [ותתעקש] שהם [בסך הכל] תוארים, יודיענו מה נשתנו אלו מזולתו? [ומה השבח שלהם כל כך]?”. עכת”ל.

והנה הרשב”ש כאן בעצם לא משאיר מהבליהם של המקובלים כלום ושום דבר. שהרי לאלו אשר סוברים כי “הספירות” הם מעין כוחות שהבורא יתברך ברא לתת דרכם שפע לעולם, נמצא כי בוודאי לפי טענה זו, אין הם חלק מעצמות הבורא. ובטענה זו רצו חלק מן המקובלים להנצל מן המינות של החלוקה בבורא יתברך. אולם לא שמו לב כי בכל זאת גם בזה הם מינים גמורים, אלא שהם מינים מצד אחר.

ובכדי להבין זאת היטב, יש להקדים את דברי רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ו – ז): “ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל המורדים ומחטיאי הרבים והפורשין מדרכי צבור והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים והמוסרים ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו.

חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג. [=אתאיסטים של היום], והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר [=מאמיני “סטרא אחרא” והדומה להם], והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה [=מגשימי ה’ יתברך, וכן אלו החושבים שה’ יתברך יש בו, רגש, התפעלות, כעס, צחוק וכל כיוצא בו], וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל [=כגון בעלי הספירות שמחלקים את הבורא לעשרה חלקים, וכגון ספר המינות “זוהר” וממשיכי דרכיו, שחילקו את ה’ יתברך בעצמותו לפרצופים כדוגמת הנוצרים, ועשאוהו כמי שמתפעל מן מעשי בני אדם או יש לו התפעלות בצד מה], וכן העובד כוכב או מזל וזולתו [=המבקש בקשות מן המלאכים, המכוין לספירות המדומיינות, או שהולך לבתי קברות על מנת להתפלל אצל קברי מתים, נרות לישועות, בני אדם, באבות, וכן על זו הדרך], כדי להיות מליץ [=מתווך] בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין“. ע”כ.

וכתב רבינו במקום אחר (פירוש המשנה לרמב”ם סנהדרין י’ א’): “והיסוד החמישי שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה“. עכ”ל.

ומדבריו אתה למד, שאחד מן יסודות הדת, הוא, שאין האדם ירא, מפחד, עובד, נותן, מרומם, מפרסם, מכוין בליבו, אלא רק כלפי הבורא ברוך הוא, ולא לשום גורם אחר בעולם. וכל העושה פעולה מסויימת מפני המלאכים, הספירות המדומיינות, או השמש, או הירח, או אפילו מבקש מהם בקשה מסויימת, או רק מכוין אליהם בכוונה ולו המועטה ביותר, הרי הוא מין גמור וקוצץ בנטיעות ומחריב את מאור הדת.

ונשים לב כיצד רבינו סיים וכתב, “ורוב התורה באה להזהיר על זה“. ומה פירוש, “ורוב התורה“? כוונתו לומר, שרוב מצוות התורה בין האיסורים, ובין הציווים, באו להרחיק את האדם מעבודה זרה וממינות, והכל בכדי לקרב דעתו של האדם אל ה’ יתברך יתעלה שמו, וכל זה על מנת לדעת ולהבין שהוא יחיד בעולמו וממנו בלבד כל הברכות.

והנה כבר כתב רבינו בסוף משנה זו, על מי שכופר ביסודות ברורים אלו, וז”ל: “וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה’ אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו’“. עכ”ל.

כלומר, האמנה באמונות זרות, נטישת המסורת היהודית, הכוונה לספירות המדומיינות בלב האדם, האמנה בפרצופים נתעבים המשולים על המלך הגדול, כל אלו הדברים, הם יותר גרועים מעבירות שעושים בני אדם ביום יום, מדרך התאווה!

ועל זה בעצם כותב הרשב”ש, שאם יאמרו המקובלים שהספירות הם לא חלק מן עצמות הבורא, אלא הם כוחות בפני עצמן, שדרכם הקב”ה מביא לעולם שפע וחיים. הנה מלבד הניאוץ והחירוף שהכריחו הם את הבורא לומר שדווקא דרך “כלים” כאלו וכאלו צמצם ה’ יתברך את עצמו וכו’, בכל זאת נמצא לפי שיטתם שאם הם מכוונים בכוונה ולו הקטנה ביותר לאותם הספירות, או מחשיבים אותם לדבר מסויים הראוי לחלק מהתפילה, הרי הם מינים גמורים שעובדים עבודה זרה כוחות אחרים, ומשימים מתווך בינם לבין הבורא יתברך ויתעלה שמו!

ודוד המלך מודיע בתהלים (תהלים פרק כד פסוק ז – י): “שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וְֽ֭הִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָב֗וֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד: מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יְ֭הֹוָה עִזּ֣וּז וְגִבּ֑וֹר יְ֝הֹוָ֗ה גִּבּ֥וֹר מִלְחָמָֽה: שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וּ֭שְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָבֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד: מִ֤י ה֣וּא זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יְהֹוָ֥ה צְבָא֑וֹת ה֤וּא מֶ֖לֶךְ הַכָּב֣וֹד סֶֽלָה”.

ושאל הרד”ק, מה כל התארים הללו שתיאר דוד המלך את הבורא יתברך, שאמר, “עיזוז וגיבור וכו'”. למה היה צריך לומר דברים אלו? וכתב, כי אמר אלה התארים בפני קהל עם ועדה, לפי שהארון הברית, היה יוצא עמהם במלחמה, והיו מנצחים בו אויביהם. ולא רצה דוד המלך שייחסו הניצחון או חלק ממנו לזכות ארון הברית חלילה וחס. והרי לך דוד מלך ישראל, אינו מייחס מעט מן המעט של הניצחון לשום גורם בעולם חוץ מן הבורא יתעלה שמו.

ובדיוק מזה הזהיר הבורא יתברך בתורתו (שמות פרק כב פסוק יז – יט פרשת משפטים): “מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה: כָּל־שֹׁכֵ֥ב עִם־בְּהֵמָ֖ה מ֥וֹת יוּמָֽת: ס זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהֹוָ֖ה לְבַדּֽוֹ”. והנה הזהיר ואמר, “בלתי לה’ לבדו”, כל פניה, פחד, חשש, עשית פעולה, בקשה, לגורמים ו-“לכוחות אחרים” דמיוניים, מובילה לחרם מצד הקב”ה על בני האדם, מכיון שבכל אלה נחשב לעובד עבודה זרה גמור. ולא סתם שלושת הפסוקים הללו באו יחדיו. שכל המאמין שיש “כישוף” אין דינו שונה מדין הבהמה ואף יותר גרוע ממנה. ובוודאי שאחד כזה לא יכיר את הבורא יתברך, ולבסוף יזבח ל-“סטרא אחרא” המדומיין של ספר האופל הפאגני.

ומסיים הרשב”ש וכותב בסוף טענה זו: “והחושב שיש עצמיות בלתי עצם הבורא, שינה לעצמותו [יתברך], ו[בוודאי] כופר הוא. ואם תאמר [ותתעקש] שהם [בסך הכל] תוארים, יודיענו מה נשתנו אלו מזולתו? [ומה השבח שלהם כל כך]?”. ע”כ.

כלומר הרשב”ש בעצם בשכלו הישר והנקי בענין זה, כותב, שלא יתכן לעולם לומר, שהבורא יתברך ברא כח עצמי בלתי עצמותו. כלומר, אלו שטוענים שהספירות הם השפעות שדרכם מביא ה’ יתברך שפע לעולם, ומתוך כך הם מתפללים או מכוונים אליהם. נמצא כי בפיהם ובלשונם הם בעצם אומרים, שיש עצמות לגורם מסויים בלתי עצם הבורא. ובוודאי בכך שינו בעצמותו יתברך.

ומדוע? מכיון שעצמותו יתברך אינה מוכרחת ואינה מתפעלת משום גורם בעולם, וכמו שאינה מתפעלת מן המלאכים אשר ברא, כך אינו מתפעל ולא מנווט על ידי שום דבר בעולם, אלא הכל רק ממנו יתברך והוא המנהיג היחיד של העולם.

אמנם לפי טענת המקובלים שמחשיבים את הספירות ומכוונים אליהם כוונות גדולות, וטוענים שאינם עצמותו אלא כוחות שדרכם בא השפע לעולם, בוודאי כי שינו מעצמות הבורא ומהותו, ובכך כפרו ביסודות הדת של העם היהודי, שהרי כעת הבורא יתברך מוכרח ומושפע מאחד מן הספירות שהם מתפללים אליהם. וזה תיעוב נורא ואיום של שינוי עצם מהותו יתברך, וכמובן זהו שיקוץ נורא שאין לתאר במילים! אין תועבה שהם לא פגמו בה, אין הרס שהם לא הרסו. חורבן ואסון נורא המיתו על עם ה’ יתברך. כל דבריהם מיץ של טומאה נלוזה המלאה בפאגניות אלילית וטמאה!

***

סיכום הרשב”ש לתשובתו – המקובלים החדשים בכל אופן שיהיה, הרסו בדבריהם והולידו כפירה.

חלק ז’:

והנה מסיים הרשב”ש את דבריו וכותב, “וקשה עוד מזו [=כלומר, קשה הדבר שהוא הולך לכתוב יותר מאשר ההבל של הספירות והפרצופים הנתעבים], שהם [המקובלים], דורשים [וכותבים] ברבים, בעניני הספירות, ורומזים אליהם, וחושבים לדבר בסתרי תורה [מה שוודאי אסור על פי התורה שבעל פה ומבואר היטב בדברי חז”ל במשנה חגיגה שלמדנו לעיל בענין מעשה מרכבה]. ודברים אלו קשים ומרים כלענה [לכל משכיל], שאם הם סתרי תורה, [הרי ש]אין לגלותם [שכן מדובר בענינים של “מעשה מרכבה”, ואסור ללמד דבר זה ולדרוש בדבר זה ברבים, וכל שכן לכתוב הדברים על ספר. ואפילו לאדם יחיד אסור ללמד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו בלבד. וגם זה לא הותר אלא רק בראשי פרקים].

ואם [יאמרו המקובלים, שהספירות וכל הבלי חידושיהם], אינם סתרי תורה, א”כ [לפי דעתם] הם סברא, וכמה רע ומר לומר על הסברא שהם סתרי תורה. [שבכך משבש מן האמת ומרחיק מן המדעים האמיתיים, ומחשיך זוהרה של תורה]. וכמו שאמרו בגמרא (תלמוד בבלי שבת צו:) למי שאמר שצלופחד היה מקושש, עתיד ליתן עליו את הדין. אם הוא [האמת], התורה כסתהו! ואתה מגלהו?! ואם אינו [אמת, נמצאת] אתה מוציא לעז על אותו צדיק.

כך הדבר הזה, אם הם סתרי תורה, התורה הסתירתם, והוא מגלה אותם [ועוון חמור בידו], ואם אינם [סתרי תורה], הלא מוציא לעז על התורה, לומר שאלו הם סתריה [ובכך נמצא מבזה באמת את סתרי התורה ומוליד שיבוש וכפירה בעם ישראל].

ומ”מ עתיד[ים] ליתן [כל אלו] את הדין [כל אלו המדברים בעניני הספירות, ואלו אשר הוציאו דבר זה ממוחם], וראוי לגעור באלו הדורשים [בזה], גם באלו המתפארים בזה. ותלמידים שלא שמשו כל צרכם, ואינם רוצים לטרוח בסוגיות ההלכות, בוחרים בקצרה בחבורים כאלה, [על מנת] להתפאר בחכמת הקבלה [להראות עצמם “מקובלים” וחשובים, וכל זה על מנת] להתגדל בפני נשים ועמי הארץ, וליטול עטרה לעצמם בדברים קלים כאלה, והם ריקים ממנה, ועל כיוצא בזה נאמר, הרוצה לכזב ירחיק את עדיו, והרוצה ליחנק יתלה באילן גדול, ושומר נפשו ירחק מהם [מכל המקובלים החדשים ומכל תורת ה-“קבלה” החדשה אשר זרה ליהדות הטהורה]. ע”כ.

ודבריו ברורים וסדורים להפליא. וכבר הארכנו כתבנו וביארנו, בענין מעשה מרכבה, שיש כאן מאות שנים של טעות יסודית ושגגה עצומה, שבני אדם התעסקו במעשה מרכבה, דרשו אותו ברבים, והעלוהו על ספר. וגרמו והולידו בליבות ישראל כפירה עצומה!

***

“דניאל עשור – מ-נוצרי הפך לפרו נוצרי”

והנה בזמן האחרון, קם איש נרגן אשר מפריד אלוף, שמו בישראל, “דניאל עשור“, שהפך להיות מנוצרי, לפרו-נוצרי, שכן בעברו היה עובד עשור את המשולש של הנוצרים, כלומר את השילוש הטמא של דת הנצרות. וכעת הוא מגן בחירוף נפש על עילגות נושא הספירות, ובעצם מעודד מינים ומורד גמור בה’ יתברך.

והיום הנני מבין יותר מתמיד את פסיקת התלמוד, ובעקבות כך את פסיקת הרמב”ם, רבינו הטהור, שבניגוד לעשור המין, הרמב”ם היה דבק בתלמוד ובתורה שבעל פה. וכך הינו פוסק (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ה – ו): “ישראל שעבד עבודת כוכבים, הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה, וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם, שנאמר, “כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים“, והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון, ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל שנאמר “ואל תקרב אל פתח ביתה”, ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים.

כל המודה [=רק מודה וחושב בדעתו בלבד] בעבודת כוכבים שהיא אמת, אף על פי שלא עבדה, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואחד העובד עבודת כוכבים, ואחד המגדף את ה’, שנאמר, “והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה’ הוא מגדף”, לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים כמו שתולין את המגדף ושניהם נסקלין, ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים ששניהם כופרים בעיקר הם”. ע”כ דברי רבינו הטהור.

והנה כעת הכל מובן, עשור כל כך מתעב את הרמב”ם ואת פסיקתו הישרה, עד שהוא מוכן לנקום מתוך מניע אישי, ולומר על רבינו הטהור, שהוא טעה בהשקפות ויסודות התורה אשר בלעדיהם כל תורת ההלכה לא שווה כלום ושום דבר. כי לפי דברי רבינו הטהור, אסור לנו לקבל את עשור שהיה בעברו נוצרי. והנה כיום אנו רואים את התוצאות, שעשור מגן על דברי מינות שהם יותר חמורים מן הנצרות הטמאה.

וכבר ביארנו שזו אינה טעות מינורית שטוען עשור על רבינו הטהור. שכן גם אנו מודים ואומרים, שרבינו הרמב”ם לא חף משגיאות, ולא אף אדם חף משגיאות, רק אצל ה’ יתברך אין טעות יתברך ויתעלה שמו. אולם יש סוג של שגיאות שיש בהם שמץ של מינות, בדיוק כמו אצל עשור, ויש טעויות שהם טעויות קלות ושגיאות קלות שנציג לקמן אצל רבינו הטהור הרמב”ם.

אלא שאצל עשור, הדבר גובל לא רק בשגיאה, אלא במינות, אמונה בעבודה זרה, נטישת מסורת חז”ל, הליכה אחר התוהו, החטאת הרבים שמפרסם עשור, שכן הינו מעודד בדרשותיו המהובלות, את כת בעלי הספירות, הפרצופים, והזיווגים שמדברים על ה’ יתברך במושגים של סטיה מינית מזוהמת כפי מוחם הרע.

וכבר כתב רבינו הטהור הרמב”ם הבאנו דבריו לעיל, שכל המודה בעבודה זרה ומינות שהם אמת, אפילו שלא עובד אותם, הרי זה מחרף ומגדף את ה’ יתברך, ותולין אותו! והינו כופר בעיקר. ואין הבדל בין זה המאמין שיש כישוף, לבין זה המאמין שיש ספירות באחד משלושה דרכים שכתב הרשב”ש כאן. וכל שכן התיעוב של ספר האופל, שדיבר על הבורא יתברך ויתעלה שמו, במושגים של זיווגים אלילים ונתעבים, תוך סטיה גמורה וראש מלא במינות ומיץ של זוהמה.

***

“החירוף והניאוץ שבתועבות הספירות והפרצופים שמגן עליו דניאל המין השובב”

והנה, בכדי להציג לפניכם על מה עשור המין מגן ועל מי הוא מחפה, ניתן לקוראים הנעימים להבחין זאת בקלות, אצל מי שמכונה “מקובל” – יוסף מחמדן וה”סודות הקבליים הבלתי נתפסים שלו”. מכונה, “יוסף הבא משושן הבירה או יוסף מחמדן”. מומלץ בהחלט להצטייד בשקית הקאה לאנשים שאינם יכולים לעמוד “בסודות קבליים כה עמוקים”. כל מי שלא רגיל לסודות קבליים יזדקק לתרופות פופולריות נגד הקאות: טרבמין, זופרן ואחרות.

ה-“מקובל”, מתאר את איברי המין של “זעיר אנפין”, לרבות אשכים שלו (ספירות נצח והוד), המכונים “תפוחים” או “שדיים“. “שני תפוחים תלויים מאיבר הזכר, ושיער קדוש תלוי מהם … התפוחים הקדושים הללו, שמהם תלוי שיער קדוש, הם כמו גולגולת קדושה (מוחא קדישא), שיש לה שתי קליפות – קליפה עליונה וקליפה תחתונה, שהרי היא גולגולת לאלה שלמטה [הספירות] נצח והוד, כיון שמשם מקבל זעיר אנפין ומשם מבורכים העליונים והתחתונים”. “סוד התעלומות הנסתרות הוא ביחס לתפוחים הקדושים הללו של גוף המלך הקדוש (אליל קבלי שנקרא “קצר אפים” – ‘זעיר אנפין’), שהם כמו שדיים. התפוחים הקדושים הללו של המלך הקדוש מייצרים דבש, ושדיה של מטרוניתא (אשתו של זעיר אנפין, אלילת “נוקבא”, “מלכות”) מייצרים חלב.  הלומד תורה בעולם הזה ראוי בחלקו [בעולם הבא] לינוק דבש משדי המלך הקדוש וחלב משדי מטרוניתא”.

“מי שאינו ניזון משדי האם, מאכיל משדי הקדוש – ‘זעיר אנפין’.  כל הנביאים והחסידים יונקים מהתפוחים הקדושים שבעולם הבא, והם מוארים בשיער הקדוש המקיף את התפוחים הקדושים”. יוסף מחמדן מפרש את האות הראשונה של הכתוב האות “ב”, כ”מציינת את שני הכוחות הללו (כלומר, אשכים של ‘זעיר אנפין’), מקור התורה הכפולה ומקור העולם הזה והעולם הבא.”

המקובל יוסף מחמדן מדבר בפירוט על היחסים המיניים בין ‘זעיר אנפין’ ולילית (בשמות שונים): “הוא מדווח ש’זעיר אנפין’ לקח שתי נשים – חוקית (‘נוקבא’, ‘מלכות’) וה’טמאה’“, הידועה גם בשם לילית הדמיונית של בעלי הקבלה והספירות. הוא אינו מציע הקדמת הסבר על הסיפור, אולי בהנחה שהוא מובן מאליו.

יוסף מחמדן מחזק את ההבדל בין שתי מערכות היחסים בצורה כזו שהוא מציג את התשוקה של ‘זעיר אנפין’ ל-לילית כבלתי ניתנת לעמוד בפניה, חזקה בהרבה מהתשוקה שלו לאשתו החוקית. את יחסיו עם ‘מלכות’ ‘זעיר אנפין’ מקיים בגלוי, “כי כולם יודעים שהיא אשתו ובת זוגו”, ואילו היחסים עם “הפילגש” מתנהלים “בחשאי, בלילה, למען כבוד אשתו”. “הפילגש” מסכימה לזוגיות רק לאחר שקבעה מחיר: כל מיני מתנות.

כעת ברור עוד יותר ה”צורך לקרוא” “לשם יחוד” בכל בוקר לפי מקובלים – כדי “לחזק את נישואיו” של “זעיר אנפין” עם אשתו החוקית, וכדי שלא יברח אל המאהבת שלו – אחרת, למי יתפללו אז המקובלים? שכן רק “הזוג הקדוש יכול למלא את בקשותיהם” לפי דבריהם.

חלק מהספירות (חכמה, תפארת…) פועלות כזכרים, אחרות (בינה, מלכות…) כנקבות. כל הצד הימני של ‘עץ הספירות’ (וכן באמצעו) מזוהה עם העיקרון הגברי והרחמים, והצד השמאלי עם העיקרון והדין הנשי. את כל זה מקובל יוסף מחמדן מסביר בפירוט: “דע שבכל הספירות יש שפיכת קודש (זרע), אבל יש ספירות שאינן יכולות לקבל [הזרע], שהרי ברגע שמגיעה אליהן [הזרע ל-פה הספירה], מיד שופכות אותה … באותן ספירות שמקבלות, מתעכבת שפיכת הקודש, ואילו השאר. מן הספירות ששופכות אינן מקבלות, כי הן שופכות מיד.  עם זאת, הן סוד האנדרוגין, שופך ומקבל. הן שופכות מצד אחד ומקבלות מצד שני, ומסיבה זו הן נקראות אנדרוגיניות”.

בחלקו העיקרי של הזוהר, רק נשמתו של יהודי חשוכת ילדים נתונה להעברה (ב”גלגול נשמות”) לגוף אחר, כדי “שיוכל לקיים בו את מצוות פרייה ורבייה”. מאז התרחב מעגל הנשמות המתגלגלות. הפך פופולרי בקרב המקובלים לחבר “שרשרות” של אישים המוכרים מהתנ”ך וממקורות אחרים שהיו נישאים של אותה נשמה.

ל”זכותו” של חוג יוסף מחמדן מיוחסת האמירה הראשונה על אפשרות “מעבר הנשמה לגוף של בעל חיים בגלגול נשמות“. במאות שלאחר מכן, תורת ה’גלגול נשמות’ המשיכה להתפתח ולהשתנות בקבלה ובחסידות, אשר ירשו אותה, ולעתים לבשו צורות מוזרות מאוד, שרעיונות ההינדיים לגבי גלגול נשמות נראים חיוורים מאוד לעומת רעיונות קבליים.

נהוג לזהותו את המקובל יוסף מחמדן, כחבר בחוגו של משה די לאון, מפרסם וכותב ספר הזוהר, אז הוא כנראה המחבר-שותף של הספר הזה. והמבין יבין. ע”כ.

ורק כסילים, עיוורים, עדר של בהמות עם עיוורון חושים כה טמא, אינו מסוגל להבין שמדובר כאן במינות ועבודה זרה מן החמורות שהיו בעולם. וכל אלו הנזכרים אין להם חלק באלהי ישראל יתעלה שמו. עולמם חרב עליהם, ועתידים ליתן דין לפני מלך העולם יתברך שמו.

ורבים מבעלי הפוסקים בדורות האחרונים פחדו להכנס לנושא זה, מפני שחשבו שספר הזוהר שייך בקשר כלשהו לתנא החשוב רשב”י עליו השלום. אולם לאחר ההבנה שספר הזוהר לא שייך לרשב”י, ובשקר ייחסוהו אליו, חייבים אנו לבער המינות מקרבנו.

***

“ספר יצירה – העילגות והטמטום של עשור השובב חוצה גבולות”

בדרשתו האחרונה של עשור הפרו נוצרי, אשר מלאה בגמגומים וחוסר הבנה מוחלט על מה שבאמת קורה כאן. הביא טענה שלדעתו היא ניצחת. ועשור המין שלא יבין, אינו משכיל להבין אפילו את המהלכים שרוצים המחברים החשובים לומר.

וטענתו של עשור, היא שרבינו הרס”ג כתב פירוש לספר שנקרא, “יצירה“. ובו מבואר לא אחת צמד המילים: “עשר ספירות בלימה“. לא מבואר שם שיש שמות מיוחדים לספירות, לא מבואר שם שצריך להתפלל לספירות. לא מבואר שום דבר מתועבות המקובלים וכו’. אלא, כל שמבואר בזה הספר שיש אותיות, ספירות, קשירות וכו’. כלומר, מתואר שם כיצד הבורא יתברך ברא את עולמו. ובקיצור, זה הספר מתעסק בעניני “המרכבה“, מה שנקרא “במדע האלהי“, מה שכבר כתבנו שאסור לעשות כן. ולכן בוודאי ספר זה אינו נכתב בזמן התלמוד או קודם לו.

ומה שנאמר בתלמוד (בבלי סנהדרין סז:) “העושה מעשה – בסקילה, האוחז את העינים – פטור אבל אסור, מותר לכתחלה – כדרב חנינא ורב אושעיא. כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה”. ע”כ.

והנה מזה התלמוד נלמד, כי רב חנינא ורב אושעיא לא “למדו בספר“, ולא “עסקו בשום ספר“. כי לדעת התלמוד, אין דבר כזה, “ספר” יצירה. אלא התלמוד מביא מעשה וממשיל אותו במשל, שרב חנינא ורב אושעיא עסקו בעניני ויסוד יצירת העולם בדעתם, כלומר עסקו במעשה בראשית. שכן מותר ללמוד מעשה בראשית בשנים. ועל ידי כן, כלומר על ידי השמחה שלהם, היו אוכלים עגל לכבוד שבת. ומה שכתוב “ומיברי להו“, שנברא להם, בוודאי שאינו כפשוטו, אלא הכל משל. ופשוט מאוד הוא. ועיין מה שכתב הרמב”ם במורה הנבוכים חלק א’ סימן מו. ומה שכתב בפירוש המשנה בהקדמה לפרק חלק (סנהדרים י’ א’). על אותם שהפכו מדרשי חז”ל לפשטים. ולכן אף לדעת התלמוד אין ספר כזה שנקרא, “ספר יצירה“.

ובאמת שישנם חוקרים המתארכים את זמן חיבורו הראשון לתקופה מאוחרת יותר. לדוגמה החוקר צחי וייס שיער כי הוא נערך בין שלהי המאה ה-6 לשלהי המאה ה-7 על ידי יהודים שהיו בעלי היכרות קרובה עם הנצרות הסורית. וברור ופשוט הדבר שכל הזיות כאלו למיניהם צריכים בדיקה באלף עיניים.

והנה הספר הנזכר שעליו עשה הרס”ג פירוש, הוא ספר קצר מאוד, 2000 מילים בלבד, מלא בהזיות עד אין קץ, לכל משכיל ומבין. אבל לפני שנלך על הקו הזה שהספר כולו גדוש בהזיות גדולות. תחילה יש לבאר דבר חשוב שכבר ביארנו באחד המאמרים הנוגעים לזיוף כתבים על ידי המינים השועלים מחבלי הכרמים. והסברנו כבר במאמר זה: “קמיעות – הבל ובדיה – יחוס ספרים בזיוף”.

ו-אתמצת את הדברים:

ישנם כמה ספרים שרבותינו הראשונים ומהם גם גאונים, חשבו שהם שייכים לתנאים ואמוראים ואף בתקופה שלפני כן. כגון:

א) ספר “שיעור קומה” – רב שרירא ורב האי גאון, חשבו שהספר הזה מיוחס לרבי ישמעאל כהן גדול. ולכן מצד אחד אמרו שכתובים בו דברים זרים ואין להתעסק בו. ומצד שני נסתייגו ממנו מאוד. כל זה בא להם, מפני שהם חשבו שמדובר בספר של תנא חשוב. אולם אם היו יודעים שמדובר בספר של מהובל הוזה הזיות שהכניס דעות זרות לאחר חתימת התלמוד. בוודאי כי לא היו מייחסים לספר זה שום כבוד. ובאמת שכך נהג הרמב”ם עם זה הספר, שכתב עליו שהספר הזה צריך להשמיד אותו! והמקיים אותו יהיה גופו לרימה ולתולעה.

ב) “פרקי רבי אליעזר“ – רבינו הרמב”ם שם לב לזרות שבו בלא מעט מקומות. כמו שכתב במורה (ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק כו): “ראיתי לרבי אליעזר הגדול דברים בפרקים המפורסמים הנודעים בפרקי ר”א, לא ראיתי מעולם יותר זרים מהם בדברי אדם מן הנמשכים אחר תורת מרע”ה“. עכ”ל. כלומר, הרמב”ם שגה לחשוב שמדובר בספרו של רבי אליעזר בן הורקנוס, ולכן ייחס לו חשיבות, וכאשר ראה בו דברים זרים ניסה לומר ולסנגר שאנחנו חסרים בהבנה ולא שיש פגם בספר. אולם כבר היום ידוע לכל משכיל, כי על פי המסורת, החיבור הזה רק מיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס ולבית מדרשו, אך במחקר מקובל, הוכח שהוא חיבור פסאודואפיגרפי מתקופת הגאונים שנכתב במאה השמינית בארץ ישראל או בסביבתה. ושוב אנו רואים בעקביות את אותה שיטה נלוזה ומצחינה, שהמינים נתלים באילן גדול על מנת שיקבלו את דבריהם.

ג) “ספר האופל [זוהר]” – אשר טעו בו גדולי עולם ונפתה ליבם ללכת אחרי ספר שכולו מינות רצוצה. והכל מן הסיבה הפשוטה, חשבו שמדובר בחיבור של רשב”י עליו השלום, והיו בטוחים שיצאו הדברים מפיו. אולם אם היו יודעים שלא מדובר בספרו של רשב”י, הביקורות על זה הספר לא היו מפסיקים לבוא.

ד) ספר “יצירה” – לפי עניות דעתי הרס”ג עשה זאת משני סיבות: או שידע שהחיבור הזה לא קדום בכלל, אלא רצה בפירושו להרחיק את הקוראים מכל מיני הזיות שיכולות להיוולד מזה הספר. ולכן עשה פירוש מקיף המרחיק מכל הגשמה ויחס של מאורע לבורא יתברך. או שהרס”ג נטה לחשוב שמדובר בספרו של אברהם אבינו, ולכן ייחס לו חשיבות וראה לנכון לכתוב עליו פירוש המרחיק מן ההגשמה. בכל אופן גם הרס”ג אינו חף משגיאות, ובוודאי שאם מחשבתו היתה שמדובר בספרו של אברהם אבינו, הרי שהיום מוכח שלא כך הדבר. מכיון שכל משכיל יראה כי ספר זה מלא בהזיות קשות המובילות את האדם לתוהו.

ונסיים בטענתו של עשור המין שלא יבין:

עשור טוען בשיעורו המהובל, שהנה רבינו בחיי בן פקודה מביא ומזכיר את ספר יצירה בכתביו, וזו ראיה בשביל עשור, שאף רבינו בחיי בן פקודה אחז מן הספירות. זו תמצית טענתו המלאה בשקר, מינות, הוצאת שם רע כהרגלו בטומאה. שכן כל הבקיא ולו מעט במשנתו של רבינו בחיי מיד מבין ויודע כמה רבינו שומר על אמונת היחוד, וכמה הוא מלגלג על אמונת הספירות ותועבות הפרו נוצריות של הזוהר וחבריו.

וכעת נקרא יחדיו את דברי רבינו בחיי בן פקודה החכם השלם. וכה דבריו (ספר חובות הלבבות שער א – שער היחוד פרק י): “אך המדות האלהיות הפעליות הן המדות, אשר יסופר בהן הבורא יתברך מצד פעולותיו, ואפשר שישתתף בספורם עם קצת ברואיו. והותרנו לספר אותו בהם, מפני הדחק המצריך אותנו להודיענו ולעמד על מציאותו, כדי שנקבל עבודתו. וכבר מצאנו, שמשתמשין במין הזה ממדות הבורא בספר התורה ובספרי הנביאים הרבה מאוד, ובתשבחות הנביאים והחסידים.

והם גם כן על שני דרכים:

הדרך האחד, מדות שהן מורות על דמות וצורה גשמית, כמו שאמר הכתוב, “ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו”, “כי בצלם אלהים עשה את האדם”, “על פי ה'”, “אני ידי נטו שמים”, “באזני ה'”, “ותחת רגליו”, “זרוע ה'”, “אשר לא נשא לשוא נפשי”, “בעיני ה'”, “ויאמר ה’ אל לבו”, והדומה לזה מן האברים הגופיים.

והשני מדות שהן מורות על תנועות ומעשים גשמיים, כמו שנאמר: וירח ה’, וירא וינחם, ויתעצב אל לבו, וירד ה’, ויזכור אלהים, וישמע ה’, ויקץ כישן ה’ ורבים כאלו ממעשי המדברים. אלא שקדמונינו ז”ל בפרשם כתבי הקדש [אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל], תרגמו לנו המין הזה מן המדות ודקדקו בו כפי יכלתם, להבינם דרך כבוד, וייחסו הכל אל כבוד הבורא יתברך, כאשר תרגמו, והנה ה’ נצב עליו – והא יקרא דה’, מעתד עלוהי, וירא ה’ – וגלי קדם ה’, וירד ה’ – ואתגלי יקרא דה’, ויעל מעליו אלהים – ואסתלק מעלוהי יקרא דה’, הוציאו את הכל דרך כבוד, והרחיקו אותם מהבורא יתברך, כדי שלא ישיגהו שום הגשמה [גשמית], ולא שום מקרה [או מאורע, כגון התפעלות, עצב, שינה, תשמיש, כעס וכו’. אלא הכל בכדי לשבר את האוזן, דברה תורה כלשון בני אדם].

וכבר האריך בבאור הענין הזה הגאון הגדול רבינו סעדיה ז”ל, בספר האמונות, ובפירוש סדר בראשית, ובפירוש סדר וארא, וב[פירוש] ספר יצירה, מה שיש בו די, ושלא נצטרך עמו לפרשם ולבארם בספר הזה”. עכת”ל.

והנה רבינו בפסקא זו בא לבאר, שכל מה שנמצא דברים של מושגים גשמיים בתנ”ך אשר מכוונים כלפי הבורא יתברך, בוודאי שכל זה הוא בגדר, “דברה תורה כלשון בני אדם”. ולעולם ועד אין לפני הבורא יתברך לא גשמיות ולא מאורע גשמי. וזהו יסוד היסודות ועמוד החכמות. וכל מי שחושב אחרת הרי הוא מין. ובזה נשתבחו שני התרגומים החשובים שהם בעצם פירושים לתורה ולנביאים. הם אונקולוס הגר. ויונתן בן עוזיאל.

ומסיים רבינו בחיי ואומר, שאין לו צורך להאריך בראיות על כך, מכיון שכבר עשה זאת לפניו הרס”ג. שכן ביאר ישר והפוך בכל מיני פירושים אשר כתב, בספר האמונות והדעות, בסדר בראשית, בסדר וארא, ובפירוש שעשה על ספר יצירה.

כלומר, עשור המין לא הבין כלל את דבריו של רבינו בחיי. רבינו בחיי לא מייחס חשיבות כלל לספר יצירה, אלא כל מה שאותו מעניין זה להביא ראיות מהרס”ג על הרחקת ההגשמה מן הבורא יתברך. ולכן “ספר יצירה” המזוייף, לא מעניין את רבינו בחיי והוא לא אוחז ממנו כלל. אלא כל מה שהוא בא לומר, שאם תרצה ראיות חותכות שהבורא יתברך אינו גשמי ואינו פועל בו מאורע גשמי, תעיין בספרי ובפירושי הרס”ג. פשוט ביותר וברור לכל מבין!

אבל עשור המין שלא יבין, מעלה על דעתו שכבר רבינו בחיי היה גם מין כמוהו, שהאמין בספירות, בגלל שהוא כותב שהרס”ג ביאר את דבריו על ספר יצירה.

ושוב יוצא ההיפך, מהראיות של המינים לשיטתם, הדבר בא כנגדם. ומה רבינו בחיי שראה את ההזיות הכתובות בספר היצירה המזוייף, לא ייחס להם חשיבות ומעולם לא הביא אות אחת מההזיות הכתובות שם, קל וחומר שלא היה מחשיב דברים חמורים יותר כמו שמחשיבים עשור וחבר מרעיו, עבדי הפרצופים הספירות והעגלים, של המסית הזוהרי, ששם את ישראל באפילה ובחשיכה.

והדברים ברורים ונדחו הטעיותיו של עשור שכבול בעמקי הזוהמה והמינות של הפרו נצרות.

ואם ישאל השואל מדוע אני תקיף ומדבר בצורה של “אכזריות” כלפי עשור המין השובב שלא מבין? על זה אענה, מכיון שכך צוויתי על ידי אלהי האחד והיחיד בעולמו, שחובה להתאכזר על עובדי עבודה זרה כדוגמת עשור המין. ואף אם ילך מישהו ממשפחתי באותם הדרכים שעשור המין הולך, כך צריך לעשות וכך אעשה, שכל מי שילך אחר המינות, ההבל והמאגיה, איני יחשוך פי ולא לשוני כנגדו, ולא משנה מי זה יהיה בעולם!

וכן הזהיר בתורה ואמר (דברים פרק יג פסוק יז פרשת ראה): “וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ֘ אֶל־תּ֣וֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָׂרַפְתָּ֨ בָאֵ֜שׁ אֶת־הָעִ֤יר וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד”. וכי אין רחמים על הבריות? אלא, האכזריות על המינים והאכזריות על עובדי עבודה זרה, דבר זה גורם רחמים גדולים בעולם! ואסור לנהוג בסלחנות עם כל מי שנהג או הלך בדרכם של המינים.

ואמרו בתלמוד ירושלמי (תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י הלכה ח): “כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם“.

וכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות סנהדרין פרק יא הלכה ה): “המסית אין דיניו כשאר דיני נפשות, מכמנין לו את העדים ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין, ואם יצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מחזירין אותו, יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו, ואין טוענין למסית ומושיבין בדינו זקן וסריס ומי שאין לו בנים כדי שלא ירחמו עליו, שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל רחמים הוא בעולם שנאמר למען ישוב ה’ מחרון אפו ונתן לך רחמים.

כעין זה כתב גם הרמב”ם ב”מורה נבוכים” (ג, לט): “איש הזדון והרשע, אם בקש חסותנו, אין נותנים לו מחסה, ואין מרחמים עליו… והוא אמרו: ‘וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה – מעם מזבחי תקחנו למות’ (שמות כא, יד), … כי הרחמנות על הרשעים המשחיתים – אכזריות על כל הבריות“. ע”כ.

וכאן אפשר לומר שסיימנו לבאר את תשובתו הנפלאה של הרשב”ש.

ע”כ כתבתי לעניות דעתי. חן שאולוב ספרדי טהור.