.

***

“עולים ברמה“

הנה כמו שהבטחתי לציבור לא אחת בשיעורי, ככל שהם יעלו ברמה של ההתקפה כנגד האמת, כך אני אעלה ברמה כנגד השקר, ואעשה ככל שביכולתי על מנת לשרש עבודה זרה מן הארץ. כמה חודשים רצופים דברתי בהסתרה, ניסיתי להעביר את הדברים בצורה שבני אדם יפיקו הלקחים לבד מעצמם, יש כאלה שהבינו, ויש כאלה שלא.

וכעת בזמן הקרוב אנו נדבר בשפה יותר פתוחה, הדברים אשר נאמר יהיו פחות בהסתרה, הגיע הזמן לפתוח את התיבה אשר היתה נעולה זה מאות שנים. והנה ברוך ה’ זיכנו הבורא יתברך להגשים עוד ייעוד וחלום של כל יהודי אמיתי, והוא, “מתי יגיעו מעשי למעשים של אבותי“? בחודשים האחרונים זכינו להיות מבוזים, מושפלים, רדופים למען הפצת האמת ולמען יתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה בעולם, וכל זה על מנת להחזיר עטרה ליושנה, והוא, את יחוד ה’ יתברך בליבות עם ישראל, ועל ידי כן נזכה לעקור מן השורש את כל מה שאמרו והשרישו המינים בעם ישראל, מזה מאות שנים.

***

“שות הרשב”ש – הקבלה היא לא אמת – אלא זרה מאוד!“

השבוע נגלה לעינינו דבריו של הרב החשוב, המכונה בפי הכל, “הרשב”ש” – שלמה בן שמעון דוראן, שהיה רב ופוסק באלג’יר. בתשובותיו הוא מגלה את הדבר אשר רבים פחדו מלומר, וכל שכן שפחדו מלהעלות את הדברים על הכתב. והוא, שכל התורה החדשה הזו שנקראת בפיהם, “קבלה“, היא זרה מאוד לעם ישראל.

ומעלה הרשב”ש ב’ דברים עיקריים:

א) זו המצאה, כלומר אלו דברים שאין עליהם מסורת איש מפי איש.

ב) אלו סברות של אמונות זרות או סברות עצמיות של אנשים שסברו כן בדעת הבורא. ואמרו וכיחשו שקיבלו תורה זו מן השמים.

למסקנה, הרב הנזכר מסכם, שכל תורת ה-“קבלה” הזרה החדשה, אשר חונה וסובבת סביב הספירות, וסביב הפרצופים הנזכרים בספר הזוהר שכתבו והפיצו משה די ליאון וחבריו, ושייכו ספר זה לרשב”י התנא הגדול, אשר בוודאי אינו קשור ואפילו לא במקצת לספר זה, ובוודאי שדברים אלו, לא קשורים בשום קשר לתורת משה רבינו ולמסורת חז”ל.

ובעצם בדבריו, הוא מחזק את טענותינו וראיותנו לגבי עניני מעשה מרכבה, שאין דורשין בהם ברבים כמו שכתבנו כל זה במאמרים הללו: “עילוי נשמת – הרס מחשבת הדת”. וכל שכן שאסור לכותבם על ספר אם בכלל הם מעשה מרכבה. ואם יטען הטוען שלא מדובר במעשה מרכבה, אז פירוש הדבר שדבריהם לא מיוסדים על פי תורת סוד אמיתית, אלא סברא! וסברת הכרס אינה יכולה להיות תורת סוד.

וכמובן שצריכים אנו להביא את דבריו, וגם נשתדל לבארם, ולהסבירם למען יהיו מובנים היטב לקורא (שו”ת הרשב”ש סימן קפט): וז”ל: “כי ראיתי רבים מעמי הארץ מתיהרים ומתכבדים בחכמת הקבלה, והם ריקים מחכמה, ולא ידעו עד מה, אני רוצה לבאר כי הם בחשכה יתהלכו.

תחלה, ש[מילת]-“קבלה” [כוונתו שמילה זו מתפרשת בעיני העם, לענינים הקשורים לסודות, שהם הדברים הנסתרים מרוב בני אדם], אינה אלא כשמה [כלומר שמקבלים הדברים המועברים] מהפה לאוזן [בלבד], והדבר ידוע ש[ענינים אלו] אין מוסרין אותה, אלא לחכם [גדול] ומבין מדעתו.

ואילו היתה זו שכתובה בספרים [כגון בספר שיעור קומה המזוייף שייחסוהו במרמה לרבי ישמעאל – וכן ספר הזוהר שייחס אותו משה די ליאון לרשב”י במזיד, על מנת שיקבלוהו בני אדם ויקנו ממנו את הספר בדמים מרובים. וכבר כתבנו לא מעט בנושא זה במאמר זה: “קמיעות – הבל ובדיה“] היא ה-“קבלה” [=הסוד] האמיתית, איך יטעו המקובלים לכתוב אותה בספרים להטעות בה בני אדם? [והרי הדבר אסור, והוא איסור מן המשנה המפורשת בחגיגה, שאין דורשין במעשה מרכבה, וכל שכן שאין כותבים אותה על הספר].

ואם תאמר, שבאותן דברים יש כפלים לתושיה, לא ימלט משני פנים:

א) או שאותם דברים לא יודעו אלא מפי מקבל מפה לאוזן, א”כ חזר הדין להיות הדבר מפה לאזן [שאסור לדרוש בו ברבים או לכותבו על הספר].

ב) ואם הדבר ההוא השאירוהו לחכמים להתבונן, חזר הדבר להיות סברא, ולא קבלה [=סוד אמיתי].

ועוד, שהם [בעלי הקבלה החדשה] לא ידעו אלו עשר ספירות מה הם, אם הם:

א) או תוארים.

ב) או שמות.

ג) או השפעות שופעות מאתו יתברך. ואין כפי השכל חלוקה רביעית.

ואם תאמר שהם שמות, א”כ אין הם עצמיות, ואם הם עצמיות הם תוספת [על השמות], א”כ [מה ההבדל בין הסוברים עשרה ספירות לבין הנוצרים הסוברים שלוש? שהרי] אם הנוצרים טוענים השלישיות אלו טוענים העשיריות!

ואם תאמר [שהספירות הם] “תוארים“, מה נשתנו תוארים אלו משאר התוארים? והרי הקדוש ב”ה הודיע למשה י”ג מדות! ולמה מעטו הם [המקובלים החדשים] ג’ מהם?

ואם תאמר [שהספירות הם אמנם מידותיו יתברך, אלא] שאינם אלו הכתובים בתורה, לא ימלט שאלו הספירות הם בסגנון אחד עם המדות האלו, או יותר חשובים מהם או פחותים מהם. ואם הם בסגנון אחד, מה נשתנו אלו מאלו [ומדוע צריך להוסיף על הראשונים]? ואם [הם] יותר טובים [מן הכתוב בתורה], למה העלימם ה’ יתברך מן משה? ואם [תאמר כי] נעלמו ממשה, מי יודעם [יותר טוב ממנו? שהרי כלל בידינו] אם רבי לא שנאה [במשנה], ר’ חייא מנין לו? [שהרי קיבלנו תורה במסורת!]. ואם [תאמר] משה לא ידעם, מי הוא המקובל שידעם, וממי קבלם? [כוונתו לומר, שאם משה רבינו לא קיבל דבר זה, אין דרך אחרת לקבל את הספירות, אלא אם כן נאמר שקיבלו דברים אלו מן הגוים, ובוודאי אין על כך מסורת].

שהרי גם הם אומרים [במפורש], שגם משה לא הגיע לכלל כל הספירות [ובכך מתרצים כיצד משה לא העביר דבר זה במסורה], ואם משה לא הגיע לכללם, איך יגיע זולתו אליהם? ואם הם [מידות ה’ לפי שיטת האומרים, אמנם] פחותים ממדות הכתובות בתורה, למה נחליף אלו באלו?

ואם תאמר שהם השפעות [כלומר מקורות שפע שדרכם ה’ מנהיג את עולמו], א”כ הם כוחות, כלומר מלאכים, והמתפלל אליהם אם אומר שהם כוחות או השפעות, א”כ המתפלל והמכוין בהם שהם עצמיות [מצד עצמם] הוא כופר [בבורא יתברך], שכל המתפלל למלאך מהמלאכים [הרי] כופר הוא. והחושב שיש עצמיות בלתי עצם הבורא, שינה לעצמותו [יתברך], ו[בוודאי] כופר הוא. ואם תאמר [ותתעקש] שהם תוארים, יודיענו מה נשתנו אלו מזולתו.

וקשה עוד מזו, שהם דורשים [וכותבים] ברבים, בעניני הספירות, ורומזים אליהם, וחושבים לדבר בסתרי תורה [מה שוודאי אסור על פי התורה שבעל פה ומבואר היטב בדברי חז”ל]. ודברים אלו קשים ומרים כלענה [לכל משכיל], שאם הם סתרי תורה אין לגלותם [שכן מדובר במעשה מרכבה, ואסור ללמד דבר זה ולדרוש בדבר זה ברבים וכל שכן לכתוב הדברים על ספר], ואם [יאמרו שהספירות] אינם סתרי תורה, א”כ הם סברא, וכמה רע ומר לומר על הסברא שהם סתרי תורה.

וכמו שאמרו בגמרא (תלמוד בבלי שבת צו:) למי שאמר שצלופחד היה מקושש, עתיד ליתן עליו את הדין. אם (הוא) התורה כסתהו ואתה מגלהו, ואם אינו אתה מוציא לעז על אותו צדיק. כך הדבר הזה, אם הם סתרי תורה, התורה הסתירתם והוא מגלה אותם, ואם אינם, הלא מוציא לעז על התורה, לומר שאלו הם סתריה [ובכך נמצא מבזה באמת את סתרי התורה].

ומ”מ עתיד ליתן את הדין [כל אלו המדברים בעניני הספירות, ואלו אשר הוציאו דבר זה ממוחם], וראוי לגעור באלו הדורשים [בזה], גם באלו המתפארים בזה. ותלמידים שלא שמשו כל צרכם, ואינם רוצים לטרוח בסוגיות ההלכות, בוחרים בקצרה בחבורים כאלה, [על מנת] להתפאר בחכמת הקבלה [להראות עצמם “מקובלים” וחשובים, וכל זה על מנת] להתגדל בפני נשים ועמי הארץ, וליטול עטרה לעצמם בדברים קלים כאלה, והם ריקים ממנה, ועל כיוצא בזה נאמר, הרוצה לכזב ירחיק את עדיו, והרוצה ליחנק יתלה באילן גדול, ושומר נפשו ירחק מהם [מכל המקובלים החדשים ומכל תורת ה-“קבלה” החדשה אשר זרה ליהדות הטהורה]. ע”כ.

***

“ניתוח וביאור דבריו של הרשב”ש“

ונחל בניתוח תשובתו של הרשב”ש ודקדוק דבריו:

חלק א’:

הנה בתחילת התשובה כתב הרב: “כי ראיתי רבים מעמי הארץ מתיהרים ומתכבדים בחכמת הקבלה, והם ריקים מחכמה, ולא ידעו עד מה, אני רוצה לבאר כי הם בחשכה יתהלכו“. עכ”ל.

וכל המתבונן באמרי פיו, מבין מתוך קולמוסו של הרב, כי ניכר הדבר, שהיתה בעיה חמורה מאוד בעם ישראל בתקופתו, בדומה לתקופתינו אנו, והוא, שרבים מעמי הארץ אשר לא משתדלים בלימוד התנ”ך, לא משתדלים בלימוד המשנה והתלמוד אשר יש לנו עליהם מסורת איש מפי איש עד משה רבינו, אבל רבים מהם נמשכים לאמונה הזרה הזו, והיא “הקבלה” החדשה, שצצה לה משום מקום ללא מסורת אמיתית וסדורה. ומה שכינה הרשב”ש את ה-“קבלה” הזו בתור, “חכמה“, כל זה כתב לפי דעתם של הלומדים דבר זה, שהם חושבים את הענינים הללו לחכמה. אבל לאמיתו של דבר לא רק שאינה חכמה, אלא סכלות אמיתית במחשבת התורה והיהדות.

ונראה שתשובתו זו של הרשב”ש, באה בעקבות הנהירה של רבים מעמי ארץ ורבים מן הנשים שהיו מתפתות לדברי “מקובלים” אשר עוסקים בענינים אלו הקשורים בין היתר לעניני המאגיה, המיסטיקה, השבעות וצירופי שמות מדומיינים וכו’.

ולכן כתב מיד בהמשך דבריו, שהם ריקים מחכמה, ולא רק שהם ריקים מחכמה, אלא שלאמיתו של דבר, אין להם בכלל ידיעה כמה ריקים הם מחכמה. וכמו שסיים את הפתיחה לתשובתו, “אני רוצה לבאר כי הם בחשכה יתהלכו”. כלומר, כל מטרת תשובתו של הרשב”ש, היא תוכחה לאותם אלו המתפתים לרוץ אחרי הקבלה הזו החדשה והזרה ליהדות, ובא לבאר להם, כי הולכים הם בחשיכה גמורה ואפילה, וחייבים להתרחק ממנה מאוד.

וכבר הזהיר הנביא ואמר עליהם (ירמיהו פרק יד פסוק יד – טז): “וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י שֶׁ֚קֶר הַנְּבִאִים֙ נִבְּאִ֣ים בִּשְׁמִ֔י לֹ֤א שְׁלַחְתִּים֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים וְלֹ֥א דִבַּ֖רְתִּי אֲלֵיהֶ֑ם חֲז֨וֹן שֶׁ֜קֶר וְקֶ֤סֶם ואלול וֶֽאֱלִיל֙ ותרמות וְתַרְמִ֣ית לִבָּ֔ם הֵ֖מָּה מִֽתְנַבְּאִ֥ים לָכֶֽם: ס לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה עַֽל־הַנְּבִאִ֞ים הַנִּבְּאִ֣ים בִּשְׁמִי֘ וַאֲנִ֣י לֹֽא־שְׁלַחְתִּים֒ וְהֵ֙מָּה֙ אֹֽמְרִ֔ים חֶ֣רֶב וְרָעָ֔ב לֹ֥א יִהְיֶ֖ה בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את בַּחֶ֤רֶב וּבָֽרָעָב֙ יִתַּ֔מּוּ הַנְּבִאִ֖ים הָהֵֽמָּה: וְהָעָ֣ם אֲשֶׁר־הֵ֣מָּה נִבְּאִ֣ים לָהֶ֡ם יִֽהְי֣וּ מֻשְׁלָכִים֩ בְּחֻצ֨וֹת יְרוּשָׁלִַ֜ם מִפְּנֵ֣י׀ הָרָעָ֣ב וְהַחֶ֗רֶב וְאֵ֤ין מְקַבֵּר֙ לָהֵ֔מָּה הֵ֣מָּה נְשֵׁיהֶ֔ם וּבְנֵיהֶ֖ם וּבְנֹֽתֵיהֶ֑ם וְשָׁפַכְתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם אֶת־רָעָתָֽם“.

וכתב הרד”ק, “והעם – אף על פי שהיו מטעים אותם נביאי השקר, [בכל זאת אין הצדקה למעשיהם, כי] היה להם לבחון [בשכל שקיבלו] בין נביאי האמת לנביאי השקר, כי נביא האמת מעמיד אותם על תורת משה, ונביאי השקר מיפים להם ע”ג [כגון לימוד והתעסקות בעניני המאגיה והמיסטיקה, כישופים, השבעות והליכה אחר התוהו אשר בעקבות דברים רעים אלו שנכללים בגדר עבודה זרה, העם עוזבים את לימוד התנ”ך, המשנה והתלמוד, ובכך נמשכים אחר ההבל ויהבלו], שהוא בטול התורה, ואף על פי שהם צודקים בקצת דבריהם בעתידות, היה לכם להחזיק זה בקסם, לא בנבואה, כיון שדבריהם לבטול תורה [אשר נמסרה למשה רבינו איש מפי איש], והיא [תורת] עכו”ם, שאפילו יעשו אותות ומופתים, אמרה תורה, “יומת כי דבר סרה“, וקיום האותות והמופתים אמר הכתוב הטעם, “כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם“.

ומה שאמר, “נשיהם”, כי היו נשמעות לדברי שקר יותר מן האנשים. ע”כ.

חלק ב’:

ב) עוד כתב הרשב”ש: ” תחלה, ש[מילת]-“קבלה” [כוונתו שמילה זו מתפרשת בעיני העם, לענינים הקשורים לסודות, שהם הדברים הנסתרים מרוב בני אדם], אינה אלא כשמה [כלומר שמקבלים הדברים המועברים] מהפה לאוזן [בלבד], והדבר ידוע ש[ענינים אלו] אין מוסרין אותה, אלא לחכם [גדול] ומבין מדעתו. ואילו היתה זו שכתובה בספרים [כגון בספר שיעור קומה המזוייף שייחסוהו במרמה לרבי ישמעאל – וכן ספר הזוהר שייחס אותו משה די ליאון לרשב”י במזיד, על מנת שיקבלוהו בני אדם ויקנו ממנו את הספר בדמים מרובים] היא ה-“קבלה” [=הסוד] האמיתית, איך יטעו המקובלים לכתוב אותה בספרים להטעות בה בני אדם? [והרי הדבר אסור, והוא איסור מן המשנה המפורשת בחגיגה, שאין דורשין במעשה מרכבה, וכל שכן שאין כותבים אותה על הספר]”. ע”כ דבריו.

והנה במילים אלו, הרשב”ש מקשה על עצם המילה אשר נתנו לדבריהם החדשים והזרים ליהדות, וקראו לכל ספריהם בשם כללי הנקרא, “קבלה“. ומלבד שמי שיש לו שכל, מבין מיד בדעתו, כי משהו כאן אינו כשורה בבחירת מילה זו. שהרי “קבלה” היא אחת! והיא הקבלה למשה מסיני, אשר עברה איש מפיש איש מזמן משה רבינו עד רבינא ורב אשי.

וכיצד יבוא אדם ויקרא לדבר חדש אשר העולה מליבו, שאין לו עליו מסורת, ויקראהו בשם, “קבלה”? האם זו לא הוראה על הרצון העז שיחליפו כל ישראל את תורת משה הטהורה, בתורתם החדשה והזרה?

ולא רק שקראו לתורתם, “קבלה“, אלא הרהיבו עוז וקראו לתורתם החדשה, “חכמת האמת“, “חכמת הפנימיות”, וציירו את המשנה ובעלי התלמוד כחכמה חיצונית וטפילה לתורתם, וכאילו אין האמת נמצאת רק אצל בעלי המשנה והתלמוד, אלא האמת היחידה נמצאת רק אצלם בתורתם החדשה הזרה, וכן עשו לחזק דבריהם בספריהם החדשים, והפחידו והזהירו כדרכם, שמי שלא לומד את תורתם, אינו טוב לפני האלהים, ואף יענש על כך.

הלא תראה מה שכתב בספר “איפה שלימה” (אוצרות חיים עמוד 5 בהקדמת המחבר): ” … לרמוז שע”י לימוד זה של חכמת האמת מתבררים … שכל הגלויות הם כדי לברר החו”ג והלבוש שלהם וכו’ [כלומר, הגלויות הם לא בעבור העוונות של עם ישראל, אלא הכל בא בשביל בירורים, ניצוצות, ענינים נשגבים. וזו כפירה ביסוד הבחירה, וכפירה חמורה במחשבת התורה] ואחר שיתבררו [אותם הניצוצות] אז [רק אז… כלומר, כעת ה’ יתברך אינו אחד, אלא הוא חסר, ואז] יהיה ה’ אחד וכו’ [כלומר, ה’ יתברך כעת אינו שלם, והוא כל כך חלש ונחות לפי שיטתם, עד כדי כך שהוא צריך שבני אדם השפלים בזה העולם יבררו במעשיהם, בשביל להשלימו ולהיות אחד! וזה ניאוץ, חירוף, גידוף, וכפירה ביסודות דת תורתינו כפי שנבאר בהמשך] … ועל ידי לימוד חכמת האמת הם מתבררים יותר ומתקרבת הגאולה [כלומר, יש כאן הסתה פרועה וחירוף כנגד התורה שבעל הפה היא המשנה ובעלי התלמוד, שכן רק בלימוד חכמת “האמת” והיא הקבלה החדשה הזרה ליהדות, רק אז תבוא הגאולה] … ע”פ ושבתם וראיתם וכו’ לאשר לא עבדו. כי מי שעוסק דווקא בנגלה ולא בזוהר, נקרא, “לא עבדו”, וגם אינו נקרא תלמיד חכם, רק בשם תלמיד, כי שם חכם אינו רק על חכמת הפנימיות … וכיון שידעת כמה גדולה מעלת לימוד חכמת האמת … ומי שיכול לקנות לו רב שלימדו “קבלה” … ומתרשל, גורם אורך הגלות“. ע”כ מקצת דבריו.

ונשים לב היטב לדבריו ולחירוף בה’ אלהי ישראל:

א) יש חכמת האמת, בה”א הידיעה. כלומר, ה-“קבלה החדשה“, היא היא חכמת האמת לפי שיטת המקובלים החדשים. אמנם מסורת של חז”ל, המשנה והתלמוד, זו חכמה חיצונית לתורתם החדשה. והנה כאשר אדם מאמין לדברים אלו חלילה וחס, או חושש להם, כל חייו הוא רואה את המשנה והתלמוד כדברי שולי ולא ראשי, ולא רק זה, אלא כל חייו הוא משתוקק ורוצה ללמוד את תורתם החדשה, וכאשר יבלע לדבריהם, כבר לא יעסוק במסורת משה האמיתית, אלא בתורתם החדשה. ולעולם יחשוב בדעתו, כי כל זמן שעוסק בתלמוד ובמשנה אינו עוסק בענינים שהם ברומו של עולם, כלומר, עצם המילים, “חכמת האמת” על ה-“קבלה” החדשה הזרה ליהדות, יש בכל הדברים הללו, בכדי החטאת הרבים שלא היתה מאז בריאת העולם, והסתה פרועה כנגד תורת משה. שכן הסיתו את כל ישראל לתת דופי במשנה ובתלמוד, ולהחשיב את הענינים אשר להם, שהם בכלל זרים ליהדות, כעיקר.

ב) לפי שיטת המקובלים, כל הגלויות הם רק בשביל בירורים בלבד, כלומר הגלויות ושאר המכות שמקבלים עם ישראל, לא באו מכות אלו על מנת לעורר את עם ישראל, ולגרום להם להתבונן במעשיהם הרעים אשר עושים, אלא הכל ענינים של בירורים ותיקונים. ותיקונים של מה? ובירורים של מה? שהבורא יתברך יתעלה שמו, יהיה סוף סוף “אחד” לאחר אותם הבירורים. כלומר, לפי דבריהם, כעת ה’ יתברך, אינו שלם, והוא כל כך חלש ונחות לפי שיטתם, עד כדי כך שהוא צריך שבני אדם השפלים בזה העולם יבררו במעשיהם ענינים, בשביל להשלימו ולהיות אחד!

ובאמת כאשר נתבונן בדבריהם, עלינו להזדעזע, על דברים קשים אלו, וחייבים אנו לומר, ללא מורך וללא פחד, שזה ניאוץ, חירוף, גידוף, וכפירה ביסודות דת תורתינו. שהרי ה’ אחד ושמו אחד, ואינו חסר חלילה וחס. ובדברים אלו שאמרו, ניאצו וחירפו כלפיו יתעלה שמו, בשלושה חירופים קשים, ומהם: “הבורא חסר” – “הבורא זקוק לבני אדם השפלים” – “הבורא מתפעל מבני אדם“.

וכבר כתב רבינו הטהור הרמב”ם (הקדמה לפרק חלק סנהדרין י’ א’): “היסוד הראשון – מציאות הבורא ישתבח. והוא, ש[נדע בדעתינו ונחתום בליבנו, כי] יש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עלת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום. ואילו [חלילה] נתאר סילוק מציאותו, [נדע בהחלט] כי אז בטלה מציאות כל נמצא, ולא ישארו קיימים במציאות. ו[אמנם], אלו נתאר סילוק כל הנמצאים זולתו, כי אז [ודאי] לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר.

כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו [לאף אחד], וכל מה שזולתו מן השכלים, כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן, הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון, הוא אשר מורה עליו דיבור [שאמר] (שמות פרק כ פסוק ב פרשת יתרו): “אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי”. ע”כ.

והנלמד מיסוד זה, שלעולם ועד אין הבורא זקוק לנו ולא למעשינו, וכן בענין המלאכים, אין הוא זקוק להם כלל על מנת שיעשה רצונו וחפצו בעולם שברא, אלא הם שליחיו עושי רצונו. וכל החולק על זה, הרי הוא מין ואפיקורוס, כמו שסיכם רבינו הטהור הרמב”ם את יסודותיו.

ג) עוד לפי שיטת המקובלים יוצא, שרק על ידי לימוד “חכמת האמת” הענינים מתבררים ומתקרבת הגאולה. כלומר לפי שיטת המקובלים, לא די שה’ יתברך אינו שלם, לא די שה’ יתברך זקוק לבני אדם, לא די שכפרו ביסודות הדת, אלא, לא ניתן בשום מצב להשלים את הענינים החדשים שלהם, על ידי לימוד תורת האמת המשנה והתלמוד, ומדוע? כי לימוד התנ”ך המשנה והתלמוד, הם חכמה חיצונית לפי שיטתם, וה’ יתברך לפי שיטתם לא מתרצה בה כל כך, ושם הניצוצות לא חוזרים לבורא יתברך כמו שצריך לפי שיטתם. וכמובן, שוב אנו מוצאים הסתה פרועה ועצומה כנגד תורת משה רבינו והמסורת של חז”ל.

ד) עוד לפי שיטת המקובלים יוצא, שמה שנאמר (מלאכי פרק ג פסוק יח – כב): “וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹהִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ”. מי הוא “נקרא אשר לא עבדו“? מי שעוסק בתנ”ך, במשנה, ובתלמוד. והמחבר “איפה שלימה“, בכוונת תחילה לא כתב את הפסוק המלא, אלא הבליע דבריו וכתב כך בזה”ל: “ושבתם וראיתם וכו’ לאשר לא עבדו”. ומפני מה ראה להעתיק כך את הפסוק דווקא? אלא מכיון שכתוב בפסוק, “בין צדיק לרשע“, לא רצה המחבר לומר בפירוש “רשעים” על מי שעוסק בתלמוד ובמשנה. וכל זה עשה, על מנת להסתיר את כפירתו בחז”ל ובתורה שבעל פה – המשנה, ופעל כן, על מנת להטעות את העם, שיאמינו לדבריו הנראים כתורניים למי שלא מתבונן היטב בהם, אך המתבונן היטב מיד יראה את כפירתו. והכוונה שמי שמתבונן, יראה מיד שבפסוק הנ”ל, כתוב מפורש, שמי זה נקרא, “לא עבדו“? זה הרשע! וכי יעלה על הדעת שמי שעסק כל ימיו במשנה ובתלמוד יקרא רשע?!!

ולפי שיטת המקובלים יוצא בפשטות, שמי שעוסק בתלמוד ובמשנה, נקרא, “לא עבדו”, וממילא הוא רשע גמור. וכעת עלינו לשאול כאן את הקוראים הנעימים, האם אינכם מזדעזעים מהדברים הכתובים כאן? האם דברים אלו אינם צריכים קריעה? האם זה אינו חירוף כלפי אבינו שבשמים? האם זה אינו חירוף כנגד תורת משה ומסורת חז”ל? לא נמאס לכם לתרץ תירוצים על מנת להצדיק את השקר! אינכם מתבוננים בחירוף ובניאוץ הנאמר כאן? לא אכפת לכם מן הבורא יתברך ויתעלה שמו?

שהרי כתבו במפורש: “כי מי שעוסק דווקא בנגלה ולא בזוהר, נקרא, “לא עבדו”, וגם אינו נקרא תלמיד חכם, רק בשם תלמיד, כי שם חכם אינו רק על חכמת הפנימיות … וכיון שידעת כמה גדולה מעלת לימוד חכמת האמת … ומי שיכול לקנות לו רב שלימדו “קבלה” … ומתרשל, גורם אורך הגלות”.

כלומר הם מודים ואומרים בפה מלא ללא מורך וללא פחד מן הבורא, מי שעוסק במשנה ובתלמוד בלבד, הוא רשע ארור, ולא רק שהוא רשע ארור, אלא הוא גורם לאורך הגלות. ובפרט שלעולם אינו יכול להקרא תלמיד חכם, אלא רק בשם תלמיד מן השורה, כי אין חכמה לפי שיטתם אלא רק חכמת הזיווגים, הנקראת “קבלה”.

ולפי שיטתם המקובלים החדשים, זה מה שיקרה למי שלומד רק תלמוד ומשנה (מלאכי פרק ג פסוק יח – כב): “וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹהִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ: ס כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַיּוֹם֙ בָּ֔א בֹּעֵ֖ר כַּתַּנּ֑וּר וְהָי֨וּ כָל־זֵדִ֜ים וְכָל־עֹשֵׂ֤ה רִשְׁעָה֙ קַ֔שׁ וְלִהַ֨ט אֹתָ֜ם הַיּ֣וֹם הַבָּ֗א אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־יַעֲזֹ֥ב לָהֶ֖ם שֹׁ֥רֶשׁ וְעָנָֽף: וְזָרְחָ֨ה לָכֶ֜ם יִרְאֵ֤י שְׁמִי֙ שֶׁ֣מֶשׁ צְדָקָ֔ה וּמַרְפֵּ֖א בִּכְנָפֶ֑יהָ וִֽיצָאתֶ֥ם וּפִשְׁתֶּ֖ם כְּעֶגְלֵ֥י מַרְבֵּֽק: וְעַסּוֹתֶ֣ם רְשָׁעִ֔ים כִּֽי־יִהְי֣וּ אֵ֔פֶר תַּ֖חַת כַּפּ֣וֹת רַגְלֵיכֶ֑ם בַּיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אֲנִ֣י עֹשֶׂ֔ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת: פ זִכְר֕וּ תּוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֑י אֲשֶׁר֩ צִוִּ֨יתִי אוֹת֤וֹ בְחֹרֵב֙ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִֽים”.

כלומר, מי שלומד תלמוד ומשנה ועמל בה, נקרא רשע, גופו ישרף בתחיית המתים, ונקראים, “זדים”, “עושי רשעה”, הם יהיו אפר תחת כפות המקובלים החדשים.

אולם מה יעשו עם זעקת הנביא שצועק ואומר, “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל”, מי שישרף ויהיה אפר, מי שנקרא רשע, זה אותם אלו שעזבו את תורת ה’. כל שכן מי שחירף וניאץ כנגד תורת ה’. ומה היא תורת ה’ האמיתית? תורת משה שניתנה בסיני! והיא התורה שבכתב, והתורה שבעל פה שעברה במסורת מסודרת איש מפי איש! והמבין יבין.

ולכן הרשב”ש מבאר, שמה שקראו לתורתם החדשה, “קבלה“, עשו זאת, על מנת לצייר בעיני הקוראים והשומעים, כי מדובר כאן בדברים וסודות אשר יש להם “מסורת” נסתרת. ועל זה מקשה הרשב”ש וכותב, שהרי הם טוענים שהמילה “קבלה” הם סודות התורה שקיבלו מאחד לשני, ולאמיתו של דבר, המילה “קבלה”, אינה אלא כשמה, כלומר דברים אשר מועברים אחד לשני, כמו תורה שבעל פה שעברה מאחד לשני, כמו שמבואר במסכת אבות (א’ א’). ולכן דווקא מצד טענתם עולה קושי גדול עליהם, מכיון שהם טוענים שהתורה הזרה אשר להם, היא הסוד האמיתי, והם הם עניני המרכבה והמדע האלהי! וכמו שביארנו עד עתה, אסור להעביר עניני מעשה בראשית אחד לשני! אם כן בוודאי דבריהם הם לא סודות אמיתיים, מכיון שסודות אמיתיים אינם מועברים מאחד לשני, וכל שכן שלא נכתבים על ספר!

ולמדים אנו לאורך כל הדרך, שאסור להעביר אותה מאחד לשני, אלא רק לחכם גדול המבין מדעתו, וגם בזה למדים אנו, שמדובר כאשר רומז לו הדברים ופותח לו מעט מעט, מה שנקרא, “ראשי פרקים“.

ולכן הדבר פשוט, שאם היתה הקבלה החדשה הזרה ליהדות, הסודות האמיתיים ומעשה המרכבה, כיצד טעו לכתוב אותה בספרים ולהטעות בה בני אדם? שהרי אסור לכתוב את הדברים על הספר! וכל הכותב הדברים על הספר, הרי הוא מטעה את בני אדם ומביא אותם לידי התוהו! אלא ודאי כי כל עניני ה-“קבלה” החדשה, לא מדובר שם לא בסודות, ולא בדברים עליונים, אלא בדברים זרים מאוד ליהדות הטהורה.

וכמו שכתבנו במאמר הנוגע לעניני הקמיעות, והבאנו את רב שרירא ורב האי גאון, שלא רק שהיו נגד הקמיעות ודברי ההבל הזרים ליהדות, אלא היו נגד כל דבר שהוא נוגד את מסורת חז”ל. ומי זה ואיזה הוא אשר ידבר סרה או ירמוז כלפיהם נחיתות באחד מן הדברים?

חלק ג’:

ג) עוד כותב הרשב”ש: “ואם תאמר, שבאותן דברים יש כפלים לתושיה, לא ימלט משני פנים: או שאותם דברים לא יודעו אלא מפי מקבל מפה לאוזן, א”כ חזר הדין להיות הדבר מפה לאוזן [שאסור לדרוש בו ברבים או לכותבו על הספר]. ואם הדבר ההוא השאירוהו לחכמים להתבונן, חזר הדבר להיות סברא, ולא קבלה [=סוד אמיתי]”. ע”כ.

והנה מנמק את דבריו הרשב”ש, על אלו שיקומו ויטענו על דבריהם הזרים, שאמנם, אע”פ שלא הותר לכתוב ולבאר עניני הסודות שהם מעשה בראשית, ועניני מעשה המרכבה שהם המדע האלהי, אולם באותם דברים שכתבו, יטענו הם, כי יש – “כפלים לתושיה“, ושני מילים אלו לקוחות מספר איוב, ושם נאמר (איוב פרק יא פסוק ה – ו): “וְֽאוּלָ֗ם מִֽי־יִתֵּ֣ן אֱל֣וֹהַּ דַּבֵּ֑ר וְיִפְתַּ֖ח שְׂפָתָ֣יו עִמָּֽךְ: וְיַגֶּד־לְךָ׀ תַּֽעֲלֻמ֣וֹת חָכְמָה֘ כִּֽי־כִפְלַ֪יִם לְֽת֬וּשִׁיָּ֥ה וְדַ֡ע כִּֽי־יַשֶּׁ֥ה לְךָ֥ אֱ֝ל֗וֹהַּ מֵעֲוֹנֶֽךָ”.  כלומר, צופר הנעמתי כאשר דיבר לאיוב, אמר לו והודיע לו, כי יש דברים שנעלמים ממנו ואינו יודע אותם, או שכח מהם, ואם יזכירו לו אותם, בוודאי שידע שכל מה שעובר עליו הכל נעשה בדין וצדק.

ועל זה אומר הרשב”ש, הגם כי יאמרו המקובלים החדשים, כי הדברים אשר נכתבו על הספר, אלו דברים נסתרים ויודעו ליודעי הנסתר בלבד, בכל זאת חזר הדין להיות מן הפה לאוזן, ואסור לדרוש אותם ברבים, וכל שכן שאסור לכותבם על הספר, כי יכול האדם להגיע לידי כפירה ובלבול, ובעצם בוודאי יוליד כפירה שאין כדוגמתה, ואע”פ שיטענו הם, שאותם הדברים נכתבו על מנת שמעטים מאוד יבינו אותם, ממילא הקלקול קרוב מאוד והכשילו את הרבים, ודרשו בדבר שאסור לדרוש בו ברבים, ועברו על איסור משנה מפורשת. ואם יתרצו ויאמרו כי הדברים הללו אינם מעשה מרכבה, חזרו דבריהם להיות סברא, ואין דבריהם קבלה אמיתית ולא שום סוד, וממילא אין להתייחס לדבריהם ולא לקחת אותם לשום משקל!

ע”כ מאמר ראשון זה. המשך במאמר הבא והאחרון בענין זה של תשובת הרשב”ש. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.