***

עניני תשעה באב וימי בין המיצרים לפי משנתו של רבינו הטהור הרמב”ם

 .

ימי יז’ בתמוז עד ראש חודש אב – לפי משנתו של רבינו:

הנה נקדים ונאמר, כי במשנתו של רבינו הטהור הרמב”ם, הימים שבהם עם ישראל מיצר וכואב יותר משאר הימים על חורבן בית המקדש, הם דווקא הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב. ולפי דעתו של רבינו אין שום הפרש בין הימים של יז בתמוז עד ראש חודש אב, יותר משאר ימות השנה לענין המנהגים הנוהגים בעניני אבלות על חורבן בית המקדש.

ומה שנאמר (איכה פרק א פסוק ג): “גָּֽלְתָ֨ה יְהוּדָ֤ה מֵעֹ֙נִי֙ וּמֵרֹ֣ב עֲבֹדָ֔ה הִ֚יא יָשְׁבָ֣ה בַגּוֹיִ֔ם לֹ֥א מָצְאָ֖ה מָנ֑וֹחַ כָּל־רֹדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיג֖וּהָ בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים“. ומה פירוש בין המצרים? “מיצר” פירושו – “גבול“. וביאר ואמר, שהרודפים רדפו את ישראל במקום שאין לעם ישראל לאן לנוס ולברוח ממנו.

ורש”י כתב, “בין המצרים – שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס. המצרים – גבולים של שדה וכרם. ומדרש אגדה, בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב“. עכ”ל.

ומקורו של רש”י הוא ממדרש מאוחר המכונה “איכה רבה“, ובו מבואר כך (פרשה א סימן כט): “כל רודפיה השיגוה בין המצרים, כההיא דתנן דברי בן ננס בסימניו ובמצרניו, ד”א כל רודפיה השיגוה בין המצרים ביומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי”. וכמובן שגם אם המדרש הזה מהימן, אינו בא להורות על הלכות מסויימות, או לגזור על עם ישראל גזירות של אבלות בימים אלו, בנוסף למה שכבר אמרו לנו רבותינו בשני התלמודים הטהורים.

וכל הענין הזה של “קטב מרירי” הוא על דרך הדרוש והמשל, וכמובן אין יצור או ישות מסויימת שמזיקה ששמה – “קטב מרירי”, כמו שמצוי היום שהמון בני אדם בדורינו, מפחדים מן מלאך “חבלה” הנקרא “קטב מרירי“. והפכו דברי דרוש שבאו ללמד מוסר, לפשט גמור, ובכך החריבו והמיתו את יהדותינו הטהורה בדברים זרים אלו, וכבר כתבנו לא מעט על אלו שהפכו דרוש לפשט בשם רבינו הטהור הרמב”ם – השקפת התורה לאורו של הרמב”ם.

ולעולם היראה והפחד צריכים להיות רק מן הבורא יתברך. וכמובן שדברי המדרש הללו, הכל להורות ולומר, שמכיון שהחלו צרות בעם ישראל ביום יז’ בתמוז ונמשכו עד תשעה באב, אלו ימים שבהם צריך האדם להתבונן יותר ויותר על מעשיו, ועל מעשי אנשי ביתו ולחזור בתשובה שלימה.

ולכן תמצא בימים אלו יותר אסונות ודברים קשים מאשר בשאר הימים, ולא מפני שימים אלו “ימי דין” בשמים חלילה וחס. אלא מכיון שבימים אלו אירע מה שאירע לאבותינו, ואם אדם לא מתבונן בדברים אלו, נענש על עצם חוסר ההתבוננות מה בעצם גרם לימים אלו לבוא על עם ישראל, ואם רואה הכל כמקרה ראוי שיבוא עונש על כך, ועצם הראיה וההסתכלות שהכל כאן מקרה, הוא נטישת ה’ יתברך ותורתו הטהורה אשר מצוה תמיד על התשובה והיראה.

ולפיכך, לפי רבינו הטהור, אין שום הפרש בין הימים של יז’ בתמוז עד ראש חודש אב, לבין שאר ימות השנה.

משנכס אב ממעטין בשמחה:

וכתב רבינו (רמב”ם הלכות תעניות פרק ה הלכה א והלאה): “יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, [וכל עניני התעניות הוא] כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה [התענית] זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כ”ו): “והתודו את עונם ואת עון אבותם” וגו’.

ותשעה באב – וחמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה, וביתר שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול, ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גוים, ונהרגו כולם, והיתה צרה גדולה, כמו חורבן המקדש, ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים (ירמיהו כ”ו): “ציון שדה תחרש”.

עניני ודיני הלכות בשבוע שחל בו תשעה באב:

משיכנס אב ממעטין בשמחה, ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה [=שבוע שחל בו תשעה באב], אסור לספר, ולכבס, וללבוש כלי מגוהץ, אפילו כלי פשתן, עד שיעבור התענית, ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית אסור. וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו, ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית, ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החודש עד התענית.

תשעה באב לילו כיומו לכל דבר [=כלומר שהתענית מתחילת הלילה], ואין אוכלין אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור [באכילה ושאר עינויים] כיום הכפורים, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה, אבל שותה הוא יין מגתו שיש לו שלשה ימים או פחות, ואוכל בשר מליח שיש לו שלשה ימים או יתר, ולא יאכל שני תבשילין.

במה דברים אמורים? שאכל ערב תשעה באב אחר חצות [היום], אבל אם סעד קודם חצות, אף על פי שהוא מפסיק בה, אוכל כל מה שירצה. וערב תשעה באב שחל להיות בשבת [ותשעה באב עצמו יחול במוצאי שבת], אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה. וכן [נוהג גם אם] תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת, אינו מחסר כלום.

זו היא מדת כל העם שאינן יכולין לסבול יותר מדאי, אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן, ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו, פת חרבה במלח, ושורה במים, ויושב בין תנור וכירים, ואוכלה, ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה, כמי שמתו מוטל לפניו. וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה, ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל, אפילו תבשיל של עדשים, אלא אם כן היה [היה ערב תשעה באב] בשבת“. עכ”ל.

והנה מתוך דברי רבינו הללו למדים אנו:

א) מותר לאכול עוף ובשר מראש חודש אב עד סעודה שמפסיק בה קודם תענית תשעה באב.

ב) מראש חודש אב עד שבוע שחל בו תשעה באב, אין נוהגים שום מנהגי אבלות ואין חובה להחמיר בימים אלו משאר ימות השנה. והדבר היחיד שאדם צריך לעשות בימים אלו, הוא למעט בשמחה, וזאת על מנת לשבור ליבו ולזכור כי בעבור המעשים הרעים שלנו, לא זכינו לכל הטוב.

ג) בכל השבוע שחל בו יום תשעה באב עד סיום התענית, אסור להסתפר כלל. וכן אסור לכבס בגדים. וכמובן בענין הכיבוס כל זה מדובר בבני אדם רגילים ללא צרכים מיוחדים. אמנם ילדים קטנים, מעוברות, מניקות, אנשים מבוגרים הצריכים לכך מפני דרכי הרפואה, הדבר מותר לכתחילה לכבס בשבילם. וכל שכן חולים, לא עלינו. ומה שנאסר בכיבוס הבגדים, הוא גם על מנת להשתמש עמהם לאחר הצום, בכל ענין אסור לכבס בגדים למי שאין בו צורך לכך.

ד) בנוסף לזה שאסור לכבס בגדים. אסור גם ללבוש בגדים שהם מקופלים לאחר הכביסה. ומה שנקט רבינו “מגוהץ“, הוא מכיון שבזמניהם כל בגדיהם היו מקומטים מאוד אחר הכביסה, והיו מגהצים אותם על מנת שיוכלו ללובשם, לכן נקט רבינו, “מגוהץ“. והיום לפי עניות דעתי, אין הפרש בין בגד שהוא מגוהץ ללא מגוהץ. בכל ענין אסור ללבוש בגד שעבר כביסה, אפילו אם היה הכיבוס לפני שבוע שחל בו. ומה יעשה? ילבש את אותם הבגדים לפני שבוע שחל בו, ויהיה איתם מעט ויזיע בהם מעט, ואז לא יחול עליו שם של בגד מכובס.

ה) אע”פ שמן הדין מותר לאכול בשר בשבוע שחל בו תשעה באב עד סעודה מפסקת, בין בשר עוף ובין בשר בהמה. אבל רבינו מדגיש שנהגו כל ישראל שלא לאכול בשר בשבוע שחל בו תשעה באב. כלומר ממוצאי שבת עד סיום הצום. ולפי דעתי ראוי מאוד לנהוג כן, מכיון שאין שמחה לאיש אלא בבשר ויין. ומכיון שבימים אלו חל הצום, ונוהגים בו מקצת דיני אבלות, לכן ראוי לא לאכול בשר בשבוע שחל בו.

אמנם אין זה אסור מצד הדין, כמו שכתב רבינו בעצמו: “ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה, אבל שותה הוא יין מגתו שיש לו שלשה ימים או פחות, ואוכל בשר מליח שיש לו שלשה ימים או יתר, ולא יאכל שני תבשילין. במה דברים אמורים? שאכל ערב תשעה באב אחר חצות [היום], אבל אם סעד קודם חצות, אף על פי שהוא מפסיק בה, אוכל כל מה שירצה“. והנה סיים וכתב, “אוכל כל מה שירצה“, ובוודאי שיכול הוא לאכול בשר ועוף מצד הדין.

וכן מה שכתב רבינו, “וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו”. אין הכוונה חלילה על יום שבת קודש. אלא כוונתו על שבוע שחל בו תשעה באב לאחר צאת השבת.

והראיה מתוך דברי רבינו, שכתב, “וערב תשעה באב שחל להיות בשבת [ותשעה באב עצמו יחול במוצאי שבת], אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה. וכן [נוהג גם אם] תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת, אינו מחסר כלום“. עכ”ל. ואפילו אם תשעה באב עצמו חל להיות בשבת והצום דחוי למוצאי שבת, אוכל באותה השבת בשר, ועושה כסעודת שלמה המלך. שכן מצוה לענג את יום השבת ואסור לנהוג שום מנהגי אבלות ביום השבת.

ו) בענין הרחיצה והמקלחות, כתב רבינו, “ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית”. כמובן שדברים אלו אמורים לגבי “בית המרחץ”, ששם מתקלחים בחום ומתענגים במים חמים. אולם מקלחות במים קרים נראה שמותר.

הדברים האסורים ביום תשעה באב:

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תעניות פרק ה הלכה י): “עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב, ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים, ואסור בסיכה של תענוג, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה כיום הכפורים, ומקום שנהגו לעשות בו מלאכה עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין בו, ואמרו חכמים שכל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם.

תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דוים ונאנחים כאבלים, ואם נתן להם עם הארץ שלום מחזירים לו בשפה רפה וכובד ראש, ואסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים ובמשנה ובהלכות ובתלמוד ובהגדות, ואינו קורא אלא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלין בו, ומקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין בראש. עכ”ל.

מדבריו למדים אנו:

א) עוברות ואמהות מניקות, חובה עליהן להתענות כמו כולם, ומשלימות את התענית עד סוף היום כמו כולם.

ב) אסור לרחוץ את איברי גופו, כל שכן את כל הגוף, בין במים חמים ובין במים קרים.

ג) אסור לנעול מנעליים של עור.

ד) אסור בתשמיש המיטה.

ה) אסור למרוח דברים על הגוף כאשר אותם דברים באים לצורך תענוג. אולם לצורך רפואי מותר.

ו) מי שעובד ביום תשעה באב, יש לו על מה שיסמוך.

ז) תלמידי חכמים לא עובדים ביום הזה.

ח)  אין שואלין בשלום אדם כלל ביום תשעה באב. ואם שאלוהו בני אדם, עונה להם ומשיב לשלומם, אמנם בלשון כבדה מעט ובכובד ראש.

ט) אסור ללמוד בתורה נביאים כתובים, ובמשנה ובשני התלמודים, ובאגדות חז”ל המשמחות את הלב. שכן נאמר על דברי התורה, “משמחי לב”. אלא קורא בדברים הרעים שבספר ירמיהו.

י) רבינו הטהור הביא מה שראה חכמים אמיתיים נוהגים, שלא היו מניחים תפילין של ראש ביום תשעה באב. מכיון שכתוב על התפילין של ראש, “פארך” כמו שנאמר (יחזקאל פרק כד פסוק יז): “הֵאָנֵ֣ק׀ דֹּ֗ם מֵתִים֙ אֵ֣בֶל לֹֽא־תַֽעֲשֶׂ֔ה פְּאֵֽרְךָ֙ חֲב֣וֹשׁ עָלֶ֔יךָ וּנְעָלֶ֖יךָ תָּשִׂ֣ים בְּרַגְלֶ֑יךָ וְלֹ֤א תַעְטֶה֙ עַל־שָׂפָ֔ם וְלֶ֥חֶם אֲנָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל”. ומכיון שהתפילין נקראות, “פאר“, נהגו מקצת מן החכמים שלא להניח תפילין של ראש.

אולם רבינו אינו פוסק כן להלכה. ולא הביא דבר זה אלא מפני מוציאי הלעז, שלא יאמרו על מי שאינו מניח תפילין של ראש, כי בדה דבר זה מראשו וליבו, ורצה רבינו הטהור להודיע, כי יש מקור של חכמים אמיתיים למנהג זה. אולם אינו חובה.

כל הצומות הללו עתידין להתבטל לעתיד:

וכתב רבינו הטהור (הלכות תעניות פרק ה הלכה יט): “כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר (זכריה ח’): “כה אמר ה’ צבאות, צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו“. בריך רחמנא דסיען”. עכ”ל.

מהות התענית וענינה:

ונחתום מאמר זה, בדברים המעוררים את הלב שכתב רבינו הטהור בענין מהותם של כל עניני התעניות וקצת מנהגי אבלות (רמב”ם הלכות תעניות פרק א והלאה): “מצות עשה מן התורה, לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר, “על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות”, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן, והריעו [לבורא יתברך].

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו [לבורא יתברך שימחל להם], ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב (ירמיהו ה’): “עונותיכם הטו” וגו’, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה +ויקרא כ”ו+ והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי”. ע”כ.

והדברים מובנים היטב. ע”כ כתבתי הנראה לעניות דעתי. חן שאולוב ספרדי טהור.