.

***

“תעשיית הנבילות והטריפות”

לאור בעיות השחיטה החמורות, ולאור כמות הנבילות והטריפות שיש בעם ישראל לצערינו הרב, ולעצם פחיתות ידיעת דבר זה בקרב הציבור. ראיתי לנכון לכתוב סדרת מאמרים בנושא השחיטה, לבאר וללבן את החומרא שבדבר, ואת הבעיות העצומות והקשות הנמצאות בבתי מטבחיים בני זמנינו, המאכילים נבילות וטריפות את עם ישראל בעבור בצע כסף חמדה ועזות פנים, הגובלת בהרמת יד בתורת משה רבינו ובמסורת בית ישראל!

יש לציין, שגם השוחטים עצמם מודים בבעיות החמורות אשר מתרחשות בבתי המטבחיים בני זמנינו, ויודעים ומודעים היטב למעשיהם, אלא שעיוורה אותם תאוות הממון אשר מעלימה מהאדם את יכולת החשיבה וביקורת האמת.

וכמו שכתב רבינו הטהור בענין אחר (פירוש המשנה מסכת נדרים פרק ד משנה ג): “… לפי שאינו מותר בתורתינו בשום פנים ללמד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר שנ’ ואותי צוה ה’ וכו’ ובא בקבלה מה אני בחנם אף אתם בחנם … ואני תמה על אנשים גדולים שעוורה אותם התאוה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות בעד המשפטים והלמוד ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בענין זה במקומו במסכת אבות”. ע”כ. וכבר הארכתי לא מעט בנושא המלאכה והאסון הנובע בעקבות קבלת קצבאות בעבור לימוד התורה, והעליתי במאמר בפני עצמו שאסור בשום אופן להתפרנס מהתורה בשום אופן, ומי שמתפרנס מן התורה הרי הוא מחלל שם שמים ברבים! ועיין כאן: “*החובה לעבוד וללמוד מקצוע” (חלק ב’) – הרמב”ם זועק! – למה אנשים שלומדים תורה ומלמדים דורשים כסף בעבור לימוד תורתם?! חילול ה’! ארור לוקח שוחד! אסור לדיינים/דרשנים/מלמדים/תלמידים לקבל כסף בעבור לימוד התורה שלהם! הכסף יעור עיני חכמים!*“.

.

עובדות מצערות וקשות הגובלות בהתעללות וצער בעלי חיים:

בישראל נשחטים מאות אלפי עופות מדי יום, כאשר הערכות מדברות על מעל חצי מיליון ביום (כ-400 בדקה), ויש מקורות המדברים על מיליון עופות ביום ממוצע במשחטות תעשייתיות, כתוצאה מביקוש גבוה לבשר עוף, כאשר חלק מהמשחטות הגדולות שוחטות עשרות אלפי עופות ביום.

לפי נתוני השירותים הווטרינריים ומקורות מקצועיים, מספר בני הצאן (כבשים ועיזים) ובקר (פרות/עגלים) שנשחטים בשחיטות מוסדרות בישראל עומד על כמה מאות אלפים בשנה. כלומר עשרות עד מאות אלפי ראשי בהמות ופרות/כבשים נשחטים בשנה במסגרת בתי מטבחיים רגילים.

אם נשתמש בהערכה המופיעה במספר מקורות: בני צאן ובקר יחד: בהערכה שמדברת על כמה מאות אלפי בשנה בשחיטה לפי פיקוח תקני. נניח למשל 240,000–300,000 בשנה (טווח סביר לפי דיווחים שונים): חלקו את זה ל־365 ימים בשנה:

.

240,000 ÷ 365 ≈ 650–700 בהמות/כבשים ביום

.

300,000 ÷ 365 ≈ 800–820 בהמות/כבשים ביום

.

זהו חישוב גס מקורב — לא נתון רשמי יומי, אבל נותן סדר גודל מציאותי לפי מה שפורסם אודות שחיטתם של בעלי חיים במשק הישראלי.

אמנם, הנתון הזה מתייחס ל – 365 ימים בשנה. אבל בפועל, בתי המטבחיים אינם עובדים סביב השעון בכל ימות השבוע. אלא עובדים 4 ימים בממוצע. ולכן כאשר נחשב את כמות הבהמות ובני צאן הנשחטים ביום לפי שנה, נעמוד על מספר של 1500 ליום! זה כמובן כמות עצומה ביותר, 1500 ביום!!

.

וכאמור, המספרים מדברים בעד עצמם, וכך גם הידיים של השוחטים “מדברות” בעד עצמם, וכוונתי, שככל וכמות השחיטה גדולה ומרובה, כך הבעיות מתרבות וגדלות כפי שידוע. ואחת הבעיות הגדולות מיני רבות בנושא השחיטה, הוא ענין, “כלי השחיטה“. אין אף משחטה תעשייתית הדורשת מן השוחטים לבדוק את סכין השחיטה בין כל שחיטה ושחיטה. ומדוע? מכיון שהדבר לא ישתלם כספית לבעלי המשחטה, לא משום פן הלכתי, אלא הכל בשביל הכסף!

משחטה תעשייתית מחזיקה עשרה שוחטים ביום שחיטה. השוחטים הללו אמורים לשחוט 20 אלף עופות ויותר! כל שוחט אמור לשחוט 2000 עוף לפחות, היתכן שיבדקו 2000 פעמים את סכין השחיטה? הרי כל שוחט, שוחט בדקה אחת של עבודה קרוב ל – 20 עופות. שמעתי לא מזמן, שיש לא מעט שוחטים שמדי פעם עושים תחרות בינם לבין שוחטים אחרים, כמה עופות הם מספיקים לשחוט בדקה. יש כאלה שהגיעו לשיא של 30 עופות ומעלה בדקה! כן כן אתם שומעים נכון, עושים תחרות על חשבון צער בעלי חיים, עושים תחרות על חשבון קרסם של משלמי הנבילות והטריפות שאותם אוכלים בבתיהם. ומי מאכיל אותם בכך? אותם הבהמות ההולכים על שתים, הלא הם השוחטים הארורים והמרושעים הזקוקים הם עצמם לשחיטה!

וכבר אמר ה’ בתורה (ויקרא פרק יא פסוק מג – מז פרשת שמיני): “אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם: כִּ֣י אֲנִ֣י יְיָ֘ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ: כִּ֣י׀ אֲנִ֣י יְיָ֗ הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי: זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל־נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל־הָאָֽרֶץ: לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל”. ע”כ.

וכתב האבן עזרא, “ונטמתם בם חסר אל”ף, כמו מרשית השנה (דבר’ יא, יב). וי”א שהם שני שרשים, והעד: נטמינו בעיניכם (איוב יח, ג), וטעמו [=לומר] כאדם שאין לו דעת”. ע”כ. והנה אותם שוחטים ובעלי המשחטות אשר מוכרים לעם ישראל נבילות וטריפות ולא מדקדקים היטב בסכין השחיטה [=מעבר לבעיות הנוספות החמורות שיש בשחיטה] מכשילים את עם ישראל בכשל חמור מאוד של איסורים גמורים מהתורה!

.

על הקורא הנעים לעצור רגע ולהבין, אם כלי השחיטה, ובמקרה שלנו בדורינו, שכל השוחטים משתמשים בסכין על מנת לשחוט, אם נמצא פגם של 0.1 מ”מ שהוא חגירת ציפורן בסכין השחיטה, השחיטה פסולה, כלומר דין העוף או הבהמה בגדר, “נבילה“. ולמי שאינו מודע, יש הבדל בין נבילה לטריפה. נבילה = מעשה השחיטה לא היה כשר. טריפה = מעשה השחיטה כשר, אבל נטרפה בעקבות דבר פנימי. ולכן בהמה או עוף שנשחטו בסכין ונמצאה בה פגימה באופן הפוסל, דינה נְבֵלָה גמורה מן התורה.

.

ההבדל עקרוני:

“טריפה” – נשחטה כהלכה, אלא שנמצאה בה מחלה/חסרון בגוף.

“נבילה” – על פי חוקות התורה הדבר נחשב כאילו היא מתה מאליה, והכל בגלל שלא הייתה השחיטה עצמה כשרה.

.

מקור הדברים הם בתורה, במה שאמר ה’ יתעלה שמו (דברים פרק יב פסוק כ – כא פרשת ראה): “כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְיָ֨ אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר: כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְיָ֣ אֱלֹהֶיךָ֘ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן יְיָ֙ לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ”. והנה אמר, “וזבחת … כאשר צויתך“. וכאמור, שחיטה בסכין פגומה היא לא נכללת בכלל “כאשר ציויתיך“, ונמצא שזה השוחט בסכין פגומה, אינו מקיים את מצות ה’ יתעלה שמו. כי הוא יתברך ציוה בכוונת מכוין לשחוט בכלי שחיטה שאין בו מום ולא פגם, וזה ששחט בסכין שהיא פגומה, הרי שלא עשה כאשר ציוה ה’ יתעלה שמו.

ויוצא, שמי שאינו בודק את סכין השחיטה היטב לפני כל שחיטה, הרי עובר בכך ביד רמה על מה שציוה ה’ יתעלה שמו!

.

“מדוע סכין שהיא פגומה גורמת לנבילה?”:

חז״ל למדו כפי שנבאר בהמשך, שדין הפגימה הוא דין, “דרסה“, כלומר, כאשר יש פגימה בסכין השחיטה או בכלי השחיטה, השחיטה לעינינו רק נראית כפעולה של – “חיתוך”, אמנם על פי חוקות התורה במה שה’ יתברך ציוה, אין כאן חיתוך ולא זביחה, אלא יש כאן דרסה/קריעה. שחיטה צריכה להיות חיתוך, שהרי נאמר – “וזבחת” – ולא “ותלשׁת”. ולפיכך חובה גמורה לבדוק את סכין השחיטה לפני השחיטה, על מנת שיהיה מעשה של זביחה ולא תלישה!

.

נתונים של בתי המטבחיים בדורינו:

יש הבודקים את סכין השחיטה לאחר שחיטת 2000 עופות!!.

יש הבודקים את סכין השחיטה לאחר שחיטת 400 עופות.

ויש “חבורות” מעטות מאוד לא יותר מעשרה במספר ברחבי הארץ (וגם זה בהגזמה), שבודקים את סכין השחיטה לאחר ששחטו 10 עופות.

.

רוב בתי המטבחיים בארץ ישראל בודקים את סכין השחיטה רק לאחר ששחטו 400-2000 עופות. כן כן אתם שומעים נכון! ועכשיו, צריך לשים דברים על השולחן בכנות, שוחט ששחט 200 עופות בליין, והעופות כבר עברו למריטה וניקוי, ולאחר עשר דקות יבדוק את סכין השחיטה, האם יעלה על הדעת שהם יפסלו את כל השחיטות שהיו קודם לכן? האם אפשר לדקדק בכך? וגם אם כן, האם בעל המשחטה יסכים לכך?

האם הוא יהיה מוכן לאבד כסף רב כל כך? ויתירה מכך, בעל הבית במקרה הזה לא יספוג על עצמו את ההפסדים העצומים, מה יעשה? יצטרך לחייב את השוחט! ואם אלו התנאים ביניהם, הרי שהשוחט בשביל כספו יעלים עינו ולא ידקדק היטב בטיב בדיקת הסכין! ואם אלו לא התנאים ביניהם, ובעל הבית לוקח על עצמו את האחריות אם הסכין יוצאת פגומה, האם הוא יאהב את העובדה ויסכים שהשוחט שלו פוסל לו ליין שלם של 200 עופות? ואם אכן אלו התנאים ביניהם, האם מותר לעשות בל תשחית כזה עצום?

ואם תאמר שמכיון שעם ישראל צריכים לאכול בשר ועופות הותר הדבר! אחר המחילה, אין שום מצוה להרבות באכילת עופות ובשרים, אלא להיפך יש למעט בתכלית המיעוט באכילת אוכלים אלו. ואין שום היתר לעבור על שום הלכה של התורה ושל חז”ל ולגרום לצער בעלי חיים ובל תשחית, והחמור ביותר הוא לגרום להכשיל את עמינו הטהור בנבילות וטריפות!

לא לחינם חז”ל הגזימו והפריזו בלשונם הטהורה ואמרו (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פב עמוד א): “רבי יהודה אומר משמו: החמרין רובן רשעים, והגמלין רובן כשרין, הספנין רובן חסידים, טוב שברופאים לגיהנם, והכשר שבטבחים שותפו של עמלק“. ע”כ. וכי הכשר שבשוחטים המדקדק על עצמו הוא שותפו של עמלק חלילה? וכי הטוב שברופאים הולך לקבל צער חלילה? אלא בוודאי כי חז”ל הגזימו והפריזו בלשונם על מנת שאדם יבין את הסכנה שבהצלחת אותם מקצועות! כי הרופא כאשר הוא מנתח מומחה ומצליח להציל בני אדם, יכול לעלות בליבו הגאווה הסרוחה, ויחשוב כי הוא ריפא והוא עשה! ולכן הטוב שברופאים בעבור גאוותו יכול להגיע לידי כל צער שבעולם!

וכן השוחטים, לצערינו רובם שותפים של עמלק, מדוע? מכיון שמאכילים את עמינו בנבילות וטריפות וגורמים קרירות בליבם! אמנם בוודאי מצוא ימצא שוחטים כשרים וטובים המדקדקים היטב בטיב השחיטה, וחלילה להאמר עליהם שותפים של עמלקים! שאם כך תפרש הדברים, וכי אהרן שותפו של עמלק? וכי הכהנים בבית המקדש שותפים של עמלק? אלא בוודאי כי לשון גוזמה היא!

.

אם ישאל השואל, היכן הבעיה בכך?

.

א) חובה לבדוק את כלי השחיטה – חז”ל ורבינו הרמב”ם למדים כי בדיקת הסכין היא מן התורה! כן כן, בדיקת הסכין עצמה של השחיטה היא דין תורה, ולא רק מעשה השחיטה עצמו, אלא בדיקת הסכין עצמה קודם השחיטה, הוא דין תורה! ולכן, לפני כל שחיטה ושחיטה, על השוחט לבדוק היטב האם יש פגם בכלי שחיטתו.

ב) התעללות בחיות – לדעתי, אחת הסיבות העיקריות שציוה ה’ לבדוק את סכין השחיטה דווקא לפני השחיטה ולא אחריה “רק”, הוא משום “צער בעלי חיים“. כל שוחט שאינו בודק את סכין השחיטה לפני כל שחיטה ושחיטה, גורם בכך התעללות מסוייימת בחיות כאשר שחט בסכין פגומה.

.

“מה קורה פיזית כשהסכין פגומה? שחיטה כשרה אמורה להיות”:

.

א) חיתוך רציף.

ב) כמעט ללא תחושת כאב.

ג) איבוד הכרה מהיר מאוד.

.

כאשר הסכין פגומה:

א) נוצר קרע במקום חיתוך

ב) מופעל לחץ ולא חיתוך

ג) משך הפעולה מתארך אפילו בשבריר שנייה

.

טעם שכלי לבדיקת סכין השחיטה ולפסול בסכין פגומה:

והנה, מבחינה פיזיולוגית ושכלית, זה מכאיב יותר וזה פחות מיידי. ולפי עניות דעתי, מן הסיבה הזו ה’ יתברך פסל כל שחיטה שיש בכלי השחיטה פגם כשיעור שקיבלו חז”ל ולימדו את עם ישראל. וזה עיקר גדול מאוד בתורה, להיות רחמנים וטובי לב, שהרי כל התורה ומצוותיה באו ללמד את האדם מידות דרך ארץ ישרות, ואם יתאכזר במעשה השחיטה, ולא ימעיט את צער הנשחט, כיצד יתעלה במידותיו? וכאשר ה’ אמר לבדוק היטב ולהכשיר הסכין על מנת שלא יהיה פגם בסכין השחיטה, יתכוין בכך שהאדם יתעלה במידותיו! במילים אחרות, ה’ יתעלה שמו לא “הסתפק” בכך שהבהמה “תמות”, אלא דרש הוא יתעלה שמו, שתהיה השחיטה בדרך מיתה מסוימת ושיטתית.

כלומר, לא רק תוצאה, אלא אופן. ולכן נראה לי כי שחיטה בפגימה נפסלת דווקא משום שיש בה צער בעלי חיים ויש בה אכזריות יחסית מצד השוחט! זה לא “רק פגם טכני”, פגימה אינה רק בעיה “הלכתית־פורמלית”, אלא בעיה מוסרית־מעשית. וחז”ל הטהורים הבינו זאת היטב, ולכן הבחינו בין חיתוך חלק, לקריעה, אפילו כשמדובר בפגימה קטנה ודקה, ולכן קבעו אפילו פגם קטן כחגירת ציפורן – פוסל!

בוודאי שאין שום טענה שיש כאן אכזריות חלילה, אלא ה’ יתברך ציוה שאדם יפעיל את חושי שכלו ויעמיק ברחמנות גדולה במעשה השחיטה, על מנת שהנשחט יעבור כמה שפחות צער במעשה זה, ועל ידי כן יתעלה האדם למידות גדולות ונעלות ויכניס בליבו מידת הרחמנות. ובדיוק בגלל הטעם הזה, חובה לבדוק בכל שחיטה ושחיטה את סכין השחיטה. לא מדובר ב-“חומרה מיותרת”, אלא מדובר בכבוד הבריאה וצמצום צערה.

.

מציאות הסכינים עם התפתחות הטכנולוגיה:

הסכינים בדורינו עם האצה והתפתחות הטכנולוגיה, נוגעת למציאות פיזיקלית–טכנולוגית שונה לגמרי מזו של דורות קודמים. בדורינו אנו, הסכין לא “הפכה גרועה” — להיפך. דווקא בגלל איכותה וטיבה המעולה, היא נפגמת מהר יותר.

.

להלן ההסבר המדויק, שלב־שלב: הפלדה המודרנית – חדה יותר, אבל רגישה יותר, בדורנו סכיני שחיטה מיוצרות מפלדות מתקדמות מאוד: פלדת פחמן מזוקקת, פלדות עם תהליכי חיסום מדויקים, לעיתים יש בהם שילוב של מיקרו־סגסוגות. השילוב של כל הגורמים הללו מביאים לתוצאה חד משמעית: חדות קיצונית. אמנם מנגד יש רגישות גבוהה לפגיעות ופגימות בסכין השחיטה.

כלומר, ככל שהסכין חדה ודקה יותר בקצה – כך היא פחות סלחנית למגע קשה. קצה הסכין כיום דק ברמה מיקרוסקופית, כל מגע קל עם דבר קשה גורם לפגם.

עוד גורם המביא לפגימה מהירה של הסכינים, הוא רמת ההשחזה. השוחטים בדורנו משחיזים לרמה גבוהה בהרבה מדורות עברו. וזה כאמור נעשה בטכניקות שונות, ומהם, משחזות אבן עדינות מאוד, ליטוש קצה קיצוני חידוד שמזכיר סכין מנתחים. כל זה מעולה מאוד וטוב כאשר עושים זאת לפני כל פעולת שחיטה, או מוודאים שהסכין היא לא פגומה, מכיון שמקיימים בכך את מצות ה’ של בדיקת הסכין וחוסר הצער לבעל חי במעשה השחיטה. אבל, עם כל האיכות הזו יש לדעת, שהסכין לא עמידה לאורך זמן! ככל שהסכין “מושלמת” – היא שבירה יותר.

.

מכל אלו הדברים אנו למדים, שכאשר נעמוד רק על פרט אחד במעשה השחיטה, והוא כלי השחיטה, נצטרך להתרחק מאוד מתעשיית בתי המטבחיים בדורינו! שהרי זו עובדה גמורה, שהם לא בודקים את סכין השחיטה לפני כל שחיטה ושחיטה, וכל שכן שלא בודקים לאחר כל שחיטה ושחיטה על מנת לבדוק מה הם מאכילים את עם ישראל! ולא רק זאת, אלא הם שוחטים בין 20-30 עופות בדקה! ולא בודקים אלא אחת ל 400 – 2000 עופות! ומדובר ברשעות גמורה ומחטיאים הם את הרבים בכך! ועתידים ליתן דין וחשבון!

.

ודעו קוראים נעימים, אם לאחר קריאת הדברים הללו שכתבתי כאן, תמשיכו לאכול מן התעשייה הרעה של השחיתות (שחיטות) הזו המרשעת המנוהלת על ידי מאפיות בשחור לבן, המונעים על ידי כסף ותאוות בצע, תצטרכו ליתן דין וחשבון, ולא יעלים ה’ את עצמו ממעשיכם, והשופט כל הארץ הוא יעשה המשפט!

ואני בעצמי כבר שנים מספר, לפחות 5 שנים לא אוכל כל סוג של בשר מן התעשייה המרושעת והארורה הזו המחטיאה את עם ישראל! ואם ישאל השואל מהיכן אני קונה בשר? על זה אענה, שיש לנו שוחט פרטי ששוחט בשבילנו, ובודק את סכין השחיטה לפני כל שחיטה ואחרי כל שחיטה בדיוק כפי שנעלה במסקנה כאן במאמר זה. האם זה קשה? כן. האם זה שווה כספית? לא! האם זה מקשה על הילדים? כן!

אבל בשביל זה קיבלנו תורה ומצוות, בשביל לקיים אותם! לא בשביל לבחור את הטוב לנו, כי רק הוא יתברך יודע מה טוב לנו, וכאשר בני אדם חשבו והעלו על דעתם שהם יותר חכמים ממי שברא אותם, הגיעו לשוקת השבורה, ורואים כיצד העם הזה נהיה מטומטם אחר מכשפי הזוהר והמקובלים שם רשעים ירקב, מאמיני ושוחרי מאגיה, הולכים אחר כסילים “עושי ניסים” שלא מסוגלים לרפא את עצמם, רוקדים ומתפללים בקברי מתים אשר לא יועילו להם לא בעולם הזה ובטח שלא בעולם הבא. מכורים לסגולות מאגיות ולהורדת שפע מהכוכבים כמו הגוים הערלים! ולא אתפלא כלל אם רשעי ישראל המינים שהלכו אחר ספר האופל, ומהם אנשי צפת הארורים, אשר רוממו את ספר הזוהר למעמד מרומם יותר מהתנ”ך, היו נגועים באכילת נבילות וטריפות, ובעקבות זה נטמטם ליבם הסכל, וטעו יותר מן הבהמות!

.

וכעת נעבור לבאר את המקורות ההלכתיים.

.

“וזבחת מבקרך”:

אמר ה’ בתורה וציוה (דברים פרק יב פסוק כ – כא פרשת ראה): “כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְיָ֨ אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר: כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְיָ֣ אֱלֹהֶיךָ֘ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן יְיָ֙ לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ”. ע”כ.

.

אמרו רבותינו במשנה (משנה מסכת חולין פרק א משנה א): “הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. שחיטת נכרי נבלה, ומטמאה במשא. השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה. השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה“. ע”כ. ובהלכה הבאה שוב לימדו (משנה מסכת חולין פרק א משנה ב): “השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה. הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והציפורן מפני שהן חונקין. השוחט במגל קציר בדרך הליכתה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ואם החליקו שיניה הרי היא כסכין”. ע”כ.

.

ומבואר מדברי המשנה, שלגבי השחיטה, כל שהדבר אמור על אדם יהודי מדת משה וישראל, לכאורה אם היתה שחיטתו כמו שצריך, אפילו עשה מה שיכול מן העבירות, אין שחיטתו פסולה. במילים אחרות, פסילתו לעדות, אינה פוסלת אותו לשחיטה. שכן אמרו, “הכל שוחטין”, והחריגו רק את הנכרי! ושוב אמרו, “הכל שוחטין“!

.

אלא, שכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת חולין פרק א משנה א): “הלכה זו הוקשה פירושה על חכמי התלמוד לפי שיש בה ספקות רבים, והם, אמרו הכל שוחטין משמע התרת השחיטה להכל לכתחילה. ו[אמנם חזרו ו]-אמרו “ושחיטתן כשרה”, משמע כי שחיטתן כשרה, [רק] אם עברו ושחטו, אבל לכתחלה לא.

וכן אמרו, “וכולן ששחטו”, אינו מוסב על חרש שוטה וקטן בלבד, לפי שאלו היתה זו כוונתו היה אומר ואם שחטו ואחרים רואים אותם, אלא הוא מוסב על אותן שאמר בהם בתחלת הדברים הכל שוחטין וגם על חרש שוטה וקטן, וגם זה ממה שמקשה, כי אותם שאמר בהם שהם שוחטין לכתחילה, אינם צריכים [ל]אחרים רואים אותם.

ותירוץ ספיקות אלו כפי שנתברר בתלמוד, הוא כפי שאסכם עתה. והוא, שהשוחט צריך שיהא יודע דברים המפסידים את השחיטה והם חמשה:

.

א) שהיה. [=עצירה באמצע השחיטה אפילו לשבריר שניה].

ב) חלדה. [=לחיצה על הושט במקום חיתוך הושט – כמו שביארנו לגבי סכין פגומה].

ג) דרסה. [=הסכין נכנסת פנימה ולא נראית – גם סכין פגומה נכנסת בדין זה].

ד). הגרמה. [=שחיטה במקום הלא נכון].

ה). עיקור. [=תלישת הסימנים במקום חיתוכם].

.

ויתבארו כולם במקומותם במסכתא זו.

.

וצריך עם זאת שיהא [=השוחט] בקי במלאכת השחיטה ומומחה בה. והוא, כגון שכבר שחט פעמים מספר לפני יודע [=כלומר, צריך שהשוחט ידע שעושה מלאכתו נאמנה, על ידי שעשה את פעולת השחיטה לפני מומחה ממנו]. הרי אם היתה לו ידיעה בדברים המפסידים את השחיטה כדי שלא יארע בה פסול, והיה מומחה הרי זה שוחט לכתחילה [=אפילו לא בפני אחרים ומומחים, שהרי שוחט מומחה אין צריך עדות לנאמנותו].

נמצא מה שאמרה משנה זו, “הכל שוחטין” [=אין הכוונה “הכל”, אפילו לאינן בקיאין בטיב השחיטה, אלא הכל שוחטין, רק] אם היו יודעים ומומחים. אבל אם לא היו מומחין, ועברו ושחטו, הרי אלו נבחנים ונשאלים על דברים המפסידים את השחיטה, אם נמצאו יודעים, שחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן שאם עברו ושחטו שחיטתן פסולה ואפילו שאלנום ומצאנום יודעים דברים המפסידים את השחיטה, לפי שאנו אומרים שמא יקלקלו בשחיטתן כלומר יפסידו את השחיטה ואף על פי שהם יודעין, מפני שאינם בעלי דעה שלמה. [=ומה אם נשאל את השוחטים בדורינו, האם אתם יודעים שצריך לבדוק את סכין השחיטה בין כל שחיטה ושחיטה? ואם יענו שהינם יודעים ומודעים, הרי בכך הם מזידים וממרים את ההלכה! ופסולים לשחיטה, לא מדין פסולי עדות, אלא מדין שוחטים שאינם עושים מלאכתם נאמנה!].

.

וכולן ששחטו, כלומר אותם שאינם מומחים, וכן חרש שוטה וקטן שחיטתן כשרה אם היו אחרים רואים אותם. במה דברים אמורים? בשלא מצאנו את השוחט הזה שאינו מומחה לשחוט כדי שנשאלנו אם הוא יודע דברים המפסידים את השחיטה אם לאו, אבל אם מצאנוהו נסמוך על שאלתו לא על אחרים שראו אותו.

.

ודע כי שחיטת הנכרי נבלה, ואפילו היה יודע ואפילו היה ישראל עומד על גביו, לפי שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה. והטעם שלא אמרנו בה אסורה בהנאה כמו תקרובת עבודה זרה כמו שבארנו במסכת עבודה זרה, לפי שעובדי עבודה זרה נחלקין לשני חלקים:

א) [סוג] האחד [של עובדי עבודה זרה ששחטו בהמה או עוף], הם היודעים את מעשיה [=הכוונה, שבקיאים בהבלים של עבודתה הכתובה בספריהם וכל הכוונות של טפשותם, כמו שמסביר], כלומר חישוב הצומח בשעת עשייתה, והורדת הרוחניות על ידה [=בדיוק כמו שסוברים המקובלים הטפשים בהמון מעניני השחיטה!], ויתר אותן ההזיות ודברי השטות המטנפים את השכל שמדמים בעלי הסוג הזה.

.

ב) והחלק השני, הם העובדים אותן הצורות העשויות כפי שלמדו ללא ידיעה היאך נעשו ולא לאיזו מטרה נעשו זולתי ספורי מעשה חכמיהם בלבד.

.

וכך הם רוב עובדי עבודה זרה, ו[על] החלק האחרון הזה, אמרו בהם חכמים, דברים בנוסח זה, “גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הן, אלא מעשה אבותיהן בידיהם”. ועל אלה אמרו, ששחיטתן מטמא במשא בלבד, ואינה נאסרת בהניה. ואמרו, “ומטמא במשא”, ואף על פי שידוע שכל נבלה מטמא במשא.

לפי שאפילו ר’ יהודה בן בתירה שאומר תקרובת עבודה זרה מטמא באהל אומר בשחיטת נכרי שהיא מטמא במשא בלבד.

.

ואמרו “השוחט בלילה”, רוצה לומר בחשכת הלילה, אבל לאור הנר מותר לשחוט לכתחילה. ודע ששחיטת הנשים והעבדים מותרת לכתחלה אם היו יודעין ומומחין כמו שקדם, וכבר נתבאר זה בשלישי דזבחים באמרו שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים. ע”כ, ע”ש.

.

עוד כתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת חולין פרק א משנה ב): “… ואמרו, “הכל שוחטין, ואפילו ישראל משומד, ויש לכך תנאים ואז תהיה שחיטתו מותרת:

.

א) האחד שלא יהא עובד עבודה זרה, לפי שאמרו משומד לעבודה זרה משומד לכל התורה כולה.

.

ב) והשני שלא יהא מחלל שבת בפרהסיא לפי שהכלל אצלינו מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו.

.

ג) ושלא יהיה מין – ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל. אבל אומות העולם הרי קוראים לכופריהם בסימן היחס ואומרים מיני גוים. ו[אותם מינים מישראל או מיני הגוים] הם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את שכלם, והחשיכו התאוות את נפשם, ופקפקו בתורה ובנביאים עליהם השלום מתוך סכלותם, ומכחישים את הנביאים במה שאין להם בו ידיעה, ועוזבים את המצות מתוך זלזול, והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי ודואג ואחיתופל וגחזי ואלישע אחר, וכל ההולך בשטתם שם רשעים ירקב.

.

ויוודע שהאדם מן הכת הזו כגון שנראה מתבטל ממצוה מן המצות מתוך זלזול בלי שישיג באותו המעשה הנאה. האנשים הללו אשר זה תיאורם אסור לאכול משחיטתם, וכך אמרו תנו רבנן שחיטת מין לעבודה זרה פתו פת כותי יינו יין נסך ספריו ספרי קוסמים פירותיו טבלים בניו ממזרים.

.

וכן מתנאי המשומד הזה שמותר לאכל משחיטתו שלא יהא צדוקי ולא ביתוסי והם שתי הכתות אשר החלו להכחיש את התורה שבעל פה כמו שבארתי באבות, ונעשה האמת אצלם הבל, ונתיבות האור חשך אפלה, בארץ נכוחות יעול, והם שקוראים אותם אנשי זמנינו היום מינים בסתם, ואינם מינים לפי אמונתם אלא דינם לענין ההריגה כלומר המתחיל את השטה הזו בראשונה מדעתו הנפסדת כדין המינים, כלומר שמותר להרגם היום בזמן הגלות לפי שהם המבוא אל המינות האמתית.

.

ודע כי מסורת בידינו מאבותינו כפי שקבלוהו קבוצה מפי קבוצה כי זמנינו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אינו אלא בישראל שעבר עברת מיתה, אבל המינים והצדוקים והביתוסים לכל שינוי שיטותיהם הרי כל מי שהתחיל אותה השטה תחלה ייהרג לכתחלה כדי שלא יטעה את ישראל ויקלקל את האמונה, וכבר נעשה מזה הלכה למעשה באנשים רבים בכל ארץ המערב.

.

אבל אלו אשר נולדו בדעות אלה [=דווקא אלו שנולדו בדיעות של הצדוקים והבייתוסים. אמנם אלו שהגשימו את האל יתעלה שמו, כמו אותם המקובלים המינים וממשיכי ספר הזוהר הטמא, אין זה חל עליהם כלל. כמו שכתב רבינו במפורש במורה חלק א’ פרק לו’: “ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות [כלפי הבורא יתברך, שתחשוב שיש לבורא יתברך יד או רגל חלילה], או [שתחשוב בדעתך שיש לבורא יתברך] מאורע ממאורעות הגוף, [כגון: לידה, קושי, עצב, נחת רוח, בכי, שמחה, דיבור, שינה, הרגשה וכו’. דע כי במחשבה זו בלבד], הנך מקנא ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, [והינך] יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה.

ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך, או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה [זו] ב[מי ש]עובד עבודה זרה, מפני שאינו עובד [עבודה זרה] אלא [רק] מחמת סכלות או חנוך, מנהג אבותיהם בידיהם”. עכ”ל. ומבואר שככל ואדם עובד עבודה זרה או משתף שם שמים ודבר אחר, ובפרט אם מדובר במורה הוראה, אין לדונו לזכות חלילה, כי לעבירה יחשב לדון לזכות מי שהסית את עמינו אחר התוהו וההבל, ואין זה תירוץ בהיותו חונך בכך!

אלא מדובר רק בבייתוסים וצדוקים] וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים, ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגוים שכל עברותיו שגגה כמו שבארו, אבל המתחיל הראשון הוא מזיד לא שוגג. וכן מן המקובל בידינו המפורסם למעשה כי האדם שעושה עברה שהוא חייב עליה מיתת בית דין כיון שאין אנו יכולים היום לדון דיני נפשות מחרימין אותו חרם עולם בספרי תורות אחרי שמלקין אותו ואין מתירין אותו לעולם.

.

ואחזור לעניני, אם היה האדם מישראל שלם מכל אלו והיה משומד לעברה אחת או לעברות הרבה חוץ מאלו כפי הנאותיו ותאותיו, והוא יודע ומודה שהוא ממרה ועובר הרי זה מותר לאכל משחיטתו“. ע”כ.

.

וכתב רבינו בספר המצוות (מצות עשה קמו): “והמצוה הקמ”ו, היא, שצונו לשחוט בהמה חיה ועוף, ואחר ייאכל בשרן, ושלא יהיה להן היתר אלא בשחיטה לבד. והוא אמרו יתעלה (ראה יב) “וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך”. ולשון ספרי, “וזבחת“, מה מוקדשין בשחיטה, אף חולין בשחיטה כאשר צויתיך. מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו וכל דקדוקיה במסכתא המחוברת לה כלומר מסכת חולין”. ע”כ. וכ”כ בספר הגדול משנה תורה (רמב”ם הלכות שחיטה פרק א הלכה א): “מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה, ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו’ ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה“. ע”כ.

.

החובה לבדוק את כלי/סכין השחיטה:

והנה, מתוך שנאמר בתורה, “וזבחת“, קיבל משה רבינו בחוקות התורה שבעל פה, שהשחיטה צריכה להיות בתנאים מסויימים שעליהם אין לעבור, כמו שאמרו חז”ל במשנה (משנה מסכת חולין פרק ב משנה ג): “התיז [=חתך, דרס, לחץ עם כלי החיתוך על הושט, ובעקבות זה חתך] את הראש בבת אחת פסולה. היה שוחט [=עשה פעולת שחיטה של הולכה או הובאה] והתיז את הראש בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר כשרה. היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה. במה דברים אמורים? בזמן שהוליך [=שהתיז את הראש לא בדריסה ולחץ פנימי, אלא בחיתוך שיש בו בכדי “הולכה” שהוא המשכת הסכין לצורך חיתוך, ונמצא חיתוך לפנינו ולא קריעה], ולא הביא [=ולא עשה פעולה של הולכה והובאה שלימה, אלא רק הוליך]. או הביא [=”הבאה” זו פעולה של משיכת הסכין פנימה לכיון הגוף. הולכה, דחיפת הסכין קדימה, ואין בהובאה ובהולכה שום פעולה של דריסה], ולא הוליך.

אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהוא, אפילו באיזמל, כשרה! [=שכן בוודאי התזת הראש באה לאחר פעולת שחיטה שהיתה כבר כשרה, שהרי הוליך והביא ונעשה החיתוך של קנה ושט, ורק לאחר מכן התיז הראש].

נפלה סכין ושחטה [=בחיתוך], אף על פי ששחטה כדרכה, פסולה. שנאמר (דברים כ”ז) “וזבחת ואכלת“, [מתוך שסמך הכתוב את הזביחה לאכילה, מכאן למדים שרק] מה שאתה זובח [=בידיך או בידי אדם] אתה אוכל. נפלה סכין והגביהה, נפלו כליו והגביהן, השחיז את הסכין ועף, ובא חבירו ושחט, אם שהה כדי שחיטה פסולה, רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור”. ע”כ.

.

ואמרו עוד (משנה מסכת חולין פרק א משנה ב): “השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה … ובכל [=כלי] שוחטין, חוץ ממגל קציר, והמגירה, והשינים, והציפורן, מפני שהן חונקין השוחט. במגל קציר בדרך הליכתה בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. ואם החליקו שיניה הרי היא כסכין”. ע”כ. ולמדים אנו מדברי המשנה, שבכל כלי שהוא חד מספיק, מותר לשחוט והשחיטה כשרה.

.

ואמרו רבותינו בתלמוד על המשנה הזו (תלמוד בבלי מסכת חולין דף יז עמוד א): “בכל שוחטין – בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה. חוץ ממגל קציר והמגירה: אבוה דשמואל פגם ושדר פגם ושדר [אביו של שמואל, עשה בכוונת תחילה פגימות שונות בכלי השחיטה, ושלח את הכלי לארץ ישראל על מנת לברר אצל חכמי ישראל איזו מהפגימות לא פוסלות את השחיטה. ולא עשה כן פעם אחת, אלא חזר ועשה זאת פעמים רבות]. שלחו ליה [=וענו לו על שאלתו], “כמגירה” [=פסולה], שנינו. [=מפורש נאמר במשנה, “כמגירה” פסול לשחיטה, ואם כן פגימה כזו היא הפוסלת את הסכין].

תנו רבנן, סכין שיש בה פגימות הרבה – תידון כמגירה [=ופסולה], ושאין בה אלא פגימה אחת, [=אם הפגימה בשיעור] “אוגרת” – פסולה. [אם הפגימה בשיעור] “מסוכסכת” – כשרה. [שאלו] היכי דמיא אוגרת, היכי דמיא מסוכסכת? [=כיצד נדע איזה שיעור הוא אוגרת ואיזו מסוכסכת?] א”ר אליעזר: [פגימת] אוגרת [=הפסולה, היא פגימה המורגשת] משתי רוחות [=משתי צידי כלי השחיטה]. [פגימה] מסוכסכת [הכשרה על פי התנאים לקמן, היא הפגימה המורגשת רק] מרוח אחת.

מאי שנא? משתי רוחות דמורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזע, מרוח אחת נמי, חורפא דסכינא מחליש, מורשא בזע!  [=מקשים, במה שונה הדבר כאשר הפגימה מורגשת משני צידי כלי השחיטה לבין כאשר יש פגימה רק בצד אחד? הרי הסיבה שאנו פוסלים כלי שחיטה בגדר, “מסוכסכת“, הוא משום שהפגימה הראשונה מחליש את העור והבשר בתחילה, והפגימה השניה קורעת לאחר מכן את הסימנים שבצוואר.

אם כן, לפי כלל זה, גם אם הסכין היתה פגומה מרוח אחת, צריכה להפסל השחיטה! כיצד? החלק החד שאינו פגום בסכין מחליש תחילה את העור והבשר, ואז הפגימה הבודדת באותו מקום מגיע לסימנים וקורעת אותם!

ומתרצים] דקאים ארישא דסכינא. [=כל מה שאנו מכשירים פגימה בכלי השחיטה מרוח אחת, הוא דוקא באופן שהפגימה נמצאת מיד בתחילת הסכין, והיא חותכת רק את העור והבשר, ואילו הסימנים נחתכים על ידי יתר הסכין שהוא חלק ואין בו פגימה]. סוף סוף כי אזלא מחלשא, כי אתא בזע! [=ומקשים, סוף סוף תיפסל השחיטה גם ב”מרוח אחת”, שהרי בהולכת הסכין על הצואר היא חותכת העור והבשר, ואחר כך בהבאתו חזרה של הסכין על הצואר יפגע שוב החוד הבודד של הפגימה בסימנים, ויקרע אותם! מתרצים, שכל מה שהכשירו ברוח אחת, מדובר שהפגימה נמצאת מיד בתחילת הסכין, ומדובר דווקא ב]-כגון שהוליך [=בלבד] ולא הביא. [=כלומר, ששחט על ידי הולכת הסכין בלבד! כך שאין סיכוי שהפגימה נוגעת בושט כלל, שהרי עושה רק פעולה של הולכה, ואינו מחזיר הסכין. ובאופן כזה אין סיכוי שהפגימה תהווה חלק מתהליך השחיטה.

ומבואר עד כאן, שכל פגימה אפילו היתה מרוח אחת, כלומר מצד אחד בכלי השחיטה, אם היוותה חלק מתהליך השחיטה, השחיטה הזו פסולה היא! בין כשהפגימה היוותה בתהליך הראשוני של החיתוך, בין שהיתה בסוף].

אמר רבא, ג’ מדות בסכין: אוגרת – לא ישחוט, ואם שחט – שחיטתו פסולה; מסוכסכת – לא ישחוט בה לכתחלה, ואם שחט – שחיטתו כשרה; עולה ויורד בסכין – שוחט בה לכתחלה. א”ל רב הונא בריה דרב נחמיה לרב אשי, אמרת לן משמיה דרבא: מסוכסכת – פסולה, והא [נאמר בברייתא] “מסוכסכת – כשרה“! לא קשיא: כאן [מה שאמר פסולה] שהוליך והביא [=ואפילו שהיתה פגומה רק בצד אחד, מכיון שהוליך והביא, נמצא שהפגימה היוותה חלק מתהליך השחיטה ופסולה השחיטה]. כאן [במקרה שאמרו “כשרה“] שהוליך ולא הביא. [=כלומר, שיש אמנם פגימה בסכין, אבל הפגימה עצמה לא היוותה חלק בתהליך השחיטה, כלומר בוודאות הפגם לא שותף לתהליך השחיטה ואין שום סיכוי שהיה כאן פעולה של קריעה].

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: דמיא לסאסאה, מאי? [=סכין שאין בה פגם, אמנם לא מושחזת באופן החד ביותר, אבל בוודאות אין בה פגם, מה דין השחיטה?] אמר ליה: מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן. [=מי שיביא לי לאכול מהשחיטה הזו, אני יאכל בשמחה. ומכאן למדים אנו, שאין זה עיקר שהסכין תהיה חדה כתער ממש. אלא היסוד החשוב ביותר, שלא תהא פגימה כחגירת ציפורן בכלי השחיטה! וכאמור, למדנו כבר לעיל, שמכיון שהשוחטים היום מהדרים ומביאים את הסכין לאיכות הטובה ביותר והחדות המקסימלית, כתוצאה מכך, גם הפגם מגיע מהר מאוד, וחייבים לבדוק את הסכין לפני כל שחיטה].

.

אמר רב חסדא: מנין לבדיקת סכין מן התורה? שנאמר [=אצל שאול] (שמואל א פרק יד פסוק לד): “וּשְׁחַטְתֶּ֤ם בָּזֶה֙ וַאֲכַלְתֶּ֔ם”. [=ומתוך שאמר שאול, “בזה”, למדים אנו כי שאול גילה לנו, שחובה מן התורה לבדוק הסכין היטב לפני השחיטה]. פשיטא, כיון דכי נקב טריפה בעיא בדיקה! [=רבא לא התכוין ללמד שבדיקת הסכין עצמה מן התורה וכאילו לומר חידוש בנושא זה. שהרי פשוט הוא, שאם שחט בסכין פגומה, הרי שחיטתו פסולה, וכיצד יעשה מעשה ויביא עצמו לידי צער בעלי חיים או לגרום בידיים לשחיטה פסולה? ודבר זה אין צריך לומר שזה מן התורה, וחובה גמורה לעשות דבר זה! אלא כוונת רב חסדא, שבדיקת הסכין לפני החכם הוא מן התורה. כמו שאמרו] לחכם, קאמרינן.

.

והאמר רבי יוחנן [=חולק על רב חסדא]: לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם! [=וגם זה] מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. [=רבי יוחנן חולק על כך ואומר, שאין צריך מן התורה שהשוחט יראה את סכין שחיטתו לחכם. וגם מה שהצריכו חכמים, זה מפני כבודו של החכם ולא על עצם בדיקת הסכין עיקר הבדיקה. שכל שוחט מומחה יודע את טיב הסכין!

בכל אופן מבואר יוצא שלכל הדיעות, בדיקת הסכין עצמה לפני כל שחיטה היא מן התורה וחובה גמורה היא! ומי שאינו בודק את הסכין לפני השחיטה, עובר במפורש על חוקות התורה, שהרי גורם בעקיפין לנבילות וטריפות בעם ישראל, ופסול מלשחוט!]

במערבא בדקי לה בשימשא. [=בארץ ישראל היו חכמים בודקים את סכין השחיטה לאחר הכנת הסכין, באור השמש, ומביטים על ידי ההשתקפות של הסכין האם יש בה פגם כלשהו קל שבקלות].

בנהרדעא בדקו לה במיא. [=היו בודקים חכמים את הסכין בבדיקת מים, מוליכים מים על הסכין מלמעלה, ואם הטיפה עוצרת מעט, הסכין פגומה].

רב ששת בדק לה בריש לישניה. [=רב ששת היה בודק את סכין השחיטה בלשונו]. רב אחא בר יעקב בדק לה בחוט השערה. [=היה מעביר חוט השערה, כלומר, חוט שעוביו כשערת הזקן, ואם היה מרגיש עצירה ולו הקלה ביותר, היה יודע כי הסכין פגומה].

בסורא אמרי: בישרא אכלה [=מכיון ששוחטים על בשר], בישרא לבדקה [=כך צריך לעשות את הבדיקה על הבשר ולא על דבר אחר].

אמר רב פפא: [=התלמוד מביא סימוכין לענין בדיקת כלי השחיטה על הבשר. סכין השחיטה או כלי השחיטה] צריכא בדיקה אבישרא ואטופרא. [=צריך לבדוק את כלי השחיטה על הבשר ועל הציפורן]. אמר ליה רבינא לרב אשי, אמר לן רב סמא בריה דרב משרשיא משמך דאמרת ליה משמיה דרבא: צריכא בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא. [=לא רק שצריך בדיקה על הבשר ועל הציפורן, אלא חובה לעשות כן משלוש רוחות!]. אמר ליה: אבישרא ואטופרא אמרי, ואתלתא רוחתא לא אמרי. איכא דאמרי: אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא אמרי, משמיה דרבא לא אמרי.

רבינא ורב אחא בריה דרבא הוו יתבי קמיה דרב אשי [רבינא ורב אחא היו יושבים לפני רב אשי], אייתו סכין לקמיה דרב אשי לבדקה [=הביאו את סכין השחיטה לפני רב אשי], אמר ליה לרב אחא בריה דרבא: בידקא, בדקה אטופרא ואבישרא ואתלתא רוחתא אמר ליה: יישר, וכן אמר רב כהנא. [=מכאן למדים אנו שרב אשי הצריך שתהיה בדיקת הסכין באופן זה:

.

א) בדיקה על הבשר.

ב) בדיקה על הציפורן.

ג) כל בדיקה כזו צריכה להיות משלוש רוחות של הסכין!

.

[…] אמר רב הונא בר רב קטינא אמר רבי שמעון בן לקיש, שלש פגימות הן: [=שלשה דברים יש, שבהן הפגימה פוסלת. ואף שיעור הפגימה שוה בשלושתם].

.

א) פגימת “עצם” בפסח. [=שהרי נאמר בתורה, “עצם לא תשברו בו“, והשבירה האמורה היא בשיעור, “פגימה“].

ב) פגימת “אוזן” בבכור. [=על ידי פגימה זו נעשה הבכור בעל מום. ואפשר לשוחטו מחוץ למקדש].

ג) פגימת “מום” בקדשים. [=פגימה באותם הקרבנות שהן נקבות, שנעשים בעלי מום על ידי פגימה באיברים].

.

ורב חסדא אמר [=ותמה]: אף פגימת סכין [=נכללת בכלל הפגימות]. ואידך? [ומדוע רב הונא ורבי שמעון בן לקיש לא מנו את פגימת הסכין בכלל הפגימות? מתרץ התלמוד] בחולין לא קא מיירי. [=לא באו ללמד הלכות שקשורות לחולין. ומכיון שסתם שחיטה על מנת לאכול בשר היא חולין, לא ביאר ענין זה].

וכולן, פגימתן כדי [=שיעור הפגימה הפוסלת היא כמו] פגימת המזבח. וכמה פגימת המזבח? כדי שתחגור [=תתעכב] בה צפורן“. ע”כ.

“מדוע ציפורן – המדד לבדיקת פגימה”?:

והנה בראש ובראשונה לאחר ביאור התלמוד הזה, עלינו לבאר את “עובי הציפורן” של האדם הממוצע: עובי ציפורן היד בכללותה: כ־0.5–0.7 מ״מ. העובי הרלוונטי בפועל שזו בעצם כוונת התלמוד במה שאמר, “תחגור בה ציפורן”, הוא עובי קצה הציפורן (החלק הבודק): בערך 0.1–0.2 מ״מ לעיתים אף פחות מ־0.1 מ״מ אצל אדם עם ציפורן דקה ומושחזת.

וכאמור זהו עובי דק מאוד, ומכאן ילמד האדם לענין חשיבות הבדיקה שלפני כל שחיטה! חז”ל קיבלו איש מפי איש, שלעולם בדיקת הפגימות במזבח ובדברי הקדשים הנזכרים, וכולל סכין השחיטה, הוא בשיעור, “0.1-0.2 מ”מ”, וזה כאמור שיעור מזערי מאוד היכול לקרות בסכין לאחר שחיטה אחת!

ומדוע דווקא הציפורן? מכיון שהציפורן גמישה אך חדה בקצה, היא רגישה לפגימות זעירות שהאצבע עצמה לא תחוש, לעומת זאת הבשר “סולח” על מיקרו-פגימות. הציפורן יוצרת קצה קשיח־חד שמיתקל בפגם, פגימה בגודל של מאיות מילימטר כבר מורגשת כ־עיכוב   תפיסה. לכן חז״ל סמכו על בדיקה זו כבדיקה חושית מדויקת, לא מדידה פיזיקלית.

.

כעת מובן מדוע רב פפא הצריך:

א) בדיקה משלוש רוחות על הבשר.

ב) בדיקה משלוש רוחות על הציפורן.

.

*באופן כזה הדיוק הוא מושלם, ובוודאות מוחלטת השחיטה תהיה בגדר חיתוך ולא קריעה*!

.

עוד למדים אנו מן התלמוד הנזכר, כמה חכמים החמירו בנושא בדיקת הסכין והעמדתו על כשרותו והידיעה המוחלטת שאין בסכין פגימה לפני השחיטה.

.

וכתב הרי”ף להלכה (רי”ף מסכת חולין דף ד עמוד ב – ה עמוד א): “… במערבא בדקי לה לסכינא בשמשא בנהרדעא בדקי לה במיא רב ששת בדיק לה בלישניה רב אחא בר יעקב בדיק לה בשערא בסורא אמרי בשרא אכלה בשרא בדיק לה. אמר רב פפא צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא. אמר רב הונא האי טבחא דלא סר סכיניה קמי חכם משמתינן ליה רבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבשריה דטרפה היא. ולא פליגי כאן בשנמצאת סכינו יפה כאן שלא נמצאת סכינו יפה: השוחט במגל קציר בדרך הולכתה וכו’: אמר ר’ חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אף כשהכשירו ב”ה לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה”. ע”כ.

.

ולמדים אנו כי הרי”ף פסק כמו רב פפא להצריך בדיקה מג’ רוחות גם על הבשר וגם על הציפורן! ואם תשאל, מדוע הביא את מה שהיו נוהגים לעשות בארץ ישראל ובנהרדעא, ומה שעשה רב ששת? לעניות דעתי, הרי”ף בא ללמד ולהסביר, שמה שאמר רב פפא לעשות, הוא בעצם שיעור כל השיטות שנהגו לעשות בכל מקום. וכאשר שוחט יבדוק על הבשר ועל הציפורן משלוש רוחות בזה יצא מידי הספק בוודאות מוחלטת. ולכן זו ההלכה.

.

וכתב רבינו הטהור ופסק (הלכות שחיטה פרק א הלכה כג): “השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה [=צד אחד], ומצד זה [=צד שני] ומצד זה [=צד שלישי – ובזה קיים את דברי התלמוד, “שלושה רוחות”], וכיצד בודקה? מוליכה ומביאה [=בדיוק כמו ששוחט, מוליכה ומביאה] על בשר אצבעו, ומוליכה ומביאה על ציפורנו [=מכל בדיקה כזו חוזר ובודק] משלוש רוחותיה שהן פיה, ושני צדדיו, כדי שלא יהיה בה פגם כלל ואח”כ ישחוט בה”. ע”כ.

ומבואר מדבריו, שכל הבא לשחוט חובה עליו לבדוק הסכין בבשרו ובציפורנו, ויעשה כן שלוש פעמים! ושימו לב למילותיו של הרמב”ם, “כדי שלא יהיה בה פגן כלל ואחר כך ישחוט בה”! ולא הסתפק רבינו הטהור רק בזה, אלא הבין מהתלמוד כפי הבנתנו לעיל, כי כתב בזו הלשון (שם הלכה כד): “וצריך [=וחובה] לבדוק כן אחר השחיטה, שאם מצא בה פגם אחר השחיטה, הרי זו ספק נבילה, שמא בעור נפגמה [=נקרעה] וכששחט הסימנים, בסכין פגומה שחט.

לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות רבים [=כל שכן ששוחט מעט עופות או מעט בהמות], צריך [=חובה על השוחט] לבדוק בין כל אחת ואחת, שאם לא בדק, ובדק באחרונה, ונמצאת סכין פגומה, הרי הכל ספק נבלות ואפילו הראשונה [=וספק תורה להחמיר וצריך להטריף את הכל]”. ע”כ.

.

ומבואר מדבריו הטהורים:

א) חובה לבדוק את הסכין על הבשר ועל הציפורן.

ב) חובה לעשות זאת שלוש פעמים לפני השחיטה.

ג) בדיקה זו חייב לעשות לפני כל שחיטה ושחיטה, וכן לאחר כל שחיטה ושחיטה. כמו שכתב רבינו (שם הלכה כה): “בדק הסכין, ושחט בה, ולא בדקה אחר שחיטה, ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהן, ואחר כך בדק ומצאה פגומה, שחיטתו כשרה [=בדיעבד], שחזקת הסכין שנפגמה בדבר הקשה ששבר בה, וכן אם פשע ולא בדק הסכין או שאבדה הסכין עד שלא יבדוק שחיטתו כשרה”. ע”כ. ומבואר שלכתחילה חובה לבדוק לאחר השחיטה, שכן כתב, “ולא בדקה אחר שחיטה, ושבר בה וכו’“.

ד) מי שאינו בודק את סכין השחיטה לפני כל שחיטה, הרי הוא חוטא ועובר על חוקות התורה, ואינו מקיים את יעוד ה’ ואת ציוויו. ואם מתרשל הוא בדבר כל כך פשוט ללא כל סיבה מוצדקת, כיצד ניתן לסמוך על שחיטתו? שוחט שלא אכפת לו להטריף ולנבל בהמות או עופות על סמך בדיקה אחת של עשר או עשרים עופות, מה זה אומר עליו? מה אם צער בעלי חיים? איסור בל תשחית? ועוד ועוד… הרי זה שוחט אכזרי שאין בו יראת שמים!

.

“טעם השכלי לדקדוק כלי השחיטה ובכלל למעשה השחיטה”:

ובאשר לטעם השכלי והברור שכתבתי למעלה בענין דקדוק השחיטה שלא יהיה בסכין או בכלי השחיטה פגימה. דע שכבר הודיע רבינו לא אחת, בענין חיפוש ובירור טעמי התורה. וכמו שכתב (הלכות מעילה פרק ח הלכה ח): “ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו! ולא יהרוס לעלות אל ה’ פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה’, ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול.

הרי נאמר בתורה, “ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם”, אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה, והיא שיעשה החוקים, והשמירה, שיזהר בהן, ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים. והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל, ושפיכות דמים, וכיבוד אב ואם. והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים, חוקים חקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן, כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח.

וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו”ם שהיו משיבין על החוקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם, היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר, “טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך”, ונאמר שם בענין, “כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני”, וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים, שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר, “ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם“. עכ”ל.

והניף ידו שנית וכתב (הלכות תמורה פרק ד הלכה יג): “אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם, כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם. הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה. יראה לי שזה שאמר הכתוב, “והיה הוא ותמורתו יהיה קודש”, כענין שאמר, “ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו”, ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו, [לכן] אמרה תורה, אם פדה לעצמו יוסיף חומש.

וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף, שמא יחזור בו, וכיון שאינו יכול לפדותה, יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע, ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף, וקנסו אם החליף, ואמר, “והיה הוא ותמורתו יהיה קדש”, וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו. ורוב דיני התורה, אינן אלא עצות מרחוק, מגדול העצה [הבורא ברוך הוא, על מנת] לתקן הדעות [מזגי האדם ודעותיו], וליישר כל המעשים [=המידותיים], וכן הוא אומר (משלי פרק כב פסוק כ-כא): “הֲלֹ֤א כָתַ֣בְתִּי לְ֭ךָ שלשום שָׁלִישִׁ֑ים בְּמ֖וֹעֵצֹ֣ת וָדָֽעַת: לְהוֹדִֽיעֲךָ֗ קֹ֭שְׁטְ אִמְרֵ֣י אֱמֶ֑ת לְהָשִׁ֥יב אֲמָרִ֥ים אֱ֝מֶ֗ת לְשֹׁלְחֶֽיךָ”. עכ”ל.

וכמה עלינו להשכיל וללמוד ממילים אלו שכתב לנו רבינו הטהור, וכוונתי למה שכתב, “ורוב דיני התורה … לתקן הדעות וליישר המעשים“. במילים אלו רבינו מתאר לנו ומבהיר, שזו התורה לא באה בשביל הבורא יתברך או לתקן עולמות חלילה וחס, בדיוק להיפך מן המקובלים המשומדים שר”י ובראשו ספר הזוהר הפרו-נוצרי הארור. כי הוא יתעלה שמו אינו צריך אותנו ולא זקוק לבריותיו חלילה, אלא מצוות התורה באו, על מנת ליישר אותנו במידות מתוקנות, ועל ידי זה נשכיל, נבין, ונשיג את הבורא הכרה שלימה.

ולכן תראה מה שנאמר בתורה (דברים פרק ו פסוק ה פרשת ואתחנן): “וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ“. והנה מה זה שנאמר, “ואהבת“? והרי כל אחד מאתנו יכול לומר שהוא אוהב את ה’ יתברך, והוא מודה לו על הכל וכו’. אבל אמרו לנו חז”ל ולימדו אותנו כיצד באמת הדרך הנכונה להראות שאנחנו אוהבים אותו יתברך.

ואמרו בתלמוד (בבלי מסכת יומא פו.): “אביי אמר: כדתניא, “ואהבת את ה’ אלהיך”, מה הוא “ואהבת”? שתגרום במעשיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו”. ע”כ.

והנה יש לשים לב היטב למה שמבואר כאן, כי בשני הצדדים מבואר שהוא קורא, ושונה, ואפילו משמש תלמידי חכמים שזו מעלה גדולה. אבל מה חסר בו? אין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות. ב’ דברים אלו גמרו את כל עולם התורה שלו! עד כדי כך שאומרים על מי שלימד אותו תורה, אוי! על אביו אוי! על רבו אוי!

ואני יש לי לשאול, מפני מה כל אריכות הדברים הזו? יאמרו לנו חז”ל, כל מי שמשאו ומתנו באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות הרי זה קידש את ה’, ואם לא, הרי זה חיללו. מפני מה הקדים, “קורא, שונה ומשמש תלמידי חכמים” אם זה לא העיקר? אלא חז”ל באו ללמדנו, שאם זה שלמד תורה, קרא בה, שנה בה, העמיק בה, ואף שימש תלמידי חכמים, הגיע למצב שהוא מתנהג כמו בור ועם הארץ, אז כל שכן מי שאין בו תורה ומצוות, לאן הוא יכול להגיע!

ולא רק בענין המידות כך, אלא בענין אהבת האמת ורדיפתה. כי המון בני אדם בדורות האחרונים העלימו עיניהם מלחקור אחר ספר האופל הפגאני, ונתלו בתירוצים קלושים ונדחקו להעמיד לעצמם טוענות ביחס לספר הזה, ובכוונת תחילה לא חקרוהו והעלימו עיניהם מן האמת. ואף העלו ספר זה על שולחנם בשביל להתחבב בעיני אשפות הדור שהיו להוטים אחר המפלצת הזוהרית וממשיכי דרכיה!

.

ולכן, הרבה בני אדם יכולים לומר, אני אוהב את ה’, או לתלות שלטים על הרכבים שה’ יתברך הוא המלך, או לפרסם בכל מיני מקומות את אהבתו לה’ יתברך. אבל זו אינה אהבה שה’ יתברך דורש, הבורא אינו זקוק למילים, אלא ה’ יתברך דורש מאתנו מעשים בפועל, לא דיבורים, אלא מעשים! כי כל תכלית הלימוד הוא למען לעשות ולהשתנות אנו בעצמינו! ואם אדם למד ולא עשה מה הועיל? כמו שאמר (ישעיהו פרק כט פסוק יג – יד): “וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י יַ֚עַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה: לָכֵ֗ן הִנְנִ֥י יוֹסִ֛ף לְהַפְלִ֥יא אֶת־הָֽעָם־הַזֶּ֖ה הַפְלֵ֣א וָפֶ֑לֶא וְאָֽבְדָה֙ חָכְמַ֣ת חֲכָמָ֔יו וּבִינַ֥ת נְבֹנָ֖יו תִּסְתַּתָּֽר”. וכן אמר (תהלים פרק עח פסוק לו): “וַיְפַתּ֥וּהוּ בְּפִיהֶ֑ם וּ֝בִלְשׁוֹנָ֗ם יְכַזְּבוּ־לֽוֹ: וְ֭לִבָּם לֹא־נָכ֣וֹן עִמּ֑וֹ וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ בִּבְרִיתֽוֹ“.

.

וכתב הרב אליהו דלמדיגו (עמוד 98 ספר בחינת הדת): “… ואין ספק שכוונתה [של התורה], היא להישיר בני אדם אל הטוב האמיתי כי מה שאפשר להם, וזה [הדבר אמור הן בענין] בדעות, אם במעשים. ורצוני [לומר בענין] במעשים, “מה שיכללו המידות הטובות והמעשים הטובים אשר בם יהיה האדם טוב בעצמו ועם בני ביתו ועם בני המדינה כולה. ואל תפלא מאמרי המדות, כי נראה היטב שמידה מה מהמדות הרעות, תפסיד האדם ונפשו וגופו, וכל שכן שהעדר ההסכמה והסדר, יפסיד הקיבוץ המדיני … ואמנם האיש הגדול רבינו משה [בן מימון = הרמב”ם], הוסיף באלה ואמר, כי ימצאו קצת גם כן להרחיק המעשים והעבודות הרעות אשר לאנשי הדת ההיא הרעה, אשר היתה מפורסמת בזמן משה רבינו עליו השלום. ואנחנו, כאשר עניין בדברי התורה ובדברי אנשי הדת ההיא, כאשר סיפר רבינו משה, נדע בהכרח שהאמת איתו. ואלה הענינים יובילונו אל ההצלחה האמתית ויצילנו מן הצער והעונש המגיע לרעים באמת.

ואולם שילקחו הטעמים מהדברים האלה מבואר, וזה כי התורה לא נתנה למלאכי השרת, וגם כן לא נפעל אנחנו בה בעליונים ולא נשנם, כי העליונים פועלים בנו, לא מתפעלים מאתנו! והמה ינהיגו העולם השפל בכח האל, ולא יתנהגו מהשפלים. ומי האיש אשר יחשוב, כאשר יסתכל היטב במה שיאמר, ויפשיט מעליו הדמיונות אשר שמע, [ומה הם הדמיונות]? שהעליונים לא יתוקנו כי אם במעשי בני אדם. והנה [הדבר הזה מופרך מאוד! מכיון] אנחנו בני האדם לא נוכל לתקן עצמינו, ואיך נוכל לתקן העליונים? ומה הוא התיקון ההוא אשר נפעל בם?! ואשר יאמרו קצת בני אדם בזה, הוא דמיון נפסד בלתי ענין חוץ לנפש. ומי יתן ואדע אם יתכן שיגיע בם שום ענין או תכונה או איכות מאתנו בחשבינו אנחנו בם, או בשנפעל פעולותינו, ומה יגיעם מאתנו שבו נהיה אנו מנהיגיהם.

ואולם מה שיחשוב בזה האיש החכם בעל הדת, הוא, שאנחנו כשנתקן עצמינו ונשתנה אל הטוב, יגיענו טוב מהאל, והשינוי לא יבוא כי אם מצד המקבלים [בלבד]! גם לא יתכן שנאמר שבם נוריד הרוחניות, כמשפט [המדומיינים] בעלי הצורות והטלסם [=”טלסם” הוא חלק מן הזיות העמים הנקרא, “קמיע“, ודבר זה משמש כביכול להורדת שפע רצוני מהאל.

ואמשול זאת במשל, יש כדור מסויים ברפואה המערבית שמגביר את פעילות הריאות, כלומר אדם שצריך להכניס יותר אוויר ואין ביכולתו, יש כדור מסויים שבולעים אותו, והכדור הזה פועל על מערכת העצבים שמגבירה באופן רציף את מערכת הנשימה והפעילות. אותו דבר טוענים המדומיינים שניתן לעשות עם הבורא יתברך, כלומר על ידי כתיבת קמיע עם שמות מדומיינים או אפילו שמותיו של הבורא, חושבים הם שהם יכריחו את הבורא לפעול פעולה מסויימת בעבור כך באופן מסטי ומאגי. וכמובן הבל יפצה פיהם!], כי כאשר נעיין בדברי התורה נמצאים חולקים על זה מאוד, והם מדרכי עובדי עבודה זרה!

וגם כן אי אפשר שנאמר שהטעמים ההמה הם רמזים וענינים כמעט לא יובנו לבני אדם, כאשר התבאר זה כולו במה שאמרו שלמצות טעמים ידועים או אפשריים שיודעו לנו … וידענו בלי ספק שקצת מאנשי אומתינו ישאו קולם עלינו בקולות נוראות ובבהלה נפלאה, ויתארונו בזה שאנו חולקים על דברי התורה והחכמים [בעלי המשנה והתלמוד] חס ושלום. ואנחנו נדע היטב [שהם] רחקו מהאמת, והם כמשני התורה כוונותיה הנכבדות והטובות באמת. ואנחנו נמשכנו בזה אחרי עקבות גדולי תורתינו אשר עיינו היטב בדברי התורה והנביאים ובדברי חכמי המשנה והתלמוד אשר מימיהם אנו שותים”. ע”כ.

.

טעמו של הרלב”ג:

וכתב הרלב”ג (דברים יא, כו): “התועלת השתים עשרה, הוא במצות, והוא מה שצונו לשחוט בהמה חיה ועוף כשנרצה לאכלם, כמו שאמר, “וזבחת מבקרך ומצאנך וגו’ כאשר צויתיך לי”. מה שביארנו ביאור דבר זאת הפרשה, והנה התועלת בזאת המצוה, הוא מצדדין רבים:

.

א) האחד, כי בזה האופן יתכן יותר שיצא דם הבעלי חיים בעת שחיטתו, ונהיה נשמרים יותר מפני זה מאכילת הדם.

.

ב) והשני, כי בזה האופן, עם שכבר ימותו בו הבעלי חיים בקלות יותר, הנה אין בו מהקנאה [=מלשון קניה] לנפשותינו [=והטמעה בתוכינו] תכונת האכזריות, כדי שיהיה זה כשאר מיני ההמתה, כאילו תאמר, ההכאה בקופיץ על ראש הבעלי חיים, ומה שידמה לזה. [=כלומר, מצות השחיטה בדקדוק רב, הכל הוא על מנת שלא נעשה פעולת הריגה, ואז נחדיר לעצמינו אכזריות גדולה חלילה. ולכן ציוה ה’ לדקדק היטב בטיב השחיטה שתהיה על צד ההקלה לחי הנשחט].

.

ג) והשלישי הוא יותר כולל הוא. כי כאשר באה המצוה איך תעשה זאת ההמתה, היקרה מזה לשוחט את הבעלי חיים, שהוא לא יכוין להרוג את הבעלי חיים בעשותו זה הפועל אלא יהיה ליבו איך יעשה זאת המצוה, באופן שצוה ה’ יתעלה, וזה ממה שיהיה בו תועלת להמשך אליו הדבקות בשם יתעלה גם בעת עשותו זה, [=והכל על מנת] להרחיק ממנו תכונת האכזריות, לפי שהוא לא יכוין להרוג, אך [=יכוין] לעשות המצוה באופן שצוהו השם יתעלה [=לעשות כך]”. ע”כ.

.

דברי רבינו הטהור במורה נבוכים:

וכתב רבינו בספרו הטהור (מורה הנבוכים חלק ג פרק כו): “כמו שנחלקו אנשי העיון מבעלי הדת, האם מעשיו יתעלה תוצאה של חכמה, או סתם רצון, לא לבקשת תכלית כלל. [=כלומר, המון מאלו שנחשבו לגדולי ישראל טעו ושגו תחת המחשבה הנחותה, שאין תכלית למעשיו יתברך אלא רק כי, “כך רצונו”. ומסביר רבינו, שכשמו שטעו בזה], כך נחלקו  [=המשיכו ונמשכו אחר הזיותיהם ב]-מחלוקת זו עצמה בציווים [=במצוות] אשר ציוה לנו [=ה’ במעשה המצוות]. כי יש מי שאינו מבקש לכך סיבה כלל [=כלומר בענין טעמי המצוות], ואומר, כי כל המצוות תוצאות הרצון המוחלט [=כלומר שיאמרו, “ככה רוצה ה'”, ואין להם לדעתם לטפשים הללו שום תכלית אמיתי במעשה המצוות].

ויש מי שאומר, כי כל ציווי ואזהרה מהם [היא] תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסויימת, ושכל המצות כולן יש להם טעם, ובגלל תועלת מסויימת ציוה בהן, מה שהם כולן יש להן טעם ואין אנו יודעים טעמי מקצתן ולא נדע אופן החכמה בהן, זו היא שטתנו כולנו ההמונים והיחידים. ולשון הכתוב בכך ברור, “חוקים ומשפטים צדיקים”, “משפטי ה’ אמת, צדקו יחדיו”.

ואלה הנקראים חוקים, כגון: השעטנז, ובשר בחלב, ושעיר המשתלח אשר דברו עליהן ז”ל, ואמרו, “דברים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, והשטן [=בני אדם המשטינים על התורה ואומרים, “מה טעם במצוות”] מקטרג עליהן, ואומות העולם משיבין עליהן“. [דע, כי במאמר זה], אין המון החכמים סוברים שהם דברים שאין להם טעם כלל ולא נדרשה בהן תכלית, לפי שזה [=המחשבה הזו שאין תכלית ותוצאה חכמה למצוות בעבור בני אדם, בוודאי כי דבר זה] מביא למעשי ההבל כפי שהזכרנו.

אלא סוברים המון החכמים שיש להן טעם [=שכלי ברור], כלומר תכלית מועילה בהחלט [=לבני אדם], אלא שהיא נעלמת ממנו, אם מחמת קוצר שכלינו, או לחוסר ידיעתנו.

והנה כל המצות לדעתם [=של חז”ל, בוודאי כי] יש להן טעם, כלומר שיש לאותו הצווי או האזהרה תכלית מועילה [=לבני אדם ולסביבה האנושית בלבד]. מהן מה שנתברר לנו אופן התועלת בהן, כגון האזהרה על הרצח והגניבה, ומהם מה שלא נתבררה תועלתן, כמו אלה, כאיסור הערלה, וכלאי הכרם.

[אמנם], אותם אשר תועליותיהם ברורים אצל ההמון, נקראים משפטים, ואלה שאין תועלתם ברורה אצל ההמון, נקראים “חוקים”, ואומרים תמיד, כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק, הוא מכם! כלומר שאין הציווי הזה דבר ריק שאין בו תכלית מועילה [=לכם בני האדם], ואם נראה לכם בדבר מן המצות שהוא כך [=שלא ניתנו לתועלת מועילה לבני אדם], הרי החסרון בהשגתכם.

וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו, כי שלמה נודעו לו טעמי כל המצות, פרט לפרה אדומה! וכן אמרם, כי השם הסתיר טעמי המצות, כדי שלא יזלזלו בהן, כפי שאירע לשלמה בשלש מצות אשר נתפרשו טעמיהן. ועל היסוד הזה נמשכו כל דבריהם, ולשונות הכתובים מורים עליו.

אלא שאני מצאתי לשון לחכמים ז”ל בבראשית רבה, נראה ממנו בעיון ראשון, כי מקצת המצוות אין להם טעם אלא עצם הציווי, ולא בכך תכלית אחרת ולא תועלת מציאותית, והוא אמרם שם, “וכי מה אכפת לו להקב”ה בין מי שהוא שוחט מן הצוואר למי שהוא שוחט מן העורף, הוי אומר, לא נתנו המצוות אלא לצרוף [לזכך] את הבריות, שנאמר, “אמרת ה’ צרופה”.

ועל אף שהלשון הזה תמוה מאוד, ולא נמצא דומה לו בדבריהם, הנה בארתי בו ביאור אשמיעך אותו, כדי שלא נצא מנוהג כלל דבריהם ולא נפרד מן היסוד המוסכים לדברי הכל, והוא שכל המצוות נדרשה בהן תכלית מועילה במציאות, כי לא דבר ריק הוא, ואמר (ישעיהו פרק מה פסוק יט): “לֹ֥א אָמַ֛רְתִּי לְזֶ֥רַע יַעֲקֹ֖ב תֹּ֣הוּ בַקְּשׁ֑וּנִי אֲנִ֤י יְיָ֙ דֹּבֵ֣ר צֶ֔דֶק מַגִּ֖יד מֵישָׁרִֽים”.

ואשר ראוי שיסבור בענין זה כל מי שדעתו שלמה, הוא מה שאבאר, והוא שכלל המצוות יש להן טעם [שכלי] בהחלט, ובגלל תועלת מסויימת [המועילה לבני אדם ולמין האנושי] ציווה בהן [הבורא יתעלה שמו], אבל פרטיהן הן אשר נאמר בהן שהן לפשט הציווי. המשל בכך, שהריגת בעל חי לצורך המזון הטוב תועלתו ברורה וכמו שנבאר. אבל היותו בשחיטה ולא בנחירה, ובחתיכת הושט והקנה במקום מיוחד, הרי אלו ודומיהן [בוודאי שבאו לתועלת בני אדם להיישיר הדעות] לצרוף בהן את הבריות [=לניקוי הדעת ותיקון מידות בני אדם].

וכך יתבאר לך מן המשל שאמרו, “שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף”, והזכרתי לך משל זה, לפני שבא לשונם ז”ל, “שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף”, אבל לאמיתו של דבר, כיון שהביא ההכרח לאכילת החי, היתה הכוונה להקל מיתתו במה שקל להשיגו, לפי שאי אפשר להכות הצוואר אלא בסיף או כיוצא בו, והשחיטה אפשרית בכל דבר. ולהקלת המיתה, הותנה [=ציווה ה’ יתברך על] חדות הסכין [=שתהיה כמה שיותר חלקה על מנת שלא יהיה צער לבהמה או לעוף. ונמצא כי כל שוחט שאינו בודק את סכין השחיטה, במילים אחרות, אינו חס על הבריות ואכזרי גדול ושותפו של עמלק הוא!]”. ע”ש בהמשך בדבריו הנפלאים שכתב.

.

והדברים ברורים, והשומע ישמע ואני את נפשי הצלתי. ולסיום אומר, אל תסמכו על אף אחד, לא על רע-בנים, לא על אנשים שנחשבים לאנשי אמת גדולים, לא על “קדושים”, לא על אף אחד. תוודאו היטב ותשאלו את מקור הבשר שממנו אתם מזמינים, “האם אתם בודקים את הסכין לפני ולאחר כל שחיטה? האם אתם מקיימים את פסק התורה ומסורת חז”ל”? אם תמצאו אותם מתרצים תירוצים וסומכים על כל איזה מפיירש גדוייל כזה או אחר אשר נטה ממסורת ישראל, בזה תדעו כי נגעה בהם התאווה של הממון וכבר אין אפשרות להוציא אותם מעיוורון חושיהם, ועתידים ליתן את הדין על השקר הגדול שמכרו לציבור! אל תלכו שולל אחריהם ואחרי תרמית ליבם, כי כלבים אילמים הם!

.

ע”כ כתבתי מאמר ראשון זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.