.

***

“הלכות נישואין וקידושין – להחזיר עטרה ליושנה”

הנה בסדרת מאמרים זו, וכחלק ממלחמתנו בשקר ספר האופל וממשיכי דרכם, אשר שבשו, והרסו כל פינה טובה וחלקה ביהדות, ראיתי לנכון לקחת לתשומת ליבי, לעסוק ולבאר ענינים בהלכות נישואין והלכות קידושין, וכמובן בכל הדברים אשר נפסוק ונעלה להלכה, לא נפסוק אלא כפי דברי רבינו הטהור הרמב”ם, האיש הנאמן עלינו, בעל השכל הישר הזך והנקי, אשר מימות משה רבינו לא היה אחד שהקיף בצורה כה ברורה את כל הלכות ומצוות התורה, וכן את פירוש התורה שבעל פה, בספר אחד זך ונקי מבואר ומפורט להפליא, הוא ספר משנה תורה.

והנה מלבד שרבינו הטהור הציב את הלכות התורה וביאוריה, רבינו עוד הציב והביא לעם ישראל את הדבר החשוב ביותר, הלכות יסודות הדת, יחוד ה’, הסיר מאתנו השקפות מינות, קידש מלחמת חיים נגד עבודה זרה ומשמשיה ועוד הרבה ממפעליו הגדולים! ואם לא הבורא שהוליך את רבינו בשכל ישר וזך, היינו כולנו נופלים בשקר הזוהר הטמא, והקבלה הארורה והטמאה מפי הגבורה.

ולכן ראינו לנכון לבאר את הלכות קידושין ונישואין, ובכך נדע מה נכון לעשות, ומה שאינו נכון בכמה נושאים חשובים בענינים אלו, ומהם:

.

א) כיצד מתקדשת האשה מן התורה.

ב) במה מקדשים את האשה.

ג) כמה צריך לכתוב “דמי” כתובה בדורינו אנו. שכן כל מה שתיקנו חז”ל לכתוב כתובה הוא על מנת שלא יוציא אדם את זו שמקדש בקלות, ולכן תיקנו לקדש בחוזה כתובה, ב-200 דינר כסף בהתאם למה שהיה בתקופתם. ולכאורה, עלינו להתאים את “דמי” הכתובה בדורינו אנו, שיהיה סכום הוגן, שכן אם יקדש בסכום מועט, נמצא תכלית תקנת חז”ל בטלה!

ד) האם בדורינו צריך לעשות מלבד “שטר כתובה” גם חוזה נישואין מול “עורכי דין“, שכן לכאורה, חוזה נישואין שנכתב ונערך אצל “עורך דין” ונעשה הדבר תחת ידיה החזקות של המדינה והמלכות, יגרום דבר זה לאותו אחד שמקדש, לא להקל ראש באשתו, ולא ימהר להוציא מביתו בעבור כל ענין. שלצערינו יראת השמים ירדה פלאות, והמון בני אדם אינם יראים כל כך מתקנותיהם של “חז”ל” ועוצם הזהירות לא לעבור על דבריהם!

ה) נעמוד על נקודה חשובה, שהבעל המקדש, הוא זה אשר צריך לומר בעצמו את כל סדר הנישואין והקידושין, ולכתחילה לא יביא לאחרים לקדש בשבילו כמו שנוהגים היום.

אלו הם מקצת מן הדברים שיש לעמוד עליהם, ולהחזיר עטרה ליושנה, ולנהוג בכל הדברים האלו בשכל ישר, ולהבין מה רצה ה’ יתברך מהאדם, ולרדת לעומק תקנותיהם של חז”ל עליהם השלום, אשר היה מוחם זך ודרכו והלכו במחשבה ישרה המיטיבה עם בני האדם.

.

***

“ההבדל בין קידושין ב-“שטר”, לבין קידושין ב- “שטר כתובה” – תקנת חז”ל”

והנה אחד מן הדברים החשובים שתיקנו חז”ל בחכמתם, הוא נוסח – “שטר כתובה“. ויש לציין דבר חשוב כבר בתחילת זה המאמר, שיש הבדל בין המקדש, ב-“שטר“, לבין המקדש, ב-“שטר כתובה“. וההבדל הוא, שקידושין מן התורה יכולים להיות בכל “שטר” [=הסכם כתוב, כלומר, “חוזה נישואין“] בין האיש לאותה האשה שמקדש הוא. ומן התורה אין צריך שיהיה “שטר כתובה” בדווקא. אלא כל שקידש את האשה בהסכם כתוב ביניהם המעיד ומגיד שהוא לקחה לו לאשה, בזה מתקדשת האשה מן התורה.

אלא שחז”ל תיקנו נוסח, “שטר כתובה“, ולכן על אף שקידושין בשטר הם תופסים מן התורה, קידושין בשטר כתובה אינן חובה מן התורה. אמנם גם המקדש בשטר כתובה, בוודאי כי קידושין אלו תופסים מן התורה, מכיון שסוף סוף יש לפנינו שטר. וזה הבדל חשוב שיש לשים לב אליו, כי המון לא נחתו לדברי רבינו, שמצד אחד כתב שקידושין בשטר כתובה הם מדרבנן, ובמקום אחר כתב שהמקדש בשטר זה אחד מן הדרכים שמתקדשת בהם האשה מן התורה. וכמובן, על פי האמור אין כאן שום קושי, כי גם כאשר האיש מקדש את האשה בנוסח, “שטר כתובה”, יש כאן קידושין מן התורה, אלא שנוסח הכתובה וחיובו שיהיה בנוסח הזה דווקא, חיובו רק מחכמים בלבד!

וכן כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות אישות הקדמה): “הלכות אישות. יש בכללן ארבע מצות, שתי מצות עשה, ושתי מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לישא אשה בכתובה [=שטר] וקידושין. (ב) שלא תבעל אשה בלא כתובה וקידושין. (ג) שלא ימנע שאר כסות ועונה. (ד) לפרות ולרבות ממנה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו”. ע”כ. והנה מפורש כתב רבינו, שמצות עשה לישא אשה בכתובה! ואע”פ שהכתובה עצמה היא תקנת חז”ל, אין בכך כלום! מכיון שכתובה ממילא היא נוסח “שטר“, וממילא כאשר קידש את האשה על ידי שהקנה לה כתובה, בוודאי כי קיים מצוה מן התורה של קידושין! אע”פ שנוסח כתובה עצמה הוא תקנת חז”ל!

ולכן כתב רבינו (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה שנה): “והמצוה השנ”ה היא שהזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה [=נוסח שטר] ובלא קדושין. והוא אמרו יתברך, “לא תהיה קדשה מבנות ישראל”. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו (קדושים יט כט) “אל תחלל את בתך להזנותה”. ולשון ספרא, “אל תחלל את בתך – [ידבר הכתוב ב]-זה המוסר [את] בתו פנויה שלא לשום אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות.

ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון, ואיזה ענין הוסיף בו. [=כי כבר אמר, “לא תהיה קדשה“, והזהיר שכל הבועל אשה שלא לשם קידושין, מה שנקרא “בעילת פנויה”, עובר על לאו מן התורה. ושוב אמר, “אל תחלל את בתך“, והוסיף בזה והכפיל לאו נוסף]. וזה שכבר קדם מדיניו יתעלה שהבועל בתולה בין שיהיה מפתה או אונס, אינו חייב שום עונש מן העונשים, אלא קנס ממון לבד, ושישא אותה, כמו שהתבאר בכתוב (משפטי’ כב כי תצא כב). ו[מפאת זה הענין], היה עולה במחשבתנו, כי אחר שזה הדבר אין בו זולת קנס ממון, שיהיה דינו הולך כדין דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו מממונו מה שירצה או יפטרהו במה שיש לו אצלו, שיהיה כמו כן מותר לו שיקח בתו הנערה, ויתנה לאיש שיבעל אותה, ויפטרהו מזה אחר שזה זכות מזכיותיו. כלומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה, או גם כן יתנה לו על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינרים.

והזהיר מזה ואמר לו, “אל תחלל את בתך להזנותה”. לפי שזה שדנתי בו לענשו ממון לבד אמנם הוא כשיקרה שיפתה איש או יאנוס, אבל שיהיה העניין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה. והראה בזה הטעם ואמר (קדושים שם, עי’ ש”ה עמ’ קיד – טו) “ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה”. לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט, אבל כשיהיה הענין בבחירה והסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה מאוד ומשובח בזה הפסוק והוא נאות לכל מה שזכרוהו החכמים ולמה שהסכימו עליו הדינים התוריים. וזה הלאו כלומר לאו ד[בעילת] פנויה לוקין עליו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בכתובות וקדושין”. ע”כ.

והנה גם כאן בתחילת ביאור מצוה זו כתב רבינו, שהזהיר בתורה שלא לבוא על אשה אלא אם כן כתב לה שטר כתובה וקידש אותה בקידושין על ידי אותו השטר כתובה, ואע”פ שנוסח וחוזה הנישואין בין האיש לאשה המכונה, “שטר כתובה” תקנתו מדברי חכמים, הנה מכיון שעיקר הקידושין נעשים סוף סוף בשטר, וקידושין בשטר הינם מן התורה, לכן קורא רבינו לזה המקדש בכתובה, שקיים מצות עשה מן התורה, ומקודשת האשה הזו מן התורה.

.

כתובה – תקנת חז”ל

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות אישות פרק י הלכה ז – י): “וצריך לכתוב [לכתחילה “שטר] כתובה” קודם כניסה לחופה, ואחר כך יהיה מותר באשתו, והחתן נותן שכר הסופר, וכמה הוא כותב לה? אם היתה בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינרים [=משקל מאתים “דינר” כסף לא זהב. כותב לה בכתובה משקל מאתים דינרי כסף, ואין צריך שיהיה “כסף טהור” כמבואר בהמשך], ואם בעולה אין כותבין לה פחות ממאה דינרים, וזה הוא הנקרא עיקר [ענין ותכלית תקנת ה-]כתובה! ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר זהב מוסיף, ודין התוספת ודין העיקר אחד הוא לרוב הדברים, לפיכך כל מקום שנאמר בו, “כתובה” סתם, הוא העיקר והתוספת כאחד, וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה”. ע”כ.

והנה מדבריו למדים אנו:

.

א) עיקר תכלית מטרת הכתובה – שלא תהיה קלה בעיני המקדש, להוציאה מביתו ולגרשה. כלומר, כאשר התחייב המקדש בסכום הוגן לקדש את זו האשה, הנה, לא מפני כל ענין וריב, ימהר להוציאה תחת ידו, כי הממון והכסף חביב על האדם ביותר, וכאשר יודע כי יש ביניהם “חוזה קידושין” שיחייב אותו בממון רב אם יגרש אותה מביתו ויתן לה גט, הנה לא מפני כל סיבה יוציאה מהר מביתו.

.

ב) מפאת עובדה זו של התקנה, נמצא, כי עיקר הכתובה, הוא ענין התחייבות הממון. ולכן, כאשר כתב ב-“חוזה נישואין” בינו לבינה, שהוא מתחייב לה בחוזה זה, שהוא מקדש אותה תמורת 200 או 100 דינרים, כלומר, שאם ישלח אותה מביתו ויגרשנה, היא תקבל את הסכום הנ”ל, הנה בזה הוא קיים את תקנת חז”ל, ואפילו לא כתב לה ממש “שטר כתובה” מפאת חוסר זמנו, אלא התחייב לה בפני עדים בכך, מה שנקרא, “כתובה שבעל פה” בפני עדים, מקודשת היא בכך, ולאחר מכן יכתוב לה מה שהתחייב לה בעל פה, יכתוב לה בשטר!

שכן כתב רבינו (שם הלכה ח’): “אין פוחתין לבתולה ממאתים ולבעולה ממאה, וכל הפוחת [מסכום זה, מראה בכך בבירור ש]-בעילתו בעילת זנות. [=ואין קידושיו לכאורה קידושין! ומדוע בעילתו בעילת זנות? כי אם משלם לה ממון מועט, מראה שכאילו קנה אותה לבעילה אחת, ואין רצונו באמת לקחת אותה לו לאשה! שכן אם היה רוצה לקחת אותה לאשה ולחיות את חיי עמה, מה אכפת לו לקדש בממון רב? אלא וודאי כי המקדש בסכום מועט, מראה בכך שבעילתו לא לשם קידושין אלא לשם זנות! ולכאורה אינה מקודשת בכך].

אחד הכותב את הכתובה בשטר, ואחד שהעידו עליו עדים [=בעל פה], וקנו ממנו, שהוא חייב לה מאה, או מאתים, [=ועל סמך עדות זה קידש אותה, שהרי התחייב לה בפני עדים את סכום הכתובה!], הרי זה מותר [ומקודשת בכך, כלומר מקודשת בכתובה שנעשית על פה], וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה, הרי זה מותר לבעול, עד שיהיה לו פנאי לכתוב”. ע”כ. ולמדים אנו, שכתובה בעל פה מותרת, אלא שצריך לכתוב לה לאחר הקידושין והנישואין, שיהיה לה חוזה ביידים כתוב.

עוד כתב רבינו הטהור (שם הלכה י’): “הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה, או שכתב ואבד שטר הכתובה, או שמחלה כתובתה לבעלה, או שמכרה לו כתובתה, חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה, לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. [=אע”פ שנשואה לו מן התורה. מכיון שחז”ל תקנו שחובה על האדם לכתוב לאשתו שטר התחייבות בכסף, וכעת אין בידיה את זה השטר, יכול הוא לזלזל בה! ולכן אסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, שכן עובר בכך על ציווי חכמים!]. אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה [=שהרי כבר קיבלה את סכום הכתובה, ואין כאן שום חשש, שהקונה ממנה הכתובה יכול לדרוש בשעת הגירושין מן הבעל את הסכום, ועיקר תכלית כוונת הכתובה נשארה ועומדת], אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת, שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ואם הוציא זה, משלם כתובתה ללוקח, כדרך שהיה משלם לה אם לא מכרה”. ע”כ.

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות אישות פרק יא הלכה יד – יז): “החכמים הם שתיקנו עיקר כתובה לאשה וכו'”. ע”כ. עוכ כתב רבינו (רמב”ם הלכות אישות פרק טז הלכה ג): “כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה, ודין התוספת כדין העיקר, ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה וכו’“. ע”כ.

ונחתום ענין זה ונאמר, שיש מקומות שחז”ל לא תיקנו לעשות נוסח כתובה, והם כאשר אדם מקדש חרשת ושוטה, לא תיקנו להם חכמים כתובה, ומדוע? כי מפאת מצבם הרפואי, פחדו שאם יאמרו לקדש אותם בסכום רב, המון בני אדם יתרעו ולא יקדשו אותם בכך, ולכן לא תיקנו להם כתובה. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות אישות פרק יא הלכה ד): “בתולה שהיא בוגרת או סומה או אילונית כתובתן מאתים, אבל החרשת והשוטה לא תיקנו להן חכמים כתובה, השוטה לא תיקנו לה נישואין כלל, והחרשת אף על פי שיש לה נישואין מדבריהם לא תיקנו לה כתובה כדי שלא ימנעו מלשאת אותה, וכשם שאין לה כתובה כך אין לה מזונות ולא תנאי מתנאי כתובה, ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מאה”. ע”כ.