אבל הקטניות [=כל סוגי הקטניות למיניהם], כגון, אורז, ודוחן, ופולים, ועדשים, וכיוצא בהן, אין בהן משום, “חמץ” [=כלומר אפילו לקחו אורז, תפוח אדמה, פול, עדשים, וכל כיוצא בהם, וטחנו אותו לידי “קמח”, כלומר שטחנו אותו דק דק! וכל כיוצא בהם שאינם מחמשת מיני הדגן הנזכרים, אינם יכולים להגיע לידי חימוץ לעולם! וכמו שכותב רבינו ומסביר], אלא, אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו, ברותחין [=שהמערב קמח מחמשת מיני דגן במים רותחין\חמימין, העיסה מגיעה מהר לידי חימוץ], וכסהו בבגדים [=מה שמזרז את תהליך החימוץ וההתפחה], עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה! שאין זה [נקרא] “חימוץ” [על פי תורתינו, ומה שנראה הדבר בעינינו כחימוץ, אינו] אלא “סרחון” [ועיפוש שגרם לאותו הניפוח!].

חמשת מיני דגן אלו, אם לשן ב-“מי פירות” בלבד, בלא שום מים. [=כלומר, שסחט תפוזים והוציא את המיץ שלהם, או שסחט רימונים והוציא מהם את המיץ שלהם, ולש את אחד מקמחי חמשת מיני הדגן או את כולם עם מי הפירות הללו בלבד, ללא שום מים ואפילו לא מעט מן המעט של מים, במציאות כזו, מסביר רבינו, ש]-לעולם אינם באין לידי “חימוץ” [על פי התורה והמצוות, וכן בטבע המציאות]. אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח הבצק, הרי זה מותר באכילה [בפסח]! ש[כלל בידינו], “אין מי פירות מחמיצין, אלא מסריחין“.

ו[הגדרת] “מי פירות” הן, כגון: “יין” [=שלא ערבו בו אפילו טיפה של מים], ו-“חלב”, ו-“דבש”, ו-“זית”, ומי[ץ] תפוחים, ומי[ץ] רמונים, וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין [=מותר ללוש אותם בחמשת מיני דגן, ואינן באים לידי חימוץ לעולם. וכל זה בתנאי], והוא שלא יתערב בהן שום מים בעולם, ואם נתערב בהן מים כל שהוא, הרי אלו מחמיצין [=וכל האוכל במזיד מהם כשיעור, חייב כרת]”. ע”כ.

.

והנה למדים אנו מתוך דברי רבינו:

א) חמשת מיני דגן בלבד, הם אלו אשר יכולים להגיע לידי הגדרה של, “חמץ“.

.

ב) גם אותם חמשת מיני הדגן, אינם יכולים להגיע לידי הגדרה של “חמץ“, אלא אם כן נתערב עמהם מים בשיעור כלשהו.

.

ג) אם לשו חמשת מיני דגן במיץ, יין, חלב, דבש, וכל כיוצא בהם, ובידוע שאין בהם ולא היה בהם ערבוב של מעט מן המעט של מים, מותר ללוש אותם בבצק, ולהביאם בעיני האדם לידי, “חימוץ”, שאין זה חימוץ אלא סרחון. אלא שיש לציין, שהיין בזמנינו צריך בדיקה אם הוא מעורב במים, אמנם לגבי החלב המיוצר במחלבות ארץ ישראל, על פי חוק התקנים במדינת ישראל, אסור למכור “חלב” שיש בו מים חיצונים. ולכן החלב הנמכר בארץ ישראל אינו מכיל מים כלל. ויש לבדוק כל מוצר ומוצר הנמכר בחנויות, אין לסמוך עליו ולערבו עם חמשת מיני דגן, אלא יש לבדוק אותו היטב. ואפילו מיצים שנקראים, “סחוט טרי” 100 אחוז פרי, חלילה לסמוך על זה וללוש עמהם חמשת מיני דגן, שחזקה שמכילים הם מים.

אלא מה יעשה האדם? יסחט תפוזים בביתו, או רימונים, או תפוחים, באופן שבוודאות גמורה לא יגיע למיץ זה שום מים שבעולם. ויקח את המיץ שסחט, וילוש עמו את חמשת מיני הדגן, ויביא את העיסה הזו לידי מה שנקרא בעיניו “חימוץ”, שהרי על פי חוקות הדת והתורה, אין נקרא “חימוץ”, אלא דווקא כאשר עירב חמשת מיני דגן במים, ואפילו במים כל שהן, הרי הן מחמיצין בשיעור “מיל”.

וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה ד): “מותר לבשל [=אפילו לבשל! לא רק ללוש, אלא מותר לבשל] הדגן, או הקמח, במי פירות, וכן בצק שלשו במי פירות, אם בשלו במי פירות [בלבד], או קלהו על המחבת בשמן, הרי זה מותר, שמי פירות אינן מחמיצין [=ומכיון שאינן מחמיצין, אין שום תנאי שצריך האדם להזהר בהם בעירוב חמשת מיני הדגן]”. ע”כ.

.

ד) אין מקום כלל וכלל, למה שמחמירים האשכנזים וקצת מן הספרדים, בכל הנושא של “קטניות”, ואוסרים הם על עצמם דבר זה בחינם! שהרי מסורת תורה שבעל פה וקבלה בידינו איש מפי איש, שאין קטניות מגיעות לידי חימוץ לעולם! אלא רק חמשה מיני דגן בלבד, הם אלו שיכולים להגיע להגדרת חמץ על פי התורה, ועל פי פירושה, היא התורה שבעל פה. ואין הבדל בין להורות על דבר שהוא מותר, לומר עליו אסור, וכן לומר על דבר שאסור, שהוא מותר, שבשניהם הדין הוא שווה ואין הפרש כלל וכלל! ואם אדם מורה על כלל הקטניות שהם אסורות בפסח, הרי הוא עוקר מסורת תורה שבעל פה!

כמו שכתב רבינו בתשובה (תשובות הרמב”ם בלאו חלק ד’ עמוד 135, שתי תשובות רצופות סימן שי’ טור ימיני): “‘ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו, אמרו [=רבותינו בעלי התלמוד ולימדו], שאין ראוי להניח בני אדם [=כלומר, אין ראוי ולא נכון הדבר, לא לומר לבני אדם שהם אוסרים על עצמם דבר מותר!], על איסור מה שחשבו [=הם שהוא] אסור, לפי שמה שזכר ה[תלמוד] ירושלמי, הוא התרת מה שחשבו בו [=שהוא] אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות, לפי שאין הפרש [לדעת חז”ל] בין התרת האסור [=שעוקר הלכה מבית ישראל], ובין איסור המותר [=שבשני המקרים הדבר גרוע! שכאן עוקר הלכה וכאן עוקר הלכה מבית ישראל ומפירוש התורה שבעל פה שכל בית ישראל נשענים על מסורת!] … ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר, מחמת ספק איסורא שאפשר שימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר בארנו בכלל העיקרים שבארנום שהדברים כולם מותרים מהתורה, זולתי מה שנתברר איסורו“. ע”כ.

ודברים אלו של רבינו צריכים להיות חקוקים וברורים אצל כל מורה הוראה ואצל כל תלמיד חכמים! שפעמים נדמה למורה הוראה, ובפרט אנו האנשים שהתעוררו לשקר ספרי האפילה והחשיכה, לשקר הקבלה הארורה והטמאה מפי הגבורה, לחומרות האחרונים ולהבליהם וכן על זו הדרך. מחוייבים אנו להודיע היכן יש עיוות וחומרה שאינה צריכה! שהרי מי שאוסר על עצמו דבר שהוא מותר, בידיעה ומחשבה שזה אסור, הרי הוא מעוות ועוקר מסורת ותורה שלימה! ולכן אף שבעיני בני אדם לאסור דבר מותר נראה כשורה, ולהתיר דבר אסור נראה רע! רבינו מלמדנו שאין הפרש ביניהם! שאפילו בשביל “להציל”, “לשמור”, אסור להשאיר בני אדם על המחשבה שמה שמותר על פי הדין ומשפט התורה הוא “אסור”, כי אז יהיו טועים ומטעים!

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.