.

“תרעומת האפיקורסים על ברית המילה”:

שלחו לי קישור לדף הפייסבוק של קבוצת אפיקורסים ומינים, המפקפקים ולועגים למצות ברית המילה אשר זכה בה אברהם אבינו עליו השלום ובעקבותיו קבלנו את הענין הנעלה הזה בתור מצוה וחובה מן התורה. והם הטפשים הללו, עיקר טענתם נגד המצוה היקרה הזו, היא כך: מכיון – “שנלקחה מהם הנאה גופנית על ידי חיתוך העורלה” –מעתה והלאה, טענתם שאין לגרום שיעשו כך לדור הבא, לפיכך לדעתם, יש צורך לעשות הכל על מנת שיהיה להמשך הדורות הנאה גופנית גדולה ועצומה, ועוול גדול לדעתם לעשות ברית מילה ולקחת את עומק התאווה מילדיהם ומשאר הילדים בארץ ובעולם שנוהגים לעשות הברית“.

.

וכה דבריהם המהובלים: הרמב״ם על מטרת ברית המילה – במורה הנבוכים (חלק ג’, פרק מ״ט) כותב הרמב״ם כי אחת ממטרות ברית המילה היא להחליש את כוח התאווה המינית ולהפחית את ההנאה הגופנית, כדי לעודד ריסון ושליטה עצמית. זהו מקור יהודי קלאסי, מפורש וראשוני – לא פרשנות מודרנית, ולא טענה חיצונית. ברית המילה נעשית בכוונה בכדי לפגוע בהנאה הגופנית של הגבר. זה מה שאנחנו רוצים עבור הבנים שלנו? לפגוע להם לכל החיים בהנאה? יותר ויותר ישראלים מגנים על הבן שלהם מברית מילה. כולנו רוצים רק את הטוב ביותר עבור הילדים שלנו. פעם לא ידענו על הנזקים. היום המדע מלמד שהערלה היא איבר תחושתי, תפקודי והגנתי חשוב. כן, עדיין נהנים ממין גם ללא ערלה. אבל נהנים פחות ומתפקדים פחות טוב. הערלה מכילה אלפי עצבים רגישים במיוחד, מנגנון תנועתי (קפיץ ביולוגי) והיא שומרת שהעטרה (בצורת פטריה) תהיה איבר פנימי, לח ומוגן. בדיוק כמו שהערלה הנשית שומרת ***** [=צונזר מהמקור] יהיה איבר פנימי, לח ומוגן. כריתת הערלה הוא נזק לכל החיים. הצטרפו לאנשים הטובים שמגנים על תינוקות מסכין המוהל“. ע”כ דברי המסיתים והמדיחים הללו, אשר איבדו את חיי העולם הזה וחיי העולם הבא.

.

וכעת נעמוד על דבריהם ונבחן אותם למען האמת הברורה:

א) מה טעם המצוה של ברית המילה על פי השכל הישר?

ב) ריסון התאוות = דבר טוב ולא דבר רע.

ג) האם יש פחות הנאה לאשה ולגבר במעשה התשמיש כאשר אין ערלה?

ד) האם טענתם נכונה ויש בה בכדי להשיג על המצוה?

.

“ריסון התאוות”:

כבר כתבתי במאמרים על איסור של חכמים בענין “זרע לבטלה“, והוכחתי שעיקר העוון בנושא זה, הוא הענין של “השחתת מידות האדם“, כלומר, שחכמים החמירו בענין זה והביאו סימוכין לדבריהם, וכתבו שיש בדבר זה להביא את האדם לבהמיות נוראית שלא תשוער. ולכן, אפילו יש לאדם ילדים וכבר קיים מצות פריה ורביה, אסור לו להוציא זרעו שלא לצורך. והכל על מנת לרסן את האדם ולגרום לו להשתלט על בהמיותו. וכמו שאמר ה’ (בראשית פרק ח פסוק כא פרשת נח): “… כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי”. ע”כ. אגב, מחוייב לציין אני שהיום הזה שבו אני כותב את המאמר, שמעתי שיש שיטה אצל המקובלים הטפשים בלבד (כרגע אני מברר היכן זה כתוב), שהרי תפסיתם היא שהמוציא זרע לבטלה פוגם ממש בבורא יתברך, ולכן לדעתם, עדיף להיות עם אשת איש ולא להוציא זרע לבטלה. וכמובן לא רק שמדובר בטמטום, אלא מדובר בחירוף וגידוף כלפי כל מצוות התורה. שלא נחתו לענין האמיתי של הוצאת זרע לבטלה, והיו הוזי הזיות ארורים שהרסו את עמינו הטהור.

.

והנה, ענין זה של ריסון התאווה, אינו רק אצל היהודים ואצל שומרי תורה ומצוות, ענין זה נוגע בלב החיים של כל בן אנוש, של כל הורה, של כל מי שמלמד אחרים, של כל מדריך בני אדם, כל אחד מאותם הנזכרים, מלמד את האדם בזמן כזה או אחר, לרסן את תאוותיו ואת בהמיותו, מלמד את האחר כיצד להיות אדם מאוזן בחיים. יש ספר חשוב מאוד, קוראים לו, “רוג’ר החלים מאיידס”, בספר זה הוא חקר ובדק היטב מה מקור נגיף ההיידס. והמסקנות שלו מהפכניות, הוא מעלה שההיידס בניגוד למה שטוענים, “מחלה שתוקפת את מערכת החיסון“, הרופא של רוג’ר טוען שהיידס זו תוצאה של חיים לא מאוזנים, “ריבוי אכילה”, “ריבוי תשמיש”, “ריבוי הנאות”. וכתוצאה מכך היה לרוג’ר רופא שריפא עשרות אנשים מהמחלה הארורה הזו, והוא כותב מסקנה ברורה: “היידס הוא תוצאה של מערכת חיסון שנכשלה עקב ניסיונות ריפוי חוזרות ונשנות, אבל אורח החיים של האדם לא עלה בקנה אחד, ומערכת החיסון מגיבה בחולשה, תשישות וכן על זו הדרך עד שאין לה כח יותר להתמודד המצב”.

אדם שלא עובד על מידותיו, אדם שלא מסוגל לרסן את עצמו, מגיע לדברים הנוראיים ביותר. מי שאינו יודע לשמוח בחלקו, ולא מרסן את תאוותיו, בסופו של דבר הוא לעולם לא יתחתן, ועל ידי כך יהרסו חייו, ולא ישאר לו זכר בעולם, ויהיה ערירי הולך לבדו בעולם. והכל כיצד התחיל? התאווה! התאווה של האדם תגרום לשרש אותו מהעולם. במילים אחרות, אי ריסון התאוות, מוביל לתוהו ולהבל!

.

ולכן כבר כאן נראה לי לציין, שמכיון שיצר הנשים, והתאווה הזו היא כל כך חזקה, תחילת ריסונו של האדם בא באיבר המין דווקא! וכן אני מסכים עם החולקים אחרי מחקרים שקראתי ודיעות ששמעתי, שהכח של המשגל, והכח של ההנאה היא פחותה מאשר אותם שיש להם עורלה. אמנם עדיין, זו לא סיבה לחלוק על מחשבת הבורא ועל דעתו, שהרי מי שרוצה להשתעבד לאביו שבשמיים לא יכול להשתעבד אליו מתי שראשו חושב על נשים. ולכן אמרו, שאשה מיישבת דעתו של האדם, וכל זמן שהוא לא מתחתן אין דעתו מיושבת עליו. ומזו הסיבה אסרו לאדם להוציא זרעו לבטלה, שהרי אם ימשיך בדבר יתמכר אליו, עד שיהפוך עצמו לבהמה וישולל מכל דבר טוב!

ואותו דבר יכולים לומר ולטעון, מפני מה אסור לאכול צדפות? מפני מה אסור לאכול שרימפס? כיצד מנע הבורא מאתנו את ההנאה המרובה הזו? ובכלל, החזיר הוא טעים מאוד, מפני מה ה’ יתעלה שמו, מנע מאתנו את אכילת החזיר? וכי זו טענה?

.

בשוק ההון, במקום שבו יש זירת קרב בין קמעונאים למוסדיים, במקום שבו עוברים ביום מסחר אחד קרוב ל-500 מילארד דולר, 90 אחוז מהאנשים מפסידים את כספם. סוחרים מקצוענים ומנוסים מהארץ ומהעולם, 90 אחוז מהם מפסידים! כן. רק 10 אחוז מהקמעונאים מנצחים ומתעשרים. שאלו את אחת הנשים שסוחרת בשוק ההון ונחשבת לאחת המקצעוניות בתחום, “האם כל אחד יכול להצליח במסחר בשוק ההון”? התשובה שלה היתה חד משמעית, “מסחר אינו מתאים לכל אחד. בעוד ש-קל לרכוש ידע טכני, הצלחה מחייבת בגרות רגשית,  משמעת עצמית, סבלנות וריסון התאווה. ללא תכונות אלו, סוחרים יתקשו לשרוד בשוק. מדובר במיומנות לחיים הדורשת אופי מסוים ולא רק הבנה של גרפים“. ע”כ.

במילים אחרות, אדם יכול להבין ולהיות מקצועי בהבנה של נרות יפנים, לדעת מתי יש דוג’י, כוכב נופל, תבנית חודרת, שלושה חיילים, פטיש רגיל, פטיש הפוך, אדם יכול להיות מומחה בתצורה טכנית, להיות מומחה באינדקטורים, במגמות עליה, בשיאים עולים, בשפלים יורדים, להיות מומחה ומקצוען בידע טכני וגם בידע של ניתוח פונדמנטלי. ובכל זאת להיות מפסיד! כן כן! איך? הוא אינו מרסן את תאוותיו, אין לו משמעת עצמית. הוא לא יודע להכיר בהפסד. יש המון מצבים, שאתה עומד בנקודה שעליך להפסיד אלף דולר ולהודות בהפסד. ואתה בוחר לפתח תקוות, אתה לא ממושמע לשכל שלך, הדבר הזה מוביל להפסדים עצומים בשוק ההון. וכן להיפך, מי שיש לו רווחים ולא לוקח אותם ומצפה תמיד ליותר ויותר, בסוף יפסיד גם את הריווח שלא לקח, וגם יפסיד מהקרן שלו.

נמצא, כי לא הידע, לא החכמה, לא הידיעות העצומות מביאים אל הטוב הצפון! אלא אי ריסון התאוות, הם הגורמות לתוהו ולהבל, אי ריסון התאוות ושליטה על הרגשות הוא זה הגורם לאדם לאבד את עצמו.

.

וכבר כתב רבינו הטהור הרמב”ם את הסיבה לקצפם של הטפשים שחולקים על ה’ יתברך ועל המצוה היקרה היא מצות המילה (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה יח – כא): “אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות, אמרו חכמים בשעה שנצטוו ישראל על העריות, בכו וקבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה שנאמר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות. ואמרו חכמים גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות, [ועוד] אמרו חכמים רוב בגזל מיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע. לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן, ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול, גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד. וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה, גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד”. ע”כ.

.

וכמו שהיה כאשר קיבלו את התורה, כעת הדבר חמור פי כמה! וזאת מהסיבה, שהטפשים הללו אשר מדברים נגד מצות מילה, כל כך נגועים ופגועים בתאוות המשגל והתאווה הזו, עד שהם כעוסים ועצובים כיצד הם אינם שטופים בתאווה זו עוד יותר ועוד יותר. ושימו לב למילותיהם: “… ברית המילה נעשית בכוונה בכדי לפגוע בהנאה הגופנית של הגבר. זה מה שאנחנו רוצים עבור הבנים שלנו? לפגוע להם לכל החיים בהנאה? … היום המדע מלמד שהערלה היא איבר תחושתי, תפקודי והגנתי חשוב. כן, עדיין נהנים ממין גם ללא ערלה. אבל נהנים פחות ומתפקדים פחות טוב. הערלה מכילה אלפי עצבים רגישים במיוחד, מנגנון תנועתי (קפיץ ביולוגי) והיא שומרת שהעטרה (בצורת פטריה) תהיה איבר פנימי, לח ומוגן. בדיוק כמו שהערלה הנשית שומרת ***** [=צונזר מהמקור] יהיה איבר פנימי, לח ומוגן. כריתת הערלה הוא נזק לכל החיים. הצטרפו לאנשים הטובים שמגנים על תינוקות מסכין המוהל“. ע”כ.

.

ונפרק את דבריהם:

א) טענה ראשונה – “ברית המילה נעשית בכוונה כדי לפגוע בהנאה הגופנית של הגבר“. דבר זה אינו נכון, שכן ברית המילה נועדה לרסן ולא לפגוע. פגיעה זה ביטול ההנאה לגמרי, פגיעה פירושה חוסר יכולת תפקודית! ולכן שקר דיברו!

.

א) טענה שניה –  “המדע הוכיח שהערלה זה איבר תחושתי וגורם להנאה יתירה“. נו אז מה? המדע הוכיח שגם לאכול חלקים מהחזיר יש בו בכדי לרפאות את הלבלב. המדע גם הוכיח שאדם שבא לו להוציא זרעו, הדבר הזה מאוד בריא, ואף יש בכל הוצאת זרע 7 קלוריות איבוד. אז מה? על כל חוקות התורה עלינו לעבור חלילה? וכי זה סותר את תורת ה’? לא!

.

ב) טענה שלישית – “מי שעשה ברית נהנה פחות ומתפקד פחות טוב“. שקר וכזב, מי שעשה ברית מילה לא מתפקד פחות טוב ממי שיש לו ערלה, טענה זו היא שקרית בעליל. אלא, תאוותו מרוסנת יותר, אמנם תפקודו חזק כמו מי שיש לו ערלה. אבל אני מודה להם במה שאמרו, שמי שיש לו ערלה נהנה יותר במעשה התשמיש, מכיון שהדבר בדוק ומפורסם.

.

ג) טענה רביעית – “כריתת העורלה הוא נזק לכל החיים“. גם זה מוצג לא נכון כי מדובר בשקר. כל מי שעשה ברית מילה, אין לו שום נזק בחיים! וכי חסר אנשים מוצלחים, בריאים, משגשגים שעשו ברית מילה? ואם תאמר בתפקוד המיני דבריהם אמורים? וכי חסר נשים שמסופקות מבעלים שעשו ברית מילה? מה זה השטות הזו? מאיפה קמו לנו הרשעים האלה? הנזק היחיד שיש, הוא חוסר ההתגברות בתאווה זו, וההעצמה החזקה למי שיש לו ערלה.

.

“מצות ברית המילה”:

אמר ה’ לאברהם אבינו (בראשית פרק יז פסוק ט – יד פרשת לך לך): “וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם: זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר: וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם: וּבֶן־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כָּל־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא: הִמּ֧וֹל׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם: וְעָרֵ֣ל׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר”. ע”כ. והנה, אנו רואים ולמדים מפסוקי התורה הללו, שהקב”ה מצוה את אברהם אבינו לעשות סממן מסויים שיהיה זכרון וזכר לכל הבאים אחריו, להורות שאנו עובדים את ה’ יתברך ויתעלה שמו בדיוק כמו שנהג אברהם אבינו עליו השלום, ובדרכו כולם צריכים ללכת.

וסממן זה חייב אותו ה’ שיהיה בגופו באופן שלא יהיה אפשר לחלוק על כך, כלומר שתהיה כאן עדות גמורה פנימית ולא חיצונית. אמנם, דבר זה גובל במסירות נפש, לא רק מפני הסרת העורלה והסבל הכרוך לאברהם אבינו בגיל הזה, אלא, כי הסרת הערלה ללא ספק, מפחיתה את ההנאה המינית היתירה של האיש, אמנם אינה פוגעת בהנאה המינית לכשעצמה חלילה וחס. צריך להבחין בין חוסר התגברות והנאה מוגברת, לבין פגיעה. ולא כמו שטענו הם, שהסרת הערלה פוגעת בתפקוד של הגבר או בהנאתו.

ולכן, לגבי טענתם שיש בזה הסרת הנאה יתירה, טענה זו היא נכונה אמנם אינה מוצגת בצורה נכונה. וכמו שאמרו רבותינו (בראשית רבה פרשה פ סימן יא פרשת וישלח): “ויקחו את דינה, ר’ יודן אמר גוררין בה ויוצאין, א”ר הונא הנבעלת לערל קשה לפרוש“. ע”כ. ולא אמרו חכמים הנבעלת ליהודי אין בה הנאה. אלא אמרו שמי שנבעלת לערל קשה לה לפרוש בדרך כלל, לרוב תאוותם היתירה במעשה התשמיש והנאת האשה מן ערלתו של האיש.

והרד”ק הסביר (בראשית פרק יז פסוק יא פרשת לך לך): “והיה לאות – בריתי שכרתי עם אברהם ועם זרעו אחריו, שיהיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים ויעשו מצותי אשר אצוה אותם ואני אברכם ואשמרם, וזה יהיה לכם לאות ולזכרון כמו מצות ציצית ותפילין והדומים להם לפי שהם לזכרון. אבל זה האות הוא חזק שבכולם שהוא בגוף האדם שלא יהיה זולתו, ולפיכך צוהו האל באותו אבר, לפי שרוב העבירות יעשה על ידי אותו האבר לפי שהוא ראש התאות הבהמיות, וכשיבוא האדם לעשות עבירה בתשמיש, אותו האבר יהיה רואה אותו האות אשר בו, ויזכור מה שצוהו האל וימנע מעשות העבירה ההיא, ולא יהיה כבהמה לבעול כל אשר ימצא אלא במותר לו, ו[ישתמש עם בריתו] להשאיר זרע, ולרפואה”. ע”כ.

.

וכתב רבינו הטהור בספרו הגדול (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מט): “וכן [=ברית] המילה אצלי [=לדעתי] אחד מטעמים [=אשר ציוה ה’ על ברית המילה, הוא בכדי] למעט [תאוות] המשגל, ו[על ידי עשיית הברית והסרת הערלה יגרום] להחליש זה האיבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה.

וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה, ומצא כל חולק [=על התורה וכופר בה] מקום לחלוק ולומר, איך יהיו הדברים הטבעיים [=הנבראים] חסרים [משעת ברייתם], עד שיצטרכו להשלמה מחוץ? עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאיבר ההוא? [=כך טוענים החולקים, שהערלה יש בה להביא תועלת גופנית לאדם. ולכן מסביר רבינו, שכל מי שיטען שהערלה היא חסרון שהבורא ברא, נותן מקום לכופרים לומר שהבורא לא קיים!.

ולכן מסביר רבינו מיד, שלאמיתו של דבר] ולא ניתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה [=חלילה], [אלא ניתנה] רק להשלים חסרון המדות [=ולרסן התאווה], והנזק ההוא [=חוסר ההעצמה והתגברות המינית] הגופני המגיע לאיבר ההוא, הוא המכוון [בברית המילה], אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש [=כלומר אין כאן נזק משמועתי לעצם חייו של האדם], ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך.

והיות המילה מחלשת כח הקושי [=של האיבר], ופעמים שתחסר ההנאה [=בעקבות ברית המילה], הוא דבר שאין ספק בו! כי האיבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחלת בריאתו, יחלש בלי ספק. ובבאור אמרו החכמים ז”ל, “הנבעלת לערל קשה לפרוש ממנו”, זהו החזק בטעמי המילה אצלי.

ומי היה מתחיל בזה המעשה? רק אברהם אבינו ע”ה, אשר נודע מיראת חטאו מה שזכרו החכמים ז”ל, באמרו, הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את.

ויש במילה עוד ענין אחר צריך מאד, והוא שיהיה לאנשי זאת האמונה כולם, רצוני לומר מאמיני יחוד השם, אות אחד גשמי שיקבצם, ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא נכרי, כי פעמים יעשה האדם כן כדי להגיע אל תועלת או כדי להתנכל על אנשי זה הדת, אך זה הפועל, כלומר המילה, לא יעשהו אדם בו או בבניו רק מתוך אמונה אמתית, כי אין זה שרט בשוק או כויה בזרוע [שיכול לעבור או לכל הפחות האיבר יתפקד בשלימותו].

אבל  [=אמנם ברית המילה הוא] ענין שיהיה קשה מאד, וידוע ג”כ רוב האהבה והעזר הנמצא באנשים שהם כולם בסימן אחד ושהוא על צורת ברית, וכן זאת המילה הוא הברית אשר כרת אברהם אבינו על אמונת יחוד השם וכן כל מי שימול יכנוס בברית אברהם להאמין היחוד, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. וזה ג”כ ענין חזק כראשון בטעם המילה, ואפשר שהוא יותר חזק מן הראשון, ושלמות זאת התורה וקיומה לא תשלם כי אם ב[ברית ה]מילה.

.

ויש בהיותה בימי הקטנות שלוש חכמות:

הראשונה שאילו הונח הקטן עד שיגדל, אפשר שלא היה עושה.

והשנית, שלא יכאב בכאב הגדול לרכות עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד וירעד מן הענין שידמה היותו קודם היותו.

והשלישית, שהקטן יבוזו לו יולדיו בעת לידתו, שלא התחזקה עדיין הצורה הדמיונית המביאה לאהוב אותו יולדיו, כי הצורה הדמיונית ההיא נוספת תמיד בראיה, והיא גדלה עם גדולתו, ואחר כן תתחיל להתחסר ולהמחות ג”כ, ר”ל הצורה הדמיונות, כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לידתו כאהבתם אותו והוא בן שנה, ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו הונח שנתים ושלוש, היה מביא לבטל המילה לחמלת האב ואהבתו אותו, אבל סמוך ללידתו הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאד, וכל שכן אצל האב אשר הוא מצווה בזאת המצוה.

.

טעם ברית מילה דווקא ביום השמיני:

והיות המילה בשמיני הוא מפני שכל בעלי חיים כשיולד הוא חלוש מאד בתכלית לחותו, וכאלו הוא עדיין בבטן, עד סוף שבעה ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם, הלא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין, שבעת ימים יהיה עם אמו, כאלו קודם זה הוא נפל, וכן האדם אחר שהשלים שבעה ימול, והיה הענין קצוב ולא נתת דבריך לשיעורין.

וממה שכלל אותו ג”כ זה הכלל, האזהרה מהפסיד כלי המשגל מכל דבר מבעלי חיים, נמשך אחר עיקר חוקים ומשפטים צדיקים, רוצה לומר שישוה אדם הדברים כולם, לא ירבה במשגל כאשר אמרנו, ולא יבטל ג”כ לגמרי, אבל צוה ואמר פרו ורבו, כן הכלי הזה יחלש במילה ולא יעקר בחתוך, אבל יונח הענין הטבעי על טבעו וישמר מן התוספת.

… וכל מה שנעלם טעמו מרוב החוקים, אינו [אלא] רק להרחיק מעבודה זרה, ואילו הפרטים אשר נעלם ממני טעמם ולא ידעתי תועלתם, הוא מפני שאין הדברים הנשמעים כדברים הנראים לעין … אבל אין לי ספק בזה כי הכל היה למחות הדעות ההם [=של עובדי עבודה זרה אשר הם] בלתי אמתיות, מלב האדם, ולבטל המעשים ההם שאין בם מועיל, אשר כלו הימים בתוהו והבל בטלו הדעות ההם, מחשבת האדם מחקור ציור מושכל ומעשות מעשה מועיל, כאשר בארו לנו נביאינו ואמרו, כי אחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה, ואמר ואחרי אשר לא יועילו, ואמר ירמיהו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל. הסתכל כמה גדול זה ההפסד, ואם היה דבר שצריך להשתדל האדם בכל יכלתו להסירו אם לא, ורוב המצות כמו שבארנו אינם רק להסיר הדעות ההם, ולהקל הטרחים הגדולים הכבדים והעמל והצער שהיו עושים האנשים ההם לעבודת אלהיהם, וכל מצות עשה או לא תעשה שיעלם ממך טעמו אינו רק רפואת חולי מן החוליים ההם אשר לא הונחנו לדעתם היום, ישתבח השם על זה, זהו מה שיאמינהו מי שיש לו שלמות וידע אמתת מאמר הש”י, לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני. הנה זכרתי פרטי המצות כלם אשר כלל אותם זה הכלל והעירותי על טעמם, ולא נשאר מהם דבר שלא נתתי בו טעם רק חלקים מעטים, ואף על פי שעל דרך האמת כבר נתתי גם בהם טעם יקל לאיש תבונה להוציאו מכח דברינו”. ע”כ.

.

עוד כתב רבינו במקום אחר (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק יג): “בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית [=עם הבורא, כלומר להסכם שהם משועבדים בכל לב אליו יתעלה], ב[ברית] מילה וטבילה וקרבן … מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו, מל אותם משה רבינו שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועל זה נאמר ובריתך ינצורו … וכן לדורות כשירצה העכו”ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן”. ע”כ.

.

טעמו של הנוצרי מחבר ספר הזוהר על מה שנאמר – “קשה לפרוש”:

והנוצרי מחבר ספר הזוהר כתב (פירוש הסולם לזוהר חדש – רות מאמר ותשם כסא לאם המלך אות שלט): “בוא וראה, הזוהמא שבנכרי, אף על פי שנתגייר, קשה לו לפרוש ממנו הזוהמא עד ג’ דורות. כל שכן שקשה לפרוש ממנו, בעוד שהוא נכרי. הכשרה שבהם, רות, אין אנו מוצאים בה שום דופי כלל. וזו היא הנפש השכלית. ערפה, שהיא הנפש הבהמית, מיד חזרה לסרחונה ולקלקולה, בא ר’ חידקא ונשקו לר’ שמעון, אמר, ודאי מועטים הם שהזוהמא שלהם נעברת מהם“. ע”כ.

.

ושימו לב לשתי השקפות נחותות ואף פוגעניות מאוד:

א) הזלזול והפגיעה ביצירה של ה’ יתעלה שמו, האדם זה יציר הבריאה, ולדעת תורתינו הקדושה, האדם הוא המובחר שבבריאה. לכתוב עליו, “זוהמא” ולומר, “אע”פ שנתגייר”, כלומר עצם ההתגיירות עדיין לא מספיקה לנקות את השדים וכוחות החיצונים שיושבים עליו לפי שיטת הארור הטמא הנוצרי הזה.

וראה לשון הרמב”ם הטהור (ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה רז): “והמצוה הר”ז היא שצונו לאהוב את הגרים והוא אמרו ית’ (עקב י) ואהבתם את הגר, ואף על פי שהיה נכלל בזה עם ישראל באמרו ואהבת לרעך כמוך, לפי שזה הגר גר צדק, אבל בעבור שנכנס בתורתנו הוסיף לו האל אהבה וייחד לו מצוה נוספת כמו שעשה באזהרה באונאתו שאמר ולא תונו איש את עמיתו (בהר) ואמר (משפטי’ כב) וגר לא תונה והתבאר מלשון הגמ’ (ב”מ נט ב) שחייבין על אונאת הגר משום לא תונו איש את עמיתו ומשום וגר לא תונה [על”ת רנ – ג]. כן גם כן אנו חייבין באהבתו משום ואהבת לרעך כמוך ומשום ואהבתם את הגר. וזה מבואר אין ספק בו, ואיני יודע אחד ממי שמנה המצות סכל מזה. וברוב המדרשות בארו שהאל יתעלה צונו על הגר כמו שצונו על עצמו יתעלה אמר (פ’ שמע) ואהבת את י”י אלדיך ואמר ואהבתם את הגר”. ע”כ.

ומובן מאוד מדוע אזהרה זו באה בתורה, שהיה עולה על הדעת, שמכיון שהגר היה גוי, ונטמא בעניני הגוים הערלים, יש עדיין לייחס אליו מעט זלזול בעבור המקום שממנו הגיע. אשמיענו הבורא יתעלה שמו, שאין הבדל בין הגר לבין היהודי. ולהיפך, יש תוספת אזהרה במצות כלפי הגר, שנאהב אותו ולא נראה אותו כפחות במעלה. ושנית שלא נגרום לו אונאת דברים.

ומה ספר האופל הטמא מעליל? שיש לגר 75 שנים רצופות, כלומר בו, בילדו, ובנכדו, טומאה שבדה המכשף הזה מליבו, והוא טוען שהטומאה והזוהמה הזו נדבקת באדם!! כן כן אתם שומעים נכון!! אלו דבריו של מי שהרס את היהדות. ועוד מעליל הטמא שאלו דברי רבי שמעון בר יוחאי חלילה לו.

ב) ההשקפה הנחותה שלפיה מה שאמרו במדרש, שהנבעלת לגוי קשה לפרוש, משום שדבוקה בזוהמה מאגית, היא אחת ההשקפות הטמועות בעמינו הטהור, וזו עלילת דברים המשבשת את השכל הישר. ולכן הרמב”ם כותב במורה, שמצות ברית המילה, היא מצוה שבאה להמעיט את ההנאה המרובה במעשה התשמיש.

וכמובן, החולקים עלינו יאמרו שהמקור הוא בתלמוד, ששם נאמר (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מז עמוד ב): “דא”ר חלבו: קשים גרים לישראל כספחת”. וכי גר שהתגייר והתורה ציוה לאהוב את הגר, יכול לומר רבי חלבו על כל גר שהוא כספחת? ודאי שלא! אלא כוונתו, בגרים המטעים את עם ישראל, שמתגיירים בשביל דבר מסויים, ומכיון שנתגיירו, כבר יהודים הם. וכן כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יח): “ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו, צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה וכן רוב הנסיונות האספסוף היו בהן תחלה”. ע”כ. ולפיכך, מעכבים את הגרים מהלתגייר בקלות, עד שיבדקו אותם היטב שבאמת רוצים להיות יהודים כשירים כדת משה וישראל.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.