.

***

“כל זיעת הגוף שתכנס לפה האדם סכנת מוות היא”

הנה במאמר זה, הקוראים הנעימים יבינו וישכילו, כמה היו רבותינו בעלי התלמוד והמשנה, לא רק אנשים חכמים, לא רק גאונים, אלא אנשים בעלי שכל ישר, השקפה נכונה ואמיתית, אשר מקדשת וקידשה את שמו יתברך בעולם. ועל האנשים הללו הם בעלי המשנה והתלמוד, טענו מכשפי האופל הפגאנים הארורים וצאציהם, שחכמתם של חז”ל היא לא חכמת האמת, ותורתם היא לא העיקרית, והעזו בעזות מצח לקרוא לחז”ל תורה של, “שפחה חרופה”, “אבן משכית” וכו’. ובכן אין זה פלא כלל, מי שקורא לבורא יתברך ויתעלה שמו, “קצר אפים” ומדמה את עצמותו למשכבי אשה, ואומר שיש ביד הגופות השפלים להשפיע עליו יתברך, מי אלה חז”ל בשבילו.

.

ובטוחני שיבוא היום והרגע הזה, לאחר שנאבד ונאביד את ספר האופל מה שנקרא “הזהר”, המשחית הגדול, עבודה זרה בהתגלמותה! ובעזרת ה’ אנו נאמר כל הזמן כל עם ישראל: “ארור ספר הזוהר, ארורים בעלי הקבלה החדשה” – “ברוכים חז”ל, ברוכים בעלי המשנה”. “ארור משה דיליאון וקודמיו” – “ברוך רבי יהודה הנשיא וחבריו”.

.

והנה נאמר בתלמוד (ירושלמי מסכת תרומות פרק ח הלכה ג): “אמר רבי יוסי בי רבי בון, “כל זיעא דנפקא מבר נש, סם המות הוא, חוץ מזיעת הפנים”. והנה חז”ל מודיעים ואומרים, שכל זיעה היוצאת מכל מקום בגוף האדם, אם תכנס לפיו של האדם, סם המוות הוא! כלומר סכנה גמורה. אלא שזיעת הפנים לא מסוכנת היא כלל.

ויש לשאול, מדוע החילוק הזה של חז”ל בין זיעת הגוף לזיעת הפנים? והרי הזיעא לכאורה אותה זיעא? ומהיכן להם הידע הזה שזיעת הפנים אין בה דבר מסוכן. עוד יש לשאול, מהיכן להם ההנחה הזו שזיעה זה דבר מסוכן בכלל? עד שהזהיר רבינו הטהור בשם התלמוד ופסק (רמב”ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה ד): “אסור לאדם ליתן מעות או דינרים לתוך פיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעין, או זיעה, שכל זיעת האדם סם המות, חוץ מזיעת הפנים“. עכ”ל. והנה אין מדובר כאן בדבר שולי! הרמב”ם מעלה להלכה בהלכות רוצח ושוגג את ההלכה הזו, ופוסק שיש בזיעת האדם אפשרות שאם תגיע לפה של אדם אחר או של עצמו, שהדבר יגרום למוות!

.

ובמאמר זה עלינו להסביר שני דברים:

א) מדוע חז”ל מעלים שזיעה כל כך מסוכנת עד שיכולה לגרום המוות?

ב) מה שונה זיעת הפנים מזיעת כל הגוף?

.

***

“סוד הזיעה ומעלתה – חשיבות השמירה על איכות הדם”

והנה תחילה נעמוד על השאלה הראשונה ששאלנו. ונקדים כאן כמה הנחות יסוד חשובות לכל אדם. ויש הרבה מן הקורים שהמידע הזה יהיה חדש להם, ואשתדל לעשות זאת בקצרה.

רבינו בחיי בן פקודה החכם השלם, מסביר בשער הבטחון (פרק ד’) שאע”פ שהאדם חייב לבטוח על הבורא, אין זה אומר שעליו להתבטל ולהתרשל מכל הענינים אשר קשורים לגופו, וחייב הוא לדאוג ולטפח את עצמו, ולשמור על בריאותו, ואסור לו בשום אופן להכשל בדבר זה. אלא שבוודאי כי לא הנחש ממית אלא החטא, ואין שמירת הגוף והשתדלות האדם מועילה בכלום בענין זה. אלא הכל הוא על דרך ההשתדלות, ואין אדם שיכול להפטר מזה כלל!

ומסביר רבינו בחיי בסוף הענין על הבטחון בעניני גוף האדם. שכמו שאדם מצווה לשמור על חייו ולא להכנס למקומות המסוכנים, וכמו שאדם חייב לעשות השתדלות בכל מיני ענינים, ועם השתדלותו לדעת ולהשכיל, כי אין ההשתדלות מועלת כלל. כך עליו לעשות כל השתדלות בעניני בריאות גופו ונפשו, ועם כל זה מסביר רבינו, שאין ההשתדלות מעלה ומורידה כהוא זה.

ומסביר רבינו, “וכן נאמר אנחנו כך גם בענין הבריאות והחולי שבא לאדם, כי על האדם לבטוח בבורא בכל הקשור לעניני בריאות גופו ונפשו, שכל מה שעובר על האדם הכל הוא מאתו יתברך”. ואמנם, אע”פ שהכל מאתו יתברך, בכל זאת ציוה האל יתברך על האדם להשתדל בכל מה שאפשר, ולעשות הסיבות הטבעיות הגורמות מצד הטבע ומצד הנראה בעין, לתועלת בריאות גופו, וחובה עליו להשתדל בהתמדת הבריאות בכל סיבות אשר יוכל לעשות, ואם הוא חולה חלילה, עליו לעשות ולהתנהג בכל רפואה שמכיר הוא, על מנת לדחות החולי ממנו במה שנהגו בני אדם לדחות החולאים מהם.

כמו שצוה הבורא יתעלה ואמר: “ורפא ירפא”. וכל זה מחוייב לעשות מצד ההשתדלות, אמנם מבלי שיבטח על סבות הבריאות והחולי, כלומר, שלא יחשוב שהסיבות עצמן מועילות או מזיקות חלילה, אלא הכל הוא ברשות הבורא.

ובכדי להמחיש דוגמה זו היטב, נאמר כך: הנה חלילה אם אדם יקח דברים רעים לגוף בחושבו כי אלו דברים טובים, ובליבו היתה לעשות ההשתדלות על מנת להפיק רצונו יתברך ולשמור על בריאות גופו. הנה מסביר רבינו בחיי בן פקודה על פי הבנתו, שהאדם הזה ימות או יחיה רק בגזירת הבורא, ואין הרעל הוא זה אשר ממית את האדם, אלא הבורא יתברך בלבד הוא זה אשר גוזר אם הרעל יפעל כעת או לא! ולכן, כאשר יבטח בבורא עם ההשתדלות שלו בחיפוש אחר הסיבות, ירפאהו מחליו בסיבה ובלתי סיבה.

.

“הדם הוא הנפש”

ותחילה נסביר לקורא כמה דברים חשובים אשר יהוו בסיס אמיתי למאמר נפלא וחשוב זה. גוף האדם מורכב מכמה איברים ורקמות חשובים:

.

א) שלד – מה שנקרא עצמות.

ב) גידים.

ג) שרירים.

ד) עורקים – המעבירים דם לכל חלקי הגוף, ונמצא בהם הדם תמיד.

ה) נימים – הם אשר מוליכים את הדם מן העורקים לורידים וחלילה.

ו) ורידים – גם בהם נמצא הדם תמיד ומועבר לחלקי הגוף. וחוזר לנימים ומועבר מן הנימים לעורקים.

ז) עור – החלק החיצוני המגן על האדם מפני זיהומים חיצוניים, ואחד הענינים שמפריש רעלים באופן קבוע מגוף האדם לבחוץ.

.

בתוך כל מערכת הגוף הנפלאה הזו שברא הבורא יתברך יתעלה שמו, נמצא חומר שנקרא, “דם“.

אזכור ראשון ביחס לקשר הישיר של חיות האדם לדם אשר זורם בגופו, אנו רואים כאשר קין הרג את הבל. מעידה התורה ואומרת (בראשית פרק ד פסוק ח – י): “וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ: וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי: וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה“.

הנה אנו רואים, שהתורה מקשרת את הרצח של קין שהרג את הבל, ל-“דם“ אשר זרם בגופו של הבל, שעל ידי פגיעה במערכת הדם בצורה כלשהי על ידי קין באחיו הבל, רק אז הוא נפטר מן העולם. וכן מעידה התורה בלא מעט מקומות שהדם הוא אשר מקיים את הגוף שנתן הבורא.

כמו שנאמר (בראשית פרק ט פסוק ו פרשת נח): “שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם”. כלומר, הצלם אשר ברא אלהים את האדם, וקיים אותו הוא יתברך על ידי שנתן בו “דם” בתוך הצלם הזה, ומבטיח הבורא יתברך, כי ינקום ממי שלקח את החיים של האדם, על ידי שעשה פגם בדם. וכן למדים אנו ממה שנאמר (דברים פרק יב פסוק כג פרשת ראה): “רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר”.

והנה מבואר יוצא בכלליות הדברים, כי הדם הוא “הנפש“, כלומר הוא אשר שומר על הנפש של האדם בקרבו. וגם כאשר יש מצב של חנק חלילה, גם כאן יש קשר ישיר לדם, מכיון שחנק הוא מצב בו אין זרימת חמצן, וכאשר לא זורם חמצן לריאות, אין מה שמזין את האדם עצמו בחמצן. וכתוצאה מכך גוף האדם חודל מלפעול.

והנה בקצרה אסביר, כל “חולי” של האדם, תלוי בקשר ישיר לאיכות הדם שזורם לו בגוף. דם רעיל אשר זורם בגוף האדם, מרעיל את כל חלקי הגוף של האדם. כאשר אדם אוכל מאכלים לא טובים, או אפילו אוכל מאכלים טובים, נוצר פסולת כתוצאה מפירוק המזון. רק ההבדל הוא שכאשר אדם אוכל פירות ירקות, ודברים שמוגדרים כבריאים אצלנו, הפסולת היא מועטה, וכך גם הפסולת שנוצרת מופרשת מהר מאוד.

אבל בכל אופן עלינו לזכור, כי כאשר נתקלל אדם הראשון, עיקר הקללה היתה, שכל אוכל שהוא יאכל בגופו, בפירוק המזון עצמו, יווצר פסולת שתשפיע לו על מערכת הדם, ומערכת הדם כאשר נמצאת עם פסולת, פוגעת בקשר ישיר בשאר חלקי הגוף ומחלישה אותם.

לצורך הדוגמה הפשוטה: אדם שאוכל בשר, כאשר האוכל מתברר בגוף האדם, החלקים הטובים מתקבלים לתוך הגוף, והחלקים הרעים מה שנקרא פסולת, מתפרקים לזרם הדם, משם מועברים לכליות, הכליות מסננים את הדם עצמו, ומפרישים את הרעלים לתוך שלפוחית השתן. וכאשר השלפוחית מלאה או צריכה להוציא את אותם רעלים, אז הגוף מאותת לאדם, “לך תתפנה”. וכבר כאן מובן לקורא הנעים, מדוע כל רגע שאדם משהה את צרכיו ונקביו, הדבר מסוכן מאוד לגוף! וכדברי רבינו הטהור (רמב”ם הלכות דעות פרק ד הלכה א): “הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים, ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהא נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד מיד“. עכ”ל. והרי לך קורא נעים, שהרמב”ם מלבד גדולתו בתורה, הבין את כל המהלך הזה שכתבנו בקלות, שמכיון שפסולת מרעילה את הדם ואת הגוף, ככל ותשאר הפסולת הזו בגוף האדם, יכול להיווצר החולי, ולכן אסור לאדם להשהות נקביו אפילו לרגע אחד.

עד כדי כך שרבינו הטהור פוסק (רמב”ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה כ): “שכח ונכנס לבית הכסא והוא לבוש תפילין מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד ראשון ויוצא וחולץ, אחר כך נכנס ועושה צרכיו, שאם יפסיק בעמוד ראשון בין בגדולים בין בקטנים יבוא לידי חלאים שיש בהן סכנה גדולה“. עכ”ל. ושימו לב ללשונו של רבינו, “שיש בהן סכנה גדולה”, כלומר, כאשר אדם נמנע מלהפריש את הפסולת היוצאת מגופו, רבינו מגדיר זאת, “סכנה גדולה”!!

.

ולמדים אנו, שפסולת = חולי. הפרשת פסולת = מתכון לבריאות. שימו לבכם קוראים נעימים על הכלל הזה אשר כתבתי כאן.

.

אמנם כאשר אדם מרבה באכילה, או אוכל אכילה שהיא גסה, כמות הפסולת המצטברת בדם היא מרובה, ואז הגוף צריך לעבוד יותר! אמנם גם בזה הגוף יכול לעמוד, אלא שלא לתקופה ארוכה. ונניח שאדם אוכל בצורה רעבתנית כזו במשך 10 שנים, וכל הזמן חונה סביב מאכלים שמנים ואינם בריאים וגם לא עושה פעילות גופנית, הגוף מתעייף, ובכך מפריש פחות רעלים! כלומר הפסולת מתחילה להצטבר יותר ויותר, דבר זה פוגע בשרירים, ברקמות, בכבד, בכליות וכו’ ועוד ועוד ועוד…

ואז מה קורה? מתחיל “חולי“. ומדוע מתחיל חולי? הגוף עוצר את חייו של האדם על מנת להציל את עצמו מהצטברות פסולת. לכן אדם לא רעב בשעת חולי, גופו מושבת ממש, וכל זה על מנת ליצור מצב שהאדם שוכב ולא זז, ובכך יוכל הגוף להוציא פסולת! מיותר לציין שאחת מן הסכנות הגדולות ביותר בשעת חולי הוא “האכילה עצמה”, יצחק בן אורי הגדיר זאת כך: “אכילה בשעת מחלה, מאכילה את המחלה ולא את האדם“. אדם חולה חייב לצום. ניתן לראות כיצד הגוף מתאמץ לפנות פסולת בשעת חולי, וזאת באמצעות העלאת חום הגוף, אשר פעולתה עוזרת להפרשת פסולת על ידי הזיעה המרובה. (כאן כבר ענינו לקורא, מעט על התשובה ששאלנו בראשונה).

והנה כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות דעות פרק ד הלכה יד – טו): “ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע ומעיו רפין אין חולי בא עליו וכחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלות הרעים. וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהא נקביו, או מי שמעיו קשין, אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה, כל ימיו יהיו מכאובים וכחו תשש, ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות, והוא עיקר לכל החלאים, ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים, הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע ולשונו מלדבר אלא בצרכיו”. עכ”ל. והנה יש לשאול, מה פועלת אכילה גסה בגוף האדם שהיא כל כך סכנה, בשפת הרחוב זה נקרא, “התפוצצתי” – “איני יכול לנשום מרוב אוכל”. מדוע הדבר כל כך מסוכן?

.

דבר זה מסוכן משני טעמים עיקריים:

א) ככל והקיבה עמוסה באוכלים, יכולת איכות העיכול פוחתת.

ב) פסולת מרובה גוהה בכל חלקי הגוף על ידי הצטברותה בזרם הדם.

.

ונמצאנו למדים שתוצאה של חולי = פסולת. בריאות = פסולת מופרשת בצורה תקינה.

.

וכעת נעבור כבר לשלב שבו אנו עונים על השאלה הראשונה, “כיצד ידעו חז”ל והבינו שהזיעה של האדם היא סם המוות למי שנכנס לו לפיו“? והתשובה ברורה לכל. אלא שנפרט יותר בקצרה ממש. הגוף של האדם מובנה מכמה מנגנוני הפרשת רעלים, אשר מגבים זה את זה באופן תמידי:

.

א) ריאות – יש ביד הריאות להפריש רעלים דרך פיו של האדם, ולהוציא את הרעלים החוצה. דבר זה מתבטא לא רק בהפרשה, אלא גם בלקיטת רעלים. לדוגמה: אשה שעובדת או גבר שעובד ליד חומרים מסוכנים, כל הזמן מכניסים רעלים לזרם הדם מן הריאות. כלומר, כמו שיש כח לריאות לפלוט רעלים, כך יש בכוחם לקלוט רעלים. וזה נושא שאפשר לדבר עליו הרבה.

.

ב) שתן – הכליות עשויות בצורת עדשים, יש בהם נפרונים, הנפרונים קולטים את הדם, מסננים אותו, מוציאים דם נקי. פסולת מופרשת לשלפוחית. דם נקי חוזר למערכת.

.

ג) צואה.

.

ד) עור – העור מכיל נקבוביות אשר מפרישות רעלים באופן תמידי בכל חלקי היממה בכל חלקי החיים. וכבר כאן בעצם ענינו על השאלה הראשונה. חז”ל היה פשוט להם, שהזיעה היא תוצאה של הפרשת רעלים, מכיון שבשעת חולי אדם מזיע, ומכיון שכך, כל זיעה היוצאת מגוף האדם סכנת מוות היא! משום שהיא מלאה בפסולת שהגוף מפריש! ולכן חז”ל הסיקו שזיעה הוא שם המוות, מכיון שאגורים בו רעלים עצומים! וזאת הסיבה שפעילות ספורטיבית היא כה חשובה, מלבד שהיא מקדמת את פעולת הלב, מלבד שהיא מביאה כמות עצומה של דם לאיברים פי כמה יותר בכל דקה. עוד מעלה יש בפעילות זו, יכולת הפרשת רעלים עצומה! ולכן פוסק רבינו הטהור (רמב”ם הלכות דעות פרק ד הלכה יד): “ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע ומעיו רפין אין חולי בא עליו וכחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלות הרעים“.

כלומר, הרמב”ם מבין שאפילו אוכל האדם מאכלות רעים, מכיון שהאדם הזה נמצא כל הזמן במכנה כזה:

אכילה = אגירת פסולת = הפרשת רעלים + ספורט אירובי = כמות רעלים פי כמה יוצאת מהרגיל = אין פסולת בגוף = אין חולי נוצר!

.

ה) דם הנדה – דבר זה מתנה שהביא הקב”ה לנשים, ולכן המון נשים מאריכות ימים ושנים. כל דם נדה אשר יוצא בעת הווסת שלה ( 200 מ”ל בערך) מכיל כמות עצומה של פסולת, ודבר זה לה הוא כמו הקזת דם אצל האיש! ולכן המון נשים חוות כאבי ראש בשעת הווסת, וזה כתוצאה משני דברים:

.

א) הפרשת פסולת בעוצמה גבוהה.

ב) איבוד דם.

ובכך הוברר ומובן מדוע חז”ל פוסקים “זיעה = סכנת מוות”.

.

***

“ההבדל שבין זיעת הגוף לזיעת הפנים”

הנה למעלה שאלנו בשאלה השניה, כיצד חז”ל קבעו ללא פחד שזיעת הפנים היא לא מסוכנת? קוראים נעימים, התשובה היא כל כך פשוטה. ואפשר לחשוב על תשובה פשוטה כזו, רק למי שמשתמש בשכל ישר בלי הרבה פלפולים! חז”ל הבינו, שלא יתכן שהבורא יברא בני אדם בצורה כזו שלא יוכלו לשלוט על בריאות נפשם, ועצם מהות בריאתם תהיה הזקתם! כלומר, אדם שמזיע בפנים אינו יכול לשלוט על עצם כניסת הזיעה לפיו!! וכיצד ישלוט על דבר שלא ניתן לשליטתו, ולכן חז”ל פוסקים ללא פחד ומורא, כל זיעת הגוף מסוכנת, חוץ מזיעת הפנים! למה? כי הפעלנו את שכלנו להבין ולהשכיל. כיצד זה מתבצע? הבורא ברא מנגנון שהרעלים לא הצטברו בחלק הראש ובחלק הפנים, וכל זאת על מנת שלא יזיק את האדם.

ידיד נפשי אשר סאסי הי”ו חידש, שחז”ל אע”פ שהשתמשו בשכלם הישר, הנה בוודאי כי גם מצאו רמז במקרא, והוא שנאמר (פרק ג פסוק יט פרשת בראשית): “בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב”. ואיך יתכן שהבורא מצוה את האדם שבזיעת אפו ישיג לחם לאכול על מנת להחיות את נפשו, ובד בבד אותו זיעה אשר השיג בשביל לחיות, היא עצמה תהרגו? דבר זה לא יתכן בשכל ישר. ועל זה רמז ואמר, זיעת אפיך, כלומר זיעת הפנים, אינה מסוכנת, אל לך לחשוש. ולכן חז”ל הגאונים פוסקים “זיעת הפנים לא מזיקה”. ומכיון שלא נאמר כלום על זיעת הגוף, בוודאי כי היא מזיקה מאוד. וגם יתכן לומר שחז”ל עשו בדיקות שזיעת הגוף אכן מזיקה מאוד.

ע”כ מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.