.

***

“בזעך אפיך תאכל לחם – החובה לעסוק במלאכה”

הנה, בסדרת מאמרים זו, אנו נעמוד על ענין “המלאכה“, ועל החובה של כל אדם למצוא מקור פרנסה לעצמו, על מנת שיקיים את ייעודו בעולם כפי מצות ה’ יתעלה שמו.

.

אמר ה’ לאדם הראשון (בראשית פרק ג פסוק יז – יט פרשת בראשית): “וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה: בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב”.

.

והנה אנו רואים כאן, שכמו שחוה נתקללה ב-“עצבון” ההריון והלידה, כפי שאמר בתורה (בראשית פרק ג פסוק טז): “אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ, בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ”. כך על אותו משקל, התקלל אדם הראשון, ותחילה אמר לו, “בעצבון תאכלנה“. ולאחר מכן אמר לו, “בזעת אפיך תאכל לחם”.

.

וכתב התרגום אונקלוס (בראשית פרק ג פסוק יז): “ולאדם אמר ארי קבילתא למימר אתתך ואכלת מן אילנא דפקידתך למימר לא תיכול מניה ליטא ארעא בדילך בעמל תיכלינה כל יומי חייך“. ותרגם את המילה, “בעצבון” = “בעמל“. אלא שקצת קשה, מכיון שנראה כי המילה, “עמל” אינה מילה בלשון “ארמי“. ואם כן, יש לחקור, מדוע תרגם התרגום וכתב “עמל“, על מה שאמר בתורה, “עצבון“? כלומר, עיקר קושייתי הוא על שימוש המילה, “עמל” בתרגומו של אונקלוס המשתמש בלשון ארמי בפירושו המקובל איש מפי איש ממשה רבינו עד אליו.

.

וכאשר נבחן הדברים, אנו נראה, כי פירוש מילת, “עמל“, הוא כל דבר הקשור לסבל, יגון, יגיעה, עצבות, חוסר טוב, מעשי רשע וכו’. וכמו שאמר (ירמיהו פרק כ פסוק יח): “לָ֤מָּה זֶּה֙ מֵרֶ֣חֶם יָצָ֔אתִי לִרְא֥וֹת עָמָ֖ל וְיָג֑וֹן וַיִּכְל֥וּ בְּבֹ֖שֶׁת יָמָֽי“. וכן מבואר בהמון מקומות מפוזרים בתנ”ך שביאור מילת עמל הכל הוא ענין יגיעה וסבל.

ולכן מפאת זה הדבר קשה עלי מדוע אונקלוס השתמש במילה ששימושה בלשון הקודש בתוך תרגומו בשפה ארמית. וביאר “עצבון” = “עמל“. ועיקר קושייתי מתחזקת עוד יותר, כאשר נראה כיצד הוא מתרגם את המילה, “עצבונך” כאשר הדבר אמור על חוה, ותרגם אונקלוס, “לאתתא אמר אסגאה אסגי צערכי ועדויכי בצער תלידין בנין ולות בעליך תהי תיאובתיך והוא ישלוט ביך”. והיה לו לומר, “אסגי בעמל“, כמו שפירש גבי האדם. ומדוע תרגם, “צערכי“?

והנה נראה לי, כי אונקלוס טמן כאן מסר גדול מאוד, והוא, שאם היה מתרגמו כמו שהוא, כלומר אם היה מתרגם מילת, “בעצבון תאכלנה” = “בצערכי תיכלינה”, היינו אומרים שעצם האכילה עצמה הוא צער, והיינו משליכים את האכילה עצמה על הצער, וזה כמובן אינו, שהרי יגיעתו של האדם הוא הוא הצער והיגיעה! אמנם הכנסת המאכל לתוך הפה, הוא תענוג גדול מאוד. מה שאין כן אצל האשה, ששם שייך לתרגם, “צערכי“, כי עצם תהליך ההריון והלידה יש בו צער גדול לאשה כידוע.

אלא שזה לא מספיק, כי גם אם אונקלוס היה מתרגמו, “צערכי“, בוודאי כי היה ניתן להבין שלא מדובר על מעשה האכילה ממש, כי כל בר דעת מרגיש על גופו שהוא אינו מצטער בעת האכילה ובוודאי המאכל ערב לו. ונראה לי שאונקלוס בא לומר, שמילת, “עצבון” כאן היתה עלולה להתפרש דווקא ככאב פיזי או מוחשי שיש בעת הבאת הפרנסה, ולכן שינה ותרגם, “עמל“, שיתכן ואדם יתייגע לפרנסתו לא באופן שהוא סובל ומעונה בגוף, אלא במחשבה בלבד, שיש המון בני אדם שעובדים עם השכל, ועושים חשבונות, ומתייגעים ומתייסרים בסבלנות גדולה עד שמצליחים לעשות את חפצם. ולכן לא שייך לתרגם, “צערכי“, כי לא כל פעולה שאדם צריך לפרנס את בני ביתו התוצאה היא צער מיידי כמו הרגשת ההריון והלידה. מה שאין כן בענין, “עמל“, שכן זה מוטל על כל אחד ואחד, והוא שהאדם צריך להתייגע בין בגוף ובין בנפש, בכל אופן שיהיה, ויעמול וידאג להביא פרנסה אל ביתו.

או שאפשר לומר, שהצער עצמו הוא דווקא בעת העשיה. אמנם העמל, הוא אפילו שלא בשעת העשיה. כי האיש תמיד טרוד בפרנסתו ועומל במוחו כיצד לפרנס את ביתו בכבוד גדול.

וסמך את דבריו למה שאמר (איוב פרק ה פסוק ד – ח): “יִרְחֲק֣וּ בָנָ֣יו מִיֶּ֑שַׁע וְיִֽדַּכְּא֥וּ בַ֝שַּׁ֗עַר וְאֵ֣ין מַצִּֽיל: אֲשֶׁ֤ר קְצִיר֨וֹ׀ רָ֮עֵ֤ב יֹאכֵ֗ל וְאֶֽל־מִצִּנִּ֥ים יִקָּחֵ֑הוּ וְשָׁאַ֖ף צַמִּ֣ים חֵילָֽם: כִּ֤י׀ לֹא־יֵצֵ֣א מֵעָפָ֣ר אָ֑וֶן וּ֝מֵאֲדָמָ֗ה לֹא־יִצְמַ֥ח עָמָֽל: כִּֽי־אָ֭דָם לְעָמָ֣ל יוּלָּ֑ד וּבְנֵי־רֶ֝֗שֶׁף יַגְבִּ֥יהוּ עֽוּף: אוּלָ֗ם אֲ֭נִי אֶדְרֹ֣שׁ אֶל־אֵ֑ל וְאֶל־אֱ֝לֹהִ֗ים אָשִׂ֥ים דִּבְרָתִֽי”. ומבואר כי האדם, ל-“עמל” יולד, ומחטא אדם הראשון, כל התולדות שיבואו אחריו צריכים להתייגע בכדי להשיג טרפם.

.

“פרנסתו של האדם”:

ואמרו במדרש (בראשית רבה פרשה כ סימן ט): “בעצבון תאכלנה, א”ר אסי, קשה היא הפרנסה [=לאדם] כפליים כלידה, בלידה כתיב, “בעצב תלדי בנים”, ובפרנסה כתיב, “בעצבון תאכלנה”. ר’ אליעזר ור’ שמואל בר נחמן [נחלקו], רבי אליעזר אמר, הקיש [הכתוב] גאולה [=גאולת ישראל] לפרנסה [של ישראל], ופרנסה [של ישראל] לגאולה [של ישראל], שנאמר (תהלים קלו) “ויפרקנו מצרינו”, וסמיך ליה (שם תהלים קל”ו) “נותן לחם לכל בשר”, מה גאולה פלאים, אף פרנסה [=פרנסתו של האדם] פלאים. מה פרנסה בכל יום, אף גאולה בכל יום.

רבי שמואל בר נחמן אמר וגדולה [=ברכת פרנסתו של האדם] מן הגאולה, שהגאולה [באה בשליחות] על ידי מלאך [=ששולח אותו ה’ יתעלה להחזיר את עם ישראל בתשובה ולהושיע אותם מצרתם], והפרנסה באה על ידי הקב”ה [=ולא על ידי מלאך שהוא שליח ה’].

גאולה [באה] על ידי [שליחות] מלאך [מאת הבורא]! מניין? שנאמר (בראשית מח) “המלאך הגואל [=הנשלח לגאול] אותי מכל רע”. פרנסה על ידי הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים קמה) “פותח את ידך [=פותח את ידך, הוא משל ותיאור לבני אדם, שיבינו שהוא יתעלה משפיע עליהם שפע וטובה], ומשביע לכל חי רצון”. רבי יהושע בן לוי אמר, גדולה [פרנסתו של האדם] מקריעת ים סוף, שנאמר (שם תהלים קלו) “לגוזר ים סוף לגזרים“, ואומר (שם תהלים קל”ו) “נותן לחם לכל בשר”. ע”כ.

.

כמה המאמר הזה נפלא למי שמעיין בו היטב, כמה הוא מחזק את ענין פרנסתו של האדם ועל חובתו של האדם במלאכה. ותחילה דיברו חכמים בענין קושי הפרנסה של האדם, כמה הוא צריך להיות עמל לפרנסתו וללמוד את מלאכתו היטב על מנת להביא הטרף לביתו, ואמרו שהקושי הזה טומן בחובו קושי יותר גדול מההריון, ואף מהלידה עצמה.

.

וכתב הרד”ק (בראשית פרק ג פסוק יז): “ארורה האדמה – מחוסרת, רטובה, שלא תוציא לך דבר על משפטה, כי תזרע ולא תקצר לפי הראוי, כי יושחתו רוב גרגירי הזרע בארץ, שלא יצמחו. ובב”ר (שם) ארורה האדמה שהיא מעלה לך דברי’ ארורים כגון יבחושין ופרעושין וזבובין. [ומה שאמר] בעצבון תאכלנה – שתהיה צריך לעבוד את האדמה עד שתאכל תבואתה. ועד עתה בלא עמל היית אוכל פירות עצי הגן, ומה שאמר לעובדה ולשומרה, לא היה צריך אלא לעבודה קלה, אבל מעתה הוא צריך לעבודה קשה, כמו שאמר, “בזעת אפיך תאכל לחם”. ע”כ.

.

“אהוב את המלאכה”:

והנה מאז ומתמיד, בני האדם היו עמלים ועוסקים במלאכה מסויימת על מנת להביא הטרף לביתם. אברהם אבינו היה עוסק במלאכה, יצחק אבינו היה עוסק במלאכה, וכך יעקב אבינו היה עוסק במלאכה. ובעצם אין עולם מתוקן אם בני אדם לא עוסקים במלאכה.

ולכן אמרו רבותינו הטהורים (משנה מסכת אבות פרק א משנה י): “שמעיה ואבטליון קבלו מהם, שמעיה אומר, אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתודע לרשות”. ע”כ. והנה שמעיה עליו השלום במילים אלו בא לחזק את ענין המלאכה. ולא בא לחזק את עצם מעשה המלאכה, כי דבר פשוט הוא שחובה על כל אדם לעסוק במלאכה, וחלילה לו לאדם להתפרנס על ידי אחרים ולשבת בטל, כמו יושבי הישיבות של זמנינו שהמון מהם אינם עוסקים במלאכה כלל.

והיתה כוונת שמעיה לומר לאדם, “אל תעסוק במלאכתך ותעשה חובתך בייסורים, ואל תשנא אותה בלבבך כאותו אחד שמעבידים אותו בפרך ושונא את מעבידו“. אלא אמר שמעיה, “אהוב את המלאכה“, כלומר, תאהב את הענין הזה שאתה עמל לפרנסתך, ואע”פ שזה בא בתור, “עונש“, בכל זאת תאהב את העונש הזה, מכיון שהוא מכונן את דרכיך. וכבר אמר בתורה (דברים פרק כח פסוק סג פרשת כי תבוא): “וְ֠הָיָה כַּאֲשֶׁר־שָׂ֨שׂ יְיָ֜ עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֘ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒ כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ יְיָ֙ עֲלֵיכֶ֔ם לְהַאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ”. ואם ישאל השואל ויאמר, מדוע אמר לשון “שש” על ענין האבדת עם ישראל? על זה נענה ונאמר, שכמו שהטוב לא בא אלא בשביל להיטיב עם ישראל על מנת שיעסקו בתורה ובמצוות, כך בדיוק העונש, לא בא אלא בשביל להחזיר את בני ישראל למוטב, ואם העונש הזה הוא טובה לאדם, בוודאי כי שייך לומר בו לשון, “שש“. והבן זה היטב.

.

“מי שלא עובד בסופו של דבר יגנוב”:

וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק א משנה י): “… ואלו שלושת הציוויים יש בהם תיקון הדת והעולם, כי בהעדר מלאכה [=כאשר לא יתעסק במלאכה] יצר מצבו [=יהיה עני], ויגזול ויעשוק. ובבקשת השררה יבואו עליו נסיונות בעולם ורעות, כי יקנאו בו ויאיבוהו, ויפסיד דתו, כמו שאמרו: “כיון שנתמנה אדם מלמטה – נעשה רשע מלמעלה”. וכן ההיוודעות לשלטון [=הקרבה לממשל ולשרים רמי המעלה], הבטחון ממנה בעולם הזה רחוק, והיא מפסידה הדת, כי לא ישגיח אלא במה שיקרבהו אליו. ואתה יודע סיפור דואג. זאת, והמלך אשר התקרב אליו משיח ה’ ובחיר ה’ ונביא”. ע”כ.

.

כמה מילותיו של רבינו חותכות בבשריהם של אלו אשר הפכו את לימוד תורתם לפרנסה, את אלו אשר הפכו את תורת ה’ לקרדום חוצבים, את אלו אשר איבדו את חיי העולם הבא בהופכם את התורה לכלי פרנסה ובכך חיללו את דת ה’ והחשיכו מאור דת האמת.

ובעיקר הבנתו הברורה של רבינו הטהור במה שכתב, “יש בהם תיקון הדת והעולם“, כלומר, כל מי שאינו עוסק במלאכה, כל מי שאינו מתאמץ על הבאת הטרף לביתו, כל מי שלא מנסה לפתח את עצמו מבחינה עסקית וכלכלית במלאכה איזו שלא תהיה, הרי הוא משבש את סדר העולם, וגורם רעה לעולם ולעצמו! ובמילים אחרות, כל מי שמתפרנס מן התורה ויושב ולומד כל היום, הרי הוא מחריב את העולם! וזה בניגוד למה שנוטים לחשוב, שבני הישיבות הם הם המחזיקים את העולם, לאמיתו של דבר, על פי רבותינו הטהורים, על פי שמעיה הטהור, הינם מחריבי העולם!

וכתב רבינו שאחת מן הסיבות לכך, הוא משום שכאשר יתבטל האדם ולא יעסוק באיזו שהיא מלאכה, יגיע לידי עוני, ועל ידי כן לא יהיה לו מה לאכול, ולא יוכל לפרנס את אנשי ביתו. ומה יעשה ישאירם חסרי כל? לא ישאר לו אלא לגנוב ולחמוס אחרים, והרי הוא גורם הפסד לעולם ויוצא מתקנות העולם! ולכן המון אנשים שנקראו רבנים במשך הדורות, על ידי שהתפרסנו מהציבור, נמנעו מלהוכיח את הציבור אשר להם, כי היו תלויים באחרים, ונתרשלו מלקיים מצות תוכחה ולעמוד בשער בת רבים, והרי גם בזה יש צד בהשחתת העולם!

ולכן מילותיו של רבינו כמו תמיד, הם המשקפות את המציאות, הם המוכיחות כמה חוקי התורה הם אמת, וכאשר סרים מן התורה והמצוות מגיעים לכשל גדול!

.

“כל תורה שאין עמה עבודה – סופה בטלה”!:

ושוב אמרו רבותינו והדגישו (משנה מסכת אבות פרק ב משנה ב): “רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון”. ע”כ. מה? כיצד יכול להיות? “כל תורה שאין עמה עבודה, סוף לימוד התורה הזו תהיה לבטלה? ולא רק זו, אלא תגרור עוון”? כן! הבן של כותב המשנה, מקבל ומעביר מסורת התורה שבעל פה, אומר בלא פחד וצועק, “כל מי שרק לומד תורה, סוף לימוד תורתו יהיה בפח! ולא רק זה, אלא שיהיה בה עוון, ויחטיא ויקלקל אחרים“! כן כן! זה כתוב במשנה, זה היה הראש החכם והמבריק של רבותינו הטהורים, אלו היו אבותינו שהלכו ודרכו בדרך אמת.

ורואים זאת בחוש בדורינו, שהמון רע-בנים שמתפרנסים מן התורה, בסופו של דבר משוחדים, מונעים, עושים מעשיהם הכל על פי הוראות של אחרים, ואינם פתוחים לשמוע דעות אחרות שנוגדות את דעת הציבור, שהרי הם מתפרנסים על ידם! ולכן הם מסוגלים לצאת בהצהרות של “לחסן את הילדים בכל מחיר”, או לומר, “מי שאינו מחסן את הילדים עובר עבירה”! רשעים ארורים, תורתם בטלה, ובוודאי גוררת עוון. ראינו זאת בחיסוני השקר-ונה הרעילים, ראינו זאת בלא מעט מקרים. והכל בעבור כי עשו תורתם קרדום חוצבים!

וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק ב משנה ב): “רוצה [לומר במילת] ב-“דרך ארץ” כאן, [הוא] העוסק בפרנסה. אמרו, “וגוררת עוון” – כמו שבארו במקום אחר, אמרו: “סופו שהוא מלסטס את הבריות“.

.

ומי שרוצה לזכות שהמלאכה שלו תהיה באופן כזה שיש בה כמה שפחות, “עול“, יעסוק בתורה בכל זמן פנוי, ויחכים בחכמה, ועל ידי כן יוריד ה’ מעליו את “עול” המלאכה. וזו הבטחה שנכתבה על ידי רבותינו במשנה (משנה מסכת אבות פרק ג משנה ה): “רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ”.

והנה לא אמר, “מעבירין ממנו דרך ארץ“, אלא אמר, “עול“, כי חובת המלאכה היא ברורה לכל אדם, אפילו יהיה אדם גדול שבגדולים, חייב ומחוייב לעסוק במלאכה, ואין אחד שיכול לפטור עצמו מן המלאכה לעולם.

ויפה דייק הרב מגירודני, שכתב (ר’ יונה מסכת אבות פרק ג משנה ה): “ועול דרך ארץ – לא יצטרך לעשות מלאכה הרבה לצורך פרנסתו, ובמעט יספיק לו לכדי חיותו”.

.

“אם אין תורה אין עבודה – אם אין עבודה גם אין תורה”:

וחיזק רבי אלעזר בן עזריה את ענין המלאכה, ואמר (משנה מסכת אבות פרק ג משנה יז): “רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה”. והיתה כוונתו לומר, שאם אדם לא לומד תורה, אין מה שיעודד אותו לעסוק במלאכה, כי התורה מצוה על כל אדם להיות אחראי על פרנסתו, ולדאוג לעשות כל מה שאפשר על מנת לפרנס את עצמו.

ועל דרך זו בדיוק, אמר החכם (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פב עמוד ב): “תניא, רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו, בעת ילדותו מהו אומר? וקוי ה’ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, בזקנותו מהו אומר? עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו”. ע”כ.

ורבים נטו לחשוב, כי מאמר זה שדרש רבי נהוראי, בא לומר, שכוונתו היתה שבנו ילמד ויעסוק רק בתורה בלבד! וזה ודאי שאינו ורחוק הוא מן השכל, ועבירה גדולה, וחילול ה’ גדול מאוד לייחס שטות כזו לתנא רבי נהוראי.

אלא, כוונתו היתה על דרך שאמר במשנה, “אם אין תורה אין דרך ארץ“. רבי נהוראי בניגוד לדעותיהם של חכמים אחרים, שלימדו את ילדיהם גם תורה וגם מלאכה. דעתו היתה שאין ללמד את הילד מלאכה מגיל קטן, אלא מגיל קטן ללמדו תורה בלבד. ואם תקשה, וכי במה יעסוק וכיצד יפרנס את ביתו לכשיגדל? רבי נהוראי יסביר, כי התורה עצמה כאשר בנו ילמד בה ויהגה בה, היא זו שתלמד אותו החובה להתעסק במלאכה, וזה דבר פשוט וברור שחייב לעסוק במלאכה ואין צורך לומר כן.

אמנם, לדעתו של רבי נהוראי, כאשר הוא ילמד את בנו רק תורה בלבד מגיל קטן, אז בנו בוודאי יקנה מידת בטחון גדולה יותר בכל מלאכה שלא יבחר בעתיד, מאשר אם ילמד אותו גם תורה וגם מלאכה, כי לדעתו, התורה היא זו שמלמדת הכל, ובעיקר מלמדת, שלא המלאכה מפרנסת, אלא ה’ יתברך הוא זה שמפרנס, ולכן לדעתו אם ילמד את בנו רק תורה, ממילא בנו יבחר במלאכה נקיה מן העבירות, תסור מעליו “עול” המלאכה הקשה, בנו לא יהיה גנב במלאכתו וכן על זו הדרך.

ובמילים אחרות, רבי נהוראי סובר שלימוד התורה בלבד בגיל קטן, יביא את האדם בגיל יותר גדול לעזרה גדולה לבחור את העבודה הקלה והנקיה ביותר, שיש בה את הריווח הגדול ביותר! והבן זה היטב.

.

ולאחר מכן, כפל התנא ואמר, “אם אין דרך ארץ אין תורה“, ואמר זה וכפל הענין, שמא יעלה על הדעת לאדם, שהוא זכה בכתרה של תורה אע”פ שהוא לא עובד ולא עוסק במלאכה, ומה שנקרא, “הצליח אע”פ שעקף את המערכת”…, וחושב שהצליח דרכו ללא עסק במלאכה. ואמר רבי אלעזר בן עזריה, שזו טעות גדולה, כי אם אין עבודה לאדם, תדע שאין לו גם תורה, וסוף תורתו תהיה בטלה ולא תתקיים! ודייק רבינו הטהור וכתב (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק ג משנה יז): “ירצה בזה, שכל אחד מהשנים מועיל למציאות האחר ומשלים אותו“. ע”כ. במילים אחרות מסביר רבינו, שרבותינו הטהורים בעלי המשנה והתלמוד היתה תפיסתם כזו, שלא ניתן לקיים עולם מתוקן אם אדם לא עוסק בסוג של מלאכה מסויימת ועושה הכל על מנת לפרנס את ביתו בכוחות עצמו. וכל המתפרנס מן התורה מחלל שם שמים!

.

ולכן אמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד א): “ת”ר: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; וי”א: אף להשיטו במים; רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות – מלמדו ליסטות. ליסטות ס”ד? אלא, כאילו מלמדו ליסטות“. ע”כ. שמעתם? רבי יהודה אומר בפה מלא, “כל מי שלא מלמד את בנו מלאכה שיעסוק בה, כל מי שאינו שולח את בנו ללימודי השכלה וחכמה שיפתח את עצמו מבחינה פיננסית, כאילו מלמד אותו לגנוב“! מה? מה יעשו יושבי הישיבות בזמנינו? מה יאמרו על מילים אלו? כיצד יתמודדו הורים ששולחים את בניהם ללמוד רק תורה בדורינו אנו? ומה יעשה הנער לכשיגדל? כיצד ישלם שכירות? כיצד יקנה בית? כיצד יקיים את ביתו? מי אשם שהילד חי בעוני אם לא ההורים? מי זה אשר הכשיל את הילד אם לא הוריו? אם לא הרבנים שהתירו להתפרנס מן התורה והפכו את דת ה’ למקור פרנסה, והחשיכו מאור דת האמת!

.

כיצד יקיים הנער את מה שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות דעות פרק ה הלכה י – יא): “דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה. אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע, כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך, ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה’ עמו”. ע”כ.

ושימו לב היטב, הרמב”ם קורא לאנשים שמחפשים מלאכה לאחר שיתחתנו = “טפשים“!! ומה היה אומר על מי שאינו מחפש מלאכה אף לאחר שיתחתן? מה היה אומר רבינו הטהור על האברכים שלומדים כל היום תורה? מה היה אומר רבינו על אלו שנקראים, “גדולי ישראל” שלא עבדו במלאכה והתפרנסו מן התורה? כמה בושה כמה חרפה לעם ה’!

.

ומכאן כל אדם יקח מוסר, כמה הוא צריך ללמד את בנו תורה ומלאכה, וכאשר יגדל הילד, ישלח אותו ללימודי השכלה וחכמה בתחום של מקצוע שיניב לו פרנסה בעתיד. ובכל תחום של לימודים שהילד אוהב או יכול לאהוב ולהיות מוצלח, ישלח אותו ללמוד.

וחלילה מלשלוח את הילד להיות בישיבות האורתודוקסיות של היום!! חלילה וחס מעשות זאת. ולא רק מפאת ההתבטלות מן המלאכה, אלא מן הדבר החמור ביותר, והוא שברוב הישיבות לומדים היום תורת מינות פרו-נוצרית המונעת על פי פרשנים שהרסו והחריבו את דת האמת, במילים אחרות, הלימוד בישיבות היום מקנה לילד תורה אחרת ולא תורת אמת! תורת פרו-נוצרית אלילית ומגואלת בדם רשעי המינים!

ברוב הישיבות מלמדים אותם את הספר שהחטיא את עם ישראל והוליך אותם אחר התוהו, הלא הוא ספר שולחן ערוך, שביטל קריאת התרגום בקריאת ספר תורה, ביטל את החובה לקרוא רק את התרגום בשתים מקרא ואחד תרגום. ביטל מעם ישראל את מצות התפילין בחולו של מועד. פסק שצריך להוציא שערות לסטרא אחרא, ועוד ועוד ועוד. ולכן אסור בתכלית האיסור לשלוח את הילד לישיבה, אלא כאשר יגיע הילד לגיל בגרות, חובה לשלוח את הילד ללמוד מקצוע!! וכל מי שמתרשל בזה ולא מלמד את ילדיו מקצוע, הרי זה מלמד אותם לגנוב ולחמוס ולהיות רשעים!

ויש היום המון מקצועות מעולים ונקיים היכולים להניב פרנסה טובה לילד, ועל ההורים לעשות כל השתדלות על מנת שבנם יהיה בקי בתורה, בספר משנה תורה של הרמב”ם, ובד בבד יעסוק במלאכה מכובדת וראויה.

.

ע”כ כתבתי מאמר ראשון בנושא זה. במאמר הבא אציג לפניכם את דבריו של רבינו הטהור הרמב”ם בכמה מקומות שכתב בענין החובה לעבוד, ועל האיסור החמור להתפרנס מן התורה. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.