שאלה: שלום לרב חן, יש לציין בתחילת שאלתי, ששינית את חיי, מעריכה מאוד את האומץ ואת האמת. בשיעורים האחרונים שלך, נוסף קו מחשבה שלא שמעתי בשום מקום אחר, ואפילו שהם דברים קשים אין ספק כי הם מובנים וישרים לאדם. אבל יש דבר אחד שלא כל כך הבנתי מדבריך. אמרת בשם הרמב”ם או לא זוכרת מי, שאסור לקרוא תהלים או כל פסוק אחר על מנת שהקריאה הזו תועיל לרפא את האדם. ומצד שני אמרת, שמותר לקרוא תהלים ולומר שתגן עליו זכות הקריאה. האם זה לא אותו רעיון? כאילו מה ההבדל?

ואם אפשר לדעת, אם יש אדם חולה חלילה, מה אפשר לעשות בשביל לעורר עליו רחמים?

תשובה: תודה רבה שמח לשמוע תבורכו עשרות מונים אמן. הדברים שאני אומר ומעביר הם חדשים גם לי, אבל מי שעוקב ומאזין, דבר אחד מעניין אותי וזו האמת. ומכיון שלא רק ה-“אני” מעניין אותי, אלא אכפת לי מהעם שלי, לכן איני שומר את הדברים בלבבי, אלא מעביר אותם לציבור, עם ידיעת ההשלכות היוצאות מכך. ותאמיני לי, אני מפסיד הרבה מאוד בשביל האמת הזו. אבל כבר אמר החכם באדם (משלי פרק כג פסוק כג): “אֱמֶ֣ת קְ֭נֵה וְאַל־תִּמְכֹּ֑ר חָכְמָ֖ה וּמוּסָ֣ר וּבִינָֽה“. ואמר דוד המלך (תהלים פרק פה פסוק יב): “אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח וְ֝צֶ֗דֶק מִשָּׁמַ֥יִם נִשְׁקָֽף”. וכי אין אמת בשמים? ודאי שיש! אולם אנו בני האדם יש לנו בחירה, ובכדי שהאמת תבוא אלינו צריכים אנו לדורשה ולבקשה כאן למטה. וכאשר עושים כן, אז צדק נשקף עלינו מן השמים. ויש משגיח שרואה את המעשים, ודי לו בכמה אנשי אמת, ממאה אלף אנשי שקר!

וכבר כתב הרמב”ם במורה (קאפח עמוד טז) “כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר, וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח, אלא על ידי שיתאים למעולה אחד, ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו, עד שיגיע לשלימות וירווח לו”. ע”כ. והרי לך שהרמב”ם העדיף תלמיד אחד עם שכל ישר, מאשר עשרת אלפים איש עם מוח עקום!

וכעת לשאלתך אענה בקצרה: כתוב במשנה (מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. שנאמר (ישעיה ס’) “ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר”. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס. רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר (שמות ט”ו) “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רפאך”. אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותיותיו”. ע”כ.

מה פירוש הדברים? נסביר בס”ד: יש לאדם חלילה חולה בביתו, והוא משתמש באחד מפסוקי התורה על מנת שתעלה רפואה לאנשי ביתו. ובשעה שאומר פסוק מן המקרא, נוגע לילד בבטנו, ומעלה בדעתו שזו הקריאה תגרום לרפא את הילד. על פניו לכאורה מחשבה טובה ומעולה, שהרי מחשבה זו מראה על אמונתו בתורת ה’, האמנה בפסוקי התורה וכו’ וכו’. אבל מגלים לנו חז”ל, שהוא יותר גרוע מ-הבא על אשת איש! שכן נאמר בתלמוד (בבלי בבא מציעא נט.): “הבא על אשת איש מיתתו במה? – ואני אומר להם: מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא“. ע”כ. אבל הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא! ומדוע? מכיון שהסיר עצמו מה’ יתברך ויחודו. כלומר, נטה קו במחשבתו שפסוקי התורה יכולים לרפאות, או להועיל, או לעזור. ובכך מה עשה? חשב שיש כח אחר מלבדו יתברך! ובאים חז”ל ללמד אותנו, שאין כח אחר מלבדו! ואפילו לא פסוקי התורה. כי לא משתמשים בתורת ה’ על מנת להתרפאות! וכן קרה בדיוק עם בית המקדש. חשבו בני אדם שהם יעשו עבירות, ובבוקר יבואו ויקריבו קרבנם ויסלח להם ה’ יתברך. ומה עשו בכך? את בית המקדש לרפואות! מה עשה ה’ יתברך? החריב את ביתו.

ועל זה אמר (ירמיהו פרק ז פסוק י – יא): “וּבָאתֶ֞ם וַעֲמַדְתֶּ֣ם לְפָנַ֗י בַּבַּ֤יִת הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר נִקְרָא־שְׁמִ֣י עָלָ֔יו וַאֲמַרְתֶּ֖ם נִצַּ֑לְנוּ לְמַ֣עַן עֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹעֵב֖וֹת הָאֵֽלֶּה: הַמְעָרַ֣ת פָּרִצִ֗ים הָיָ֨ה הַבַּ֧יִת הַזֶּ֛ה אֲשֶׁר־נִקְרָֽא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו בְּעֵינֵיכֶ֑ם גַּ֧ם אָנֹכִ֛י הִנֵּ֥ה רָאִ֖יתִי נְאֻם־יְהֹוָֽה”. וכתב הרד”ק, “המערת פריצים – וכי תחשבו הבית הזה כמו מערת פריצים? וכן הוא בעיניכם הבית הזה! מה שתחשבו שאתם נצולים בבאכם אליו, הוא כפל עונכם שתעיזו פניכם לבא אלי אחר עשותכם מה שמנעתי לעשותו. אין זה אלא פריצות ועזות מצח, וקשי לב, שתעשו הפך רצוני ותבאו לפני זה מרד גדול והכעסה! ולא תחשבו כי אני לא אראה מחשבותיכם הרעות, כי איני כמו בן אדם שיכול אחד לגנוב לבבו ולהראות לפניו מה שאין בלבו, כי אני ראיתי לבבכם וראיתי כי בבאכם אלי, אין לבבכם אלי, אלא בלבבכם שתעשו עוד את התועבות אשר עשיתם מתחילה“. ע”כ. ועל זה נאמר, “כל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה”. לכולם יש תשובה! אבל מי שמשתמש בתשובה בשביל לעשות עבירות, אחד כזה לא יזכה למעלת התשובה.

והנה משנה זו והדומים לה שהבאנו לעיל, הם קבלה למשה מסיני, כמו שאמרו חז”ל (משנה מסכת אבות פרק א משנה א): “משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה וכו'”. ומדוע הודיעו כן? כי כל “תורה” שלא באה בקבלה למשה, אסור לנו בשום פנים ואופן לקבלה. כל דבר שלא מסרו לנו בעלי התלמוד הבבלי והירושלמי, אסור לנו בשום פנים ואופן לקבלה! ואפילו אם בא אחד והראה אות ומופת, אסור לנו לקבלה. ותעייני בבקשה היטב, במה שכתב הרמב”ם בהקדמה לפירוש המשניות. ויש לחזור על הקדמה זו כמה פעמים, ואז תביני לא מעט דברים.

והנה כתב הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יב): “הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר”. ע”כ. והנה בעקבות דברי הרמב”ם האלו כנראה באה שאלתך.

וכמובן יש לציין ולדקדק בדבריו, שלפי דעתו הטהורה, אסור גם לקרוא תהלים או פסוקים על ה-“חולה” על מנת שתגן עליו זכות הקריאה. אלא מה שמותר זה דווקא לאדם הבריא לקרוא בשבילו! כלומר, אם יש אדם חולה בבית החולים חלילה, ורוצים לקרוא תהלים, או ללמוד תורה, על מנת שתגן עליו זכות הקריאה בלבד, הדבר גובל באיסור חמור! ואם תשאלי, מדוע כל זה? התשובה פשוטה ביותר. מכיון שה’ יתברך יתעלה שמו, לא רוצה שיסורו בני אדם בדעתם, ויחשבו שיש כח מאגי או מסטי לפסוקי התורה להועיל, ואז יהפכו את דברי התורה לרפואות! וזה דבר איום ונורא ופוגע במטרת ה’ בעולמו, ומוליד דברים רעים.

וכי זו מטרת התורה? לא! התורה באה ללמד את האדם מצוות מוסר ודעת, וכל זה על מנת שנדבק בבוראינו ונדע שהוא הכח היחיד בעולם. ולכן אם אדם יקרא פסוק ויגע בבטנו של חולה, או שבני אדם יקראו תהלים על מנת שתגן זכות הקריאה על האדם ה-“חולה”. כאשר החולה יקום מחוליו, מה יאמרו בני אדם? “קריאת התהלים עזרה” – “תהלים נגד טילים“. ויאמרו לחולה – “כמה תהלים קראנו עליך, והנה ברוך ה’ קמת”. ואז מה יכול להיות? יכנסו המון מחשבות מינות בליבות בני אדם. ואיזה מחשבות יכנסו בליבם? שהתורה חלילה משמשת לרפואות הגוף! ולאט לאט יסורו מן האמת הברורה. וסטיה אפילו קלה שבקלות ממחשבת ה’, ברבות השנים מובילה חורבן איום ונורא.

וכן הדבר יכול לקרות להיפך. אם יעשו כן, ויקראו תהלים או ילמדו תורה לרפואת החולה. וימות החולה חלילה. מה יאמרו כולם? “תראו אותם, לא עזרה להם תורתם” – “היכן ה’ יתברך מדוע לא שמע אתכם”. וכיוצא באלו הדוגמאות הרבות. ולכן, אין לך זריקת התורה ומטרותיה יותר גדולה מזו! ואפילו הבא על אשת איש פחות חמור מאותם אלו שנוהגים כך. מדוע? מכיון שהבא על אשת איש, זה הדבר עדיין בגדר “תאווה”, מכיון ש-“מים גנובים ימתקו”. אבל עדיין אינו כופר ביחוד ה’ יתברך, או במהות התורה, או במה שכתוב שם. ויכול לחזור בתשובה על חטאו.

ולגבי מה שכתב הרמב”ם שמותר לבריא לקרות תהלים או פסוקים על מנת שתגן עליו זכות הקריאה. כמובן יש הבדל ניכר בין “זכות” הקריאה, לבין קריאת פסוק והחשבתו להגנה. ואף שלעיני המתבונן הדבר נראה אותו ענין, אמנם למעיין היטב, המרחק ביניהם הוא עצום! ואתן כמה דוגמאות:

הקורא פסוק מן התורה ומעלה בדעתו שיש בכח הפסוק עצמו לגרום לרפאות, הרי הוא ישתמש דווקא בפסוקים המורים על הרפואה. ויוצא לפי דעתו, שיש בכח הפסוקים עצמם, ובאמירתם, להועיל ממש, או לגרום לתועלת. והתוצאות של כך, הם הרסניות העלולות להביא את האדם לידי כפירה נוראית. שהרי אם יתרפא בנו, יכול ליתן מעתה והלאה חשיבות לפסוקים עצמם ולעזוב את ה’ יתברך לאט לאט. ואם לא יתרפא בנו, יכול לכפור בתורה, ולומר, “הנה לא הועילה התורה הזו”, ואז ינטוש את הכל ויהיה כופר גדול!

אבל הקורא פסוק כאשר הוא בריא, ואומר שזכות הקריאה תגן עליו. אין הדבר מושלך כלפי הפסוק, אלא הזכות עומדת לפני הבורא במחשבתו של האדם, והוא יחליט בדעתו כיצד לכוין את האדם. ומכיון שהוא בריא ולא חולה, ולא נמצא בצרה. אין כאן חשש שיגיע לידי כפירה מסויימת לחשוב שזכות הקריאה עזרה לו במשהו. ויותר מזה, כאשר מבין האדם בדעתו שזכות הקריאה תגן עליו, הוא לא ימנע עצמו מלקרות גם את הפסוקים הללו (דברים פרק כח פסוק יט – כב פרשת כי תבוא): “אָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ: יְשַׁלַּ֣ח יְהֹוָ֣ה׀ בְּ֠ךָ אֶת־הַמְּאֵרָ֤ה אֶת־הַמְּהוּמָה֙ וְאֶת־הַמִּגְעֶ֔רֶת בְּכָל־מִשְׁלַ֥ח יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֑ה עַ֣ד הִשָּֽׁמֶדְךָ֤ וְעַד־אֲבָדְךָ֙ מַהֵ֔ר מִפְּנֵ֛י רֹ֥עַ מַֽעֲלָלֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר עֲזַבְתָּֽנִי: יַדְבֵּ֧ק יְהֹוָ֛ה בְּךָ֖ אֶת־הַדָּ֑בֶר עַ֚ד כַּלֹּת֣וֹ אֹֽתְךָ֔ מֵעַל֙ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: יַכְּכָ֣ה יְ֠הֹוָה בַּשַּׁחֶ֨פֶת וּבַקַּדַּ֜חַת וּבַדַּלֶּ֗קֶת וּבַֽחַרְחֻר֙ וּבַחֶ֔רֶב וּבַשִּׁדָּפ֖וֹן וּבַיֵּרָק֑וֹן וּרְדָפ֖וּךָ עַ֥ד אָבְדֶֽךָ”. היש אדם “נורמלי” שיקרא פסוקים אלו כאשר בנו חולה? בוודאי שלא! ומדוע? כי הוא חושב שבכח הפסוק והנאמר בו לרפאות את בנו! אבל אדם שמבין שזכות הקריאה תגן בעדו כאשר הוא בריא, הוא לא מייחס חשיבות לנאמר בפסוק, אלא מייחס חשיבות לרצון ה’ יתברך. ומכיון שרצון ה’ יתברך שנפיק מוסר מתורתו, הוא יקרא את הפסוק שהכי מקרב אותו לה’ יתברך ומכניע את לבבו. כי שבירת הלב מלפניו היא העיקר!

וכמה חורה לי על בני אדם שלצערי השתבשו בדעתם, ומפחדים לעלות לתורה בפרשיות של “קללות”, וכמה צעקתי על זה שהייתי צעיר. בושה וחרפה, הפכו את התורה לקללה! וכי אם אדם יעלה בפרשיות שנאמר שם קללות, הוא יהיה מקולל? הזיה אחת גדולה ובושה לעם ה’! וזה מה שרצה ה’ יתברך להרחיק אותנו. שנדע, כי אין ביכולת התורה לרפא! אין ביכולת בית המקדש לרפא! כאשר אנו עושים רצונו יתברך, זכות העשיה עולה לפני ה’ יתברך, והוא יתברך מגן עלינו. והדבר פשוט ביותר. וכל חיי רדפתי אחר עליות התורה שנאמר בהם דברים קשים, וכל זה על מנת לשבור את הלב, כדי שאדבק בו יתברך.

וכל הדברים האמורים כאן, הם חונים גם על ענין, ציצית. מזוזה. תפילין. וכל המצוות. שאין המצוות באות לשמירת הגוף, אלא על מנת שעל ידם נזכור את ה’ יתברך.

והוא הדין בענין ה-“קמיעות” – שחלילה על האדם לחשוב שיש בהם תועלת, או שקמיע מסוגל להועיל בדבר מה. ודעי לך כי דבר זה אינו חדש. אלא כבר היה בזמן חז”ל, והשתדלו הם לרחק את בני האדם כמה שיותר מדבר זה. וראינו כמה היו בני אדם טמועים במחשבת הקמיעות, שסברו שיכולים להועיל להם חלילה. עד שאמרו חז”ל שמותר לאדם לצאת בקמיע של מומחה ביום שבת ואין בזה משום טלטול. ולא שיש בדבר זה כח להועיל חלילה, אלא בני אדם חשבו שיש בזה כח. ולכן אצלם נהיה לבוש הדבר ואינו מטלטל.

וכמו שכתב הרמב”ם במורה (קאפח עמוד קנח’): “אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת ומופשטת מכל פעולה, לא יהיה לו שם נגזר כלל. אלא שם מיוחד להורות על עצמותו. ואין אצלינו שם בלתי נגזר כי אם זה. והוא “יהוה” שהוא שם המפורש בסתם, [ו]אל תחשוב זולת זה. ואל יעלו על לבך הזיות [של אותם] כותבי קמיעות, ומה שתשמע מהם [דמיונות והבלים], או תמצא בספריהם הטפשיים, שמות [“קודש” לפי דעתם המשובשת], שהם מצרפים אותם, ש[לפי האמת] אינם מורים על שום ענין כלל. וקוראים אותם [בדעתם המשובשת] “שמות”, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, וש[אותם שמות] עושים נפלאות [חלילה וחס]. כל הדברים הללו, [הם הזיות ו]ספורים שאין ראוי לאדם שלם [וחכם בעל שכל] לשומעם, כל שכן לסבור אותם. ולא יקרא שם המפורש בשום אופן, זולת [מלבד] זה השם [יהוה] בן ארבע אותיות”. ע”כ. וקל להבין דבריו וההשלכות לכל אחד שצריך לקחת מאמרותיו. וכבר ביארנו כל זה במאמרים בפני עצמם – “קמיעות – הבל ובדיה”.

ולגבי שאלתך. מה יעשה אדם כאשר יש חולה חלילה בביתו, או שצריך ישועה מאת ה’ יתברך. הדבר פשוט ביותר, אם מדובר בילדיו הקטנים, ראשית כל על האדם לעשות תשובה על מעשיו, ולהתוודות על חטאיו. ולהתפלל לפני הבורא יתברך שירחם על ילדיו, ויפייס אותו יתברך במילים מעומק הלב. ועל ידי כל זה ישבר ליבו של האדם ויחזור בתשובה ויבין שרק אצל ה’ יתברך נמצאת הרפואה. וממילא מובטח שתוסר המחלה. כי הסיבה לחולי הילד הקטן, הוא בעבור הוריו. ואם ההורים מבינים המסר, וחוזרים בתשובה, ויסירו הסיבה, גם תוסר המחלה.

ולכן אמרו חז”ל בתלמוד (בבלי בבא בתרא קטז:): “דרש ר’ פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנא’: חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה”. ומה שאמר, “ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים”, הכוונה ילך אצל חכם והחכם ילמד אותו כיצד להתפלל בצורה נכונה על מנת שתקובל תפילתו. וכאשר כתבתי כן מצאתי לרבינו המאירי (בית הבחירה שם): “לעולם יהא לבו של אדם בטוח שהתפלה כשהיא נעשית כתקנה מבטלת את הגזרה, ומי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו או אחד ממיני הצרות ילך אצל חכם, וילמוד הימנו דרכי התפלות ויבקש רחמים שנאמר חמת מלך וכו’ ואיש חכם יכפרנה”. ומה פירוש? חכם אמיתי בתורה ילמד את האדם לחזור בתשובה ולהתפלל בצורה נכונה, שתועיל העשיה לרצות את ה’ יתברך. והוא יתברך ירפא את ילדיו. ולמדים אנו מכל זה, שאין כח אחר, לא קמיעות, לא פסוקי תורה, לא שום דבר אחר, היכול לרפאות את הילד, מלבד ה’ יתברך! והמשתמש בדברים אלו וכיוצא בהם, איבד את חיי עולם הבא.

וכאשר אדם מבין את זה כל זה. מה הוא נעשה? תמיד דבוק אליו יתברך! אינו הולך להוזי הזיות ועושה טקסים וסגולות על מנת לרפאות את ילדיו. שזה גם אם יתרפאו ילדיו, הרי זה איבד את עולמו! ואם מדובר באדם גדול, או בילד מבין קרוב לגיל מצוות, או מעל. יאמר לו שיחזור בתשובה על מעשיו. וילמד אותו כיצד להתפלל לפני בוראו. וכן על זאת הדרך.

וכך אני נוהג עם ילדי שחנן אותי ה’, יאריך ימיהם בטוב אמן. ולא מעט פעמים כאשר בתי הגדולה ישמרה ה’, היתה חולה, אמרתי לה להתוודות לפני ה’ יתברך ולחזור בתשובה על מעשיה. ואף שאני יודע שכל החולי אשר בא לה, זה בעקבות עוונתי ומעשי. אבל הדרכתי אותה ולמדתי אותה שתמיד תייחס הדבר אל עצמה ותפשפש במעשיה. וכן עושה עד היום.

ולכן אמרו בתלמוד (ירושלמי ונציה מסכת ברכות פרק ט דף יג טור א): “רבי יודן אמר משמיה דידיה, בשר ודם יש לו פטרון, אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום, אלא בא ועומד לו על פתחו של פטרונו, וקורא לעבדו או לבן ביתו והוא אומר איש פלוני עומד על פתח חצירך שמא מכניסו ושמא מניחו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אם באת על אדם צרה, לא יצווח לא למיכאל, ולא לגבריאל, אלא לי יצווח. ואני עונה לו מיד“. ע”כ. ומכאן תלמדי שאסור לבקש שום דבר מן המלאכים. אלא תמיד הפניה היא אליו יתברך. וזו כל מטרת התורה. וכל מי שלימד אחרת, כל מי שנטה מן הדרך הזו, סר מדרך התורה! ודי לך את השואלת כעת בדברים אלו, ויש הרבה להאריך בהם, אבל אינו הזמן.

ברכה והצלחה. חן שאולוב – ספרדי טהור.