נשאלתי לחוות דעתי, באחד שמקצועו הוא ענין השירה והניגון. ושאלתו, האם יש איסור ללמד בנות ישראל לנגן בכלי נגינה כגון “פסנתר” – “גיטרה” וכן על זאת הדרך. ושאלתו מטעם קרבה לערווה, האם הדבר מותר או אסור.

תשובה: הנה בתחילת התשובה הזו, יש לעמוד על נקודה ראשונה שעלה בדעתי לברר, האם יש איסור ללמד אדם לנגן בכלי שיר. שמכיון שנחרב בית המקדש, יש איסור לכאורה לנגן בכל כלי שיר היום. כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תעניות פרק ה הלכה יד): “וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן, ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר (ישעיהו כ”ד): בשיר לא ישתו יין, וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין“. עכ”ל.

והנה הנלמד הפשוט מכאן, שכל הגזירה הזו של חז”ל, היא על מנת להרחיק את האדם מן השמחה המיותרת אפילו שמדובר בשירי קודש, כלומר, שלעולם יראה עצמו כאבל, ואם ינגן בכלי שיר בוודאי שהשמחה הזו תעביר ממנו זכרון בית המקדש החרב בעוונותינו הרבים. וכמו שאמרו רבותינו בתלמוד (בבלי ברכות לא.): “אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: “אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה”, אימתי? בזמן שיאמרו בגוים, “הגדיל ה’ לעשות עם אלה”. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה”. ע”כ. והנה רשב”י משתמש בלשון, “אסור“, משמע שלעלות על שפתיו צחוק מוגזם הדבר גובל בלשון איסור. ולמה כל כך החמירו? מפני שבית המקדש חרב.

ואם ביתו של האדם היה חרב חלילה, היה לו מקום לצחוק? לא! אם היה יושן בחוץ ללא כרים וכסתות, היה מעלה צחוק על שפתיו? ודאי שלא. וכמובן, אין הכוונה של רשב”י לשלול השמחה והחיוך חלילה, כי זה אחד מן הדברים החשובים שיש לאדם, וגדול המלבין שיניים ממשקהו חלב. אלא כוונתו הטהורה, שלא יגיע אדם למצב שהוא פורק מעצמו את זכרון חורבן בית המקדש. והכל לפי האדם ושיעורו.

וכמובן, שכל אלו הענינים של השירה והשחוק, מדברים במצב, כאשר אדם עושה אותם שלא לצורך חיוני. אמנם, כל דבר הנעשה לצורך, כגון, להתפרנס ולהביא טרף לביתו, או שהוא שוחק עם ילדיו, או שהוא מחנך במקצועו, בוודאי הדבר שמותר ויכול לשמח ולגרום לילדים לצחוק ולהיות מאושרים ושמחים. כלומר, רצוני לומר לקורא, שמה שאמרו חז”ל הכל הוא בגדר ההרחקה מן השכחה של חורבן בית המקדש, כלומר, שיערו בדעתם הגדולה על פי הכלים שהיו בזמניהם, איזה מן הדברים יביאו את האדם לידי שכחת חורבן בית המקדש.

אבל כמובן שכל דבריהם היה בסתם אדם העושה כן לתומו. אבל כל שעושה לצורך, פרנסה, חינוך, או שעושה כן על מנת לא להיות שקוע בדיכאון או בעצבות, או שעושה כן על מנת להפיג את מחשבותיו מדברים אחרים, בוודאי שהדבר מותר ופשוט. ובפרט בדורינו אנו, שרבים מן הדברים החמורים פי כמה מהשירה, משכחים מאתנו כל זכר לחורבן בית המקדש, ופעמים שהשירה עצמה כאשר היא נאמרת בתשבחות לבורא עולם על ידי האדם עצמו, היא זו שמזכירה את חורבן בית המקדש. בכל אופן אין בכל הדברים האלו, להתיר לנגן בכלי שיר סתם כך, אלא דווקא לעת הצורך, או לעת פרנסה. שבוודאי הדבר מותר. וכבר שבחו רבותינו הטהורים בעלי התלמוד והמשנה את המלאכה, וכמה חשוב לאדם שיהיה לו מלאכה לזון את אנשי ביתו, וחביבה היא המלאכה מאוד.

***

ולאחר שעמדנו על הענין הנ”ל, כעת נפנה לשאלת השואל, האם מותר לו ללמד בנות ישראל הרוצות ללמוד ניגון ושירה. והנה צריכים אנו לדברי רבינו הטהור (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כב): שכתב: “אסור להתייחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה, חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה וכו’ … ואיסור ייחוד העריות מפי הקבלה [למשה מסיני ולכן זהו איסור מהתורה להתייחד עם אשה נשואה] … כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה, ואף על פי שאינה ערוה, בכלל ייחוד עריות היא, ושמאי והלל גזרו על ייחוד כותית, נמצא כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה בין ישראלית בין כותית מכין את שניהן מכת מרדות האיש והאשה, ומכריזין עליהן וכו’ … כל אשה שאסור להתייחד עמה אם היתה אשתו עמו ה”ז מותרת להתייחד מפני שאשתו משמרתו.

מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם ונמצא מתגרה בנשים, וכן אשה לא תלמד קטנים מפני אבותיהן שהן באין בגלל בניהם ונמצאו מתייחדים עמה, ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו … אסור לתלמיד חכם לשכון בחצר שיש בה אלמנה אף על פי שאינו מתייחד עמה מפני החשד, אלא א”כ היתה אשתו עמו … אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות, אמרו חכמים בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו וקבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה שנאמר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות.

ואמרו חכמים גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות, [ועוד] אמרו חכמים רוב בגזל מיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע … לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן, ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול, גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד … וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אשה, שמנהג זה [כלומר לישא אשה], גורם לטהרה יתירה, גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד”. עכ”ל.

והנה כעת נעלה כמה מסקנות לפי דבריו של רבינו. רבינו כותב כך: “כל אשה שאסור להתייחד עמה אם היתה אשתו עמו ה”ז מותרת להתייחד [להמצא עמו], מפני שאשתו משמרתו”. כלומר, חזקה בידינו, שכל זמן שאשתו של אדם נמצאת עמו, לא יבוא לעשות טעות עם אשה אחרת, עד כדי כך, שמותר לאדם להמצא בחדר אחד עם אשה שאסור לו להתייחד עמה, כל זמן שאשתו עמו, שמכיון שאשתו עמו לעולם אין חוששין שתצא תקלה.

ולא זו בלבד, רבינו ממשיך וכותב, “מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם ונמצא מתגרה בנשים, וכן אשה לא תלמד [ילדים] קטנים מפני אבותיהן, שהן באין בגלל בניהם, ונמצאו מתייחדים עמה, ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו”.

והנה בראשית הדברים, יש לשים לב להבדל הדק בין האיש לאשה. שאצל האשה רבינו מעלה, שלעולם לא תלמד האשה ילדים קטנים באופן שהאבות נמצאים איתם בשיעור ויושבים שם, בין רווקה בין נשואה. אמנם אצל האיש, הדבר אסור רק באופן שאין לו אשה, אמנם אם יש לו אשה, מותר לו ללמד, אפילו אם אשתו לא נמצאת עמו באותו המקום, שכן סיים רבינו וכתב, “ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו”.

והנה יש לשים לב לדבר חשוב, שכל האיסור הזה בענין הלימוד לילדים של ההורים, הוא דווקא כפי שהיה נהוג בזמניהם, שהיו האבות והאמהות נמצאים ויושבים עם ילדיהם בשעה שהמלמד\ת היתה מעבירה את השיעור לילדיהם. אולם כיום, שאנו שמים את הילדים במסגרות החינוך, ולא יושבים עמהם בתוך המסגרת, כמובן שאין שום בעיה הלכתית לכך. מכיון שאין אנו נמצאים במערכת החינוך.

ועולה לכאורה, שכל זמן שהדבר לצורך לימוד, מותר ללמד לאחרות אפילו אין אשתו עמו. אולם אחר המחשבה, נראה שאין ללמוד מכאן לענין זה. ומדוע? מכיון שכל מה שכתב רבינו לענין האיש שמלמד, הוא שמלמד את הילדים של האשה, ואינו מלמד את האשה עצמה בינה לבינו. ובוודאי לי שאם היה הלימוד בינו לבינה, ואין אשתו עמו באותו מקום, רבינו לא היה מתיר כן. וכל מה שהתיר, זה דווקא שמלמד את הילדים של הנשים, שהם נמצאות שם בשעה שהוא מלמד את ילדיהם, אבל ללמד את הנשים עצמם בלעדי האשה זה וודאי שאינו.

ולכן סיים רבינו את דבריו בהשקפה הנכונה בדברים אלו וכתב: “ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול [לחטאים], גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד … וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות”.

והרי לך שהדברים צריכים להשקל היטב היטב לפני שמתירים אותם. וכעת נכתוב את המסקנות:

מותר ללמד מקצוע נגינה ואין בזה איסור של שמחה בזמן שבית המקדש חרב. שכל שהוא לצורך פרנסה ולימוד, הדבר מותר. יש לציין, שאם מדובר בשירים שאינם צנועים, כגון שירי אהבה עם מילים בוטות ולא צנועות, וכיוצא בזה, הדבר אסור בהחלט, ופשוט, ואיני צריך לכותבו אלא מפני הדוחק.

מורה לנגינה המתפרנס מלימוד הניגון וכיוצא בזה, ורוצה ללמד בנות ישראל לנגן בכלי נגינה, אין לעשות כן, אלא אם כן הוא נשאוי, וגם באופן זה, צריך שאשתו תהיה עמו בשעה שהוא מלמד, אבל אם לא נשאוי, ואין אשתו עמו באותו הזמן, לפי דעתי הדבר גובל באיסור חמור מאוד.

ואני ממליץ, גם באופן שאשתו עמו, לא לסגור את הדלת בחדר הלימוד, אלא להשאירה פתוחה. כמובן שיש להקפיד על כללי הצניעות, שתגיע האשה באופן צנוע, ושחלילה לא יהיה נגיעה אפילו הקטנה ביותר בין האיש לאשה. ויפסיד כל כספו ולא יביא עצמו לידי מכשול.

אשה שרוצה ללמד גברים, לא תלמד אותם כלל, בין רווקה בין נשואה. אלא תלמד נשים בלבד ותמצא ריווח ושמחה מן השמים.

כל מה שכתבתי כאן זה מצד הדין, אבל בהמשך הזמן, יש לאדם המלמד לדאוג, שהחברה שבבעלותו תדאג, שיהיה מלמדים לגברים, ומלמדת לנשים. וישמרו על הצניעות כמה שיותר. ויתברכו מפי עליון. וכל השמור מלמטה ה’ יתברך שומר עליו מלמעלה.

עד כאן כתבתי הנראה לעניות דעתי. מאת: חן שאולוב ספרדי טהור.