.

***

“לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק“

הנה כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה יז): “לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה, ואחת אשת איש“. ע”כ. ובדין זה שכתב רבינו, יש לעמוד על כמה דברים:

א) אלו שמפרשים ש-“פרע ראש” הכוונה ל-“גילוי הראש“, מבואר לשיטתם מדברי רבינו, כי כל אשה פנויה, גרושה, אלמנה, חייבות בכיסוי ראש מלא! וזה ודאי שאינו! כי כל חיוב “כיסוי ראש” הוא רק מצד היותה אשת איש! ופנויה, גרושה, אלמנה, וכל אותן נשים שיכולות להנשא לגבר, לא רק שלא צריכות ומחוייבות בכיסוי הראש, אלא שלפי דעתי צריכות להוריד את כיסויין אם נוהגות בכך! שכן עושות דבר שלא צוו, ומראות עצמן נשים נשואות.

וכן מוכח ממה שכתב רבינו ודייק, “לא יהלכו בנות ישראל“. וכינוי זה של, “בנות ישראל“, הוא כינוי כללי לכלל הנשים, בין הפנויות ממש, בין הגרושות, בין האלמנות, ובין הנשואות. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ט): “מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות“. והרי שקרא גם ל-“פנויה“, “בנות ישראל”.

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות אישות פרק טו הלכה כ): “וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח”. ע”כ. והנה מוכח שגם לנשואה קרא רבינו בגדר, “בנות ישראל“. והרי שמוכח בוודאי, כי כאשר רבינו כתב “פרועי ראש“, הכוונה שלא ילכו כלל הנשים היהודיות פזורות שיער!

ואם תשאל, מפני מה רבינו כתב, “ואחת אשת איש“? והרי, כבר כתב כן בהלכות אישות! אלא התשובה פשוטה ביותר, שכן הלכות אישות, אלו הם הדברים שבין הבעל לאשתו. ושם הוזהרה האשה שלא תצא בשיער פזור ושלא תצא בלא כיסוי, מצד היותה מחוייבת כך לבעלה! ולימד רבינו שם שהבעל יכול להוציא את אשתו ללא כתובה אם עברה על אותם הדברים. ולכן לא רק שרבינו היה צריך להביא כאן שגם נשים נשואות אסורות בפריעת הראש, אלא היה מחוייב להודיע ענין זה כאן! מכיון שמדובר כאן בהלכות איסורי ביאה. וכל אותם הדברים שרבינו כותב כאן הם על מנת שלא תתחלל הארץ בזנות. שכן גם אשה פנויה, בין גרושה, בין אלמנה, ובין פנויה לגמרי, אפילו טובלות לטהרתן, אסורות ללכת עם איש בלא קידושין ובלא כתובה. שכן כתב רבינו הטהור (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה שנה): “והמצוה השנ”ה, היא שהזהירנו, שלא לבוא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין, והוא אמרו ית’ (שם) “לא תהי’ קדשה מבנות ישראל”. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין, בלשון אחר, והוא אמרו (קדושים יט כט) “אל תחלל את בתך להזנותה“. ולשון ספרא אל תחלל את בתך, זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות.

ושמע ממני, למה כפל לאו זה, בזה הלשון, ואי זה ענין הוסיף בו. וזה שכבר קדם מדיניו יתעלה, שהבועל בתולה בין שיהיה מפתה או אונס, אינו חייב שום עונש מן העונשים, אלא קנס ממון לבד, ושישא אותה כמו שהתבאר בכתוב (משפטי’ כב כי תצא כב).

והיה עולה במחשבתנו כי אחר שזה הדבר אין בו זולת קנס ממון, שיהיה דינו הולך כדין דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו מממונו מה שירצה או יפטרהו במה שיש לו אצלו, שיהיה כמו כן מותר לו שיקח בתו הנערה ויתנה לאיש שיבעל אותה ויפטרהו מזה, אחר שזה זכות מזכיותיו, כלומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה, או גם כן יתנה לו על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינרים.

ו[לכן] הזהיר מזה ואמר לו, “אל תחלל את בתך להזנותה”. לפי שזה שדנתי בו לענשו ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה שיפתה איש או יאנוס, אבל שיהיה העניין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך [היתר] לזה. והראה בזה הטעם ואמר (קדושים שם, עי’ ש”ה עמ’ קיד – טו) “ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה”. לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט, אבל כשיהיה הענין בבחירה והסכמה [חלילה], ירבה זה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה מאוד ומשובח בזה הפסוק, והוא נאות לכל מה שזכרוהו החכמים ולמה שהסכימו עליו הדינים התוריים. וזה הלאו כלומר לאו דפנויה לוקין עליו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בכתובות וקדושין”. ע”כ.

והרי, שכל אשה פנויה ההולכת בפיזור שערותיה, מגרה ומושכת את הגברים, ויכולים לבוא לידי מעשה, ויהיו לוקין שניהם מן התורה! וכן כתב רבינו בספרו הגדול משנה תורה (רמב”ם הלכות אישות פרק א הלכה ד): “קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר (דברים כ”ג): “לא תהיה קדשה מבנות ישראל”, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין, לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה“. ע”כ. והרי דבריו של רבינו מכוונים ועולים יפה, ויש טעם חזק לדבריו, מדוע גם אשה פנויה\גרושה\אלמנה מחוייבות לאסוף שיער ראשן ולא ללכת בפריעת הראש חלילה!

עוד טעם נכון עלה בדעתי מפני מה רבינו כתב כאן והזכיר, “ואחת אשת איש“, שהנה רבינו בא גם הזהיר לאשה שהיא “עגונה“, שאף שאין בעלה נמצא כמה שנים מספר, ולא מקפיד כעת על איך שיוצאת היא מן הבית. בכל זאת מכיון שנשואה היא, אסור לה ללכת עם שיער פזור, אע”פ שראשה מכוסה במטפחת המעידה עליה כי אשת איש היא. ולכן מה שכתב רבינו, הוא אזהרה כללית לכל בנות ישראל, שלעולם ועד, אינן יוצאות בפיזור השיער. אלא שהנשואה מחוייבת לכך [=בפירוע ראש גמור], גם מצד היותה אשת איש. וגם מצד מנהג שנהגו בנות ישראל. והפנויה מחוייבת בכך רק מפני שכך היה מנהג בנות ישראל שקידשו עצמם במנהגי צניעות. ואין לך מעלה משובחת כמו הצניעות.

ב) הנה באמת שנוראות נפלאתי כיצד עיקמו את דברי רבינו הטהור במה שכתב, “לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה, ואחת אשת איש”. ע”כ. ורצו לומר שמה שנאמר, “פנויה” הכוונה לגרושה או אלמנה. ובכך אותם מפרשים, עברו, החמירו, הכשילו את בנות ישראל הצדיקות. כי כאשר פירשו בלשונו של רבינו, “פנויה” לאשה גרושה או אלמנה, בכך התירו לכל בת ישראל ללכת בשיער פזור ומפוזר! וענין זה החטאת הרבים שאין כדוגמתה! שכן כל אשה פנויה כאשר מפזרת שערות ראשה, מגרה המון בני אדם ומכשילם שיתגרו בה ויבואו להיות עמה! ועוד מגרעת גדולה בפירושם, הוא שהחמירו בפירושם שבנות ישראל הגרושות והאלמנות יהיו מחוייבות בכיסוי הראש כדין הנשואות! והחמירו על חייהם בחינם!

וכעת אציג כאן כמה דוגמאות פשוטות, המוכיחות, שבכל מקום שרבינו כותב, “פנויה” הכוונה לאשה פנויה לגמרי, ולאו דווקא לאשה גרושה או אלמנה בלבד.

.

***

“פנויה = בין גרושה, בין אלמנה, בין פנויה ממש”

דוגמה א’: והנה מלשון רבינו הרמב”ם שאציג כאן, מוכח שבכל מקום שכותב “פנויות” הכוונה לאשה שמעולם לא התחתנה ולא ידעה גבר. כמו שכתב (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ג): “והדברים האלו אסורין בחייבי לאוין, ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה“. עכ”ל. והנה רבינו הטהור מגלה דעתו בלשונו, שאצלו לשון “פנויה” היא בין בתולה לגמרי שמעולם לא התחתנה, ובין בעולה, כלומר, גרושה. ולכן כאשר רבינו אומר, שבנות ישראל לא תלכנה בפריעת הראש, הכוונה גם לפנויה ממש.

דוגמא ב’: כתב רבינו (רמב”ם הלכות יבום וחליצה פרק ה הלכה כג): “קטנה שראויה למאן והחרשת אף על פי שקידושי שתיהן מדברי סופרים כמו שבארנו, שני מיני קידושין הן, קטנה יש לה קידושין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וקידושיה תלויין עד שתגדיל, וחרשת תקנו לה נישואין כדי שלא תשאר פנויה לעולם, לפיכך אם היו כל היבמות הבאות מבית אחד קטנות או חרשות ביאתה של אחת מהן פוטרת את כולן”. ע”כ. והרי שמוכח וברור מדברי רבינו שהפנויה היא גם זו שמעולם לא התחתנה.

דוגמא ג’: כתב רבינו (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה ג): “כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה, ואף על פי שאינה ערוה בכלל ייחוד עריות היא, ושמאי והלל גזרו על ייחוד כותית, נמצא כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה בין ישראלית בין כותית מכין את שניהן מכת מרדות האיש והאשה, ומכריזין עליהן, חוץ מאשת איש שאע”פ שאסור להתייחד עמה אם נתייחד אין לוקין, שלא להוציא לעז עליה שזינתה ונמצאו מוציאין לעז על הבנים שהן ממזרים“. ע”כ. ומי שמפרש בענין פרוע ראש, שפנויה הכוונה לגרושה או אלמנה, צריך לפרש שתמר היתה גרושה או אלמנה, וגם כן יצא לפי דעתו, שמותר להתייחד עם אשה פנויה לגמרי, וכל האיסור הוא רק להתייחד עם אשה גרושה או אלמנה, אמנם ייחוד עם פנויה לגמרי מותר. וזה עיוות הדין גמור.

ומבואר יוצא מן הדוגמאות הללו, כי כל אשה וכל בת ישראל, אסורות לצאת בפריעת הראש, כלומר אסורות לעולם לצאת בפיזור שיער! וכל זה על מנת לשמור על גדרי הצניעות שלא יבואו לחלל את הארץ ולגרום לזנות בעם היהודי, אשר קיבל תורת אמת וחיי עולם נטעה בתוכינו.

.

***

“טפח באשה ערוה”

והנה נחתום ענין זה במה שאמרו בתלמוד (בבלי ברכות כד.): “אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? [למה אמר דבר זה רבי יצחק?], אילימא לאסתכולי בה [אם תאמר שאמר דבר זה על מנת שלא יסתכל באשה נשואה], והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך, כל המסתכל באצבע קטנה של אשה [נשואה, על מנת להנות מיופיה], כאילו מסתכל במקום התורף!

אלא [מה שאמר רבי יצחק, “טפח באשה ערוה” הדבר אמור], באשתו, ו[מדבר אך ורק] לקריאת שמע. [כלומר, מה שרבי יצחק בא לומר, שכאשר אדם קורא קריאת שמע, אין הוא יכול לקרוא כנגד טפח מגולה שבאשתו]. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר, “גלי שוק עברי נהרות“, וכתיב, “תגל ערותך וגם תראה חרפתך”. אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר, “כי קולך ערב ומראך נאוה“. אמר רב ששת: “שער באשה ערוה“, שנאמר, “שערך כעדר העזים“. ע”כ.

וכתב רבינו הטהור בעקבות דברים אלו (רמב”ם הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה טז): “כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגלים עד שירחיק, כך אסור לקרות כנגד הערוה [=גילוי! שהוא מביא להרהור], עד שיחזיר פניו. אפילו כותי או קטן, לא יקרא כנגד ערותן, אפילו מחיצה של זכוכית מפסקת, הואיל והוא רואה אותה, אסור לקרות עד שיחזיר פניו. וכל גוף האשה ערוה [מכף רגלה עד ראשה], לפיכך לא יסתכל בגוף האשה [אפילו במקומות שמותר לאשה לגלותן] כשהוא קורא [קריאת שמע]. ואפילו אשתו [=שרגיל בה], ו[לכן] אם היה מגולה טפח מגופה [=של אשתו], לא יקרא כנגדה”. ע”כ.

והנה גם כאן רבינו הטהור פשוט עושה בית הספר ללימוד בהבנת התלמוד. כי הנה מבואר מדבריו:

א) כל מה שבאו ללמד כאן חז”ל בתלמוד, הוא אך ורק לענין “קריאת שמע” כמו שנבאר בהמשך, ולא באו ללמד, לא לענין חיוב כיסוי ראש או היתרו, ולא למשהו אחר כלל. שכל הלומד מן זה התלמוד על חובת כיסוי הראש, יצטרך גם לאסור על האשה לדבר בכל מקום שישנם אנשים, מפני שמטרידה אותם על ידי קול דיבורה. אלא בוודאי, כי כל ענין זה, מכוון אך ורק לענין קריאת שמע! ונראה שמדבר לפסוק ראשון או לפרשיה ראשונה של “שמע”, או ניתן לומר בדוחק שמדבר על כל קריאת שמע שצריך להיות מרוכז בה.

ב) כל מה שאמרו חז”ל, “טפח באשה ערוה“, הכוונה באשתו בלבד! וזו הבנה עצומה ומהפכנית בדברי רבינו. כי רבינו מסביר בשכלו הישר, שאך ורק כאשר מדובר באשתו, המדד אשר יכול לבוא להרהור באמצע קריאת שמע כאשר רואה חלק מן גופה, הוא אך ורק בשיעור, “טפח” ולא פחות. אולם בכל אשה אחרת שבעולם, בין פנויה, בין גרושה וכו’, כל חלק מגופה ואפילו הקטן ביותר, ואפילו שלא נתכוין להנות, אסור לקרוא קריאת שמע כנגד גופה. ומדוע החילוק הזה? מכיון שאדם רגיל באשתו ורגיל בראייתה, ואם יראה חלק קטן מגופה בשעת קריאת שמע, דבר זה לא יביאו לידי הרהור.

אלא רק כאשר יראה טפח שהוא דבר ניכר מגופה, יכול לבוא לידי הרהור תאווה באשתו. מה שאין כן אצל כל אשה אחרת, שאע”פ שמותר מן הדין להסתכל בפנויה מן האיש, הנה בשעת קריאת שמע כל חלק ואפילו הקטן בראייתה, יכול לגרום לו הרהור, ולכן מי שאינה אשתו, כל חלק ולו הקטן שבגופה, אסור לקרוא כנגדו קריאת שמע! ולימוד זה של רבינו הוא פלא ועצום לכל מבין, כמה ראשו היה חד כתער בשונה מאותם שלעו וטעו אחר המאגיה והדומה להם.

.

והנה יוצא לנו מן התלמוד הזה ומתוך דברי רבינו:

כל מה שנאמר כאן, “טפח באשה ערוה“, מדובר כאן אך ורק באשה שהיא נשואה לאדם עצמו. אולם באשה אחרת, אסור אפילו בחלק הקטן מגופה לראות אותו כאשר קורא קריאת שמע. וכל ענין זה של, “טפח באשה ערוה“, “קול באשה ערוה” וכו’, אינו בא, אלא להזהיר את האדם שקורא קריאת שמע, שיהיה מרוכז בכוונת המילות, שאם יתבונן באשתו, וכל שכן באשה אחרת בפחות מטפח, בשעת קריאת שמע, או ישמע קול אשתו, או יביט בשערות אשתו, וכל שכן באשה אחרת, בשעת קריאת שמע, יבוא לידי הרהור הלב, ונמצא קורא “קריאת שמע” שלא בכוונת הלב.

ולכן התלמוד מיד שואל, “למה בא מאמרו של רבי יצחק שאמר, “טפח באשה ערוה“? כלומר, מה הוא בא לחדש? אם הוא בא לחדש שאסור להסתכל על אשת איש על מנת להנות מיופיה, הדבר פשוט ואין צריך למאמרו, שהרי אמר רב ששת, “למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך, כל המסתכל באצבע קטנה של אשה נשואה, כאילו מסתכל במקום התורף“.

ועונה התלמוד מיד ואומר, שלא בא רבי יצחק לומר דבר זה, אלא להזהיר את האדם שאפילו באשתו שהיא מותרת לו, כאשר הוא קורא קריאת שמע, אסור לו להביט בה ביותר מטפח מגולה. ואע”פ שכל זמן מותר לו לאדם להביט באשתו היכן שהוא רוצה, אלא שבא רבי יצחק להזהיר שבשעת קריאת שמע, ידקדק האדם ולא יביט באשתו במקום מגולה בשיעור טפח.

ולכן התלמוד מביא את דברי רב חסדא שאומר, “שוק באשה ערוה”, ומה פירוש “ערוה“? מקום בגוף שכאשר הוא מתגלה, כל אדם המסתכל בו, יגרום לו הדבר הרהור הלב לתאווה. וסומך רב חסדא את דבריו על פסוק מפורש (ישעיהו פרק מז פסוק ב): “קְחִ֥י רֵחַ֖יִם וְטַ֣חֲנִי קָ֑מַח גַּלִּ֨י צַמָּתֵ֧ךְ חֶשְׂפִּי־שֹׁ֛בֶל גַּלִּי־שׁ֖וֹק עִבְרִ֥י נְהָרֽוֹת“. ומהיכן לומד רב חסדא, שגילוי זה נקרא, “ערוה“? משום שנאמר מיד לאחר מכן, “תִּגָּל֙ עֶרְוָתֵ֔ךְ גַּ֥ם תֵּרָאֶ֖ה חֶרְפָּתֵ֑ךְ נָקָ֣ם אֶקָּ֔ח וְלֹ֥א אֶפְגַּ֖ע אָדָֽם”. והרי שגילוי “שוק” נחשב “ערוה” וגורם הרהור.

והנה בקללה זו מבואר, שדרך נשים, שכאשר הן עוברות בנהר, מרימות הן את החצאית או השמלה אשר להם, על מנת שלא ירטב הבגד, ובכך נמצא “גילוי שוק הרגל“. כמו שכתב הרד”ק, ” … והאשה אף על פי שמכסה רגליה, בלכתה בדרך תגלה אותם, ואם תעבור נהר, תגלה אפילו השוק“. ומבואר מדברי הרד”ק, שגילוי “שוק” הוא אינו גילוי כף רגליה בלבד, אלא גילוי הרגל ממש, שהוא מן הקרסול ולמעלה. ורב חסדא מלמד, שכאשר אדם קורא את קריאת שמע, לא יביט ב-“גילוי השוק” באשתו, מכיון שדבר זה גורם להרהור ומביא לתאווה, ובכך לא יקרא קריאת שמע בכוונת הלב, וכמובן הדבר ופשוט, שכל מה שאסור להביט באשתו בטפח המגולה, הוא דווקא ברגע הזה של קריאת שמע בלבד, ומכיון שקריאת שמע בכוונה היא כה חשובה, חז”ל באו להרחיק את האדם שלא יביט ברגעים אלו בשום דבר שיכול להסיר ממנו כוונת הלב.

ולא רק “שוק” באשה הוא ערוה, אלא גם “קול האשה” הוא ערוה. אלא שלא יתברר בתלמוד מה הוא, “קול“, האם הוא “דיבור” או “שירה“. ולא רק “קול” באשה נשואה הוא ערוה, אלא גם “שערה” נחשב לערוה בשעת קריאת שמע. ומדוע? כלומר, מדוע שיער האשה חז”ל למדים שגורם לאדם הרהור בשעת קריאת שמע? משום שנאמר (שיר השירים פרק ד פסוק א): “הִנָּ֨ךְ יָפָ֤ה רַעְיָתִי֙ הִנָּ֣ךְ יָפָ֔ה עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵ֑ךְ שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּלְשׁ֖וּ מֵהַ֥ר גִּלְעָֽד”. והנה שלמה המלך מזכיר כאן בענין היופי את גילוי השיער. ולכן חז”ל אמרו שגם בשעת קריאת שמע, לא יתבונן האדם בשיער אשתו, שמא יבוא לידי הרהור, וכל זה כמובן בשיעור טפח אצל אשתו, מה שאין כן אצל אחרות, שאסור לו להסתכל בהן כלל כאשר קורא קריאת שמע.

ופשוט הדבר וברור לכל, שכל אלו האזהרות באו ללמד את האדם, שכאשר קורא קריאת שמע, ידקדק ברגעים אלו לשמור על מחשבתו צלולה ונקיה. ובתלמוד ירושלמי (מסכת חלה פרק ב הלכה א): אמרו, “הדא אמרה, “עגבות” אין בהן משום ערוה [לענין קריאת שמע]. הדא דאת אמר לברכה. אבל להביט [באשה נשואה על מנת להנות] אפילו כל שהוא, אסור. כהדא דתני, המסתכל בעקיבה של אשה [נשואה] כמסתכל בבית הרחם. והמסתכל בבית הרחם כילו בא עליה. שמואל אמר, “קול באשה ערוה“, מה טעם? [שנאמר] “והיה מקול זנותה ותחנף הארץ”. ע”כ.

והנה התלמוד ירושלמי בענין “קול באשה ערוה“, מביא פסוק אחר ממה שמביא הבבלי, שנאמר (ירמיהו פרק ג פסוק ח – ט): “וָאֵ֗רֶא כִּ֤י עַל־כָּל־אֹדוֹת֙ אֲשֶׁ֤ר נִֽאֲפָה֙ מְשֻׁבָ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁלַּחְתִּ֕יהָ וָאֶתֵּ֛ן אֶת־סֵ֥פֶר כְּרִיתֻתֶ֖יהָ אֵלֶ֑יהָ וְלֹ֨א יָֽרְאָ֜ה בֹּֽגֵדָ֤ה יְהוּדָה֙ אֲחוֹתָ֔הּ וַתֵּ֖לֶךְ וַתִּ֥זֶן גַּם־הִֽיא: וְהָיָה֙ מִקֹּ֣ל זְנוּתָ֔הּ וַתֶּחֱנַ֖ף אֶת־הָאָ֑רֶץ וַתִּנְאַ֥ף אֶת־הָאֶ֖בֶן וְאֶת־הָעֵֽץ“. והנה אע”פ שהפשט הפשוט הנאמר “מקול זנותה“, הוא ענין קלות הדעת. חז”ל אמרו שלענין קריאת שמע, אפילו לשמוע “קול” של אשתו, הדבר מביא לידי הרהור! ולכן ברגע שקורא קריאת שמע, אסור לו לשמוע קולה. ואם תשאלני, מדוע אני מעמיד את כל הענין הזה דווקא באשה נשואה? אומר לך, כי הדבר פשוט מאוד, שכל אלו הלשונות נאמרו דווקא על אשת איש ולא על פנויה.

וכן מתבאר מדברי רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק ז משנה ד): ” … והבא על ערוה מן העריות [אשת איש וכל אותם נשים שאין האדם יכול להתחתן עמהן, כאחיותיו וכו’], דרך איברין [=כלומר שלא בא עליה כדרכה, ולא בא עליה שלא כדרכה. שכן הבא על אשה בין כדרכה ובין שלא כדרכה זה הדבר נחשב לביאה ממש וחייב כרת]. או שנשק אחת העריות, או שחיבק, או שנגע באבר מאבריה כדי ליהנות, באיזה אבר שיגע מאברי גופה, כגון אותם המתחככים ביד וברגל, וצורה זו מן התיעוב, קוראים אותו חכמים עליהם השלום, “מנאפין ביד וברגל“. [=כלומר שאין כאן בעילה ממש, אלא נגיעה על ידי איברים], וכן המצחק עם אחת העריות, והשחוק עמה והקריצה בעין לשם תענוג, כל זה אסור, והעושה אותם חייב עליהם מלקות. והם כולם [=כל האיסורים הללו של הקירוב], כלולים בתוך שני לאוין האמורים בתורה:

האחד, הוא אמרו יתעלה, “לא תקרבו לגלות ערוה“, כאילו אמר התרחקו מדברים המקרבים והמרגילים לגילוי ערוה [=כלומר התרחקו מן הדברים המקרבים ביאה ובעילה ממש, כגון אותם התקרובות הנזכרים למעלה]. וכך פירשוהו עליהם השלום, “לא תקרבו ולא לגלות ערוה“.

והשני, אמרו, “לבלתי עשות מחקות התועבות“, ואלו שאמרנו [כגון אותם התקרובות] ודומיהן, נקראין, “חקות התועבות”. אבל לא יתחייב כרת [אותו האיש העושה כך לאשה נשואה], אלא [יתחייב כרת דווקא] על “ביאה” [ממש, בין כדרכה, ובין שלא כדרכה] כמבואר לעיל. כמו שאמרו, על עצמן של תועבות כרת. [ומוכח מדבריו שמתוך שאמר, “אבל לא יתחייב כרת אלא על ביאה“, שמדובר בתקרובות של אשת איש. שכן רק ביאת אשת איש מחייבת את האדם כרת, ולא ביאת פנויה, או גרושה, או אלמנה, או גויה וכו’].

ואסור להריח בשמים שעל הערוה, ו[אסור] להשביע את העין מצורתה [של אשה נשואה] לשם הנאה, אלא ש[אם הביט האדם באשה נשואה לשם הנאה], אין חייבין על כך מלקות [כמו זה הבא עליה דרך איברים], ואף על פי שאמרו (במדרש) “לא תנאף – לא תהנה לאף“, אלא שאין לוקין מדרשא. ומותר לראות את הכלה בשעת הברכה, ואף על פי שהיא אשת איש והיא ערוה, ואסור לראותה אחר כך, אלא אם כן לא נתכוון להכיר צורתה. [=כלומר, שלא נתכוין להנות מצורתה].

ואשה שאינה נשואה [=בין גרושה, בין אלמנה, בין פנויה, בין גויה, וכו’ משמע שעד כאן דיבר באשה נשואה בלבד! מסביר רבינו שכל מי שאינה נשואה], מותר למי שאינה ערוה עליו, ליהנות בהסתכלות בצורתה, ואין איסור בכך, אלא בדרך הצניעות והפרישות מן המותר, כדי שלא יכשל באיסור, לפי שהחסידים מתעבים את זה, ואף על פי שהוא מותר, מחשש שמא תהיה אותה האשה אשת איש ויתמיד כפי שהורגל מקודם, וכך ביארו בפירוש דברי איוב, “ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה”, אבל אינו אסור [כלל]. אבל [=אלא בוודאי ש]אם נסתכל בה [על מנת] לידע אם היא יפת מראה כדי שישא אותה, או מכוערת בצורתה ולא ישאנה, הרי זה חובה [ואסור לאדם להתחסד בכך חלילה], והתורה [עצמה] זירזה על כך, ו[אפילו] אנשי הצניעות מן התורניים עושים כן. ובעילת האשה הפנויה, חייבין עליה מלקות [משום לא תהיה קדשה, וזה בשונה מן אשת איש שחייבין על ביאתה הגמורה, “כרת”.]. ואף על פי שאינה נפסלת לכהונה ואינה נקראת זונה.

אבל [דע כי] בעילת הפנויה [שאינה אשת איש, כאשר בא אליה רק] דרך איברין, ושאר הדרכים שאמרנו [גבי אשת איש] שחייבין עליהן מלקות בערוה [=באשת איש], אין חייבין עליהן מלקות בפנויה, לפי שעצם ביאתה במלקות כמו שביארנו. אבל כל אותם הדברים אסורים, ואינם מותרים בשום אופן.

וחייבין מלקות על ייחוד פנויה מדרבנן. [כי אין איסור ייחוד פנויה, גרושה, אלמנה, מן התורה כלל, שלא אסרה תורה הייחוד אלא דווקא על אשת איש בלבד]. וכן כל העריות [=אשת איש, אחותו, כלתו וכו’], אסור לאדם להתייחד עם אחת מהן, זולתי עם זכור ובהמה, לפי שאמרו, לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה, לפי שהעם הזה הטהור לא תתקפהו תאוותו לשני מעשים אלו שהם מחוץ לדרך הטבעי.

וכל זמן שנתיחד עם ערוה מן העריות שאסור להתיחד עמהן, או עם פנויה שאינה ערוה [שאיסור הייחוד עם הפנויות, כלומר שאינן נשואות, הוא מדרבנן], הרי אלו לוקין שניהם. חוץ מאשת איש בלבד, שהמתייחד עמה אף על פי שזה אסור, אין לוקין, לא היא ולא הוא, שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרים. ומותר לאדם להתיחד עם אמו או בתו בלבד, וכל שזולתן מנקבות העריות [=אשת איש, אחותו, כלתו, דודתו, שאין הוא יכול להתחתן עמן], אסור להתיחד עמהן [=מן התורה]. וכבר ביארנו כל דיני הייחוד בסוף קדושין”. ע”כ דברי רבינו הטהור.

ומבואר מפירושו של רבינו, שאין איסור הבטה וראיה על מי שנקראת, “פנויה” כלל. ולכן מוכרח לומר, שכל הלשונות הללו בחז”ל שדברו ואמרו, “כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו נסתכל במקום התורף”, כל אלו הדברים אמורים לגבי אשת איש בלבד. וכן מה שנאמר בתלמוד (בבלי סוטה ד:): “ומאי ואשת איש נפש יקרה תצוד? אמר רבי חייא בר אבא א”ר יוחנן: כל אדם שיש בו גסות הרוח – לבסוף נכשל באשת איש, שנא’: ואשת איש נפש יקרה תצוד. אמר רבא: האי נפש יקרה, נפש גבוהה מיבעי ליה! ועוד, היא תצוד מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל הבא על אשת איש, אפילו למד תורה, דכתיב בה: יקרה היא מפנינים – מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, היא תצודנו לדינה של גיהנם … מאי יד ליד לא ינקה? אמר רב: כל הבא על אשת איש, אפי’ הקנהו להקב”ה שמים וארץ כאברהם אבינו, דכתיב ביה: הרימותי ידי אל ה’ אל עליון קונה שמים וארץ, לא ינקה מדינה של גיהנם. קשיא להו לדבי רבי שילא: האי יד ליד לא ינקה, ידי מיבעי ליה! אלא אמרי דבי רבי שילא: אפילו קיבל תורה כמשה רבינו, דכתיב ביה: מימינו אש דת למו, לא ינקה מדינה של גיהנם“. ע”כ.

וכן מה שנאמר (תלמוד בבלי ברכות סא.): “לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו אשתו, נזדמנה לו על הגשר – יסלקנה לצדדין, וכל העובר אחורי אשה [נשואה] בנהר, אין לו חלק לעולם הבא. תנו רבנן: המרצה מעות לאשה [נשואה] מידו לידה כדי להסתכל בה, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו – לא ינקה מדינה של גיהנם, שנאמר, “יד ליד לא ינקה רע”, לא ינקה מדינה של גיהנם”. ע”כ.

ומוכח וברור הדבר, שכל אלו הלשונות החמורים אמורים לגבי אשת איש בלבד. שהרי לא יתכן לומר דברים אלו על הבטה בפנויה, גרושה, אלמנה, גויה וכו’. כי חז”ל אמרו לשונות אלו על מנת להרחיק את האדם מן הערוה החמורה ומן הכרת בביאת אשת איש.

והנה כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ב): “העושה דבר מחוקות אלו, הרי הוא חשוד על העריות, ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות, או לשחוק עמה, או להקל ראש, ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה, ונתכוון להנות [מהסתכלות זו, נחשב לו] כמי שנסתכל במקום התורף. ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור“. ע”כ. והנה מלבד שמדובר באיסור “דרבנן” ולא איסור מן התורה. הנה פשוט הדבר שכל זה מדבר רק לענין אשת איש.

ומה שכתב רבינו, “ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור”, כוונתו למה שאמר מקודם, “והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה, ונתכוון להנות”. כלומר, איסור שמיעת, “קול הערוה” של אשה נשואה, אסור באופן שהוא מתכוין להנות מקולה. וכן ראיית שער האשה, אסור להסתכל בה, וכל זה שמתכוין להנות מיופי שערה. אבל אם מדבר עם אשה נשואה לצורך דבר מסויים ועל ידי כן שומע קולה, אין בדבר זה שום איסור.

בכל אופן מבואר יוצא, שכל ענין “שיער באשה ערוה“, אינו בא ללמד שצריכה אשה לכסות ראשה כלל, כי הלימוד הזה בא לומר, ששיער האשה הוא דבר מגרה, ואסור לאדם להביט אפילו בשיער אשתו כאשר מגולה טפח, בשעה שקורא קריאת שמע, וכל שכן בנשים אחרות כולל הפנויות, שבשעת קריאת שמע אסור לו להביט בשערה של פנויה, כי הדבר גורם הרהור.

ופשוט הדבר שאסור להביט באשה נשואה ולהנות משערה בכל אופן. ולזה דייק רבינו, “ונתכוין להנות“. אמנם, לענין הבטה בשיער אשה פנויה, אע”פ שראינו שאין איסור להסתכל במי שאינה נשואה, יש לדעת שגם זה אסור בשעה שקורא קריאת שמע, ובדיוק כמו באשתו, כי כל הסתכלות בשיער האשה הוא דבר מגרה, ולזה אמרו רבותינו, “שיער באשה ערוה”, ולא אמרו, “טפח שיער באשה ערוה“. כלומר, אין שום קשר מדין זה, לדין חיוב כיסוי הראש! וזה שהודיעו לנו ששיער באשה ערוה לענין קריאת שמע, זה לא אומר שמכיון שכך, צריכה אשה אפילו פנויה לכסות את ראשה כל הזמן! ואין הבדל בין רגיל להיות מכוסה ללא רגיל להיות מכוסה! כי שיער אשה אע”פ שלא רגיל להיות מכוסה, הוא מגרה את האיש. ובדיוק כמו ענין “שוק באשה ערוה”, וכי ישנה אם השוק מכוסה או לא? ואם אינה רגילה לכסותו, לא יחשב הדבר לערוה? וכי יהיה מותר לקורא לקרוא קריאת שמע כנגד השוק? בוודאי שלא!

.

***

“דברי הרב המאירי”

ושימו לבכם למה שכתב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף כד עמוד א): “צריך לאדם שיזהר כשיקרא את שמע או יתפלל [=משמע שכל האזהרות האמורות, הם דווקא במקרים אלו המצריכים כוונה יתירה], שלא יפנה עיניו לשום דבר המביא לידי הרהור, אפי’ באשתו אמרו חכמים, ראיית טפח באשתו בכל מקום שאין דרכו להגלות [=לדעתו של המאירי מדובר דווקא במקום שאין דרכו להתגלות. אולם לא כן דעת רבינו הטהור הרמב”ם. וכמובן שאצל אשתו מדובר בטפח. כל שכן באשה נשואה אחרת שהוא פחות מטפח. ומה שכתב המאירי “שאין דרכו להגלות”, יש לשים לב, שלא כתב בלשונו, “שאין דרכה לגלות”, כי אע”פ שהיא מחליטה לכסות מקומות שאין חיוב לכסותם על פי ההלכה, הנה אם תגלה את אותם המקומות שהיא החליטה להסתיר בפני בעלה, יכול לקרוא קריאת שמע כנגד אותם מקומות לדעתו של המאירי, ולזה כתב המאירי, “בכל מקום שאין דרכו להגלות”, כלומר רק מה שמצד חוקות התורה וגדרי ההלכה המקובלים איש מפי איש], אוסרת בק”ש, אף על פי שאינה אוסרת לדברי תורה. [ומדוע נאסר דווקא בקריאת שמע? מכיון] שהראייה גורמת הרהור.

וכן שוק באשה [אסור להסתכל בשוק של אשתו בשעה שקורא קריאת שמע], ושיער באשה [נשואה] הראוי להתכסות. [=שימו לב למה שכתב המאירי, “הראוי להתכסות“. ולמדים אנו מדבריו, שגם אשה נשואה לא כל שערה ממש חייב ומחוייב להיות מכוסה ללא אוויר כלל. ולכן אם אשתו של האדם נמצאת מולו וניכר חלק משערות ראשה, אולם ניכר חלק מועט שלא ראוי להתכסות מצד הדין, דבר זה אינו גורם גירוי לדעתו של המאירי, ולכן מותר לקרוא כנגדו קריאת שמע, וגם כאשר מדובר בנשים אחרות. וזה בניגוד לדעתו של רבינו הרמב”ם, שכתב והעלה, שכל הסתכלות באשה אחרת גורם להרהור. ושוב, אין לזה שום קשר לענין “חיוב כיסוי הראש”. וכן מוכח מהמשך דבריו שכתב, “ושיער היוצא חוץ לצמתה“, שמותר לקרוא קריאת שמע כנגדו. וגם מוכח מכאן שהיו רגילות לגלות מעט שיער, ולא היו מכסות את כל הראש ממש ללא אוויר כלל].

וקול של זמר באשה ערוה לענין ק”ש, ובלבד במה שאין רגיל בה, אבל פניה וידיה ורגליה, וקול דיבורה שאינו לזמר, ושיער היוצא חוץ לצמתה, אין חושש להם. [=וזה שלא כדעתו של רבינו הרמב”ם, שלא חילק כלל. אמנם שוב מבואר מדברי המאירי, כי נשים נשואות היה להם שיער יוצא אע”פ שהיו שמות כיסוי הראש].

וכן באיש יצא שער ערותו דרך בגדו אינו חושש. וכן כתבו אחרוני הרבנים, ששיער הבתולות, אף על פי שכולו מגולה, מותר. אין הכונה אלא למסתכל. ובאשה אחרת [=כלומר באשה נשואה], אפילו באצבע קטנה, כל שהוא מכוין לראות [=להנות] או לשמוע, אסור בכל שעה להסתכל בה ולשמוע קולה, אפילו קול שאינו של זמר, וכמו שאמרו קדושין ע’ א’ ברב נחמן, שאמר לרב יהודה, לישדר מר שלמא לילתא, ואמר ליה לא סבר לה מר, “קול באשה ערוה”, [משמע שענין “קול באשה ערוה” – ידבר רק באשה נשואה], ומ”מ אפשר לומר ששאלת שלום והשבתו כעין זמר הוא”. ע”כ.

והנה מה שכתב המאירי בשם “אחרוני הרבנים“, ששיער הבתולות אע”פ שכולו מגולה מותר”. בוודאי כי דבר זה אינו מדוייק, שאע”פ שגילה דעתו שבוודאי הפנויות היו הולכות ללא כיסוי. הנה התערבב להם דין כיסוי הראש עם דין אחר שבאו חז”ל ללמד. כי חז”ל באו ללמד שלא יסתכל האדם על דברים שגורמים להרהור הלב בשעת קריאת שמע. ולכן בוודאי שאסור להסתכל אף בשיער הפנויות שמותרות ללכת בגילוי ראש ואינן צריכות כיסוי ראש כמו הנשים הנשואות, בשעת קריאת שמע! וכל זה מצד הרהור הלב! ואין שום קשר לענין זה שמותר לפנויה, גרושה, אלמנה, ללכת ללא כיסוי ראש, לזה שאסור לקרוא כנגד שערן בשעת קריאת שמע!

ומוכח מכאן, כי דין קריאת שמע, ודין הסתכלות הם שני דברים שונים, כמו שדין חיוב כיסוי הראש אין לו שום קשר ושום שייכות לענין “טפח באשה ערוה” או “שיער באשה ערוה”. ולכן בתלמוד מיד הקשו, מה באת ללמד? לענין הסתכלות? הדבר פשוט שאצל אשת איש זה אסור. והדבר פשוט שאצל פנויה הדבר מותר ולא אסור, וגם לא מתקנת חכמים. אלא מה בא ללמד? לענין אשתו! שאפילו שמותר לאדם להביט באשתו כאשר היא נדה, ומותר לו להנות מיופיה! הנה בשעת קריאת שמע הדבר אסור בהחלט, וזה לא מצד זה שרגילה לכסותו או לא! אלא מצד זה שעצם יופי השיער הוא מגרה אם הוא מגולה.

כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ד): “ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה, ואף על פי שהיא ערוה, ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לדבר מכשול וכו'”. עכ”ל. ומה אשתו, שמותר לו להביט בה בשעת נדה, לא חששו שמא יבוא עליה, מכיון שהיא תהיה מותרת לו לאחר זמן, ובכל זאת אסרו בקריאת שמע כנגד אשתו, כל שכן בפנויה, שאינו יכול להיות עמה, כיצד יתבונן בשערות ראשה ויקרא קריאת שמע בכוונת הלב? אלא וודאי כי אסור לקרוא קריאת שמע, כנגד שום שיער של אשה, וזה לא כמו שכתב המאירי בשם אחרוני הרבנים. ולכן אפילו אצל פנויה, בין גרושה, בין בעולה, בין בתולה, אסור לקרוא קריאת שמע כנגד שיערן המגולה. אלא שההבדל בין אשתו לשאר נשים, שאצל אשתו רק בשיעור טפח הדבר מגרה וגורם להרהור, אולם אצל נשים אחרות כל הסתכלות ואפילו מועטת אסורה באמצע קריאת שמע.

ולפי דברי המאירי שכתב בשם “אחרוני הרבנים“, יהיה מותר לקרוא קריאת שמע כנגד שיער של נשואה, אם רגילה ללכת בשיער גלוי! ודבר זה לא יתכן! אלא לעולם אסור לקרוא קריאת שמע כנגד שיער של שום אשה בין אשתו, בין פנויה, בין כלתו, בין גרושה, בין אלמנה, אסור בתכלית האיסור.

והמקור לכל התקלה החמורה הזו, הוא הראבי”ה, שהוא הראשון שכתב והבין שמותר להביט בשיער הבתולות בשעת קריאת שמע, וחשב שרבותינו בעלי התלמוד דברו בענין זה רק לאשה נשואה. והוא המקור של כולם לענין זה, ושגו אחריו והלכו בעצימת עינים אחר פירושו. ולא היא כלל וכלל.

ומה שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ג): “והדברים האלו אסורין בחייבי לאוין, ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה“. עכ”ל. הנה אין הוא חזר בו ממה שכתב בפירוש המשנה שראינו לעיל, וכמו שכתב בלשונו הזהב, “… ואשה שאינה נשואה [=בין גרושה, בין אלמנה, בין פנויה, בין גויה, וכו’ משמע שעד כאן דיבר באשה נשואה בלבד], מותר למי שאינה ערוה עליו ליהנות בהסתכלות בצורתה, ואין איסור בכך, אלא בדרך הצניעות והפרישות מן המותר, כדי שלא יכשל באיסור, לפי שהחסידים מתעבים את זה, ואף על פי שהוא מותר, מחשש שמא תהיה אותה האשה אשת איש ויתמיד כפי שהורגל מקודם, וכך ביארו בפירוש דברי איוב, “ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה”, אבל אינו אסור [כלל]. אבל אם נסתכל בה [על מנת] לידע אם היא יפת מראה כדי שישא אותה, או מכוערת בצורתה ולא ישאנה, הרי זה חובה [ואסור לאדם להתחסד בכך], והתורה זירזה על כך, ו[אפילו] אנשי הצניעות מן התורניים עושים כן“.

ומה שכתב, “אלא בדרך הצניעות והפרישות מן המותר, כדי שלא יכשל באיסור, לפי שהחסידים מתעבים את זה, ואע”פ שהוא מותר וכו'”. כל אלו המילים הם בדיוק דברים שכתב במשנה תורה, “אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה“. ומה שכתב, “אבל לא“, אין זה “איסור“, אלא הם דברי המלצה וזריזות טובים ומעולים, בדיוק כמו שכתב במשנה תורה. כי לא יתכן שיאמר במשנה תורה בלשון הזו: “ ואשה שאינה נשואה מותר למי שאינה ערוה עליו ליהנות בהסתכלות בצורתה, ואין איסור בכך … ואף על פי שהוא מותר … אבל אינו אסור”. עכ”ל. רבינו בכמה משפטים כותב שלוש פעמים, “מותר”, “ואף על פי שהוא מותר”, “אבל אינו אסור”. ועשה כל זה על מנת שחיבורו יהיה מדוייק ומושלם עם חוקות התורה, ולא הוסיף ולא גרע במשפטי התורה והיראה! ואף שלפי דעתי, אין לאדם להסתכל ולהביט בפנויה, ולא מצד עצם האיסור, אלא מצד הדברים שההסתכלות גורמת, והדברים ידועים לכל איש ואיש, ולכן אדם עם שכל ישר ימנע עצמו מהסתכלות והבטה אף בפנויה, ואף שאין זה אסור, ולא כתבתי ענין זה של הבטה בפנויה, אלא על מנת להוכיח, שאין שום קשר מדין טפח באשה ערוה לענין כיסוי הראש. ודו”ק.

.

***

“סיכום ההלכות וסיום סדרת המאמרים”

א) אשה גרושה, אלמנה, פנויה, פטורות מכיסוי ראש או מטפחת או כובע, וכל סוג של סממן שחייבות בו נשים נשואות, או שומרת יבם. ולא רק שפטורות, אלא אם הולכות עם כיסוי ראש ומדמות עצמן לנשים הנשואות, צריכות לפי עניות דעתי להוריד כיסויין.

ב) אשה נשואה חייבת מן התורה בכיסוי הראש כאשר יוצאת מפתח ביתה לרשות הרבים, וצריכה שכיסוי הראש יהיה ניכר, ולא רק שיהיה ניכר שהכיסוי על ראשה, אלא שיהיה ניכר כי מדובר באשה נשואה! ולא תשים על עצמה כובע כמו של האנשים שיכסה ראשה, שמלבד שיש כאן עבירה על מה שנאמר בתורה (דברים פרק כב פסוק ה פרשת כי תצא): “לֹא־יִהְיֶ֤ה כְלִי־גֶ֙בֶר֙ עַל־אִשָּׁ֔ה וְלֹא־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֥שֵׂה אֵֽלֶּה”. וכמו שאמרו בספרי (ספרי דברים פרשת כי תצא): “לא יהיה כלי גבר על אשה, וכי מה בא הכתוב ללמדנו? שלא תלבש אשה כלי לבנים, והאיש לא יתכסה צבעונים, תלמוד לומר תועבה, דבר הבא לידי תועבה, זהו כללו של דבר שלא תלבש אשה כדרך שהאיש לובש ותלך לבין האנשים, והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים. רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה, תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים תלמוד לומר ולא ילבש גבר שמלת אשה”. ע”כ. ולכן אשת איש מחוייבת בכיסוי המעיד עליה כי אשת איש היא, בין במראה עצמו של הכיסוי, ובין זה שיהיה ניכר מכל צידי הראש שיש עליה כיסוי ראש.

וכל הנשים ההולכות בלא כיסוי הראש, ידעו כי עוונם חמור, ועוברות על חוקות התורה והיראה, ומחללות את הארץ, וגורמות לזנות וזימה אשר הקב”ה שנא, ועתידות ליתן את הדין שעברו על עניני, “דת משה“. וכל אשה שהולכת ומתנהגת בדרכי הצניעות, תדע כי הקב”ה ישלם שכרה, ומקדשת שמו יתברך בעולם, ובמעשיה שומרת את הארץ שלא תתחלל במעשים לא טובים. והדברים בדוקים ומוכחים.

ומכיון שאשה נשואה עוברת על חוקות התורה כאשר אינה הולכת עם כיסוי ראש, צריך הבעל ביישוב הדעת להוכיח את אשתו על כך, וינסה בכל מאמצי כוחו בדרכי שלום, לדבר על ליבה, שתשים כיסוי ראש על ראשה. ויקבלו שניהם שכר גדול מן השמים.

ג) מלבד זה שאשה נשואה חייבת בכיסוי ראש המעיד עליה כי אשת איש היא כאשר יוצאת מפתח ביתה לשטח רשות הרבים. עוד חייבת לדאוג שדרך הכיסוי יהיה בצורה כזו שתאסוף את שערות ראשה, ולא יהיה שערה פזור ומפוזר, לא בחלק שמקדימה בראשה, ולא בחלק שמאחורה בראשה. וכל אשה שהולכת עם כיסוי ראש וניכר לכל ללא ספק כי אשת איש היא, אמנם מפזרת שערותיה ורואים את שערה משתלשל לאחד מן הצדדים, אע”פ שלא עברה על עבירה מן התורה, הנה בכל זאת נחשבת היא שעברה על מנהגי הצניעות של “דת יהודית”. ויש לבעל להזהיר את אשתו על כך, כי שיער האשה כאשר הוא מפוזר או משתלשל מחוץ לכיסוי הראש, הוא מושך את תשומת לב הגברים יותר ויותר, ויש בו כדי לגרום לגברים לקרוץ לנשים הנשואות, ובכך יגרמו חלילה לחילול הארץ ויעלו חרון אף לפני הבורא יתעלה שמו.

ד) אסור בתכלית האיסור ללכת בפיאה נכרית ללא כיסוי הראש! שכל אשה ההולכת בפיאה נכרית ללא כיסוי הראש, עוברת על עניני דת משה, ועוברת על עניני דת יהודית. וחובה להזהיר את הנשים התועות והטועות על דברים חמורים אלו, שכן המון נשים ששמות פיאה נכרית הם שוגות בדבר, וחושבת שכל תכלית כיסוי הראש, הוא לכסות את שיערן הטבעי, ולא ידעו ולא יבינו את טעם הענין האמיתי שענין כיסוי הראש בא בעבורו, והם בחשיכה יתהלכו, ונטו אחר המשובשים מרבותיהם, שהחשיכו והמיתו על עמינו הטהור אסונות ודברים קשים מאוד. וזה עוד בלי שנדבר על כך, שהפיאה נכרית יש בהם תקרובות לעבודה זרה, שכן רוב השערות הללו באים ממקומות שהקריבו את שערותיהן לפני העבודה זרה שלהם.

ה) בגדר “גילוי” מעט מן השיער בצורה שאין זה נחשב “ראש פרוע“, כבר ביארתי לכל אורך הדרך במאמרים הקודמים, שאשה ההולכת בכיסוי ראש הניכר ומגלה לכל כי אשת איש היא, ואינה הולכת בפיזור שיער היוצא מחוץ לכיסויה. הנה אם מגלה מעט משערות ראשה הקרובות למצח שאינן פזורות או משתלשלות לכל עבר, אין עוברת בכך על עניני – “דת יהודית“, וכל שכן שלא עוברת בכך על עניני, “דת משה”. אמנם תדע כל אשה שככל ותהיה צנועה יותר, כך מעלתה גדולה ומעולה, ויש לה להפקיד בעניני צניעות כמה שיותר, ולדאוג לעשות הכל על מנת לא למשוך לב הגברים, ואשה צריכה להיות יפה בעיני בעלה ולא בעיני אחרים חלילה. אלא שמחוייב אני לכתוב את הדין האמיתי והברור לי אחר החקירה הארוכה. ולכן אני חוזר וכותב, אם אשה מגלה מעט משערות ראשה באופן שאינו מפוזר או משתלשל לאחד מן הצדדים, כאשר הולכת עם כיסוי ראש הניכר, ומקנה לה שם של “אשת איש”, הנה בוודאי כי אין שום טענה לבעל עליה, שעברה בכך על “דת יהודית” או על “דת משה”, ואין הדבר בגדר שום איסור.

ו) גם פנויה, גרושה, אלמנה וכל כיוצא בהן, אסורות ללכת בפריעת הראש, וכדברי רבינו הטהור הרמב”ם שכך פסק. אולם אצלהם אין איסור זה מן התורה, אלא מצד המנהג שנהגו. וראוי להוכיח בנות ישראל על כך בדרכי שלום.

ע”כ כתבתי סדרת מאמרים זו, ממני חן שאולוב ספרדי טהור.