.

***

“ופרע את ראש האשה – סדר שעושים לסוטה“

והנה כעת הבוא נבוא למה שהוצרכתי להכריח ולבאר לכל אורך הדרך במאמרים אלו, שלעולם ועד, כאשר נאמר במשנה, “ראשה פרוע“, ידבר, או באשה ששמה מטפחת על ראשה, וראשה פרוע מלמטה, כלומר יוצא ויורד על גבה או על כתפיה, או שיש לה כיסוי\כובע\וכל כיוצא בזה, שהוא סימן היכר על ראשה על היותה אשת איש, אולם שערותיה יוצאות מלפנים או מאחור באופן שחצני ופרוע. ודבר זה מוכרח הוא! וכקושיית התלמוד בבלי, שאם תאמר שראשה פרוע, הכוונה שיוצאת ללא כיסוי כלל! הרי דבר זה פשוט ביותר שאסור הוא! ואין צריך את עניני “מנהגי דת יהודית”, על מנת שיוציא אדם אשה זו, בלא כתובה! מכיון שכאשר הכהן סותר את קליעת שערות האשה הנחשדת בסדר השקיית הסוטה, הנה לפני כן הוא מוריד את כיסויה! ומשמע מכך, שפשוט הדבר, שחייבת כל אשה נשואה להשים כיסוי או דבר מסויים על ראשה, המקנה לה ידיעה לסביבה הרואה אותה, שאשת איש היא. כך עולה מן התלמוד בבלי שראינו במאמר הקודם.

והנה אמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ז עמוד א): “… ואם אמרה טהורה אני, מעלין אותה לשער המזרח שעל פתח שער ניקנור, ששם משקין את הסוטות, ומטהרין את היולדות, ומטהרין את המצורעין, וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את ליבה [=החלק העליון שלה], ו[לאחר מכן] סותר את שערה; רבי יהודה [חושש שלא יבוא מישהו ויזנה עמה לאחר מכן אם תצא טהורה, ו]אומר: אם היה לבה נאה [=מראה חלק העליון שלה נאה], לא היה מגלהו [הכהן], ואם היה שערה נאה [=צבוע, או חלק, וכל כיוצא בו מן הדברים היפים המושכים את העין ביותר, אז הכהן] לא היה סותר [את קשירת השיער, ולא היה מפזר את שערה! והרי ש-“סותר” הוא “מפזר“, ולא “מגלה” בלבד. שאם “פרע” הוא “גילוי”, היה לבעלי התלמוד לומר, “סותר את כיסוי ראשה”, אלא אמרו דווקא, “סותר את שערה”! התלמוד ממשיך ואומר,] היתה מתכסה בלבנים, מכסה בשחורים. היה עליה כלי זהב וכו'”. ע”כ.

והנה מלבד ההבנה שכתבנו במוסגר בדעת התלמוד, יש להעיר כאן הערה חשובה הצריכה עיון גדול, כי מפשט זה התלמוד, אין הכרח כלל שהיתה זו האשה עם כיסוי לכאורה! שכן אמר, “מגלה את ליבה וסותר את שערה“, ולכאורה היה לו לומר, “מגלה את ליבה, מגלה את ראשה וסותר את שערה”, ומפני מה לא אמר “גילוי“? ומשמע שהיתה זו האשה ללא כיסוי! והעיקר כאן הוא רק, “סתירת השיער“! ואם תאמר שמה שנאמר, “וסותר את שערה“, ענינו, “גילוי“, מפני מה שינו בעלי התלמוד את הלשון באותו דיבור ממש? שהרי אמר, “מגלה את ליבה“, והמשיך ואמר, “וסותר את שערה“, ויש הבדל עצום בין, “סותר“, לבין, “מגלה“! כי סתירה הוא הפרדת עצם הדבר ולא גילויו! וגילוי, הוא גילוי הדבר ממחבואו! כלומר לגלות את מה שהיה נסתר. עוד יש לומר, שהיה צריך לומר, “סותר את כיסוי ראשה“, ומדוע אמר, “סותר את שערה“? ולכאורה איני שומע במעמד זה, שהיה עליה כיסוי שמכסה את ראשה!

ואפשר לתרץ בדוחק ולומר, שמכיון שעיקר תכלית כוונת התורה, הוא “פריעת” השיער וסתירת קשירתו מכל וכל, לכן לא האריך כאן ואמר, שהוריד כיסויה, כי דבר פשוט הוא שאשה נשואה הולכת בכיסוי הראש. וניתן לתרץ גם באופן אחר, שיתכן שהיו נשים שהיו מזלזלות בענינים אלו, ולא היו שמות כיסוי, ומה שנשאר לעשות לנשים כאלו, זה לעשות רק את ציווי התורה, והוא, “פריעת ראשה”, ויש לך המון נשים שילכו ללא כיסוי, אבל כמעט ולא תמצא אשה בלא שיער! אלא שקצת קשה לומר כן, מכיון שאיך יתכן שתבוא אשה לבדוק במים המרים, ותבוא למעמד זה בצורה שלא מתאימה לרוח המקום? אלא ודאי שהיתה עם כיסוי.

והנה היה מי שרצה להביא ראיה, ממה שאמר רבי יהודה, שכאשר היה שיער האשה נאה מאוד, רבי יהודה אמר, שלא יפזר אותו במעמד זה כלל. ורצה להוכיח מכאן, שפריעה זה “גילוי“, ועיקר סמיכתו על דבריו, משום שנאמר בפסוק, “ופרע“, וכיצד יעבור רבי יהודה על דבר זה ויבטל את מה שדרשה התורה? ולכן מוכרח לשיטתו, שפרע הוא ענין, “גילוי” ולא “סתירת השיער”. ומה שעושה הכהן לשאר נשים, זו חומרא רק בכדי לנוולה. ע”כ טוען אותו טוען.

.

ואני שואל על דבריו:

אם כך הם הדברים, מדוע חז”ל לא הסכימו עם רבי יהודה? היה להם להסכים בפשטות עם סברתו! שהרי לשיטת המקשה, “ופרע את ראש האשה”, ידבר על “גילוי”, ואין חובה לשיטת המקשה על פי התורה שהכהן יפזר שערות ראשה. ואם כן מדוע לא הסכימו עמו חז”ל? והיו פוסקים כמוהו!

ויתירה מזו יש לומר, מדוע בכלל לפרוע את ראשה ולסתור את שערה במקום של ספק חשש הרהור? אם התורה לא ציותה על פיזור השיער, אלא רק על גילויו! והוא הנחשב לפרע! מדוע לעשות זאת בכלל? אלא בוודאי כי עיקר המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, האם לאחר שהוריד הכהן את כיסוי האשה, וניכר ששיערה הוא יפה מאוד ונאה מאוד, האם בכגון זה אנו אומרים, “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”, כלומר בחשש זנות וענינים של צניעות, שלא יבואו פרחי כהונה ויתגרו בה, רבי יהודה אומר, כעת אני מקיים את התורה ומרחיק מן הערוה. אמנם חכמים לא הסכימו, מכיון שנאמר, “ופרע את ראש האשה“! חייב לסתור שערותיה!

וכן כתב רבינו הטהור ופסק (רמב”ם הלכות סוטה פרק ג הלכה יא): “ואחר כך כהן אחר בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה מכנגד פניה, וקורע, עד שהוא מגלה את לבה, ומגלה שערה, וסותר מחלפות ראשה, [ועושה כל זה כציווי התורה שציותה על כך, והכל הוא ב]כדי לנוולה [ולביישה], ומביא חבל מצרי כדי להזכירה מעשה מצרים שעשת ואם לא מצאו מצרי מביא חבל מכל מקום וקושרו למעלה מדדיה כדי שלא יפלו הבגדים ונמצאת ערומה שהרי נקרעו”. ע”כ. והרי שעיקר ציווי התורה בענין “פרע”, הוא שיסתור מחלפות ראשה, כלומר שיפרע את איסוף שיערה! וגם רבינו הטהור עשה הבדל בין “גילוי” לבין, “וסותר מחלפות”.

וראיתי שיש מי שאומר, שרבי יהודה הבין כך הפירוש, בתורה עצמה, שכן נאמר (במדבר פרק ה פסוק טז פרשת נשא): “וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה“. ומפני מה מילת, “והעמידה” חסר יו”ד? מפני שאם היה שערה נאה מאוד, הזהירה התורה ואמרה ברמז, שאין צורך לקיים את ציווי התורה של, “ופרע את ראש האשה”, שכל מה שדיברה התורה וציוותה על הכהן לפזר את שערה של האשה הסוטה, הוא בשאין חשש הרהור גדול. אבל אם היה שערה נאה ומשובח, היה מגלה ראשה בלבד, ללא פיזור השיער! אמנם חז”ל לא דורשים כך ולא מסכימים. ולכן אין הלכה כרבי יהודה.

.

והנה בתלמוד הנזכר, דנו בהמשך, על מה שנאמר במשנה, “[נאמר במשנה] “והכהן אוחז בבגדיה“. [הגמרא דנה במה שנאמר במשנה האמורה, ומקשה על מה שעושה לה הכהן], תנו רבנן [קשה על מה שעושה לה הכהן, שאוחז בבגדיה! ומדוע קשה? שהרי נאמר], “ופרע את ראש האשה“, אין לי אלא [=הרי שמוכח מן הכתוב, שאין להתעסק באשה אלא רק בחלק שעל] ראשה! גופה מנין? [כלומר, מי התיר לנוול את האשה בגוף שלה ולגלות ליבה, חוץ ממה שקשור לעניני ראשה? ונמצא בכאן שעובר הכהן על דברי תורה לכאורה! עונה התלמוד ואומר], תלמוד לומר: “האשה“. [=כל גוף האשה, היכן שאפשר לנוול אותו במעמד זה יש לעשות כן]. אם כן [לפי דבריך שממילת “האשה” למדים אנו שהכהן מנוולה בכל מקום בגופה, ויוצא שממילה זו למדים גם לגבי הראש, שמגלה ראשה ומנוולה, ואם כן קשה!] מה תלמוד לומר, “ופרע את ראשה“? [=כלומר, מדוע ייחד לזה אמרה מיוחדת בנוסף לדרשה של “האשה” הנזכר לעיל ואמר, “ופרע“? מתרץ התלמוד ואומר, שבא פסוק זה שנאמר בו, “ופרע את ראש האשה”, ו]מלמד, שהכהן [מחוייב לעשות פעולה בשיער שלה ממש! והוא ש]סותר את שערה [=ושלא תחשוב שמספיק לנוול חלק מן ראשה או לגלותו בלבד, אלא חייב לפרוע שערות ראשה ולפזר שערותיה, שכל מה שלא יעשה לה הכהן, אם לא יפזר שערותיה, אין זה נקרא, “פרע”]!”. ע”כ.

וכן מבואר בתוספתא (מסכת סוטה פרק א הלכה ה): “כהנים מטילין ביניהם גורלות כל מי שעלה גורלו [אפילו] כהן גדול יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו [אם] נפרמו נפרמו עד שמגלה לבה, וסותר [את] שערה, רבי יהודה אומר אם היה ליבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה [סותרו] מפני פרחי כהונה”. ע”כ. והנה גם כאן מבואר, שהפעולה שעושה לה הכהן בענין ראשה, הוא סתירת שערותיה. ויש להקשות, מפני רבי יהודה חושש שיגלה ליבה במעמד זה? ומה החשש הגדול? וראיתי שבתלמוד בבלי (סנהדרין דף מה עמוד א) הקשו על רבי יהודה ושאלהו על ענין זה: “גמרא. תנו רבנן: האיש [הנסקל], מכסין אותו פרק אחד מלפניו, ואשה שני פרקים, בין מלפניה בין מלאחריה, מפני שכולה ערוה, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה. מאי טעמייהו דרבנן – אמר קרא ורגמו אתו. מאי אותו? אילימא אותו ולא אותה – והכתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא. אלא מאי אותו – אותו בלא כסותו, הא אותה – בכסותה. רבי יהודה [חולק בנחרצות על ביאור חכמים פוסק ו]אומר: “אתו” – בלא כסותו, לא שנא איש ולא שנא אשה.

למימרא דרבנן חיישי להרהורא, ורבי יהודה לא חייש להרהורא? והא איפכא שמענא להו, דתנן: הכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו – נקרעו, ואם נפרמו – נפרמו, עד שמגלה את ליבה, וסותר את שערה. רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה – לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה – לא היה סותרו! [=וקשה על רבי יהודה מרבי יהודה עצמו, שחשש בענין אשת איש בבדיקת סוטה, ואמר אם מראה החלק העליון שלה נאה, לא סותר את החלק העליון שלה!. עונה התלמוד ומתרץ], אמר רבה: התם [=רבי יהודה חושש אצל האשה הסוטה], היינו טעמא שמא תצא מבית דין זכאה, ויתגרו בה פירחי כהונה. [=רבי יהודה חשש שאם תצא אשת איש טהורה בבדיקת מי המרים, יבואו פרחי כהונה ויפתו אותה למשכב]!, הכא – הא מקטלא. [=וכאן בענין הסקילה, תמות היא לאחר הסקילה ולא תהיה לה רפואה, ולכן אין חשש].

שוב ראיתי כי מבואר בתלמוד (בבלי מסכת סוטה דף ח עמוד ב): “וכן מצינו בסוטה, שבמדה שמדדה בה מדדו לה; היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו, לפיכך כהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל; היא פרסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה; היא קשטה לו פניה, לפיכך פניה מוריקות; היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות; היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה“. ע”כ. ולכאורה מוכח מכאן, שהאשה הזו המפתה את האיש אשר נבדקת על ידי המים המרים, היה לה כיסוי על ראשה, שכן אמרו בתלמוד, “פרסה לו סודרין נאין על ראשה“, כלומר שהיתה הולכת במין כיסוי, אלא שאצלה הכיסוי, כלומר אצל זו הסוטה, היה הכיסוי באופן מגרה ומושך בכוונה, על מנת לפתות ליבות האנשים.

וכן ראיתי מפורש בבית הבחירה למאירי (מסכת סנהדרין דף מה עמוד א): שכתב, “… הסוטה סמוך אחר שנמחקה המגלה, בא כהן אחד מכהני העזרה, ואוחז בבגדיה, וקורע עד שמגלה את לבה, ומגלה את שערה, וסותר מחלפות ראשה, כדי לנוולה”. ע”כ. והנה המאירי מבין כפי הבנתינו לעיל במדוייק! וכפי הבנת רבינו הטהור לעיל, וכתב, “ומגלה את שערה”, כלומר שהיה מכוסה על ידי כיסוי מסויים! ולאחר מכן, “סותר מחלפות ראשה”. ומשמע שיש כאן שני פעולות, “גילוי השיער”, וקיום ציווי התורה, “ופרע את ראש האשה”.

וזה מה שכתב רבינו הטהור למעלה, והמאירי נמשך אחר דבריו במילת, “מחלפות“, והוא ענין השיער ואיסופו. כמו שנאמר (שופטים פרק טז פסוק יג): “וַתֹּ֨אמֶר דְּלִילָ֜ה אֶל־שִׁמְשׁ֗וֹן עַד־הֵ֜נָּה הֵתַ֤לְתָּ בִּי֙ וַתְּדַבֵּ֤ר אֵלַי֙ כְּזָבִ֔ים הַגִּ֣ידָה לִּ֔י בַּמֶּ֖ה תֵּאָסֵ֑ר וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֔יהָ אִם־ תַּאַרְגִ֗י אֶת־שֶׁ֛בַע מַחְלְפ֥וֹת רֹאשִׁ֖י עִם־הַמַּסָּֽכֶת”. וכן אמר (שופטים פרק טז פסוק יט): “וַתְּיַשְּׁנֵ֙הוּ֙ עַל־בִּרְכֶּ֔יהָ וַתִּקְרָ֣א לָאִ֔ישׁ וַתְּגַלַּ֕ח אֶת־שֶׁ֖בַע מַחְלְפ֣וֹת רֹאשׁ֑וֹ וַתָּ֙חֶל֙ לְעַנּוֹת֔וֹ וַיָּ֥סַר כֹּח֖וֹ מֵעָלָֽיו”. וכתב המצודת ציון, “מחלפות – הם קווצות ותלתלי שער הראש, ועל כי יוחלפו בהתגלחם, יקראו מחלפות“. ופשוט שכאשר כותב המאירי, “סותר מחלפות ראשה“, הכוונה שסותר את קיבוץ שערה!

.

וכעת יש לעמוד כאן על שאלה חשובה בענין לימוד שלמדו בתלמוד בבלי הנזכר במאמר הקודם, והסבירו, שכל אשה נשואה חייבת שיהיה על ראשה כיסוי ראש מן התורה! ומהיכן למדו כן? מזה שנאמר, “ופרע את ראש האשה“. ויש לשאול, אם למדים שכאשר אשה נשואה יוצאת בראש פרוע לגמרי ללא כיסוי, עוברת על עבירה מן התורה, מזה שנאמר, “ופרע את ראש האשה“. מפני מה ענין, “פריעת הראש“, לא נכלל בכלל “דת משה“? ומפני מה נכלל בעניני צניעות, שהוא מנהגי דת יהודית? הרי עיקר הלימוד של התלמוד להסיק שדבר זה מן התורה ולא ממנהגי דת יהודית, הוא ממה שנאמר, “ופרע“! ואם הכהן פורע שערותיה, מפני מה לא נלמד שגם פריעת הראש, כלומר פיזור השיער, דבר זה אסור הוא מן התורה?

אלא ודאי ופשוט, שאשה נשואה עוברת על ראש פרוע מן התורה, רק כאשר הולכת ללא כיסוי כלל! ולכן במעמד הסוטה, לא מספיק שהכהן יוריד לאשה נשואה חצי כיסוי ויפרע שערותיה! כי זה לא נקרא “פריעת ראש” גמורה על פי התורה! כי “פרע ראש” על פי התורה לאשה נשואה, הוא פריעת ראש ללא סממן של נישואין, ורק כאשר אשת איש תלך בצורה כזו בחוץ ברשות הרבים, רק אז היא תעבור על עבירה מן התורה! ולכן “דת יהודית” מגבילה את האשה ביותר מכך, שמלבד שחובה עליה לכסות את ראשה, עוד צריכה לדאוג ששיערה לא יהיה פרוע, לא מקדימה ולא מאחורה, אלא יהיה מכוסה בכיסוי שרואים את הכיסוי מכל הצדדים, ובנוסף לכך, צריך שלא יהיה ראשה פרוע חלילה!

.

***

“סיכום כללי לדברי רבינו הטהור הרמב”ם במשנה תורה“

ולכן רבינו הטהור הרמב”ם, אף שמעלה שכל אשה נשואה חייבת בכיסוי שמעיד עליה כי אשת איש היא, הנה אם הולכת עם כיסוי או כובע אבל פורעת ומפזרת את שערות ראשה, מודה רבינו שאיסורו הוא רק מצד מנהג “דת יהודית”, וזו זהירות שחייב לנהוג בה.

אבל עם כל זה מסכים רבינו, שאסור לשום אשה נשואה ללכת בשערות גלויות לגמרי, ואפילו יהיו אסופות, ואפילו אשה שיש לה קרחת, אסור לה ללכת ללא כיסוי המעיד כי אשת איש היא. וזאת משום, שמן הרמוז בתורה, כל אשה ואשה חייבת היכר לרבים כי אשת איש היא.

ואשה נשואה, אפילו מקורחת, כאשר יוצאת בגילוי ראש, עוברת על עבירה של עניני, “דת משה”, כי חייבות כל הנשואות לכסות את ראשן בשביל שלא יחללו חלילה את הארץ, ויגנבו דעת הבריות, שכביכול אינן נשואות הם. ופוסק רבינו הטהור בלשונו, “דת משה“, כפי שנראה בהמשך. כלומר אסור מן התורה שאשה תלך בגילוי ראש לגמרי! וזאת לא משום גילוי השיער! אלא משום שאין עדות שזו האשה נשואה היא! ולכן, לעולם ועד, לא ניתן לומר ש-“ראש פרוע“, הכוונה לכיסוי אחד שלם ללא רדיד, שזו שטות לומר כן, אחר המחילה.

וגם כאשר רבינו כותב, שהעוברת על דת משה, זו ה-“יוצאה בשוק ושיער ראשה גלוי“, אין הכוונה שאם אין לה שערות בראש, מותר לצאת בראש גלוי! אלא לשונו ברור, כי רוב נשים יש להם שיער, ואחוזים אפסיים שאשה יהיה לה קרחת, ולכן עיקר דבריו של רבינו מכוונים כלפי רוב נשים שיש להם שיער על ראשם, ולכן אסור לאף אשה נשואה ללכת ללא דבר המעיד כי אשת איש היא!

ומכאן יש לזעוק, להריע, ולמחות, באותם נשים “חרדיות” נשואות, ההולכות עם פיאה נכרית! שזו האשה לא רק שעוברת על דת יהודית של פיזור השיער! אלא אף עוברת על פריעת ראש גמורה מן התורה, כי הולכת ללא עדות שאשת איש היא! ונמצא כי לא מקיימת את ציווי דת משה, שהרי כל אשה נשואה חייבת לכסות ראשה! ואיך ידעו העוברים ושבים שאשת איש היא? ויש כאן גם גניבת דעת הבריות! וכל שכן שיש כאן בעיות חמורות ביותר, שחוטאת ואינה יודעת כי חוטאת, ומלמדת אחרים לעשות דברים קשים כאלו, ונמצא מחללים את הארץ.

.

ולפני שנציג את דברי רבינו הטהור בספרו משנה תורה, הנה מכיון שרבינו ידבר במושגים וחפצים כגון, “מטפחת“, “רדיד” וכיוצא. לכן ארצה לחקור מה הם אותם דברים\חפצים, לפי דעתו של רבינו.

כתב רבינו (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת נדרים פרק ז משנה ג): “שק, אריג של שיער. ויריעה, בגד עבה ארוג אריגה גסה ואינו תפור. וחמילה – “רדיד“, היו עושין אותו בני אדם בזמניהם [=משמע שבאופן כללי, אין דבר זה של עצם “רדיד” היה משהו שחובה בכל דור ודור, אלא הכל מדובר על מנהג אותו זמן, שהיו משתמשים ברדיד לכל מיני ענינים, וכאן היו משתמשים בו], בתכלית הגסות והעובי, ובו מכסה אדם את ראשו מפני הגשם. וכן היריעה האמורה כאן. ור’ יהודה אינו הולך אחרי פשט הלשון בלבד, אלא הולך אחרי הענין שעליו היה הנדר ושבגללו נעשה. והלכה כר’ יהודה”. ע”כ.

והרי ש-“רדיד” הוא בד בתכלית הגסות והעובי, ובא על מנת לכסות את הראש. ולא על מנת להסתיר גילוי דבר. ובפירושו של רבינו למסכת שבת (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת שבת פרק טז משנה ד) כתב: “שמונה עשר כלים – הם רדיד המכסה את כל הגוף, ומצנפת, וחגורה, ונעלים, ובגד הזיעה, וחלוק בית, וגלימה על שני הבגדים, ובתי שוקים, ובתי ידים המגיעים עד השחי מפני שארצם קרה לפיכך היו מכסים ידיהם תמיד, וגרבים גם הם על השוקים, וסודר קטן שמכסה בו ראשו וכתפיו, ושתי מגבות שמנגב בהם כשמתרחץ, ובגד יקר שלובש על כל הבגדים, ומטפחת לנגב בה את הידים בעת הנטילה, ואבנט. ואין הלכה כר’ יוסי”. ע”כ.

והנה למדים אנו, כי “רדיד” הוא שם משותף לסוג של “בד” או מין “צעיף” כזה שהיו נוהגים לעשות בזמנם בשביל ענינים מסויימים. ויש פעמים שהרדיד הזה נעשה על מנת לכסות את הראש מפני הגשמים, ויש פעמים שהרדיד הזה נעשה על מנת לכסות את כל הגוף, או מפני שכך היה המנהג של נשים מפני דרכי צניעות, או שכך היה דרכם משום מראה עשיר. ויש פעמים שהרדיד יבוא על מנת להסתיר פיזור השיער!

ולכן מה שמבואר בהלכות אישות בהלכותיו של רבינו (רמב”ם הלכות אישות פרק יג הלכה יא): “מקום [=”עיר” או “ישוב”] שדרכן ש[ל הנשים הנשואות ש]לא תצא אשה בשוק בכפה [=“כפה” בדברי רבינו הוא בחיריק כזה, “כיפה“. ולא “כַּפָּ֑הּ” שהכוונה בזה, היד שלה. וגם אין כוונתו, “כפה” מלשון, “כיפוף“, אלא כוונתו ב-“כיפה”] שעל ראשה בלבד [=בכיסוי שעל ראשה], עד שיהיה עליה “רדיד” החופה את כל גופה, כמו “טלית” [הנזכרת לעיל בפירושו של רבינו למסכת שבת שהבאנו לעיל], נותן לה [=מחוייב לתת לה] בכלל הכסות [אשר מגיע לה, ונותן לה גם את ה]-“רדיד” הפחות מכל הרדידין.

ואם היה עשיר נותן לה לפי עשרו. [וכל זה מפני מה?] כדי שתצא בו לבית אביה, או לבית האבל, או לבית המשתה. לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ו[כן יש לה לצאת] לבית האבל, וכן [צריכה היא לצאת] לבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה, כדי שיבואו [גם] הם לה, ש[אשה אע”פ שהיא נשואה, בכל זאת] אינה [יושבת] בבית הסוהר עד [=ולא אומרים חלילה] שלא תצא ולא תבוא [מן הבית בעבור זה שנשואה היא]. אבל [דע לך, כי] גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד [=לבדה], פעם בחוץ, פעם ברחובות [לשוטט לבדה], ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת [לבדה], אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך [שצריכה לכך], שאין יופי [אמיתי] לאשה, אלא לישב בזוית ביתה, שכך כתוב (תהלים מ”ה) “כל כבודה בת מלך פנימה”. ע”כ.

ונסביר דבריו, ראשית כל ממה שאמר רבינו בתחילת הדיבור, “מקום שדרכן“, מוכח מכאן שאין לדבר קשר לעניני, “דת יהודית“, וכל שכן שלא לעניני “דת משה“, כי “דת יהודית”, הוא דבר הנוהג בכל האומה הישראלית, כמו שלמדנו עת עתה. ואין זה תלוי במקום שדרכן ללכת כך, או לא במקום שדרכן ללכת כך.

אלא, שרבינו מדבר כאן בדברים שחייב הבעל לאשתו מצד היותה אשתו. ויש מקומות, ערים או יישובים, אשר נהגו הנשים הנשואות, שאין הם יוצאות רק בכיסוי המכסה את ראשם מצד הדין והמשפט שהוא עניני דת משה. אלא מחמירות על עצמן אותם הנשואות, ומראות דגש עוד יותר גדול כי הינם נשואות, בזה ששמות על עצמם “רדיד” המכסה את כל גופה בנוסף לשאר בגדיה. והנה רבינו מסביר, שאע”פ שכל בעל ובעל חייב לאשתו כסות מן התורה, שהם בגדים ושמלות על מנת שתוכל להתקיים ולצאת מחוץ לביתה ולהיות בכבוד אצל שכנותיה. מסביר רבינו, שהנה אם לקח אשה וקידש אותה, וגר במקום מסויים, ושם נוהגים הנשים לצאת בבגד מסויים הנקרא “רדיד” שמכסה את כל גופה כתוספת לבגדים הקיימים, חייב לקנות לה את אותו רדיד, אע”פ שאם היה גר במקום אחר היה פטור מכך. ומדוע? מכיון שאשה כאשר נתקדשה לבעלה, וצניעות לה לשבת בתוך ביתה, הנה בכל זאת הנישואין הללו הם לא בית מאסר! כי כל אשה צריכה לצאת מדי פעם לעשות צרכיה.

ואם במקום שנהגו להשים רדיד כזה כל הנשים הנשואות, ולה לא יהיה את אותו הרדיד, כיצד תצא מן הבית? כיצד תצא לשמח את חברותיה? ואין זה קידושין! מכיון שהוא “אסר” אותה בבית סוהר בכך, והוא לא קידש אותה ושימח אותה! ולכן אין שום קשר מן ההלכה הזו לענין שאנו דנים בו. אלא שבכל אופן מדבריו אתה למד שאשה נשואה חייבת לצאת בכיסוי מסויים על ראשה, על מנת להורות כי אשת איש היא.

ולפיכך מה שכתב רבינו (הלכות סוטה פרק ג’ הלכה ה): “ומקבצין עליה קבוץ גדול של נשים, שכל הנשים הנמצאות שם חייבות לראותה, שנאמר (יחזקאל כ”ג מ”ח): “ונוסרו כל הנשים“. וכל איש שיחפוץ לבוא לראותה [מלבד הנשים המחוייבות בכך], יבוא ויראה. והיא [=הסוטה] עומדת ביניהן, בלא “רדיד” [=והוא הבגד שמכסה את גופה שנהגו בו נשים הנשואות בערים מסויימות, כמו שכתבנו לעיל. או סוג של בד שגם הוא נקרא רדיד ששמות על ראשן. ואינו מצד החובה], ו[כן עומדת ביניהם] בלא “מטפחת” [=”מטפחת” הוא בד שהיו שמים הנשים הנשואות כאשר היו יוצאות מן הבית לחוץ לרשות הרבים, והיה דבר זה לעדות כי אשת איש היא ומעלה גדולה היא זו. ויכלה עם זו המטפחת גם לאסוף את פיזור שערות ראשה, אלא היו נשים שהיו יוצאות עם מטפחת, אמנם מוציאות קליעות שיערן מתוכם, ובזה אף שלא עברו על דת משה, מכל מקום עברו על עניני דת יהודית כפי שנראה בהמשך].

אלא [עומדת האשה הסוטה] בבגדיה [=שלא תעמוד ערומה, אלא עומדת בבגדים הבסיסיים בלבד בשביל שתתבייש], ו[עומדת ביניהם ב] כופח שעל ראשה [סוג בסיסי של מכסה הראש שלא נוהגות הנשים הנשואות לצאת עמו מחוץ לביתן], כמו שהאשה [נוהגת לשים] בתוך ביתה”. ע”כ.

והנה כל מה שכתב רבינו כאן, כלל לא קשור לענינים של חובה או לא חובה בענין הצניעות, בין בענין מנהגי דת יהודית ובין בעניני דת משה. כלומר, אין להביא מהלכה זו שום ראיה לענין שאנו עומדים בו, מכיון שכל מה שרבינו בא לבאר כאן, הוא כיצד האשה הסוטה עומדת במעמד זה, לפני שהכהן בא אליה מהעזרה. וכאן בעצם תחילת הבושה שלה מתחילה. ומגיעה למעמד זה רק בבגדיה הבסיסיים בלבד. וידוע שאדם לא הולך בחוץ עם הבגדים אשר נמצא בביתו, שכן בביתו הוא שם בגדים פשוטים ובסיסיים בלבד. וזה הדבר תחילת הבושת שלה.

ולהיפך, יש בהלכה זו ללמדנו, שאשה מחוייבת לצאת לבחוץ רק עם מטפחת בלבד! כלומר רק עם כיסוי ראש אחד ואין צריך יותר מכך. שכן בכיסוי אחד שמכסה עצמה, בזה מראה לכל על היותה אשת איש, וגם במטפחת אחת יכולה לאסוף את פיזור שערותיה. שכן כבר ביארנו שהרדיד הוא תוספת צניעות רק במקום שנהגו בכך, ואין לזה קשר למנהגי דת יהודית או דת משה כמו שהמון טעו לחשוב.

ולאחר שעומדת בבגדיה הבסיסיים בלבד, כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות סוטה פרק ג הלכה יא): “ואחר כך כהן אחר בא אליה מכהני העזרה, ואוחז בבגדיה מכנגד פניה, וקורע, עד שהוא מגלה את ליבה [החלק העליון שלה], ומגלה שערה, ו[לאחר מכן] סותר [=פורע] מחלפות ראשה, [וכל זה] כדי [לקיים את מאמר הכתוב, “ופרע את ראשה” בכדי] לנוולה. ומביא חבל מצרי כדי להזכירה מעשה מצרים שעשת, ואם לא מצאו [חבל] מצרי, מביא חבל מכל מקום, וקושרו למעלה מדדיה, כדי שלא יפלו הבגדים [חלילה], ו[אז תהיה] נמצאת ערומה [לגמרי] שהרי נקרעו”. ע”כ.

ומה שכתבתי במוסגר למעלה, ש-“הרדיד” הוא גם דבר שאפשר להשימו על הראש, דבר פשוט הוא, שכן למדנו לעיל, שהרדיד שימש או לכיסוי כל הגוף בערים מסויימות, או לכיסוי הראש מפני הגשם. ובמקומות מסויימים יתכן שנהגו הנשים הנשואות לצאת עם רדיד גם על הראש, ולא מפני שהוא דבר מצד החובה, אלא מצד מנהגם או על מנת להסתיר פיזור השיער.

וכן מצאתי לרבינו שכתב (רמב”ם הלכות סנהדרין פרק כג הלכה ג): “כל דיין שיושב ומגדל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחרי הבצע, וכן עשו בני שמואל, ולכך נאמר להם ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד, ולא שחד ממון בלבד אלא אפילו שחד דברים, ומעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו, והיה לו דין, ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין, ומעשה באחד שהעביר אברה נוצה של עוף מעל רדיד הדיין ואחר כסה רוק מלפני הדיין ואמר לו הריני פסול לך לדין, ומעשה באחד שהביא מתנה אחת ממתנות כהונה לדיין כהן ואמר לו פסול אני לך לדין, ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת פעם אחת הקדים והביא בחמישי בשבת מפני שהיה לו דין ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין אף על פי שהתאנים משל דיין הואיל והביאן שלא בזמנם נפסל לו לדין”. והרי לך שבמקומות מסויימים היו הולכים גם הדיינים על רדיד מסויים, ואינו דבר שבחובה אלא מנהג כבוד.

.

***

“איסור דת משה ואיסור דת יהודית לאשה נשואה”

והנה כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות אישות פרק כד הלכה יא – יב): “ואלו הן הדברים שאם [אשה נשואה] עשת[ה] אחד מהן, עברה על [עניני] “דת משה“: [ומהם], יוצאה בשוק, ושיער ראשה גלוי … ואיזו היא, “דת יהודית? הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל [בשונה מעניני “דת משה” שאין לזה שום קשר לעניני צניעות], ואלו הן הדברים, שאם [אשה נשואה] עשת[ה] אחד מהן, עברה על “דת יהודית“, [ומהם, אשה נשואה ש]יוצאה לשוק [הומה בני אדם], או למבוי מפולש [שבוקעין בו ונמצאים בו בני אדם], ו[יוצאת כאשר שיער] ראשה פרוע! [=כלומר, שיוצאת בפיזור שיער], ואין עליה רדיד [=סוג של דבר האוסף או מסתיר פיזור שערות ראשה כאשר יוצאת מביתה לרשות הרבים] ככל הנשים [הנשואות, ואם תצא כך תעבור על מנהגי דת יהודית. ו]אף על פי ששערה מכוסה במטפחת [וניכר כי אשת איש היא, בכל זאת, בגלל שלא דאגה לאסוף קיבוץ פירוע שערות ראשה, עוברת על דת יהודית, מכיון שיוצאת לשוק וכדומה וראשה פרוע, כלומר בשיער מפוזר]”. עכ”ל.

ויש לשים לב לדיוקו של רבינו הטהור בסוגיה זו. שהנה רבינו מונה את ענין “שיער ראשה גלוי” לאחת שעוברת על עבירה מן התורה, והבין כן מהתלמוד בבלי, שכן מוכח משם, שכל אשה נשואה חייבת הוראה שהיא אשת איש ונשואה כדת, כלומר שיהיה על ראשה מדין תורה היכר שהינה נשואה, שכן נאמר בתורה, “ופרע את ראש האשה“, ונרמז בתורה על ידי המעשה שעושה לה הכהן, שכל אשה נשואה חייבת בסוג של סממן המעיד שהינה אשת איש.

ורבינו בשלושה מילים אלו בעצם מסכם את הבנתו בסוגית התלמוד, ומתאר בדיוק מה ציותה התורה על אשה נשואה בענין כיסוי הראש. ולא אכחד מלומר, שיש מי שמסביר אף בדעת רבינו, כי מה שכתב “דת משה”, על אשה שיוצאת ללא כיסוי ראש, יש מי שהסביר שאין כוונתו של רבינו לומר שעוברת עבירה מן התורה, אלא עוברת רק על דבר הרמוז בתורה, ולכן אשה היוצאת ללא כיסוי שמכסה את ראשה, עוברת על עבירה מדרבנן.

אלא שאין נראים דבר כלל. כי רבינו מדקדק היטב בדבריו שכתב, “דת משה“, וכל הענינים המנויים של דת משה הם מחוייבים מן התורה! וכל אשה היוצאת ללא כיסוי ראש המכסה את ראשה, ולא מגלה לכל כי אשת איש היא, עוברת על עבירה חמורה מן התורה, ויכול הבעל אם רוצה לגרש את אשתו בעבור הדבר הזה. שכן כאשר יוצאת ללא כיסוי, מי ערב לו שלא יבואו לפתות אותה בדברים? מהיכן ידעו כי אשתו כאשר הולכת בשוק נשואה היא? ואפילו אשה מקורחת ללא כל שיער חייבת בכיסוי ראש! שכן מדין דת משה כיסוי הראש נועד על מנת לגלות לכל כי אשת איש היא!

ומסביר רבינו ואומר, “יוצאה בשוק ושיער ראשה גלוי“, כלומר, כל האיסור לאשה נשואה מדין תורה, הוא לצאת לשוק דווקא בשיער ראש כולו גלוי! שהרי אם דעתו לומר, שאסור שיראה אפילו מעט משערותיה כפי שכמה רצו לומר, היה לו לומר, “יוצאה בשוק ונראים שערות ראשה”. אלא אמר, “ושיער ראשה גלוי“, כלומר שיוצאת ללא כיסוי כלל! בזה לימד שעוברת על עבירה מן התורה!

אמנם בענין דת יהודית, כל זה הוא משום צניעות! ולא משום היכר אשת איש. ולכן אפילו יש עליה מטפחת שמכסה ראשה וניכר כי אשת איש היא, בכל זאת בגלל ששערה מפוזר ופרוע, אסור לה לצאת לשוק במצב כזה שמושך ליבות בני האדם.

וכן מוכח ממה שאמר בהמשך בהלכה הבאה (הלכה יג): ” … עזרא תקן שתהיה אשה חוגרת בסינר תמיד בתוך ביתה משום צניעות, ואם לא חגרה, אינה עוברת על דת משה ולא הפסידה כתובתה. וכן אם יצתה ב-“ראשה פרוע” מחצר [פרטית] לחצר [פרטית] בתוך המבוי [שאין בוקעין בו בני אדם] הואיל ושערה מכוסה במטפחת [=וניכר כי אשת איש היא], אינה עוברת על דת [יהודית. אף ששערותיה פרועות ופזורות]“. ע”כ. ואם תפרש את דברי רבינו, “יצתה בראשה פרוע“, על כיסוי שני, מה איסור יש כאן כאשר יוצאת עם מטפחת אחת? ואם תפרשהו על גילוי של מעט שיער, כאשר ראשה מכוסה, ואין ראשה פרוע! מה איסור יש כאן? אלא כוונת רבינו לומר, שכל מה שנאסר במשנה משום דת יהודית שבאו לתת דגש על צניעות האשה, כל זה אמור דווקא במקום שנמצאים בו בני אדם כגון חצר משותפת, או בשוק הומה בני אדם, אבל לצאת למקום שאין בני אדם בוקעין בו, לא אסרו רבותינו בדבר זה, אלא צריכה כיסוי ראש המעיד כי אשת איש היא. וכמו שכתבנו עד עתה.

ואני מצאתי מעט הוכחה לדברי ממה שכתב רבינו (רמב”ם הלכות שבת פרק יט הלכה ז): “לא תצא אשה [בשבת לרשות הרבים] בקטלה שבצוארה, ולא בנזמי האף, ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה, ולא בכיס הקטן העגול שמניחין בו שמן הטוב והוא הנקרא כוכלת. ולא [תצא בשבת] בפאה של שיער שמנחת על ראשה כדי שתראה בעלת שיער הרבה … כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה”ר, אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה של שיער, שמותר לצאת בהן לחצר שאינה מעורבת, כדי שלא תתגנה על בעלה, והיוצאת בצלוחית של פלייטון שאין בה בושם כלל חייבת”. ע”כ.

ואינו מובן, אם לדברי האומר אסור לאשה נשואה שיראה אפילו מעט משערות ראשה, מפני מה נשים הנשואות היו יוצאות בתוספות שיער שמונחות על הראש? ורבינו כתב מפורש, “כדי שתראה בעלת שיער הרבה“, ואם תאמר שמדובר בתוספת שיער שמתחת לכיסוי ראשה. הנה בוודאי כי זה אינו, כי כתב רבינו והמשיך, שכל הטעם הוא משום שלא תתגנה על בעלה, ומפני שלום בית התירו חז”ל לאשה שתשים תוספות בשערה ותצא בהם לחצר שאינה מעורבת, והכל הוא בכדי שלא תתגנה על בעלה ולעולם תהיה מוצאת חן בעיניו. שכן מותר לאשה נשואה לצאת בפירוע הראש לחצרה, כל זמן ששיער ראשה מכוסה ויש עדות שאשת איש היא. ומכיון שזו האשה חסר לה מעט משערות ראשה, רוצה לצאת לחצרה בתוספות שיער על מנת שבעלה יראה את יופיה, ולכן חז”ל התירו. ומכאן מוכח וברור לכל בר דעת, כי “פרע ראש” הכוונה לפיזור השיער ולא לגילוי הראש!

שוב אציג כאן תמונות פשוטות המתארות מה זה נקרא אשה נשואה שהולכת עם מטפחת אמנם שיער ראשה פרוע! ובכך עברה על דת יהודית.

ע”כ כתבתי מאמר זה. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.