.

***

“ביאור תלמוד הבבלי”

הנה לאחר שביארנו היטב את לשון התלמוד ירושלמי, כעת נציג את לשון התלמוד בבלי (מסכת כתובות עב.): [נאמר במשנה] “ואיזוהי [=איזו עבירה תעבור אשה נשואה, ובכך תעבור על מנהגי] דת יהודית? [אומרים חז”ל, כאשר אשה נשואה] יוצאה וראשה פרוע”. [עד כאן לשון המשנה. כעת מקשה התלמוד ואומר], “ראשה פרוע” [=אשה נשואה ההולכת עם ראש פרוע ומפוזר, ללא כיסוי ראש כלל, עוברת רק על מנהג של “דת יהודית”? כלומר התלמוד מקשה, מה החידוש? כיצד ניתן לומר, שאשה נשואה, היוצאת פרועת ראש לשוק בשיער מפוזר, עוברת רק על מנהג של “צניעות” ותו לא? הרי אם יוצאת כך, זה הוא איסור] דאורייתא היא! [=מן התורה הוא! כלומר, לצאת פרועת ראש ממש כמו שעושה הכהן לאשה נשואה, שמוריד את כיסוי ראשה, ולאחר מכן מפזר שערותיה, זה הוא, איסור תורה וקבלה למשה מסיני! שכן כל אשה ואשה נשואה חייבת שיהיה לה סימן היכר שאשת איש היא. והרי שלדעת התלמוד בבלי, צמד המילים, “ראשה פרוע” אשר נאמרו בדברי המשנה, אין הכוונה רק על גילוי כל הראש, אלא ידבר על פיזור השיער ממש! שכן אם ראשה היה מכוסה במטפחת עליונה, לא היה שייך להקשות ולומר, מן התורה הוא! כי מנהג “דת יהודית” בלבד, אינה מן התורה הוא, ואם הבינו שהמשנה מדברת באשה שיוצאת עם כיסוי מסויים, כיצד יאמרו “דאורייתא היא”?

ואני הכותב לי נראה, שפשוט לבעלי התלמוד בבלי, שהמשנה דברה באשה שיוצאת עם כיסוי שמגלה כי אשת איש היא, אלא שיוצאת עם כיסוי וראש פרוע. אלא שרצו בעלי התלמוד בבלי בדרך אגב ללמד לכל הלומדים, שללכת בגילוי ראש גמור, אשה כזו תעבור על עבירה מן התורה! ולא רק שתעבור על מנהגי “דת יהודית”. וזה החכמה של רבותינו להעביר את הדברים בצורה של קושיא, כאילו המשנה דברה באשה שיצאה ללא כיסוי כלל, ויצאה בראש פרוע!

ומבואר יוצא, שרק אשה נשואה בלבד! אשר יוצאת עם שיער פזור וגלוי, היא זו אשר תעבור עבירה מן התורה, וגם תעבור על מנהגי דת יהודית של צניעות שנהגו בהן הנשואות לפני קבלת התורה. ולכן אלו שפירשו שכיסוי ראש לאשה נשואה בא מטעם צניעות, הקשיתי עליהם ואמרתי, האם יתירו לאשה עם קרחת לצאת לרשות הרבים ללא כיסוי? שמוסכם לכל שכאשר אשה עם קרחת יוצאת מן הבית, אין בה משום ראש פרוע, מכיון שאין לה שערות! ולא שייך בה מה שנהגו בנות ישראל מנהגי צניעות! כי בנות ישראל עיקר יופיין הוא בשערותיהן! ואם תאמר שכל ענין כיסוי הראש הוא על מנת להסתיר שערות ראשה, אם כך מותר לה לצאת מן הבית כאשר עושה קרחת! אלא פשוט הדבר, כי כל אשה נשואה חייבת לצאת בכיסוי ראש כאשר יוצאת מפתח ביתה, ואפילו זו עם קרחת! וכל זה לא בא בגלל צניעות, אלא על מנת שתהיה מוצנעת ותאמר לכל “אשת איש אני”, על מנת שלא תגנוב דעת הבריות וחלילה תגרום לחילול הארץ, כי כאשר האנשים יראו אשה ללא כיסוי שמכסה ראשה, יחשבו כי פנויה היא!

כעת, התלמוד מביא ראיה שאכן ללכת בגילוי ראש לגמרי, איסורו מן התורה, ובדיוק כמו שאמרו, “דאורייתא היא”], דכתיב: [שנאמר], “ופרע את ראש האשה”. [והרי, שעל ידי שהסיר הכהן את כיסוי ראש האשה הסוטה, ופיזר שערות ראשה לכל עבר כמו שביארנו, והראה אותם לכל, מוכח מכאן שגינה אותה בכך, והראה חרפתה, ומתוך שהראה חרפתה, הראה ערוותה, כלומר גרם לה מידה כנגד מידה להתבייש באיסור של “פרועת ראש”, והוא פיזור השיער על ידי פעולת גילוי הראש, והתכלית הסופית של כוונה זו של גילוי הראש, הוא, “פיזור השיער” לכל עבר. ומכאן מבואר שמה שהכהן עשה לה, זה מה שאין עושים גם באופן רגיל].

כעת התלמוד מביא חיזוק לדבריו ממה שנאמר בבית מדרשו של רבי ישמעאל], “ותנא דבי רבי ישמעאל: [=בבית מדרשו של רבי ישמעאל נאמר כך], “אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש! [אבל מן] דאורייתא [=אבל מן התורה, כאשר אשה נשואה] קלתה [=מקבצת חלק מן שערותיה על ידי כיסוי], שפיר דמי [=מותר הדבר מן התורה! כלומר, התלמוד מביא ראיה חזקה מאוד לדבריו, והוא שאצל בית מדרשו של רבי ישמעאל אמרו, שאזהרה חמורה לבנות ישראל הנשואות, שלא לצאת בפרוע ראש. אלא שבוודאי, כאשר אשה נשואה מכסה את שערות ראשה, אע”פ שיוצאת פרועת ראש, מותר הדבר לצאת בצורה כזו מן התורה. וזה מה שאמרו בבית מדרשו, “דאורייתא, קלתה שפיר דמי“. כלומר שלא תחשוב, שבכל מצב של יציאת פיזור שיער תעבור האשה הנשואה עבירה מן התורה, ולא היא! אלא כאשר יוצאת עם כיסוי שמכסה ראשה, אע”פ ששערות ראשה פזורין, לא עוברת על עבירה מן התורה!

ואם תאמר ותפרש ש-“קלתה” הוא כיסוי ראשון שמכסה את כל ראשה ואין שערותיה פזורין, ובגלל שיצאה עם כיסוי ראשון לא עוברת על עבירה מן התורה, מה החידוש כאן שלא עברה עבירה? ולמה בכלל שיקרא דבר זה שעברה עבירה? ואם תאמר שמדבר בכיסוי שרואים מעט משערות האשה, מה האיסור כאן? אין כאן פריעת ראש שדברה התורה!

והנה אע”פ ש-“בנות ישראל” בכל מקום בתלמוד ידבר בין בנשואה, בין ברווקה, כאשר מוכח מהמון מקומות בתלמוד. הנה נראה כי עיקר אזהרה זו אמורה דווקא לנשואות, כי בזה אנו מתעסקים. ואמר, שלא יצאו בנות ישראל הנשואות בפיזור שיער, על דרך ביאור הלשון. ע”כ הוא כל מה שנאמר בבית מדרשו של רבי ישמעאל. ולא כמו שהמון פירשו ושמו נקודה אחר המילה, דאורייתא”. כי הנקודה לא תבוא, אלא אחר סיום ההוראה שבא רבי ישמעאל לומר, “דאורייתא קלתה שפיר דמי”, כלומר רבי ישמעאל בא ללמד שמדין תורה אין צריך שכל הראש כולו יהיה מכוסה שלא יראו כלום משערותיה, מכיון שמן התורה צריכה הוראה שאשת איש היא, וזה על ידי “קלתה”. ולכן אשה נשואה היוצאת עם כיסוי, אמנם שערות ראשה מפוזרות, לא עוברת על איסור מן התורה, אלא רק על מנהג של צניעות בנות ישראל.

ולכן מיד התלמוד מזהיר מסייג ואומר מן ההוראה הזו שנשמעה ובאה מבית מדרשו של רבי ישמעאל. שאכן מדין תורה לא עוברת זו האשה על עבירה, כלומר כאשר אשה נשואה הולכת בפיזור שיער אמנם ראשה מכוסה בכיסוי המעיד כי אשת איש היא, אכן לא עוברת על שום עבירה מן התורה. אבל משום עניני ומנהגי] “דת יהודית” – אפילו [כאשר] “קלתה” [=כלומר אפילו כאשר מכסה את שיערה וניכר כי אשת איש היא, כל זמן ששיער ראשה פרוע] נמי אסור. [=גם באופן שראשה מכוסה אסור מטעם מנהגי דת יהודית, שנהגו הנשואות שלא ללכת בפיזור שערות הראש! וכמסקנתנו לעיל לכל אורך הדרך, וגם בביאור דברי התלמוד ירושלמי, שכאשר יוצאת האשה לשוק, אפילו שתכסה ראשה בכיסוי המעיד עליה כי אשת איש היא, כל זמן שראשה פרוע, אסור הדבר! אבל כל זה אסור רק מצד דת יהודית ולא מן התורה. כי החמירו בנות ישראל הנשואות בענין זה, על מנת לא לתת פתח לאנשים להמשך אחריהם חלילה, כי שיער האשה מגרה מאוד].

כעת שוב התלמוד מקשה משמועה שיציג אותה, והוא, הוראה שנאמרה בשם רבי יוחנן האמורא, שאפילו “קלתה” אין בה משום פרוע ראש ולא עוברת על מנהגי דת יהודית! כלומר, אשה היוצאת עם כיסוי ושיערות ראשה פרועות, אין בה משום פרוע ראש, והוראה זו היא קושיה כלפי התלמוד, שאמר וענה על דברי רבי ישמעאל, שנכון שמדין דת משה מותר לצאת בכיסוי ושערות ראשה פזורות, אבל מדין “דת יהודית” אסור בכל אופן. כעת מציג התלמוד את ההוראה הזו ומקשה]: אמר רבי אסי אמר ר’ יוחנן [לשים לב שבתלמוד ירושלמי הנזכר לעיל, הדברים גם נאמרו בשם רבי יוחנן, אלא שכאן נאמרו הדברים בשם תלמידו רבי אסי, ובתלמוד ירושלמי נאמרו בשם תלמידו האחר רבי חייה, והנה השמועה שיצאה מבית מדרשו], “קלתה” [אשה ההולכת עם כיסוי ושיערה פזור], אין בה משום פרוע ראש. [ומשמועה זו שנאמרה בשם רבי יוחנן גדול האמוראים, אכן קשה על ההוראה שהובאה מקודם! שאמרו – “דת יהודית, אפילו קלתה נמי אסור“. ורבי יוחנן אמר, “קלתה אין בה משום פרוע ראש”! וקשה מאוד כי זו סתירה עצומה! והנה התלמוד מיישב ומוכיח שאין קושי כלל].

הוי בה רבי זירא [=רבי זירא מסביר את ההוראה הזו של רבי יוחנן, ואין הכוונה כמו שמשתמע מכך, אלא] היכא? [כלפי איזו מציאות כוונו דבריו של רבי יוחנן?] אילימא בשוק [=אם תאמר שדבריו של רבי יוחנן מדברים בשוק הומה אנשים, בוודאי כי לא יתכן שאמר כן, שהרי עוברת זו האשה על מנהגי] “דת יהודית” היא! [וזה דין פשוט מאוד, שכל אשה נשואה ההולכת בפיזור שיער, אף אם יש לה כיסוי ראש שמכסה חלק מן ראשה, אע”פ שלא עברה עבירה מן התורה, בכל זאת עברה על מנהגי דת יהודית! ואם תתיר לעשות כן, אשה זו תהיה גרושה כי לא יסכים בעלה שאשתו תצא עם כיסוי ושערות ראשה מפוזרות], ואלא [ואם תאמר שדבריו של רבי יוחנן מדברים באשה היוצאת] בחצר [כלומר שיוצאת לחצר משותפת עם אנשים, בכיסוי ראש עם פיזור שיער], אם כן [כלומר אם תתיר דבר זה], לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה! [מכיון שכאשר אשה יוצאת עם כיסוי ראש ושיער ראשה פזור, אע”פ שניכר כי אשת איש היא, אף בעל לא יסכים לאשתו לעשות כן בחצר משותפת עם אנשים, ואע”פ שאין זה שוק הומה אנשים, כי עוברת על מנהג בנות ישראל הצנועות! לכן התלמוד מביא ישוב ואומר], אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: [כוונת הוראתו של רבי יוחנן הוא, כאשר אשה יוצאת עם כיסוי ראש ושערות ראשה פזורים, כוונתו של רבי יוחנן דווקא שיוצאת] מחצר [פרטית], לחצר [פרטית] ו[ועוברת] דרך מבוי [שאין בו בני אדם, ובזה אין כל חשש לעבור על מנהג צניעות“. ע”כ ביאור התלמוד בבלי.

והרי מוכח מביאורינו לתלמוד הירושלמי והבבלי, מלבד שאין ביניהם מחלוקת כלל! שלעולם “ראשה פרוע”, הכוונה לפיזור השיער! והנה הרבה מפרשים לא הבינו כי מה שנאמר לשון, “קלתה“, לא יבוא לשון זה על “עצם” הדבר, אלא על מהות “ענינו“, כי “קלתה” הוא ענין “קיבוץ” – ו-“איסוף” חלק מן השיער על ידי כיסוי. וכן “קפלטין” שאמרו בתלמוד ירושלמי, הכל הוא ענין איסוף חלק מן השיער על ידי כיסוי או דבר שמעיד כי אשת איש היא. כמו שכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת גיטין פרק ח משנה א): “קלתה – כלי שהנשים מקבצות בו מה שהן טוות. ואין הבעל מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה, ולפיכך קונה לה ואף על פי שהוא ברשות הבעל”. ע”כ.

ומבואר מדבריו ש-“קלתה” הוא כלי שהנשים מקבצות בו מה שהן טוות. וכי יתכן שבנות ישראל הנשואות ישימו סל על עצמן ועל ראשן? בוודאי ופשוט שלא! אלא רבותינו בחכמתם המרובה, השתמשו במונח ובלשון משותף זה, על ענין כיסוי חלק מן השיער, וכל זה על מנת להורות שאם אספה וכיסתה חלק מן השיער על ידי כיסוי, ושאר השיער נשאר פזור בצורה שחצנית, או כיסתה חלק מן השיער במטפחת, אולם שאר השיער הוא פזור לכל עבר ועבר, הנה בזה לא עברה עבירה מן התורה, אלא עברה על מנהג צניעות בנות ישראל, ועברה על דת יהודית, וכל זה כאמור דווקא בשוק, או במקום הומה בני אדם כמו שביארנו. ולא לחינם רבותינו השתמשו בלשון, “קלתה“, כי אם היו אומרים “כיסתה“, היית אומר כיסתה כל הראש. והם מצאו מונח המתאר “איסוף” שאינו כללי אלא חלקי.

וכמו שכתב רבינו בפירוש המשנה (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת כתובות פרק ז משנה ד): “ואמרו, “ראשה פרוע“, ואפילו היתה מטפחת על ראשה. ו[מה שאמרו שיוצאת שלא בכתובה, כל זה] בתנאי שתצא בה לשוק או למבוי מפולש“. ע”כ. ומהיכן למד רבינו את הענין שכתב, “ואפילו היתה מטפחת על ראשה וכו'”, מדברי התלמוד הירושלמי והבבלי, שאמרו והגבילו מן הטועים, שהיו חושבים שכל האיסור הוא לצאת בפיזור שיער בלבד, אולם מתי שיש לאשה כיסוי ראש, אין בזה “ראש פרוע”. בא התלמוד ולימד, שיש הבדל בין טעם הכיסוי לטעם מנהגי דת יהודית! ודע כי אין הבדל בין התלמוד ירושלמי והבבלי כלל, ואין הם חולקים אחד על השני כלל, וזה בניגוד למה שנטו לחשוב כמה מפרשים, והראיה הגדולה לכך הוא רבי יוחנן האמורא, ששני התלמודים מסיימים ודנים בהוראתו! בכל אופן שלא יהיה, פיזור השיער הוא זה שאסור מדת יהודית, ואפילו ראשה מכוסה אסורה בפיזור השיער. בין כשהפיזור בא מקדימה בראש, ובין כשהפיזור בא מאחורה בראש. אמנם בגילוי מועט בשיעור הקרוב למצח האשה, אין בכך שום דבר, ולא יקרא לעולם לשון, “פרע” בצורה זו.

ויותר מזה למדים אנו, שהתלמוד לא דיבר כלל ב-רווקה, גרושה, אלמנה, שכל אלו הנשים בוודאי כי לא רק שפטורות מכיסוי ראש, ואין להם לשים כיסוי ראש כלל, כי עושות דבר שלא צוו! וגם יש בזה גניבת דעת הבריות שיחשבו הבריות שנשואות הם. אלא יותר מזה, כי לכאורה, כלל לא משמע מזה התלמוד שאשה רווקה, גרושה, אלמנה, צריכות באיסוף השיער כמו הנשואות! כי כל מה שנזכר מנהגי “דת יהודית” הוא רק במשנה בכתובות! ומשנה זו מדברת בנושא כתובה השייכת לאשה נשואה בלבד! אלא שמדברי רבינו הטהור הרמב”ם מובן לכאורה, שגם פנויה לא תלכנה פרועת ראש. ונעמוד על כך בהמשך.

.

***

“ביאור דברי בית הבחירה למאירי“

והנה לפני שנעמוד על דברי הרמב”ם, אני חייב לומר לקוראים, שמה שהרב המאירי עושה בפירושו לתלמוד הזה, ולכל הסוגיה הזו, זה בגדר דבר פלאי מאוד, שכל ישר והבנה חריפה ביותר כאשר נראה. ונביא את לשונו (בית הבחירה למאירי מסכת כתובות דף עב עמוד א): ” … אמר רבינו משה [=הרמב”ם בביאור זו הסוגיה] … ואמרו [רבותינו ז”ל, שאשה נשואה עוברת על דין יוצאת] ו-“ראשה פרוע”, ואפילו שיש צניף על ראשה [=שמעיד עליה שאשת איש היא, בכל זאת נקראת על פי המשנה, עוברת על דת יהודית של פריעת ראש, מכיון שיוצאת בשיער פזור], ו[תעבור על דין זה, רק] בתנאי שתצא בה [=בפריעת שיער] בשוק או במבוי מפולש [=שבוקעין בו רבים, כמסקנת התלמוד בבלי וירושלמי] … ואלו המאמרים [=ואלו האזהרות שנאמרו במשנה] כולם אמתיים, אבל אחר ההתראה [ועדים] כמו שביארנו”. עכ”ל.

שוב הוסיף המאירי וכתב, ” … אמר המאירי, אלו [נשים נשואות] יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית, כלומר לא סוף דבר ב[אשה נשואה שעברה על דברים החמורים ביותר, כגון ש]-זינתה תחת בעלה, שאיבדה כתובתה! אלא אף העוברת על [דברים שנתקבלו בקבלת התורה, והם מטעם], “דת משה“, ו[ומנהגי דת] “יהודית“. ו[דע כי עניני] דת משה, נאמר על מצות הכתובות בתורה [במפורש], או הרמוזות בה [כפי מסקנתנו לעיל בענין היכר אשת איש על ידי כיסוי וכיוצא בזה]. ו[מנהגי] “דת יהודית”, הוא נאמר על מנהגים הנהוגים באומה, מצד צניעות להיות בנות ישראל יתירות במדת צניעות על כל שאר נשים [=שלא מן האומה העברית. וזה גם כמו שכתבנו לעיל במסקנות במאמרים הקודמים!].

ודרך הקדמה צריך שתדע, שלא נאמר ב[אשה נשואה] “עוברת על דת משה” שאיבדה כתובתה, אלא [רק בדברים] כשהיא מכשלת את בעלה בהם, או בדברים שגורמת לבעלה בעברתה מכשול או תקלה, כמו שיתבאר בפרטים. הא [=אבל] כל שעוברת לעצמה [בלבד], במצות שאין לבעל בעברתה מכשול או תקלה, לא איבדה כתובתה, והוא שאמר [והדגיש במשנה] “מאכילתו” [דווקא “מאכילתו”]! הא [=אבל אם] אוכלת [לעצמה, ממה שאינו מעושר] ואינה מאכילתו, לא [יוצאה בלא כתובה, אלא אם מגרשה חייב לה דמי כתובה!] … והוא הדין בכל מצות שבתורה שהעבירתו [היא] עליהם.

ו[דע כי] לא תפש [רבי יהודה הנשיא] את אלו [דווקא], אלא מפני שדרך בני אדם לסמוך בהם על נשיהם, ובא ללמד בכל אלו שאע”פ שלא נאסרה עליו בכך, הפסידה כתובתה. הא [אבל תדע שאם עברה בענינים האמורים], מכל מקום אינה אסורה עליו, שאף בא על הנדה, הכל מודים בה שאין הולד ממזר … ופסקו בה גדולי המחברים שרשאי הוא לקיימה [ואינו חייב לגרשה]! … ואחר כך פירש [רבי יהודה הנשיא] פרטים שבדת יהודית, וכולם ענינים של צניעות! ומתורת שהם דברים של פריצות ויוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות, ופירש בהם, “יוצאה בשוק וראשה פרוע”. ופירשו בגמרא [ענין זה ואמרו], שזו מן התורה היא! ובכלל דת משה [היא], וכדכתיב, “ופרע את ראש האשה“, כלומר זאת [=דווקא אשה נשואה חייבת בכך] ולא אחרת. [=כלומר, אלמנה, גרושה, רווקה אינן חייבות בכך].

ותנא דבי ר’ ישמעאל, מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו ב-“פירוע הראש“, אלא שפירשו [בבית מדרשו של רבי ישמעאל לאחר שאמרו, “שלא יצאו בנות ישראל הנשואות בפירוע הראש“, דווקא] זו שנכללה בדת יהודית [=כלומר פירוע ראש אסור מדין דת יהודית!] ולא בדת משה! [כי מ-“דת משה” הדבר פשוט] שאינה יוצאה בגילוי שיער לגמרי [=ללא היכר של דבר מסויים שהינה אשת איש! כי אסור הוא! והנה לפי דברי המאירי כפי שיובן מדבריו בהמשך, סימן ההיכר שהצריכו בבית מדרשו של רבי ישמעאל, הוא אפילו לא כיסוי! אלא מדין דת משה אסור לה לצאת בגילוי שיער לגמרי מכל וכל, ללא איזה שהוא דבר המקנה לה גילוי דעת כי אשת איש היא. כלומר, מדין דת משה מספיק שיהיה לאשה סימן היכר שהינה נשואה, אף ששיערה פרוע ומפוזר הוא!], אלא [=ולכן פירשו בבית מדרשו של רבי ישמעאל] ש[אם] הניחה “קלתה” [=כלומר אם הניחה מין סימן היכר שהינה אשת איש כגון כובע וכיוצא] על ראשה [=שניכר על ידי כן כי נשואה היא, אף ששערותיה פזורות, אין עוברת על איסור מן התורה], ו[לכן העלו ש]מן התורה אין זה [דין] פרועת ראש לגמרי, אף [אם תצא כך] בשוק! [מכיון שיוצאת עם דבר על ראשה שמראה כי אשת איש היא! ואף ששערותיה פזורות, לא עוברת בכך על עבירה מן התורה].

אלא [=אמנם ביארו בתלמוד לאחר מכן והזהירו] שב[עניני ומנהגי] “דת יהודית” [הנזכרו במשנה] אין זה מספיק [לפתור אותה מללכת בצורה כזו] בשוק [הומה בני אדם]! או [שתלך כך חלילה] אף במבוי מפולש שבקיעת רבים מצויה בו [=המאירי מצריך ודייק, “רבים”! ודו”ק]  עד שיתכסה שערה במטפחת. [=והנה המאירי מבין, שמטעם דת משה, אין האשה צריכה אפילו כיסוי ראש על ראשה! אלא מספיק לה סימן היכר שהינה אשת איש בלבד! והוא על ידי “קלתה”, שאינו כיסוי או מטפחת, אלא כובע מסויים או דבר אחר שמעיד שהינה אשת איש! כי לפי הבנתו של המאירי, מטפחת או כיסוי שרגילות נשים להשים היום, הוא רק מטעת דת יהודית בלבד! ומדוע באה מטפחת או כיסוי? על מנת שלא יראה פיזור שערותיה! ואין צריך שיהיה גם “קלתה” וגם “מטפחת”! כמו שהרבה טעו לחשוב!

אלא מדין דת משה לא הצריכו אלא סימן היכר לאשת איש! ומטעם דת יהודית, צריכה אשה לכסות ראשה במטפחת! ולא בגלל שהמטפחת היא חובה! אלא בגלל שהמטפחת היא זו שיש בה בכדי לאסוף את שערה ולא יראה פיזור שערותיה! אמנם האיסור מטעת דת משה, שלא יראו כל שערותיה לגמרי, אלא צריך שיהיה סימן היכר, ואפילו אין צורך בכיסוי או מטפחת לפי הבנתו של המאירי. אבל מטעם דת יהודית שנצטוו בנות ישראל, אינן יוצאות בקפלטין לשוק, אלא יוצאות במטפחת אחת! והרבה נטו לחשוב שמכיון שמדת משה צריך קפלטין או קלתה, ומטעם דת יהודית צריך כיסוי, חשבו כי צריך את שניהם בסופו של דבר! וטעות גמורה הוא! אלא כל זה הוא רק הסבר בסוגיה, מה צריך מכל דבר, כלומר מה צריך לעשות מדין דת משה ומדין דת יהודית.

ובוודאי כאשר תכסה האשה את ראשה במטפחת אחת, אינה צריכה יותר מכך, כי אין שערותיה פזורות, וגם יש עליה עדות שאשת איש היא. ומכאן מוכח בפשטות, שאין צורך שכל שערה יהיה מכוסה מכל וכל ולא יראה שיער משערותיה! שזו הקפדה יתירה היא! והדברים פשוטים שכל מה שנאסר לאשה הוא ללכת ללא כיסוי וללכת בשיער פזור ופרוע. אמנם כאשר יש עליה כיסוי שמעיד כי אשת איש היא, ואינה מפזרת שערותיה, אז מקיימת את ההלכה הברורה. ממשיך המאירי ואומר], ומכל מקום [כל מה שאמרו במשנה שיוצאת בלא כתובה, כל זה] דווקא שתצא לשוק כן [=יש לה דין של יוצאת וראשה פרוע שאמרו במשנה], אבל [אשה נשואה היוצאת עם היכר שהינה אשת איש, ויוצאת כך] מחצר לחצר דרך מבוי סתום שאין בו בקיעת רבים [הדבר] מותר [לצאת כך, אף שראשה פרוע! כמו שכתבנו במסקנה במאמרים הקודמים]. ובחצירה מיהא [=ומכל מקום בחצירה הפרטית], אף על פי שהדבר מגונה [לצאת בשוק בצורה כזו], אין כאן אפילו [צורך להחמיר] משום “דת יהודית” אף [אם הולכת בחצירה] בפירוע הגמור [ללא כיסוי כלל וללא דבר שמעיד כי אשת איש היא!].

ובתלמוד המערב [=בתלמוד ירושלמי] אמרו, [אשה נשואה] היוצאה בקפליטין שלה [=יוצאת בעדות שהינה אשת איש], אין בה משום יוצאה וראשה פרוע [=אע”פ ששערותיה מפוזרות ופרועות!], הדא דתימא [=ותירצו ואמרו בתלמוד הירושלמי, שכל זה דווקא שיוצאת כך] לחצר [שלה], אבל למבוי [שבוקעין בו], יש בה [משום יוצאת וראשה פרוע]. [ועוד אמרו ופירשו] “חצר” [=משותפת] שרבים בוקעין בה [=נכנסים בתוך שטח שהיא נמצאת שם], הרי היא כ-“מבוי”. מבוי שאין רבים בוקעין בו, הרי הוא כחצר [פרטית].

ו-“קפליט” [=שנזכר בתלמוד ירושלמי], הוא [בדיוק כמו] “קלתה” [שנזכר בתלמוד בבלי, והוא] שכתבנו, שהוזכרו בסוגייא זו בתלמוד שלנו. ו[הנה] אף על פי שברוב מקומות פירושה, “סל קטן שמנחת בו פלכיה”, בכאן נראה שפירושו [אינו על עצם הדבר, אלא על מהות הענין, שהוא] כעין כובע מבגד גס שצונפת בו בלילה [בביתה משום נוחות, ולא משום צניעות], וביום לפעמים חוגרת שנציה, והכובע כנגד ירכה, ונותנת בו פלכיה, וזהו לשון קפלט. ויש מפרשים בגד שנותנת בראשה כשרוצה לישא משאוי על ראשה ובלשון לעז קורו”ל”. עכ”ל.

והנה מדברי המאירי מובן, שאשה נשואה מדין דת משה, אינה מחוייבת אפילו בכיסוי ראש או מטפחת על ראשה, אלא רק בסימן היכר שהוא, “כובע” וכדומה וכל כיוצא בו, שמעיד כי אשת איש היא. ואם יצאה בכובע שעל ראשה, אף ששערותיה פזורין, אינה עוברת על דין דת משה, וכל זה ביצאה לשוק בצורה כזו או למקום שנמצאים בשטח שלה בני אדם.

אלא שמדין דת יהודית, צריכה האשה כאשר יוצאת לשוק או למקום הומה בני אדם, להוריד את הכובע הנזכר, ולהשים כיסוי ראש אחד, על מנת שלא יראה פיזור שערותיה, וגם על מנת שיהיה היכר כי אשת איש היא. ולחצר הפרטית הנראית, דעת המאירי שמותר לה לצאת ללא כיסוי וללא שום סימן היכר כי אשת איש היא! כמו שכתב, “… אבל [אשה נשואה היוצאת עם היכר שהינה אשת איש, ויוצאת כך] מחצר לחצר דרך מבוי סתום שאין בו בקיעת רבים [הדבר] מותר [לצאת כך, אף שראשה פרוע! כמו שכתבנו במסקנה במאמרים הקודמים]. ובחצירה מיהא [=ומכל מקום בחצירה הפרטית], אף על פי שהדבר מגונה [לצאת בשוק בצורה כזו], אין כאן אפילו [צורך להחמיר] משום “דת יהודית” אף [אם הולכת בחצירה] בפירוע הגמור [ללא כיסוי כלל וללא דבר שמעיד כי אשת איש היא!]”.

עוד דבר אחד שיוצא מדברי המאירי, שרווקות, גרושות, אלמנות, מלבד שפטורות מכיסוי ראש כי לא שייך להן כלל. הנה משמע שאינו מחייב דין פריעת ראש אצל רווקות, גרושות, אלמנות. שכל דין של פריעת ראש לא אמור אלא אצל אשת איש בלבד!.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.