.

***

“הקדמה קצרה למאמר ג’ – ביאור דברי המורה נבוכים”

הנה אחר שביארנו לעיל מעט את המשנה על פי דרכינו ורעיונינו על פי משנתו של רבינו הטהור הרמב”ם, והעלנו תובנות מחשבתיות אמיתיות בנושא זה, אשר מגובים בפסוקים וראיות מפורשות המורות על אמיתת דברינו. כעת יש לציין ולהבהיר ביתר שאת וביתר עז, כי כל הענינים שנזכרו בגדר, “דת משה“, אינם קשורים בשום קשר לעניני, “צניעות“.

אמנם כל הענינים שנזכרו בגדר, “דת יהודית“, הם הדברים הקשורים לצניעות האשה והליכותיה הישרות בדרכי בנות ישראל הטהורות. שכן מבואר במשנה (מסכת כתובות פרק ז משנה ו): “ואלו יוצאות שלא ב[דמי] כתובה, [אשה נשואה] העוברת על דת משה, ו[אשה נשואה, העוברת על דת] יהודית. ואיזו היא [אשה נשואה שתקרא עוברת על] “דת משה”? [אשה אשר] מאכילתו [את בעלה] שאינו מעושר [=כלומר שגורמת לבעלה לעבור על איסורי תורה המפורשים בכתוב], ומשמשתו נדה [=כלומר שלא באמת טבלה לטהרתה, והיא מכחשת בו. וגורמת לו לעבור על איסור תורה המפורש בכתוב], ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. [=עוברת על איסורי תורה המפורשים בכתובים].

ואיזוהי [=איזו עבירה תעבור אשה נשואה ותקרא שעוברת על מנהגי] “דת יהודית”? [=דת יהודית הכוונה למנהגי צניעות שנהגו בנות ישראל, ללא שום קשר לקבלת התורה, וכל זמן שתעבור על אותם הדברים המובאים במשנה זו, תעבור על מנהגי צניעות בנות ישראל ויוכל האיש לגרש אותה ללא כתובה! ומהן, אשה נשואה ש]-יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק [בזרועות מגולות! והוא חרפה לה], ומדברת עם כל אדם [בשוק]. אבא שאול אומר, אף [=כלומר, אשה נשואה] המקללת יולדיו [=אביו ואמו] בפניו [=בפני בעלה, תקרא שעוברת על דת יהודית]. רבי טרפון אומר, אף הקולנית [עוברת על דת יהודית], ואיזו היא [נחשבת] “קולנית”? לכשהיא מדברת בתוך ביתה [ומשמשת עם בעלה], ושכניה שומעין קולה”. ע”כ.

והרי לך קורא נעים שעניני דת משה שנזכרו כאן במשנה, אינם קשורים כלל לדיני צניעות! אלא הם גזירות האל יתברך שניתנו בתורה משום טעם נכון, ומשום השכל הישר והנקי, ולא באו דינים אלו משום עניני צניעות, אלא באו מפאת טעמים אחרים! וזכור דבר זה להמשך המאמר! וכבר כתבתי כן בראש המאמר השני והרחבתי היריעה כפי המבואר שם.

והנה לך לשון רבינו הטהור שכתב (הלכות תמורה פרק ד הלכה יג): ” … ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה [הוא הבורא יתברך אשר עצתו טובה מכל, והביא את רוב דיני התורה, על מנת] לתקן הדעות וליישר כל המעשים, וכן הוא אומר, “הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך“. עכ”ל. וגם ענין זה של “כיסוי” ראש, בראש ובראשונה של דין זה, הוא הוראה מגדול העצה, שחייבת האשה הנשואה לקיים ציווי זה מאת הבורא יתברך, והוא שתשים על עצמה כיסוי שמכסה את ראשה ונותן הוראה ברורה – “אני אשת איש”! ובכך לא תחלל את הארץ. כי יזהרו בני אדם מלפתותה.

ורבינו הטהור בספר מורה הנבוכים (חלק ג פרק מט): הסביר מדוע כל כך החמירה התורה בבדיקה הסוטה, וכתב, “ומפני שחשד הזנות והספקות הנופלות בו על האשה רבות מאוד, נצטווינו בדיני סוטה, אשר הענין ההוא מביא לכל אשה בעולה שתשמור עצמה בתכלית השימור, כדי שלא יחלה לב בעלה עליה, מפני פחד מי סוטה, שאף רוב הנקיות הבטוחות בעצמן היו פודות עצמן מן המעשה ההוא אשר יעשה בה [הכהן], בכל ממונן, ואף המוות טוב [לה], מן הבושת הגדול ההוא [שעושה לה הכהן], ו[ומה הוא הבושת הזו? מה שכתב הבורא יתברך בתורה שיעשה לה הכהן, ו]הוא, פריעת ראש האשה, ו[תכליתו וקיומו של ציווי זה, הוא] “סתירת שערה” [=כלומר, תכלית ציווי “ופרע את ראש האשה”, יכוין על מה שיהיה שערה מפוזר לכל עבר], וקריעת בגדיה עד שיתגלה לבה והקפתה בכל המקדש לעיני הכל נשים ואנשים ובפני ב”ד הגדול, וימנעו מפני זה הפחד חליים גדולים מפסידים סדר בתים רבים”. ע”כ.

והנה, היה מי שרצה ללמוד מכאן, ש-“פריעה” הוא “גילוי” בלשון רבינו, ומכאן דעתו לומר, שכל גילוי ראש אצל האשה, הוא גנאי לה, ורצה להסיק שכאשר אשה הולכת עם כיסוי שמכסה את רוב ראשה, אמנם שערות ראשה הקרובות למצח מגולות מעט [לא פזורות!], בזה עברה על “פרע ראש” של דת יהודית, ומפרש הוא ש-“פרע” הכונה ל-“גילוי“!

ולא דק היטב לתכלית הענין וכוונת התורה, וכן לא דק לכוונתו של רבינו הטהור. מלבד זה שכאן מדובר במעשה של גילוי כל הראש ממש, ולא בחלק ממנו במעשה של הסוטה! הנה בוודאי כי אין זה בזיון כלל, ואפילו כל גילוי הראש אינו בזיון כל כך! ולכן מסיים רבינו ואומר, “סתירת שערה“. ואם כל עיקר בזיון של הסוטה והאיסור החמור הוא לגלות ראשה, מפני מה מוסיף הכהן לעשות דברים אשר אין בהם צורך וכבר עוברים את ההגדרה של איסור?! אלא וודאי כי כל תכלית ציווי “פרע ראש” לא יתקיים, אלא אם שערה יהיה מפוזר לאנה ואנה דווקא. ולכן מה שתרגם קאפח ואבן תיבון בלשון רבינו, “פריעת ראשה”, אין כוונתו שגילוי השיער הוא לשון פרע! אלא רבינו נמשך אחר לשון התורה! ודבר פשוט הוא לכל מבין! וכבר כתבנו כן במאמר הראשון, שלא כל גילוי הוא פרע, אמנם כל “פרע” הוא בוודאי יהיה מכיל בתוכו ובמעשהו “גילוי”, והכל לפי הענין.

ובפרט לפי מה שכתב במהדורת “מקבילי” בהוצאות מורה נבוכים הנזכר, וכתב בזה”ל: “כיוון שההאשמות בניאוף והחשדות לגביו רבים מאוד בנוגע לאישה, נצטווינו בדיני השׂוֹטָה. כי עניין זה גורם לכל אישה נשואה לשמור את עצמה מכל משמר ולעשות לעצמה סייגים ככל האפשר פן ירע עליה לב בעלה, מהחשש מאימת מי שׂוטה. כי אפילו היתה נקייה ובטוחה בעצמה, רוב האנשים היו פודים עצמם בכל רכושם מאותו מעשה שנעשה בה, ואף מעדיפים את המוות על פני אותו ביזיון עצום, שהוא גילוי ראש האישה וסתירת שערה וקריעת בגדיה עד שמתגלה חזהּ, והולכתה סביב בכל המקדש בנוכחות הציבור, נשים וגברים, ובנוכחות בית דין הגדול. חשש זה מונע חוליים חמורים המשבשים את סדריהם של בתים רבים”. ע”כ.

והנה נראה כי הרב יוסף קאפח בתרגומו למורה נבוכים ובהוצאתו לאור, נמשך אחר תרגומו של המתרגם הידוע שמואל אבן תבון, שתרגם מערבית לעברית את המילים הבאות, “והי כשף ראס אלמראה, ונתר שערהא” – ותרגם כך: “פריעת ראש האשה, וסתירת שערה”. כלומר, קאפח נמשך אחר תרגום של תיבון, שתרגם את המילים, “והי כשף ראס אלמראה – פריעת ראש האשה“. תוכלו לראות זאת בכתבי היד הבאים: “כתבי יד 1” עמוד 171 טור שמאלי. “כתבי יד 2” – עמוד 103 – שש שורות מלמעלה.

אמנם במהדורת “מקבילי” תרגם את המילים, “והי כשף ראס אלמראה” = “גילוי ראש האשה“. כפי שתוכלו לראות במהדורתו הרחבה של מקבילי בקישור זה – “לחץ כאן” – פסקה 8. ואף שכבר הסברתי שגם לפי האבן תיבון בתרגומו, וגם לפי קאפח בתרגומו, דברי רבינו מכוונים היטב.

עוד נראה לומר, כי קאפח ואבן תיבון טעו בתרגום הערבית לעברית, ולא כיוונו למשמעות הנכונה בכוונת רבינו. אמנם “מקבילי” יפה דייק לתרגום העברי הנכון של המילים הערביות. כי המילים הללו, “והי כשף ראס אלמראה” תרגומם הוא כך: “הי כשף” תרגומו הוא – “גילוי“. ובלועזית – “aiktishaf“. “ראס” תרגומו הוא “ראש”. ובלועזית “ras“. ומילת, “אלמראה” תרגומו – “האשה” בה”א הידיעה. כלומר האשה הידועה. ובלועזית “almar’a“. וסתם לשון “אשה” מתורגם בערבית “איימרה“, ובלועזית, “aimra’a“.

ולכן מבואר יוצא כי לשון כתבו של רבינו: “ו-[=הוא] הי כשף [=גילוי] ראס [=ראש] אלמראה [=האשה]“. והרי שמבואר יוצא שרבינו כתב שהכהן מגלה ראשה שהיה מכוסה במטפחת, ולא עוצר בזה בלבד, אלא סותר את קליעת שערותיה! וזה הוא לשון של, “פרע“!

ולשון האמיתי בערבית של, “פריעת ראש האשה” – תרגומו בערבית: ” adtirab ras almar’a” – ובעברית: “אד תירב ראס אלמראה“.

.

***

“ביאור התלמוד ירושלמי“

וכעת נראה את דברי ביאור התלמוד ירושלמי על משנה זו (מסכת כתובות פרק ז הלכה ו): “… [נאמר במשנה], אילו [אותם נשים נשואות] יוצאות שלא בכתובה, [אשה נשואה] העוברת על דת משה, ו[אשה נשואה העוברת על דת] יהודית … ואי זו היא [אשה נשואה שנקראת עוברת על] דת יהודית? [אשה נשואה ש]-יוצאה וראשה פרוע!.

[שואל התלמוד] ו[אשה שיוצאת כאשר] “ראשה פרוע” [אמנם יוצאת כך רק] לחצר? [מה הדין בכך על פי המשנה והמסורת? כלומר, שאלת התלמוד הוא, “עד היכן גדרי הצניעות של דת יהודית? כלומר, שכל מה שנהגו בנות ישראל הנשואות לא לצאת בראש פרוע, לכאורה הוא דווקא לשוק שהומה בני אדם, אבל האם מותר לאשה לצאת ל-“חצר” ב-“ראש פרוע”? משאלת התלמוד מובן וברור, כי אין מחלוקת בדין זה של המשנה, ולעולם ועד אסור לאשה נשואה מדין דת יהודית לצאת בראש פרוע, אלא שהתלמוד בא לברר, האם איסור זה הנזכר במשנה, תקף רק כאשר יוצאת לשוק שיש בו בוודאות בני אדם ואז עוברת על דת יהודית, כי יש בדבר זה משום פריצת גדר צניעות! ולכן התלמוד שואל, אם יוצאת באותו ענין, אמנם יוצאת ל-“חצר”, מה הדין שלה? ובהמשך יובן מה הוא אותו “חצר” של שאלת התלמוד].

אמרו [=ענו בעלי התלמוד לשאלת השואל, ואמרו, תלמד תשובה לשאלתך ותדון] קל וחומר “למבוי“, [=כלומר, תלמד קל וחומר לענין יציאה למבוי בפריעת ראש! שהרי אמר] רבי חייה [הוראה ששמע רבי חייה] בשם רבי יוחנן [האמורא. שאמר רבי יוחנן כך, “אשה נשואה] היוצאה ב-“קפלטין” שלה, אין בה משום “ראשה פרוע“. [=”קפלטין” הוא סימן היכר לאשה נשואה, והוא מעין כיסוי ראש המעיד עליה כי אשת איש היא. ומוכח מהוראה זו, שפשוט לרבי יוחנן האמורא, כי כל אשה כאשר יוצאת מפתח ביתה למקום שרואים אותה, חייבת לכל הפחות, בסממן המעיד כי אשת איש היא. ומה הוא אותו סממן? “קפלטין“, כלומר מין כיסוי הנותן היכר שאשת איש היא! ואמר רבי יוחנן ולימד לתלמידיו, שכאשר אשה נשואה יוצאת עם כיסוי המעיד עליה שהיא אשת איש, אע”פ ששיער ראשה פרוע, בכל זאת היא לא מתחייבת על מה שאמרו במשנה, “עוברת על דת יהודית, יוצאת וראשה פרוע”, כי כל מה שאמרו “יוצאה וראשה פרוע”, מדובר באשה נשואה היוצאת בלא קפלטין שלה! ויש לשים לב ולדייק, כי מה שאמר, “אין בה משום ראשה פרוע“, לא נחת לענין מציאות השיער, כי מדובר כאן על אשה שיוצאת עם כיסוי המעיד כי אשת איש היא, שאם לא כן, הדיון לכאורה לא מתחיל בכלל! כי אם תאמר שיצאה עם כיסוי ראש מלא, או שיצאה עם כיסוי שמכסה שערות ראשה ואין שערותיה פזורות, הרי שאין בכך איסור כלל! אלא ודאי מוכח, שרבי יוחנן מדבר באשה שיוצאת עם סימן היכר שאשת איש היא אע”פ ששיער ראשה פרוע, ומעלה, שאין היא עוברת בכך על דת יהודית! ולכן דיבר רבי יוחנן לענין הדין ההלכתי, האם יציאה כזו היא בגדר, “ראשה פרוע” שהמשנה התכוונה או לא.

אמנם התלמוד קשה לו עם הוראה זו! כי משמע מכך לקורא, שכל אשה נשואה כאשר מראה עצמה כי אשת איש היא על ידי סממן מסויים, יהיה מותר לה לצאת בראש פרוע לשוק הומה בני אדם! ולכן התלמוד מיד מסביר ומגביל את הוראתו של רבי יוחנן, על מנת שלא יהיה מקום למכשול בדבריו, ומסביר התלמוד ואומר] הדא דתימא ל-“חצר” [=כל מה שאמר רבי יוחנן, שמותר לאשה נשואה לצאת בראש פרוע בזמן שיש עליה כיסוי המעיד עליה כי אשת איש היא, דבריו מכוונים באופן שיוצאת דווקא לחצרה, כלומר לחצר ביתה הפרטי שלא נכנסים בו בני אדם, אע”פ שרואים את חצרה העוברים ושבים. ואם תשאל מדוע צריך לומר כן ומה החידוש להתיר דבר זה? אלא מכיון שבזמניהם חצרם היה גלוי, אע”פ שהיה גדר מקיף, רבי יוחנן לימד, שלא יחשבו בני אדם להחמיר על נשותיהם, ולהצריכם שלא ילכו בפריעת ראש גם בחצרם! כי אשה בזמניהם היתה מתעסקת המון בחצר ביתה הפרטית, יוצאת ונכנסת, תולה כביסה, מביאה פירות וירקות וכו’. ולכן אמר רבי יוחנן וחידש, שלא בכל אופן שתצא “בראש פרוע”, תעבור על מה שאמר רבי יהודה הנשיא וחבריו במשנה.

ובדבריו אלו בא רבי יוחנן להקל ולא להחמיר! ופסק ואמר, מספיק לזו האשה כאשר יוצאת לחצר ביתה הנראית, לצאת בכיסוי שמעיד עליה כי נשואה היא, אע”פ שנראים שערות ראשה בפיזור שיער, ואין בזה משום דין “ראשה פרוע” הנזכר במשנה אע”פ שיוצאת בפיזור שיער, מכיון שלא נקרא דבר זה בגדר מזלזלת בצניעותה, שהרי בחצר ביתה היא יושבת, ושם לא נכנסים ובוקעים בני אדם, ואין כל חשש של צניעות בזה המקום שתעבור עליו משום, “דת יהודית”!

ממשיך התלמוד מסייג הוראה זו, על מנת שהקורא לא יחשוב כי שם, “חצר” נופל על כל המקומות שנקראים, “חצר”. ואומר התלמוד], אבל [=אם יוצאת בשיער ראש פרוע, אפילו שיש כיסוי ראש עליה, וניכר כי אשת איש היא, אם יוצאת בראש פרוע] ל-“מבוי” [שעוברים שם בני אדם ובוקעין שם], יש בה משום “יוצאה וראשה פרוע” [ועוברת על מה שכתוב במשנה “יוצאה וראשה פרוע”, כי דין המבוי כמו דין השוק! ובאו חכמים להגביל את הוראתו של רבי יוחנן, שלא יחשבו בני אדם שדין חצר האשה שמותר לה לצאת בראש פרוע כאשר יש כיסוי שעליה, שלא תחשוב שיהיה לה מותר לעשות כן ב-“מבוי“! ואסור הוא! כי אע”פ שהמבוי הוא לא בדיוק כמו השוק, בכל זאת, מכיון שרגילים בני אדם ללכת במבואות של הרבים, אסור ללכת במקום זה לאשה נשואה בפריעת ראש, אע”פ שיש עליה כיסוי המעיד כי אשת איש היא, מפני שפרצה פרץ במנהגי דת יהודית ופרעה ראשה במקום שבני אדם עוברים, כלומר שהלכה בפיזור שיער בין כאשר פיזור השיער הוא מקדימה מראשה ובין מאחורה מראשה! וכל זה מפני שיש בני אדם ובוקעין בתוכו.

והנה שוב התלמוד מסייג גם את ההוראה הזו ואומר, ש]-יש “חצר” שהוא [=דינו] כמבוי, [כלומר, לא כל “חצר” בלשון חז”ל או בלשון העם הוא נחשב ל-“חצר” פרטית ממש. כי יש חצר משותפת של המון שכנים כמו חצר של בנינים או של כמה דיירים, ודין החצר הזו הוא כמבוי לכל דבר, מכיון שזו חצר משותפת, ובני אדם נכנסים בתוכה חופשי! ולכן יש “חצר” שיהיה אסור לאשה נשואה ללכת שם בפריעת הראש, אע”פ שראשה מכוסה ויש עליה עדות כי אשת איש היא! שהרי אם תצא לשם האשה כאשר יש לה כיסוי ראש, אבל שיער ראשה פרוע ומפוזר ולא משנה מאיזה צד בראש, הרי ניכר כי מזלזלת במנהג הצניעות של בנות ישראל. ומדוע? כי יודעת היא שבמקום זה, נמצאים בני אדם ובוקעין באותו מקום ממש! כלומר בשטח הזה שנמצאת בפיזור שיער עם כיסוי ראש, יכולים בני אדם להתקרב אליה, כי זו חצר משותפת! ולכן סוג של חצר, אסורה ללכת עם כיסוי בראש פרוע! ממשיך התלמוד ואומר], ויש “מבוי” שהוא כ-“חצר” [=כלומר, וכן להיפך, שיש “מבוי” שהוא לא משותף לבני אדם כמו כל מבוי רגיל! ומה הוא “מבוי” שדינו כחצר פרטית? כגון מבוי משותף בין חצר פרטית לחצר פרטית! בכגון זה, אפילו שנקרא, “מבוי”, יש לו דין של חצר פרטית! ומדוע? מכיון שאין בו אנשים בתוכו ולא בוקעין בו. ולכן אשה נשואה היוצאת לשם עם כיסוי, אף שראשה פרוע, לא נחשב לה שעברה על דת יהודית! מכיון שכל ענין דת יהודית הוא משום צניעות, ובזמן שיוצאת כאשר ראשה מכוסה לאותו מבוי שלא בוקעין בו בני אדם, אע”פ שראשה פרוע, אינה עוברת בכך על שום איסור! כמו שמסביר התלמוד ואומר], חצר [משותפת] שהרבים בוקעין בתוכה, הרי הוא כמבוי, ומבוי שאין הרבים בוקעין בתוכו הרי הוא כחצר”. ע”כ.

והנה הקורא את התלמוד הזה כמו שביארנו במוסגר, מבין שלעולם לא יתכן לפרש, “ראשה פרוע” לענין כיסוי ראש שני! כלומר בכיסוי שמכסה את ראש האשה באופן שלא נראה ממנו שום שיער משערות ראש. חלילה וחס מהבנה זו. וזאת משום שכאשר התלמוד מבאר את המשנה, אין שאלתו דווקא על מצב השיער, אלא שאלתו העיקרית, על שינוי מקום! כלומר התלמוד רוצה לחקור, אם אשה נשואה יוצאת בראש פרוע לחצר שלה הפרטית הנראית, אמנם אין לבני אדם שם גישה להכנס ולבוא, האם הדבר הזה מותר? כלומר האם מותר לה לצאת בכיסוי ראש, אמנם שיער ראשה פרוע בחצרה הפרטית? והתלמוד מביא שמועה בשם האמורא רבי יוחנן שהועברה על ידי רבי חייה, שאמר הוראה בשם רבו, והוא, “היוצאה בקפלטין שלה, אין בה משום ראשה פרוע”! ומלבד שלמדים אנו מכאן, שאשה נשואה חייבת בכיסוי ראש כאשר יוצאת מפתח ביתה למקום שבו היא נראית, כי דבר זה מעיד על היותה אשת איש! עוד יש לדייק במה שאמר, “אין בה משום ראשה פרוע”, ולא אמר, “אין בשערה משום ראשה פרוע“, כלומר, דבריו לא ידברו על עצם שינוי מצב השיער, אלא על המקום אשר יצאה אליו.

ולדעת התלמוד, אשה נשואה תעבור על דת יהודית של “ראשה פרוע”, רק במצב בו היא יוצאת למקום שיש שם בני אדם שבוקעין בתוכו. אבל כל זמן שהיא בחצר שלה ויש עליה כיסוי המעיד על היותה אשת איש, הנה גם אם שערות ראשה פרועות ונראות מכל עבר, הדבר מותר, מכיון שכאשר היא במצב כזה בחצירה, אין כאן הפרה של גדרי הצניעות, כי כל מה שנהגו בנות ישראל בזה הדבר, הוא דווקא שיוצאות לרשות הרבים, למקום שבוקעין בו בני אדם. ואם תקשה ותאמר, שמא בני אדם יעשו מעשה על מנת להביט בה בהיותה בחצרה? הנה דבר זה בוודאי לא יהיה הכרח שתכסה את כל ראשה! מכיון שאם נתלה את הדינים וההלכות באם יעשו בני אדם כך וכך, זה לא מקור מספיק חזק על מנת לחייב את האשה בדברים אשר אינה חייבת! וכמו שכתבתי, כל מה שאמרה המשנה בענין ראשה פרוע, ידבר רק כאשר יוצאת כך למקום הומה אנשים ובוקעין בו בני אדם, ורק אז תעבור על עניני צניעות של דת יהודית, כי נהגו בנות ישראל שאינן יוצאות בראש פרוע דווקא למקום שבוקעין ונמצאים בו בני אדם מרובים.

ובוודאי שלא תדבר המשנה באשה נשואה היוצאת ללא כיסוי כלל! וכן בוודאי שלא תדבר המשנה באשה שיוצאת כאשר שיער ראשה מכוסה כולו או מכוסה באופן שנראה ממש מעט משערה, כי זה פשוט שמותר, שכן אם תאמר שכל גילוי שער יחשב לזו האשה שעוברת על “דת יהודית”, לא הנחת לשום אשה שתשב תחת בעלה! וכי יתכן לגרש אשה ולהוציאה בלא כתובה בעבור זה שרואים לה מעט משערות ראשה?

אלא ודאי שהעיקר בענין זה, שלא יראה פיזור שערות ראשה בין מקדימה מן הראש, ובין מאחורה מן הראש! וזו נקראת בכל מקום, “פרועת ראש“! והיא זו אשר נקראת, אשה שפורצת גדרי צניעות של מנהגי דת יהודית! כי כמו שכבר כתבנו, “דת יהודית” הם מנהגים של “צניעות”. אבל לא אמרו חז”ל “היוצאת לא צנועה” עוברת על דת יהודית! כי אם היו כותבים כך, כל אחד היה תופס בראשו מה לא צנוע ומה כן צנוע, ואז לא היה לדבר מדד מדוייק! אבל כאשר אמרו, “ראש פרוע”, נקטו והלכו אחר לשון התורה, וכוונתם לומר, שרק כאשר תצא בראש פרוע, כלומר שתעשה מעשה שחצני, מגרה, מושך, של פיזור שערות הראש, אף שיש עליה כיסוי שמעיד כי אשת איש היא, לא יציל אותה מכך! אלא בוודאי כי תעבור בכך על מנהגי דת יהודית, ואם ירצה הבעל יוכל לגרשה בלא כתובה!

ולכן התלמוד כותב בפשטות, “קפלטין שלה”, כלומר התלמוד בא מתוך נקודת הנחה, שכל בת ישראל הנשואה חייבת בכיסוי המעיד עליה כי אשת איש היא! ולכן אמרו, “שלה“, כלומר המיוחד לה להיכר שהיא אשת איש. ואסור לה לצאת ללא כיסוי מן ביתה כלל! מה שאין כן אצל רווקות, גרושות, אלמנות, שלפי עניות דעתי, לא רק שפטורות מכך, אלא אף אם ירצו לשים על עצמם כיסוי ראש, אין להן לעשות כן, שלכאורה יש כאן תוספת על המצוות שלא צוותה, ומדמה עצמה לאשה נשואה והיא לא.

ואמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קט עמוד ב): “אמר רב: און בן פלת – אשתו הצילתו. אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה מי יהיה בראש, משה או קורח? [=אמרה לו, מה יצא לך מזה מי יהיה בראש, משה או קרח?], אי מר רבה [אם משה יהיה הרב והגדול] – עדיין אנת תלמידא [אתה תשאר תלמיד]. ואי מר רבה [ואם קורח יהיה הגדול] – אנת תלמידא [גם אז אתה תשאר תלמיד]. אם כן, מה לך ולמחלוקת זו? אמר לה: מאי אעביד [מה אעשה]? הואי בעצה! [כלומר, אמר לה, אני הייתי עם עדת קורח באותה עצה], ואשתבעי לי בהדייהו [ונשבעתי להם שאם יקראוני, אלך עמהם]! אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו [יודעת אני שכל אנשי העדה קדושים וצנועים הם], דכתיב: “כי כל העדה כולם קדשים”.

אמרה ליה: תוב [שב ואל תעשה דבר], דאנא מצילנא לך [כי אני אציל אותך מהמחלוקת]. אשקיתיה חמרא, וארויתיה, ואגניתיה גואי [השקתה אותו יין עד שנשתכר, והשכיבה אותו בתוך האוהל]. אותבה על בבא [ישבה היא בפתח האוהל], וסתרתה למזיה [= “מזיה” – שערות ראשה, כלומר שסתרה את שערה ופיזרה שערותיה]. כל דאתא, כל מי שבא לקרוא לאון בן פלת, חזיה [ראה את אשתו שהיא יושבת כשהיא פרועת ראש בשערותיה], והדר [וחזר לאחוריו, שהרי אין מנהג צניעות להכנס לחצר של אשה כאשר ראשה פרוע, שכן מותרת היא לשבת בחצרה הפרטית כאשר ראשה פרוע], אדהכי והכי אבלעו להו [בין כך ובין כך, נבלעו עדת קורח בארץ]”. ע”כ.

ומכאן מוכח שוב, שפריעת ראש הכוונה לפיזור השיער. ואם היה מדובר בגילוי מקצת מן השיער בלבד, או ידבר בגילוי בשיער שהוא אסוף, יתכן כי היו נכנסים אנשי קרח ועדתו לקרוא לאון בן פלת. ומכיון שהיה לה מותר לעשות כן בחצרה, ראתה לצאת כך באותו היום על מנת שלא יכנסו לחצרה. ואני אחשוב יותר מזה, שלא רק שעשתה מה שבגדר המותר, אלא במעשה זה שעשתה הורידה כיסויה בכלל! והיתה פזורת ראש ממש על מנת להציל את בעלה, כי אם קרח היה רואה אותה עם כיסוי ראש, אע”פ ששערה היה פזור, יתכן משום שיש עליה היכר של אשת איש, בכל זאת היה נכנס. אבל כאשר הסירה כל סממן של נשואה מעליה, לא רצה קרח ועדתו להכנס למקום זה. ובכך הצילה את בעלה. ולעולם לא יתכן לומר, ויהיה כמובן עצוב למי שהבין כך, שאשתו של און בן פלת הורידה כיסוי ראש אחד מראשה, ונשארה עם כיסוי שרואים מעט מעט מן השיער, ורק בעבור זה לא נכנסו קרח ועדתו לשם. מה זה השטות הזו?

ולכן עלינו להבין, ש-“קפלטין” הוא אינו כיסוי ראש מלא המכסה את כל שערות ראש האשה, כי אם תאמר כן, הדיון בכלל לא מתחיל! ובוודאי אין כאן דבר ודוגמה ברבותינו בתלמוד ירושלמי וכן במשנה, שהאשה מכסה את כל שערות ראשה, שאין בכך שום איסור כלל! שהרי ראשה מכוסה הוא! ולא עוברת על שום איסור! ואם תאמר שמדובר ברדיד המכסה את פיזור שערות ראשה ואין ניכר על ידי כן פריעת הראש, גם בזה אין איסור מטעם דת יהודית, כי שערה סוף סוף מכוסה על ידי רדיד ולא נראה פריעת ראשה לעיני כל!

ולכן בוודאי, לעולם לא נוכל לומר, שהעוברת על דין, “ראש פרוע”, ידבר כאן באשה שלא יוצאת עם כיסוי שמכסה ראשה כתוספת לכיסוי הראשון, ומכיון שרואים מעט משערותיה שאינן מפוזרות עוברת בכך על דת יהודית! זה ודאי שאינו! כלומר לא נוכל להעמיד את דברי התלמוד שהקפלטין זה “כיסוי שני” גמור, בנוסף לכיסוי ראשון.

אלא בוודאי שהקפלטין הוא כיסוי ראש שלה! כלומר השייך לה מצד זה שהיא אשת איש! וכל הדיון בתלמוד, הוא מה הדין כאשר יצאה בפיזור שערות כאשר יש לה היכר של מטפחת, שהוא סממן של אשת איש, אלא שיצאה בפיזור שערות באחד מן צידי הראש, או להיפך, שכסתה את כל החלק התחתון של השיער, וכל שערה בחלק העליון מפוזר ויוצא לכל עבר.

ומסקנת התלמוד הוא, שבכל מקום שיש בו חשש שיהיו בו בני אדם באותו השטח היכן שהיא נמצאת והולכת, אסור לה לצאת לשם בצורה כזו של שערות מפוזרות, בין כאשר השערות של הראש מפוזרות הם מלפנים, בין שהם מפוזרות מאחור. ולשטח חצרה הפרטי, מותר לה לצאת בצורה כזו, אפילו שניכר חצרה מבחוץ, מכיון שסוף סוף ניכר שהיא אשת איש על ידי מטפחת שעל ראשה, אע”פ ששערה מפוזר לכל עבר, הנה מכיון שאין זה מקום שבני אדם נמצאים ולא בוקעין בו, כלומר אין להם רשות להכנס שם, הרי זה מותר, כל עוד יש כיסוי המעיד שאשת איש היא. והדבר גם מובן בשכל אנוש, כי מי יערב ליבו להביט באשה נשואה ולקרוץ לה? ואין זה נקרא פורצת גדרי צניעות!

ואם תשאל, מפני מה לא הותר לה לצאת לחצרה הפרטי הנראה, ללא כיסוי כלל? נענה ונאמר, מכיון שכל אשה ואשה נשואה חייבת סימן היכר שהיא אשת איש, כאשר יוצאת מפתח ביתה, וזאת על מנת שלא יכשלו בה בני אדם. שכן מותר לאדם להביט ולהסתכל במי שאינה אשת איש, כלומר בפנויה, כמו שכתב רבינו הטהור הרמב”ם (פירוש המשנה סנהדרין פרק ז’ משנה ד’): “… ואשה שאינה נשואה [=בין גרושה, בין אלמנה, בין פנויה, בין גויה, וכו’], מותר למי שאינה ערוה עליו, ליהנות בהסתכלות בצורתה, ואין איסור בכך, אלא בדרך הצניעות והפרישות מן המותר, כדי שלא יכשל באיסור, לפי שהחסידים מתעבים את זה, ואף על פי שהוא מותר, מחשש שמא תהיה אותה האשה אשת איש ויתמיד כפי שהורגל מקודם”. ע”כ. ואע”פ שמותר לאדם להביט בפנויה, הנה ודאי שכמו שכתב רבינו שאנשים אינם עושים כן על מנת לא להביא עצמם לידי מכשול ולא לידי קישוי, וכך ראוי לנהוג. אמנם אינו אסור מן הדין, לא מהתורה ולא מחכמים.

אמנם להסתכל על אשה נשואה, אסור להביט בה כלל על מנת להנות מיופיה! ואם תצא זו האשה לשטח חצרה הנראה, ללא כיסוי ראש, יכולה לתת מכשול לאחרים, והוא, שיחשבו הם שזו פנויה היא! ויסתכלו הם ויעברו על סוג של קרבה לאשת איש! ואז יכשלו באיסור חמור ביותר! לכן כל אשה היוצאת אפילו לשטח חצירה הפרטי הנראה, חייבת לצאת בעדות שמעידה על היותה אשה נשואה, והוא כיסוי הראש. אמנם יכולה לצאת בראש פרוע לאותו מקום, כאשר יש כיסוי ראש על ראשה!

אלא שיש הבדל לאן היא יוצאת, כמו שביארנו. שאם יוצאת למקום הומה באנשים ובני אדם בוקעין שם, כלומר באים שם, אז חייבת לכסות ראשה באופן שלא יהיו שערותיה פזורין ופרועין, כי עוברת על מנהג צניעות חמור. ואם יוצאת למקום שאין בו בני אדם או יוצאת לחצרה הפרטי הנראה, אז צריכה סימן היכר אחד, והוא המטפחת, ואע”פ ששערותיה יהיו פזורין, מותר לה לצאת כך, מכיון שאין שם בני אדם בוקעין. ומכיון ש-“דת יהודית” הוא רק מנהג צניעות שנהגו בו, אין חוששין בענין זה בחשש רחוק, שהרי לא בוקעים שם בני אדם, ו-“בוקעין“, פירוש המילה, נמצאים באותו חלל המקום המדובר!

ואם תשאל, מפני מה לא מספיק היכר לאשה נשואה שאשת איש היא על ידי כיסוי ראש, גם במקום כמו שוק או במקום שנמצאים בו בני אדם, היכן שהיא הולכת ונמצאת ממש? על זה נענה ונאמר, כי פיזור שערות הראש הוא דבר שמושך את לב האנשים לנשים, ואם תלך אשה נשואה עם כיסוי ראש אמנם שערה יהיה פזור ופרוע, דבר זה יכול למשוך את האנשים ולגרותם, ואז תגרום היא שיתחלל הארץ. ולכן אסור לאשה נשואה בלבד, לצאת בכיסוי ראש למקום שבוקעין בו בני אדם, כאשר שערותיה מפוזרין לכל עבר, כי תמשוך בכך לב האנשים ויכשלו באשת איש, וכבר ידוע כי ענין תאוה זו מסמא את העיניים, ויכולים להכשל בקלות מאוד אף עם אשה נשואה. אולם בשעה שאשה נשואה מכבדת את עצמה, ומכסה את ראש, ואף שמכסה את ראשה דואגת ששיערה לא יהיה פרוע ופזור, בזה לא מושכת לב הגברים לנסות לקרוץ לה וכדומה.

ואין צריך לומר בזמנינו, שאשה יוצאת לחצרה ויש חומה גבוהה בהמון בתים, ואין אפשרות לראות כלל את החצר ואת מי שנמצא שם, שזה הדבר נחשב לבית לכל דבר, ואינה צריכה שם שום כיסוי ראש כאשר נמצאת עם בעלה וילדיה! אולם מרפסות המגולות לכל, חייבת האשה כיסוי ראש שמכסה את ראשה בלבד, ואינה אסורה שם בפריעת הראש.

ולכן כתב רבינו ופסק (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ב): “העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות, ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור“. ע”כ. וכיצד יש מציאות שיראה שיער אשה נשואה? הרי לפי דברי המפרש שאשה יוצאת עם שני כיסויים ואין רואים אפילו מעט משיערות ראשה, כיצד יתכן כי יראה שיערה? ואם תאמר שאנו עוסקים באשה לא שומרת מצוות, בוודאי כי לא ברשעים עסקינן.

אלא דבר זה יכול להיות בשני מקרים:

א) שיוצאת בכיסוי ראש מלא, אמנם מגולה מעט משערה בגדר המותר שביארנו במאמר הקודם, והם אותם השערות הקרובות למצח. ובכגון זה כתב רבינו, “או לראות שערה” של האשה נשואה אסור. כלומר אסור לו להתבונן בשערות של אשת איש שמגלה שערותיה בגדר המותר.

ב) כאשר אשה יוצאת לחצרה הפרטי עם כיסוי, אמנם מכיון שיוצאת לחצרה, מותר לה לצאת עם כיסוי ושיער ראשה יהיה פרוע. במקרה כזה אם עבר האיש וראה אותה, אסור לו להסתכל באותם השערות הפזורות. וכל המסתכל בשערה של אשה נשואה בכד להנות כאילו הסתכל במקום התורף.

והרי מוכח ופשוט מכאן, ש-“קפלטין” האמור בתלמוד, הוא כיסוי שמכסה את הראש, ובא על מנת להקנות לאשה היכר שהיא אשת איש, ולא עוברת על דת משה של גילוי כל הראש כמו הפנויות או הגרושות או האלמנות. ומכאן קשה מאוד על אותם אלו שפירשו, שקפלטין הכוונה לכיסוי ראש מלא, שאם תצא כך תעבור על דת יהודית של ראשה פרוע? וכיצד ניתן לסבור או לעלות על לב, שאשה נשואה היוצאת עם כיסוי אחד ולא נראים שערותיה, תעבור על מנהג דת יהודית של צניעות? ומה שייך כאן פריעת ראש בכלל? ואם כך הכוונה היתה, היה על רבותינו בעלי המשנה לומר בפשטות, איזו היא דת יהודית, היוצאת בגילוי הראש! אבל דייקו ואמרו דווקא, “ראשה פרוע“, ואין ראש פרוע אלא “פיזור השיער“.

וכן מצאתי לשון ברורה בתלמוד ירושלמי (מסכת סוטה פרק א הלכה א): “מצא בה דברים כאורין לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה. לקיימה אינו יכול שמצא בה דברים כאורין. לפום כן הוא אומר חובה. והא תני משום בית שמאי אין לי אלא היוצאת משום ערוה. מניין היוצאה וראשה פרוע וצדדיה מפורמין וזרעותיה חלוצות“. עכ”ל. והרי שמשווה התלמוד “ראשה פרוע” ל – “צדדיה מפורמין” – כלומר שרואים ממש את בשרה על קריעת הבגדים. וכן השווה דברים אלו ל – “זרועתיה חלוצות“, כלומר שמגלה ממש את כל זרועותיה. ואם תאמר שראשה פרוע הכוונה לאשה ההולכת עם כיסוי! כיצד ישווה צניעות זו לגילויי בשר כמו אלו! הרי גילויים אלו שגילתה הם פריצות מן החמורות שיש! וכיצד ניתן להשוות פריעת ראש לפי שיטת המפרשים שפריעת ראש הכוונה למעט גילוי שיער או לכיסוי מוחלט ראשון, לכל אלו הדינים החמורים?! אלא שבוודאי כי “פריעת ראש” הוא מנהג פריצות של פיזור השיער היוצא מן הכיסוי לכל עבר, ובכך מושכות הגברים על ידי יופי שיערן. ולא ידבר על גילוי שיער מועט בלבד, ובוודאי שלא ידבר על כיסוי ראשון בלבד!

ודע שמתוך דברי התלמוד ירושלמי בלבד, לכאורה מבואר, כי כל ענין “דת יהודית”, לא ידבר, אלא דווקא על אשה נשואה. ואשה רווקה, גרושה, אלמנה, שאינן שייכות לאיש, לא מצאנו שום מקור לאיסור שתלכנה בפריעת הראש! כלומר, מלבד זה שוודאי כי, גרושה, אלמנה, פנויה, אינן צריכות כיסוי ראש כלל, עוד יש לבאר, שלא מצאנו בזה התלמוד, שום איסור למי שאינה שייכת לאיש או אסורה לאיש, ללכת בשיער אסוף!

.

***

“ביאור דברי הירושלמי – יוצאת בהינומא וראשה פרוע”

והנה נאמר במשנה (מסכת כתובות פרק ב משנה א): “האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת [בפני בית הדין], “בתולה נשאתני”, והוא אומר, לא! [=שקר אומרת האשה] כי אלא אלמנה נשאתיך. [במקרה כזה, כיצד נוהגים ולמי מאמינים? אומרת המשנה], אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע, כתובתה, “מאתים“, ר’ יוחנן בן ברוקא אומר, אף חילוק קליות [היא] ראיה [שהיתה בתולה]”. ע”כ. ונסביר, המשנה באה ללמד מה הדין במקרה שהבעל רוצה לגרש את אשתו או גרש אותה, אמנם טוען שכאשר לקחה, היתה “אלמנה” ולא בתולה. וידוע, כי כתובת אלמנה פחותה מכתובת בתולה. אמנם היא טוענת שהיתה בתולה ולא אלמנה על מנת לקבל יותר בכתובתה. כיצד יודעים האמת? הולכים לעדים שבעיר, שהיו נוכחים בשעת מעמד הנישואין, ובודקים, כיצד האשה הזו יצאה מבית אביה. אם יצאה ב-“הינומא” ו-“ראשה פרוע”, בוודאי כי אשה זו היתה בתולה ולא אלמנה.

ולכאורה יש להקשות, אם אלמנה חייבת בכיסוי הראש אף שאינה שייכת לאיש, מדוע לא אמרו רבותינו ז”ל, לחקור את העדים, האם בשעה שיצאה מבית אביה לבית חופתה, היתה זו האשה, “מכוסה בכיסוי הראש”? שכן מפורש במשנה להדיא, “אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע, כתובתה מאתים“. ופשוט ביותר היה לומר, “יצאה בכיסוי הראש או לא“? ומוכח מכאן, שאף אלמנה, גרושה, בתולה, וכל אותם נשים הפנויות מאיש, אינן חייבות בכיסוי הראש כלל.

עוד יש לומר, אם היה מנהג בנות הבתולות לצאת ממש בראש פרוע ומפוזר, היה צריך לומר כן. ומפני מה הוסיף ואמר, “הינומא“? אלא בוודאי ידבר על הדין בזמניהם, שהיו עושות “אירוסין” זמן רב לפני הנישואין, וזו הארוסה מפני ששייכת לזה האיש, היה אסור לה לצאת ללא כיסוי, אמנם בראש פרוע עדיין לא נאסר להם לצאת כי לא נישאו לגמרי. וההבדל בין הבתולה, לאלמנה או גרושה, הוא לא בענין “ראשה פרוע“, אלא בסוג הצעיף שמכסה חלק מן ראשה, כמו שעושים היום לכלות. שאצל הבתולה יוצאת בהינומא, ואצל האלמנה או הגרושה היה המנהג לצאת בדבר אחר.

או שמא ניתן לומר, שהינומא זה בד דק מאוד שרואים את שערות ראש האשה כמו שנוהגים היום בשעת החופה, ואע”פ שזו האשה כבר התארסה, הנה אם מדובר בבתולה, היה המנהג להוציא אותם דווקא בהינומא ולא בדבר אחר. וזו עדות שבעצם קידש בתולה ולא אלמנה. ולמדים אנו מכאן, שבכל אופן שלא יהיה, אין כאן שום ראיה לומר ולהורות לאלמנה או גרושה או רווקה ללכת בכיסוי ראש חלילה. שבוודאי גרושה, אלמנה, רווקה, אינן צריכות בכיסוי הראש כלל!

ויתכן לומר, שכאשר הבתולה יוצאת מבית אביה, פורעת את שערות ראשה לכל עבר ואין כאן חשש צניעות, אלא שבכל זאת, מכח המנהג של הצניעות של דת יהודית של הנשים הנשואות, והיא כבר התארסה, אסור היה ללכת בפריעת הראש ממש, אלא היתה מכסה עצמה מעט בהינומא מיוחדת להורות שהינה בתולה, וכעת מתחתנת לאיש. והאלמנות והגרושות היו עושות בדיוק אותו הדבר, אלא שלא היה שמות דווקא הינומא!

וכן משמע מתוך דברי רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת כתובות פרק ב משנה א): “הינומה – אוהל של משי, היה מנהגם שלוקחין בו הבתולות מבית האב לבית הבעל. והכלל בדין זה שכל זמן שאבדה הכתובה דבריו נאמנים באמרו אלמנה נשאתיך, זולתי אם תביא עדים שמעידים שנשאת בתולה, או שהיו שם בחתונתה וראו שעשו לה מה שדרך אנשי אותו המקום לעשות לבתולות ממיני התכשיטים או מיני השחוק וכיוצא בהן. והיה מנהגם במקומו של ר’ יוחנן בן ברוקה חלוק קליות”. עכ”ל. ומבואר מדברי רבינו, שהבתולות היה להם סימן היכר, שכאשר היו יוצאות להתחתן, היו שמות על פריעת ראשן “אוהל של משי”, ובזה יהיה ניתן לבחון בשעת עדות העדים, האם הבעל מכחש או דובר אמת.

וכן מצאתי ראיה מפורשת לדעת רבי יוחנן שמדובר במין צעיף מיוחד שהיו הבתולות שמות על ראשן בשעה שהולכות מבית האב לבית החתן. כמו שאמרו (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף יז עמוד ב): “ואם יש עדים שיצתה בהינומא וכו’. מאי הינומא? סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר: תנורא דאסא, רבי יוחנן אמר: קריתא דמנמנה בה כלתא“. ע”כ. והרי שלרבי יוחנן, הינומא זה צעיף מיוחד המכסה ועוטף מעט את ראש האשה ואע”פ כן שיער ראשה פרוע.

ואף אם תפרש את דברי המשנה, שבכל אופן הבתולות יוצאות בראש פרוע ממש, ורק בשעה זו אין חשש של צניעות משום מעמד החופה. יש לומר שההבדל בין בתולה לאלמנה או גרושה, הוא ההינומה בלבד. שבין גרושה, בין אלמנה, ובין בתולה, כולם יוצאות בראש פרוע ואין חשש. אלא שההבדל ביניהם הוא באוהל שעמו הם יוצאות, שהמנהג היה בזמנם, שרק בתולה שלא התחתנה היא זו אשר יוצאת עם אוהל של הינומה, וראשה פרוע. אם כן סימן ההיכר הוא לא בפריעת הראש, אלא בהינומא! וזה דיוק נפלא ביותר.

והנה שוב ראיתי בתלמוד (ירושלמי מסכת כתובות פרק ב הלכה א) על המשנה הנזכרת: “יוצאה וראשה פרוע – רבי חייה בשם רבי יוחנן, בגין אילו שיצאו ביום הכיפורים וראשה פרוע ועידיה מעידין אותה שלא נבעלה, וחש לומר שמא בתולה מן הנישואין היא! זאת אומרת, בתולה מן הנישואין, אינה יוצאת [מבית אביה לבית החתן] וראשה פרוע. וחש לומר שמא מוכת עץ היא אלא כר’ מאיר דר’ מאיר אומר מוכת עץ כתובתה מאתים וא”ר יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי. ר’ יוחנן בן ברוקה אומר אף חילוק קליות ראייה וחש לומר שמא בתולה מן הנישואין היא זאת אומרת בתולה מן הנישואין אין לה חילוק קליות תני אבא שאול אומר אף מי שהוליכו לפניה חבית של בסורות וחש לומר שמא מן הנישואין היא זאת אומרת בתולה מן הנישואין אין לה חבית של בסורות”.

והנה מבואר מכאן דבר נפלא, שהתלמוד מבין, שסימן ההיכר בין אשה גרושה או אלמנה, לאשה שמעולם לא התחתנה, היה, שזאת שמעולם לא התחתנה, בשעת החופה בלבד היתה יוצאת עם שיער מפוזר, כלומר שיער על כתיפה מפוזר לכל. אולם זאת שנתגרשה או שמדובר באלמנה, רק בשעת החופה שיוצאת מבית אביה לבית החתן, לא היתה הולכת בפיזור שיער, אלא היתה הולכת בשיער אסוף. והנה שבוודאי אין ללמוד מדין החופה למה שנוהגות ללכת ביום יום. שכל הענין של פריעת הראש או אי פריעת הראש, אמור רק בשעת החופה, על מנת שיהיה היכר בין הבתולות מן הנישואין לבין אלו שאינן בתולות מן הנישואין. כמו שנאמר בתלמוד במדוייק, “אינה יוצאת וראשה פרוע”, ולא אמר, “אינה הולכת וראשה פרוע”, כי אם “יוצאת”, ובוודאי מוכח שהכל אמור לענין שעת החופה בלבד, שכן מדברים אנו במסכת כתובות!. ושלא נדבר שכל זה מדובר על נשים מאורסות, והיה כל זה בשעת החופה בלבד. ולפני כן אין מקור אחד לחייב לאשה רווקה, אלמנה, גרושה, שתלכנה באיסוף שיער. וכל שכן שאינן צריכות כיסוי הראש! כמובן שכל זה לדעת התלמוד ירושלמי כפי שנראה בהמשך בתלמוד בבלי.

ע”כ כתבתי מאמר זה ועמלתי עליו רבות. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.