.

הנה נשאלתי על ידי אשה שנתגרשה מן הנישואין, האם היא חייבת להמשיך ללכת בכיסוי שמכסה את ראשה, ואם כן מה מקור החיוב לכך? או שמא אין חיוב לאשה גרושה\אלמנה לשים כיסוי ראש על ראשה, כי מנהג זה מנהג נשים נשואות בלבד.

.

***

“כמה הבנות ושאלות על פי שכל ישר“

והנה, לפני שבכלל אבוא לחקירה ההלכתית הזו, אבקש לדון בתבונה ובשכל ישר, בענין טעם “כיסוי הראש”, ובדבר הקושי מענין החיוב שמכריחים את הגרושה ואת הנשואה לשים כיסוי שמכסה את ראשה. ולכן אציב כאן כמה שאלות הנוגעות לשכל הישר ולדברים שיש בהם טעם, שכן היכן שהינך יכול למצוא טעם לדבר, כך תעשה, עליך לחקור ולדרוש היטב עד היכן שידך מגעת, ובלבד שהטעם אשר תתן לא ישבש ויעוות את עצם מטרת הציווי.

אלא שעלי ראשית כל אומר, שיש מצוות שאין אנו יודעים טעמם ולא מבינים עומקם. ואע”פ כן צריכים אנו לקיימם, ואסור לנו לזלזל בהם כלל, שהרי כל המצוות גזירות מלך הם, ואע”פ שאין אנו יודעין טעם מצוות, מכיון שהם גזירות מלך חייבים אנו לקיימם. וכמו שכתב הרמב”ם (הלכות מעילה פרק ח הלכה ח): “ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו! ולא יהרוס לעלות אל ה’ פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה’, ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול, הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים, והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע.

אמרו חכמים, חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן, כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח. וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו”ם שהיו משיבין על החוקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, ונאמר שם בענין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני, וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם”. עכ”ל.

ולכן קורא נעים, אל תקשה עלי כאשר אני בא לנסות להבין טעם כיסוי הראש, שהרי על האדם לנסות להבין מה טעם החוק הזה שנאסר. וכמו שכתב הרמב”ם בעצמו (הלכות תמורה פרק ד הלכה יג): “אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם, כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם. הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה, יראה לי שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, כענין שאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו, ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו, אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש. וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף, וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו. ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים, וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך“. עכ”ל. וכעת נוכל לבוא לענין.

דבר פשוט וברור, שלא מצאנו בשום מקום, חיוב “מפורש” מן התורה, שאשה נשואה צריכה – “לכסות ראשה“. וכפי שנראה בהמשך המאמר ונלמד, נשכיל כי גם בחז”ל, במשנה ובתלמוד, ענין “כיסוי הראש”, נאמר רק ברמיזה קלה היוצאת מתוך עיון קצר. ואף מדברי רבינו הרמב”ם אשר חייב שבנות ישראל הנשואות לא ילכו בשיער כולו מגולה, מטעם “דת משה”, נעיין האם חיוב זה שכתב רבינו, הוא מן התורה או לא, כפי שנראה בהמשך.

וכאשר אני מדבר על “כיסוי ראש“, הכוונה שלי, שמן הנראה מדברי המשנה והתלמוד, עיקר האיסור החמור מן התורה אצל הנשואה, הוא ללכת בשיער מפוזר לכל עבר. וכן לפי דעתי, גם אצל כל בת ישראל מגיל יב’ ומעלה, אסור לה ללכת בשיער מפוזר לכל עבר, בין גרושה, בין אלמנה, בין פנויה, וגנאי הוא ללכת בפיזור השיער.

אלא שאצל הנשואה הדבר יותר חמור פי כמה. משום שאם מישהו יכשל בה ויפתה אותה על ידי פיזור שערה שגורם גירוי גדול, אז עוונם חמור בהרבה יותר, מן זה אשר יכשל בפנויה או גרושה וכו’. שכן אם יכשל באשת איש, יאסור אותה על בעלה. ולכן טעם איסור “פיזור השיער“, הוא לא משום “היכר“, אלא משום, “צניעות“, ובענין “צניעות” בזה מחוייבת כל בת ישראל.

אמנם, ללכת בשיער אסוף וצנוע, אף לאשה נשואה, לא מצאנו מקום מפורש בדברי המשנה ובדברי התלמוד אשר אסרו בכך לכאורה. ומה שרבים מן המפרשים הביאו ראיה מדברי התלמוד ששם מובא ברייתא של רבי ישמעאל שאמר, שלא ילכו בנות ישראל “פרועות ראש“, מבאר אני בהמשך, שהנראה מן המילה, “פרועות” הכוונה, לשיער מפוזר ולא לשיער אסוף, כי לא יתכן לומר על שיער “אסוף” שהוא “פרוע”.

.

וכעת אציב כאן כמה שאלות ותשובות קצרות:

.

א) מה מטרת כיסוי הראש? לפי דעתי עיקר מטרת כיסוי הראש, הוא להורות על זו האשה, היותה “אשת איש” ונשואה לגבר. ודבר זה נותן כמה דברים חשובים אשר מעלתם גדולה מאוד, שהרי הוראה זו של כיסוי הראש, מרחיקה את הגברים מלהביט באותה אשה או לקרוץ לה חלילה וחס, או לרמוז לה בכל דרך שהיא, שכן כל העושה אחת מאלה הדברים לאשת איש, נחשב שמקרב עצמו לערוה, וחשוד הוא על העריות. ו-“עריות” בכל מקום, אלו נשים שאין הוא יכול להתחתן עמהם. אחותו, כלתו, דודתו, אשת איש, ושומרת יבום.

ואין הכוונה כלל על פנויות או גרושות או אלמנות, כי הם לא יקראו לעולם, “עריות“. וכמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ב): “העושה דבר מחוקות אלו, הרי הוא חשוד על העריות, ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות [=איסור דרבנן], והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות, כמי שנסתכל במקום התורף. ואפילו לשמוע קול הערוה [=על מנת להנות], או לראות שערה [=על מנת להנות] אסור”. ע”כ.

והרי שניתן לומר בזהירות, שכל ענין כיסוי הראש וטעמו, הוא הוראה שכלית, עיונית, מחשבתית אשר מועילה לבני אדם שלא יחללו את הארץ. ואם נשים נשואות לא היו מחוייבות בכיסוי הראש, כיצד היו יודעין להבחין מי נשואה ומי לא? ולכן מבחינת שכל ישר, יש טעם נכון שאשה תכסה ראשה. ואין אני מדבר על כיסוי כל הראש, אלא על רוב הראש. שאם עיקר כיסוי הראש בא משום היכר, מספיק שרוב ראשה יהיה מכוסה, ובכך כולם ידעו שאשה נשואה היא.

.

ב) למה רבותינו כאשר למדו שאשה נשואה חייבת בכיסוי ראש, הביאו מקור לדבר מאשה סוטה, כלומר מאשת איש, שהרי אשה סוטה לא תקרא, אלא דווקא אשה נשואה בלבד! ומשמע מכאן, שדווקא אשה אשר היא אסורה לכל אדם שבעולם, כדוגמת אשת איש, או אשה הזקוקה ליבום, דווקא אלו חייבות בכיסוי הראש. וזה מסתדר היטב עם הטעם שכתבנו לעיל, שכיסוי הראש הוא הוראה לכל המסתכל בהן, שהוא מסתכל ומביט באשה ערוה עליו, כלומר שאין צד של היתר שהוא יכול להתחתן עמה. כי אשה נשואה לא יכולה להתקדש לשני אנשים. ולכן הטעם השכלי של “כיסוי ראש” לאשה נשואה או לאשה הזקוקה ליבום, הוא טעם שמסתדר גם עם שכל ומחשבה, ויש בו טעם נכון.

.

ג) להבדיל, אשה שהיא נתגרשה או נתאלמנה, מאיזה טעם שכלי ונכון תהיה חייבת בכיסוי הראש? ומדוע שתראה כאחת הנשואות בזמן שאינה נשואה? ועוד יש להקשות, כיצד יבחן היטב אדם את יופיה, כאשר רוצה להתחתן עמה? ויותר מזה, כאשר הגרושות והאלמנות הולכת בכיסוי הראש, יתכן ויש בזה מגרעת עצומה, שכן בהמשך נלמד, שאין איסור להביט באשה גרושה, אלמנה, פנויה, ולהנות מיופיה. אלא כל איסור של הסתכלות והנאה בראיה, הוא דווקא ב-“עריות“, כלומר באשת איש, דודתו, כלתו וכו’, וגם איסור זה אינו אסור מן התורה, אלא מחכמים. ואם כן אין שום טעם נכון שאשה גרושה תשים כיסוי ראש, ואפילו משום חומרא, שכן חומרא זו סופה לבוא לידי קולא. עד כאן הקדמה קצרה לקראת המאמר בנושא זה.

 .

יש לציין שכל מה שכתבתי כאן לפני בואי למאמר ההלכתי, אלו רק השערות, תהיות, תובנות עם עצמי, בענין חיוב כיסוי הראש, ואין בדברים אלו להציב כאן מסקנה הלכתית, אלא רק חשיבה על פי שכל הישר. המסקנות ההלכתיות יפורסמו בסוף סדרת המאמרים, ואפסוק להלכה ולמעשה.

.

***

“ופרע את ראש האשה – פיזור השיער או גילוי?“

והנה רבות חשבתי כיצד להתחיל את זה המאמר, ובאיזה אופן לכתוב את תחילתו. וראיתי לנכון אחר עיון מקיף, וקרוב למאה שעות של לימוד ויותר, רק בענין זה, להתחיל לבאר את הדבר המהותי ביותר, אשר ישמש אותנו להבנת האמת הברורה בענין חיוב “כיסוי הראש”, והוא, הענין שנאמר בסוטה, “ופרע את ראש האשה“. כמו שאמר (במדבר פרק ה פסוק יח פרשת נשא): “וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֘ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה, וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים”.

ולכן הדבר החשוב ביותר לחקור והוא הבסיס של כל הסוגיא הזו, הוא להבין, מה הוא לשון, “פרע“? מה מושגו, מה היקשו, לאיזה היבט הוא מתקשר, ולמה הכהן דווקא מצווה מאת הבורא לפרוע את ראשה של האשה הסוטה? כמו שאמר, “ופרע את ראש האשה”. ולכאורה, אם היה מוריד כיסויה בלבד, וזאת בהנחה שנהגו אז בכיסוי הראש, היה ראוי לומר, “וגילה את ראשה“. כמו שנאמר (ויקרא פרק כ פסוק יח פרשת קדושים): “וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕וא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם”. ובוודאי מכאן, שלשון, “גילוי“, הוא הסרת המונע את התשמיש. כי לא ניתן לשמש עם האשה, אלא אם כן מגלה את מקום ערוותה.

והנה, אם לשון, “ופרע” הוא ענין “גילוי” בלבד. אז גם אצל ניאוף האשה היה לו לומר לכאורה, “ופרע את ערוותה“! או שאם הכהן מוריד לסוטה רק את כיסוי הראש בלבד, היה לו לומר, “וגילה את ראש האשה”! ומדוע נקט בלשון, “ופרע“? ותרגם אונקלוס (ויקרא פרק כ פסוק יח פרשת קדושים): “וגבר דישכוב ית אתא טומאה ויגלי ית עריתה ית קלנה גלי והיא תגלי ית סואבת דמהא וישתיצון תרויהון מגו עמהון”.

עוד נאמר בתורה (במדבר פרק ו פסוק א – ה פרשת נשא): “וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהֹוָֽה: מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל: כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵחַרְצַנִּ֛ים וְעַד־זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל: כָּל־יְמֵי֙ נֶ֣דֶר נִזְר֔וֹ תַּ֖עַר לֹא־יַעֲבֹ֣ר עַל־רֹאשׁ֑וֹ עַד־מְלֹ֨את הַיָּמִ֜ם אֲשֶׁר־יַזִּ֤יר לַיהֹוָה֙, קָדֹ֣שׁ יִהְיֶ֔ה, גַּדֵּ֥ל פֶּ֖רַע שְׂעַ֥ר רֹאשֽׁוֹ“. והרי מוכח שלשון “פרע” אצל הראש, חוזר על “השיער” ולא על “ראשו” בלבד! וכן אמר, “גדל פרע“. וכתב האבן עזרא, “גדל פרע – שם הפעל מהכבד. והטעם, “גדל יגדל“. ע”כ.

ואם היה מדובר בגידול שיער ותו לא, מפני אמר, “גדל פרע“? ולמה משמש מילת “פרע” כאן בפסוק? אלא להורות על עצם ריבוי השיער וניוולו, ולכן אין “פרע” נקרא, אלא דווקא שיער שעבר עליו שלושים יום ללא תספורת. כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ביאת המקדש פרק א הלכה יא): “כמה הוא גידול פרע? שלשים יום, כנזיר שנאמר בו, “גדל פרע שער ראשו”, ואין נזירות פחותה משלשים יום, לפיכך כהן הדיוט העובד מגלח משלשים יום לשלשים יום”. עכ”ל. והנה תרגם אונקלוס, “כל יומי נדר נדריה מספר לא יעבר על רישיה עד משלם יומיא דנזיר קדם יי קדיש יהי, ירבי פירוע שער רישיה”. ותרגומו, “ירבה פריעת שיער הראש”, כלומר, לעולם “פרע” לא ידבר על גילוי שאין בו רושם! אלא “פרע” לעולם ידבר על ריבוי שיער וגידולו לפי סוג ומין האדם!

אלא שיתכן לומר, שמה שאמר, “גדל פרע שיער ראשו“, שלא יהיה גידול שערות הראש בלבד, אלא גם שבדרך גידולו, יהיה ניכר לכל, כלומר שלא יכסה את גידול שיער הראש על ידי דבר אחר. ובכך נוכל לומר, שאולי, “פרע” הוא גילוי שיער ולא “פיזור השיער“. וכן משמע ממה שנאמר (שמות פרק לב פסוק כה פרשת כי תשא): “וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם”. ומה הוא לשון, “פרוע“, כלומר, “מגולה“, כמו שכתב רבי אברהם בן הרמב”ם, “וירא משה – “פרוע” – “מגולה“, נגזר, “מן ראשיכם אל תפרעו“, והטעם, “נתגלה מסתרם בהעדר אמונתם“. וכ”כ הספורנו, “כי פרוע הוא – מגולה ומפורסם לרוע בהתגלות לבו בזה“. עכ”ל. אלא שעדיין אינו ראיה חזקה, מכיון שמה שהשתמש הכתוב, “פרוע” על העם, הוא על רוב הגנאי והחרפה שהיה להם, כלומר שהיה מגונה, לא מבחינת “גילוי” שהוא “הסרה“, אלא מבחינת “גילוי” כללי בכל מובן המילה.

ש-כן גם אצל פריעת ראש האשה יש ענין “גילוי” הראש, שהכהן מוריד את כיסויה בתחילה, ורק לאחר מכן פורע את ראשה כפי שנראה בהמשך. ויוצא שכאשר באה לשון, “פרע” או, “פרוע“, זו המילה בוודאי כי תתפרש בכל אופן על ענין “גילוי” מסוים, שכן יש “גילוי” שלא חייב להיות “פרע“, אמנם אין “פרע” שאין בו “גילוי“! ולכן זו המילה, “פרע“, תוסיף משמעות ותאמר, שנעשה כאן בהרבה יותר מגילוי רגיל. שכן אצל עם ישראל נתגלה חרפתם במלוא מובן החרפה, ואין זה “גילוי” רגיל. וזו כוונת הכתוב בכל לשון, “פרע“. ולא רק זו בלבד, אלא “פרע” בכל מקום הכוונה לדבר שיש בו גנאי גדול!

ולכן כעת מובן מה שהקשינו למעלה, מדוע לא הספיק לומר על האשה הסוטה, “וגילה את ראש האשה“, כי אע”פ שיהיה גילוי הראש, כלומר הורדת כיסויה (בהנחה שהיו הולכות בכיסוי הראש), הנה עדיין גילוי הראש בלבד לא יהיה חרפה לה! ולכן אמר, “ופרע” כלומר, שיעשה דבר  שהוא חרפה ובושה גדולה לה! ומה הוא? שיראה לכולם את שיערות הראש מכל עבר, ושיהיו מפוזרות! ויוצא שלעולם לשון, “ופרע” את ראש האשה, הכוונה לפיזור השיער וגילויו מכל עבר!

וכן דבר זה פשוט ומובן, ממה שנאמר בתורה (ויקרא פרק י פסוק ו פרשת שמיני): “וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר׀ בָּנָ֜יו, רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהֹוָֽה”. והנה ציוה אהרן את אלעזר ואיתמר, שלא ינהגו מנהגי אבלות על נדב ואביהוא. ומכאן אנו למדים שמי שהוא אבל לא עלינו, אסור הוא בתספורת. כמו שאמרו בתלמוד (בבלי מסכת מועד קטן דף יד עמוד ב): “אבל אסור בתספורת, מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן, “ראשיכם אל תפרעו“, מכלל דכולי עלמא [=כל שאר האבלים] אסור [=אסורים בתספורת]”. ע”כ.

ואם “ראשיכם אל תפרעו“, היה חוזר על גילוי הראש בלבד! מה שייך ללמוד מכאן איסור תספורת לאבל! אלא בוודאי שכאשר מדובר ב – “פרע” לענין הראש, ידבר לענין גידול השיער ולא רק לענין גילוי הראש! ולכן אמר אהרן לבניו הנותרים, ראשיכם אל תפרעו, כלומר תזהרו, אל תגדלו שערות ראשיכם, כי גנאי הוא לכם בגידול השיער!

וכתב השפתי חכמים (ויקרא פרק י פסוק ו אות ז פירוש פרשת שמיני): ” … פירוש שהוא שיער ראשו, כלומר מי ששערותיו גדולים, מתחלקים השערות אלו מאלו ונעשה פרע. והא דפירש רש”י לקמן בפרשת סוטה ופרע ראש האשה, פירוש, סותר קליעת שערה וכו’ והכא פירש, “פרע“, לשון “גידול“. יש לומר כי סתירת קליעת שערה הוא גידול שערה במראית עין, כי עד עתה היה קלוע, ונראה כאילו אין לה שער, ובסתירת שערה נראה כאלו נתגדל שערה”. ע”כ. והרי לך קורא נעים, שעד עתה מובן, כי “פרע” יתפרש גם ענין גילוי, וגם ענין סתירת שערות הראש לכל עבר. כמו שכתב, “שערותיו גדולים, מתחלקים השערות אלו מאלו ונעשה פרע“, כלומר, אין מדובר כאן על “גילוי בלבד“! אלא על פיזור השיער!

וכתב רבינו הטהור (ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה צב): “והמצוה הצ”ב היא שצוה הנזיר לגדל שער והוא אמרו יתעלה (נשא ו) גדל פרע שער ראשו. ולשון מכילתא (ספ”ז בילקוט ומדרש הגדול) קדוש יהיה יגדל בקדושה גדל פרע מצות עשה ומנין בלא תעשה ת”ל תער לא יעבור על ראשו [ל”ת רט]. ושם נאמר הא מה שיירתי בעשה החופף באדמה והנותן סמנין. כלומר שהנזיר כששם על ראשו רפואה להשיר השער לא יהיה אז עובר על מצות לא תעשה כי הוא לא העביר כעין תער ואמנם עבר על מצות עשה, והוא אמרו, “גדל פרע”, וזה לא גידל. ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא כמו שהוא השרש אצלנו (עמ”ע לח וש”נ). וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומה במסכת נזיר”. ע”כ. וכן כתב רבינו (רמב”ם הלכות נזירות פרק א הלכה א): “הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסר שנאמר כי ידור נדר נזיר וגו’, ומצות עשה שיגדל שער ראשו שנאמר גדל פרע שער ראשו“. ואם “פרע” הוא גילוי השיער בלבד, מדוע השתמש הכתוב בלשון זו אצל הנזיר? אלא וודאי כי לעולם מילת, “פרע” חוזר לא רק לענין “גילוי” אלא לענין גילוי שיש בו “חרפה ובושה” אצל אותו האיש המדובר.

כי אצל האיש, “פרע” יהיה כאשר רואים כולם את שערות ראשו גדילות, לכן אצלו זה הדבר גם יקרא, “פרע“! מכיון שחרפה הוא לאיש להיות שערותיו גודלות! ואין צריך ששערותיו יהיו מפוזרות לכל עבר כמו האשה! שהרי אצל הנזיר ב-30 יום של גידול השיער נחשב הדבר ל-“פרע“, ובמקרה זה לעולם שערותיו לא יהיו פרועות לכל עבר! ולפיכך “פריעת הראש” אצל האיש גם כלפיו חוזר לענין “גידול“, אף שלא יגדלו שערותיו באופן כזה שיהיו מפוזרות לכל עבר כמו האשה! בכל אופן בוודאי יקרא אצלו, “פריעה” על שם ה-“בושה“! כי “פרע” לעולם יתקשר לדבר “חרפה” – “גנאי“.

ויוצא שיש טעם עמוק ויפה לשימוש המילה, “פרע” בכתובים! שאצל האשה גילוי הראש בלבד, זה לא טעם המספיק ל-“חרפה”! ולכן לא אמר אצל האשה הסוטה, “וגילה את ראש האשה”! אולם אצל האיש, גידול שערות למשך חודש, הוא כבר יחשב, “פרע“! ויוצא שמילת, “פרע” אין לו שייכות אחת מוחלטת ויחידה, אלא הוא לשון משותף! מה שבטוח, שבכל “פרע” נכלל בתוכו “גילוי“! ולא כל “גילוי” יחשב ל-“פרע“. ואצל האשה, הגילוי בלבד לא יחשב ל-“פרע“! אבל אצל האיש כן יחשב הדבר ל-“פרע”!

וכן מבואר ברבינו הטהור (רמב”ם הלכות אבל פרק ה הלכה יט): “מנין לאבל שאסור ב-“פריעת הראש“, שהרי נאמר ליחזקאל, “לא תעטה על שפם”, מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש, והסודר שמכסה בו ראשו עוטה ממקצתו מעט על פיו, שנאמר, “ועל שפם יעטה”, ואונקלוס תרגם, “כאבלא יתעטף”. עכ”ל. ולפי מה שכתבנו מובן. כי רבינו הטהור עושה כאן סדר מופתי בדבר, כי כאשר אמר שאבל אסור ב-“פריעת הראש“, לא המשיך ואמר, “האבלים אסורים בגילוי הראש“! וכן לא אמר, “מנין לאבל שאסור בגילוי הראש“, שכן אז היה מובן שחייב בכיסוי ראש מלא וסגור מכל עבר! אלא אמר שחייבים ב-“עטיפת הראש”, כלומר, צריכים שתהיה כאן הוראה שהם אבלים, ואם אבל ינהג בגילוי שערות ראשו מכל עבר, מה שנקרא, “פריעת הראש”, אז גנאי הוא לו, וכאילו מזלזל באבלותו.

ולכן מה שכתב רבינו בייחס להלכה זו, “פריעת הראש“, הכל הוא לענין הבושה והחרפה. והכוונה של רבינו, שגילוי כל שערות הראש לאבל הוא בושה וחרפה, ומכיון שאצל האיש, אין הדבר מתבטא בפיזור השיער, לכן כל דרך שבה יראה כל שערות הראש לאיש באבלותו, הוא יקרא, “פריעת הראש“. ולפי דעתו של רבינו הוא גנאי לאבלים שיראה כל שערותיהם. ולכן רבינו לא מצוה שלא יראה שערה אחת מראשם! אלא רבינו מצוה ואומר, שלא יהיה כל שערם גלוי מכל עבר, כי זה מנהג השמחים ולא האבלים.

ולפיכך רבינו נוהג בלשון חכמה מאוד, ומדקדק ואומר, “מנין לאבל שאסור בפריעת הראש“? ומדוע לא אמר, “ומנין לאבל שאסור בגילוי הראש“? מכיון שאם היה כותב כן, היינו למדים שאסור שיראה שערות ראשו כלל. ומכיון שעטיפת הראש אצל האבל הוא הוראה על אבלות, אין צריך לדקדק שלא יראה כלל מן שערות ראשו. ובדיוק כמו אצל אשה נשואה, שבזמן שהיא מכסה את רוב ראשה, אין צריכה לדקדק שלא יראה שום שערה משערות ראשה חלילה, כי לא נתנה תורה למלאכי השרת, אלא בזמן שרוב ראשה של האשה מכוסה, ואין שיערה פרוע מלמטה לצדדים, יכולה לגלות מן הדין את שערותיה בחלק העליון של הראש, ולפי דעתי אין בכך שום איסור! רק שיהיה במידה במשקל ובמסורה.

וזו ההלכה היא חשובה מאוד עבורינו, כי מדבריו מוכח ומוסבר, שענין פריעת הראש, הוא גילוי כל שערות הראש מכל עבר! ואצל האיש הדבר מתבטא בגילוי שערות הראש מכל עבר. אמנם אצל האשה, הדבר מתבטא, בפיזור שערות ראשה! ולכן נקט אצל האשה, “ופרע את ראש האשה”, כלומר שיראו שערותיה המגודלין מכל עבר! ולא מספיק לגלות מקצת משערות ראשה! אלא צריך שיהיה כאן “פריעה” ממש!

וכן כתב רבינו (רמב”ם הלכות ביאת המקדש פרק א הלכה ח): “כהן שגדל שערו אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים כשכור שעבד, שנאמר ויין לא ישתו כל כהן וראשם לא יגלחו “ופרע לא ישלחו“, מה שתויי יין במיתה אף מגודלי פרע במיתה”. ע”כ. ואם ענין, “ופרע לא ישלחו”, היה פירושו “גילוי הראש” מה שייך לומר לכהן שגידל שערות ראשו שלא יכנס מן המזבח ולפנים? היה לו לכסות ראשו וזהו! כי זה כל העיקר לכאורה! אלא וודאי שעצם גידול שערות הראש גנאי הוא לכהן, ואף אם בא בגידול שיער וראשו מכוסה, אין הוא ניצל מאיסור זה! ולכן היכן שכתוב “פרע” בענין הראש, לא רק שהוא גנאי וחרפה לענין עצמו הכל לפי האדם ולפי תפקידו וענינו, אלא ידבר לעולם על השערות אשר בראש, ולא על ענין הגילוי או ההסתר בלבד!

וכן מבואר ומוכח ממה שכתב רבינו (רמב”ם הלכות אבל פרק ו הלכה ב – ג): “ואלו דברים שהאבל אסור בהן כל שלשים יום: אסור בתספורת … בתספורת כיצד, כשם שאסור לספר כל שיער גופו, או לגלח שפמו, או לקוץ צפרניו בכלי כל שבעה, כך אסור כל שלשים יום [להסתפר]. במה דברים אמורים? באיש! אבל באשה מותרת בנטילת שיער לאחר שבעה, והאיש עד שלשים יום. ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שיערו עד שישלח פרע, או עד שיגערו בו חביריו”. עכ”ל.

ומה פירוש “עד שישלח פרע“? וראיתי שרבים מן המפרשים הסתבכו בלשון זו של רבינו ולא ידעו מה היא. כמו שכתב הרדב”ז, “ותו קשה דלא ידעינן כמה שיעור עד שישלח פרע. לכך נראה דט”ס הוא. וכך מצאתיה בירושלמי עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו ויאמרו לו צא מעמנו, וכן הוא בספר ישן”. והנה אע”פ שהרדב”ז מצא גרסא זו בירושלמי, הנה לא ביאר הדברים ומה כוונת התלמוד, ומדוע ראה רבינו לחלק את הענין לשני דברים. ולא התעמק לחקור מה הוא לשון התלמוד, “שישלח פרע”! ותלה מיד את הדברים אצל רבינו בטעות סופר.

אלא שדבריו של רבינו ברורים מדוייקים ולקוחים מן דברי התלמוד (ירושלמי מסכת מועד קטן פרק ג הלכה ח) שבו נאמר, “רבי שמואל בר אבודמי דמכת אימיה קומי מועדא תמניא יומין, אתא, שאל לר’ מנא, אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים, הרגל מפסיק. ברם, הכא עד שישלח פרע, או עד שיגערו בו חביריו”. עכ”ל. והנה אע”פ שמצאנו מקור לדברי רבינו, וראינו שוב כמה הוא מדוייק בדבריו. בכל זאת לא מצאנו ביאור ברור מה הוא “עד שישלח פרע“.

והנה כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות נזירות פרק א הלכה ו): “כיצד? הרי שהיה נזיר עובר לפניו, ואמר, “אהיה”, הרי זה נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה. ואף על פי שלא פירש ואמר אהיה כמו זה. וכן אם אחז [אדם] בשערו, ואמר, “אהיה נאה או אהא מכלכל או אהא מסלסל או שאמר הריני מסלסל או הריני מכלכל או הרי עלי לשלוח פרע” הרי זה נזיר והוא שיגמור בלבו להזיר“. ע”כ. ומבואר מכאן, שמה שכתב רבינו בהלכות אבל, “לגדל שיערו עד שישלח פרע”, הוא בוודאי שיעור זמן יותר משלושים יום. שכן אם הוא שלושים יום מה חומרא יש כאן מאבלות רגילה? ולכן נראה כי לשון “פרע” הוא גנאי, והוא מין גידול שיער שכבר אפשר מעט לסלסל בו או לחלופין להתגנות בו.

וכתב הרב יוסף קאפח (משנה תורה מהדורת הרב קאפח שופטים ב’ עמוד קמה’ טור ימיני): “שרא ליה מאריה [=כוונתו על הרדב”ז שמיד העלה שספרי רבינו משובשים בטעויות סופרים], דבסכינא חריפא משבש ספרי רבינו, ובכל כתבי יד שברשותי הנוסח כלפנינו. ומה שתלה בספר ישן, כנראה שגם הוא [=הרדב”ז היה] מן השולחים יד בספרי רבינו מהכרע דעתם! והנוהג המקובל בתימן שעל אביו ועל אמו מוסיף לשלוח פרע עוד שלושים יום על השלושים, ובתוך השלושים הנוספים חבריו מעירים לו שהגיע הזמן להסתפר“. ע”כ.

ומבואר יוצא מדברי הרב יוסף קאפח, שאבל על אביו ואמו אסור בתספורת ששים יום. ואכן בזמן כזה, לא רק שהוא גנאי גדול, אלא שמתחיל להיות ניכר סלסול שיערות ראשו. והרי שפרע הוא ענין פיזור שערות השיער. ואני מצאתי ראיה גדולה למה שכתב הרב יוסף קאפח למנהג התימנים, וכן מצאתי ראיה ללשון זו שכתבו רבותינו הטהורים בתלמוד ירושלמי, “עד שישלח פרע“. שכן מבואר במפורש (יחזקאל פרק מד פסוק כ): “וְרֹאשָׁם֙ לֹ֣א יְגַלֵּ֔חוּ וּפֶ֖רַע לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑חוּ כָּס֥וֹם יִכְסְמ֖וּ אֶת־רָאשֵׁיהֶֽם”. וכתב הרד”ק, “וראשם לא יגלחו – לא יגלחו כל שער הראש. ופרע לא ישלחו – לא יגדלו השער משלשים יום ואילך“. והרי שכוונת התלמוד הוא כמו שכתב הרב יוסף קאפח, שהוא תוספת על השלושים הראשונות. ובכך נמצא ומתבאר, שלשון, “פרע” חוזר לעולם על השיער. ואע”פ שכל “פרע” שייך בו לשון גילוי, אין כוונתו רק על הגילוי, אלא על החרפה והבושה. ואצל האשה חוזר הדבר לפיזור השיער! אלא שכבר ראינו למעלה, שיתכן ויהיה הכהן עובר על “פרע” ללא גילוי הראש, אלא על עצם גידול השיער!

.

***

“שבח האשה שמגדלת שערות ראשה ומתיפה בעיני בעלה”

והנה אמרו בתלמוד (בבלי מסכת עירובין דף ק עמוד ב): “במתניתא תנא: מגדלת שער כ-“לילית”, ויושבת ומשתנת מים כבהמה, ונעשית כר לבעלה. – ואידך – הני שבח הוא לה”. וכתב רבינו המאירי, “אף על פי שמדת הצניעות משובחת אצל הכל, בנשים משובחת ביותר. ואעפ”כ כל שמתחבבת אצל בעלה ומפייסתו לכונת מצוה, אין זה פריצות אצלה, אלא זריזות ומדה מעלה, ושכרה שמור לה לצאת ממנה בנים הגונים, הואיל ואין כונתה אלא לכך וכבר העיד הכתוב ותצא לאה לקראתו וגו'”. ע”כ. ובתלמוד זה מבואר, שבנות ישראל לא עושות שיער קצר או קצוץ, כי גנאי הוא להן מאוד. אלא מגדלות שיער ארוך ויפה, וכל זה עושות לשם שמים, על מנת להתחבב על בעליהן. ואין זה מנהג פריצות כלל, אלא שבח הוא לה שמושכת את בעלה על ידי שערה היפה, ומקבלת על כך שכר גדול, שכן בכך גורמת לבעלה שלא יתן עיניו באחרות!

וזה בניגוד למה שכתב המכשף הזוהרי הטמא מפי הגבורה, שגם אשה בביתה אסור לה ללכת בגילוי הראש. ובכך גרם לאסונות נוראים בתוך הבית, כי מבואר בתלמוד ששבח לאשה לגדל שערות ראשה בשביל להיות יפה בעיני בעלה, ומה יעשה הבעל ולא יראה שערות ראשות היפות של אשתו? יביט בחוץ!

והנה לשון המכשף (זוהר במדבר פרשת נשא מאמר הסוטה אות עז): “א”ר חִזְקִיָּה, תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ דְּתִתְחַזֵי מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר. וְדָא הוּא חַד מֵאִינּוּן צְנִיעוּתָא דְּבֵיתָהּ. וְאִתְּתָא דַּאֲפִּיקַת מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר, לְאִתְתַּקְּנָא בֵּיהּ, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא. וְגָרִים לִבְנָהָא דְּלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא. וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְּשַׁרְיָא בְּבֵיתָא. מַאן גָּרִים דָּא. הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבַר. וּמַה בְּבֵיתָא הַאי, כ”ש בְּשׁוּקָא, וכ”ש חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא. ובג”כ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ”.

וכתב במ”א (או”ח סימן עה ס”ק יד): ” … ובזוהר פרשה נשא החמיר מאוד [=החמיר יותר מחז”ל הטמא הזה] שלא יתראה שום שער מאשה דגרמא מסכנותא לביתא וגרמא לבנהא דלא יתחשבון בדרא וסטרא אחרא לשרות בביתא וכ”ש אם הולכות בשוקא כך ע”כ בעאי איתתא דאפילו קורות ביתה לא יחמון שערה חדא מרישאה ואי עבדית כן מה כתיב בניך כשתילי זיתים מה זית וכו’ בנהא יסתלקון בחשובין על שאר בני עלמא ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכל ברכאן דלעילא וברכאן דלתתא בעותרא בבנין ובני בנין עכ”ל בקיצור. וכתב המ”א דראוי לנהוג כהזוהר, וביומא איתא במעשה דקמחית בזכות הצניעות היתירה שהיתה בה שלא ראו קורות ביתה אמרי חלוקה יצאו ממנה כהנים גדולים”. ע”כ.

ואיני יודע את נפשי כיצד הביאו את דבריו של הטמא הזוהרי להלכה, והחמירו והרסו את ליבם ואת מוחם של בנות ישראל הטהורות! ומה שכתב המש”א בסוף הענין עם מעשה דקמחית, מבואר בכלל שהתלמוד בבלי דחה את הסברא הזו, ומסיק התלמוד, שלא בגלל זה זכתה קמחית לבנים צדיקים. כמו שאמר (תלמוד בבלי מסכת יומא דף מז עמוד א): “תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? – אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. – אמרו לה: הרבה עשו כן, ולא הועילו”. כלומר התלמוד דוחה מכל וכל את סברתה של קמחית, וכל מה שמביא התלמוד מעשה זה, הוא על מנת שלא ינהגו בנות ישראל כקמחית! שלא יחשבו שיש בדברים אלו שבח ומעלה גדולה!

ובהמשך במאמרים הבאים, לקראת חתימת ההלכה וסוף הביאור הזה, אעשה חלק בנפרד, של הזיות המכשף הזוהרי, הקלקול אשר הביא לעם ישראל, הגירושים שהוא גרם, וכן הבל הבלים שנוהגות בנות ישראל על ידי בעליהם ללא שכל וללא בינה ודעת, לעשות קרחות בראש, רק בכדי לא לעבור על דברי המכשף הזוהרי הטמא שר”י.

ומפני מה נקטו רבותינו ואמרו שמגדל שערות “כ-לילית” דווקא? מכיון שלא מצאנו חי שמלא בשערותיו כמו הלילית! ומה הוא הלילית? נאמר בישעיהו (פרק לד פסוק יד): “וּפָגְשׁ֤וּ צִיִּים֙ אֶת־אִיִּ֔ים וְשָׂעִ֖יר עַל־רֵעֵ֣הוּ יִקְרָ֑א אַךְ־שָׁם֙ הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית וּמָצְאָ֥ה לָ֖הּ מָנֽוֹחַ”. לילית הוא סוג העוף ממשפחת הינשופים שאין לו נחת בסביבת בני אדם, וכל רעש הכי קטן מעירו. ולכן יש לו מנוח ושקט במקום שאין בו בני אדם. והוא הינשוף הזה, הוא מלא וגדוש בשערות. ולכן רבותינו אמרו, המגדלת שיער – כ-“לילית” שבח הוא לה! ולא רק מפני שהינשוף מלא בשערות בחרו חז”ל לדמות את גידול שערות הראש לינשוף. אלא כמו שהאשה הצנועה משמשת מטתה במקום שלא נראה, ומשמשת מטתה בלילה, אז חז”ל במילה אחת אשר נקראת, “לילית”, הכניסו כמה דברים גדולים של מוסר! כך בדיוק לומדים תלמוד ותורת אמת!

ובאתר ויקיפידה נכתב כך (ערך ינשוף) “גודל הינשופים הוא כגודל תרנגולת צעירה, אך בגלל נוצותיהם התפוחות הם נראים גדולים יותר מגודלם הממשי … הינשוף פעיל רק בלילה …  הינשופים חיים בזוגות … הינשופים אינם בונים קנים, אלא גרים במקומות נטושים וחשוכים כמו: גזעים חלולים של עצים, כוכים, סלעים, או קנים נטושים של ציפורים אחרות. וכן מצאתי שיש ינשוף הנקרא, “לילית“, והיא סוג של עוף דורס לילי ממשפחת הינשופיים. היא שוכנת עצים, לרוב ביערות. רוב היום היא נשענת על גזע העץ וישנה, אך היא ערנית מאוד לשינויים סביבה. כל רחש קל יעיר אותה והיא תמהר להתחבא. בהיותה עוף לילי, היא מתעוררת בלילה ומחפשת את טרפה. כמו כן בזן לילית של הינשופים, ישנו עוד זן לילית מצויה שנקרא “לילית מצויה”. בכל אופן אנו רואים כיצד רבותינו הטהורים דקדקו היטב בדבריהם.

וכן מבואר בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת נדה דף כד עמוד ב): “אמר רב יהודה אמר שמואל: המפלת דמות לילית – אמו טמאה לידה. ולד הוא, אלא שיש לו כנפים. תנ”ה, א”ר יוסי: מעשה בסימוני באחת שהפילה דמות לילית, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו ולד הוא אלא שיש לו כנפים”. ע”כ.

והנה התלמוד דן באשה אשר הפילה ולדה בתחילת ההריון, ואז בזמן הזה הולד יוצא קטן מאוד, בגודל של 6 ס”מ או יותר מעט. ואז על מנת לבחון האם האשה הזו טמאה לידה, צריך שיהיה ניכר דמות ולד. אולם אם לא נכיר דמות ולד, אין האמא טמאה לידה. ולכן אמרו חז”ל, המפלת דמות לילית, כלומר המפילה תינוק הדומה לינשוף כגון “לילית המצויה”, הרי ולד ראוי היה, ולכן טמאה לידה. ומה הוא כנפים? הכוונה שרואים שיש לו זרועות, אלא שכמו ש-לינשוף אין פרק כף יד, כך אין לולד זה פרק כף יד.