.

***

“הוכחה חמישית – כי מצא בה ערות דבר”

בהמשך לקושיות הנחותות של העילג במאמר הקודם. כעת נמשיך ונעמוד על עוד אחת מקושיות הקראי (דקה 06:08 בסרטון) אשר כופר ביסודות הדת, ומקשה ומעליל על רבותינו הטהורים, שהפירוש שלהם מעוות את הפסוק המפורש בתורה. ובעצם רבי עקיבא, לשיטתו של העילג, עיקם את התורה ואת המצוה, והרס את כל התורה שקיבל משה רבינו. וכבר בתחילת הקושיא, תוכלו לשמוע כיצד הוא אומר, “דוגמא וקושיה מן התלמוד הבבלי“. והעילג לא מבין, שיש הבדל בין משנה לבין התלמוד? העילג לא יודע שהמשנה היא הקבלה למשה מסיני על פי כללים שקיבלו איש מפי איש? האם אינו יודע העילג שהמשנה היתה קדומה לזמן התלמוד 300 שנה בערך? האם אינו יודע העילג, שהתלמוד בבלי והירושלמי הם רק ביאור על המשנה תוך הצגת קבלתם שקיבלו איש מפי איש?

וכעת נציג את קושייתו: נאמר בתורה (דברים פרק כד פסוק א פרשת כי תצא): “כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּבְעָלָ֑הּ, וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א תִמְצָא־חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו כִּי־מָ֤צָא בָהּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר, וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ”. ואמרו במשנה (משנה מסכת גיטין פרק ט משנה י): “בית שמאי אומרים, לא יגרש אדם את אשתו, אלא אם כן מצא בה “דבר ערוה“, שנאמר (דברים כ”ד) “כי מצא בה ערות דבר“. ובית הלל אומרים, אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר (דברים כ”ד) “כי מצא בה ערות דבר“, רבי עקיבא אומר, “אפילו מצא [אשה] אחרת נאה הימנה [מגרש את אשתו], שנאמר (שם) “והיה אם לא תמצא חן בעיניו“. ע”כ.

ומקשה העילג ואומר, שהלל הזקן ורבי עקיבא עיקמו את התורה ופירשו פירוש נחות מאוד. וזאת משום שנאמר במפורש בכתוב, “כי מצא בה ערות דבר“, כלומר רק אם היא בגדה בו וכדומה מן מעשי הזנות, אז יכול הגבר לגרשה. ושואל העילג, מה בכלל הקשר בין “ערוה” לבין “הקדיחה תבשילו” לפירושו של הלל? וכל שכן לפירושו של רבי עקיבא שמעוות את התורה לשיטתו, כי רבי עקיבא אומר, שאם מצא אשה יותר נאה מאשתו יכול לגרש את אשתו. ומקשה העילג על רבי עקיבא ואומר, שמה שנאמר בכתוב, “והיה אם לא תמצא חן בעיניו”, זה רק “כי” מצא בה מעשה של ערוה, כלומר שבגדה בו, אז זה נקרא חוסר מציאת חן. ולכן בשביל העילג, זו ראיה גדולה לכך שחז”ל לא רק שהם לא בעלי מסורת, אלא הם עיוותו את התורה שבכתב, ולא ידעו ולא יבינו את המילה “כי”, כלומר שאי מציאת חן תבוא רק בעבור הבגידה של האשה. ע”כ קושית העילג.

.

וכעת נענה לנחות שמטיל דופי בחז”ל ולא נותן ליבו להתבונן לאמיתת דבריהם:

במשנה שהביא העילג ועליה פתח את זעמו, צריך לדעת, כי זו היא המשנה האחרונה במסכת “גיטין“, לאחר תשעה פרקים שלימים שרבותינו דנו בכל עניני גירושין וכיוצא בהם. ולכן, כעת רואים בעלי המשנה והמסורת, רבי יהודה הנשיא וחבריו, לחתום ענינים אלו בדבר חשוב. והוא שאמרו (משנה מסכת גיטין פרק ט משנה י): “בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו, אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר (דברים כ”ד) כי מצא בה ערות דבר ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו שנאמר (דברים כ”ד) “כי מצא בה ערות דבר”. רבי עקיבא אומר, “אפילו מצא אחרת נאה הימנה”, שנאמר (שם) “והיה אם לא תמצא חן בעיניו”. ע”כ.

ופשוט לי שלא אמרו רבותינו ז”ל דבר זה, אלא על מנת לתקן הדרכים של האיש והאשה, ושכל אחד לא יקח את השני כ-מובן מאליו. וידע כל אחד מבני הזוג, שהתורה וחוקותיה נותנים כללים מסודרים, כיצד מתנהגים ומסדרים בית לתפארת. וכיצד על האשה להתרחק מכל ענין שקרוב למעשה זנות, מן הדיבור המיותר עם הגברים, ועד לחלילה לעניני צחוק המביאים לניאוף וכיוצא. וחלילה כאשר האשה החלה לעשות מעשים כעורים, על האיש לגרשה מכל וכל.

וכן מה שאמר רבי עקיבא, לפי עניות דעתי, הזהיר בכך את האשה בדרך מוסרית שתמיד תהיה מטופחת ויפה לבעלה ואפילו בשעת נדותה! ובזמניהם האיש היה נמצא מחוץ לבית ועובד לפרנסת אנשי ביתו, ואם חלילה תהיה לו אשה מוזנחת בביתו, ויראה אשה שהיא מטופחת יותר מאשתו, חשש רבי עקיבא שליבו יתפתה לזו שראה. ולכן רבי עקיבא, אף כי ידע לפי עניות דעתי שחכמים לא יקבלו את דבריו, הנה נתן פה דגש מאוד על טיפוח האשה ויופיה בעיני בעלה.

והנה לדעת בית שמאי, באה התורה ואמרה, שלא יגרש אדם את אשתו בעבור שום סיבה, אלא חלילה רק כאשר מצא בה דבר ערוה, כלומר שעשתה עבירה הקרובה ל-“זנות” וכל שכן אם זינתה שדבר זה אין צריך לומר. אמנם בית הלל, לא מסכימים לכך, וטוענים, שמכיון שנאמר בפסוק “ערות דבר“, ולא סיים ואמר, “כי מצא בה ערוה” בלבד, אלא סיים ואמר, “ערות דבר“, ומה פשר המילה, “דבר“? מלמד שאם האשה עושה כלפי בעלה דברים שאינם לרוחו, ואינו לסיפוקו, כגון זה שהקדיחה תבשילו, יכול הוא לגרשה. וכמובן “הקדיחה תבשילו” הוא רק דוגמה להבנת הדבר. ופשוט לכל משכיל שאם התבשיל של האשה נשרף וכיוצא, אין שום בעל שיגרש את אשתו בעבור כך. אלא “הקדיחה תבשילו”, הכוונה, שמזלזלת בתבשילו, לא עושה רצונו, לא מקיימת משאלותיו וכן על זו הדרך.

והעילג הנחות העלים בכוונה, או שלא עיין בתלמוד בבלי מפורש שדן בכל זה, ולא הציגם לציבור כלל! כמו שאמרו (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף צ עמוד א): “תניא, אמרו בית הלל לבית שמאי: והלא כבר נאמר [בכתוב] “דבר” [=וכיצד אתם מפרשים רק לענין מעשה של “ערוה”]? אמרו להם בית שמאי: והלא כבר נאמר, “ערות“! [=ענו בית שמאי ואמרו, שאם היה כפי שיטת בית הלל, היה לומר כי מצא בה “דבר” בלבד. ומכיון שנאמר, “ערות דבר”, דיבר דווקא לדברים של “ערוה”]. אמרו להם ב”ה [וענו על קושייתם]: אם [היה] נאמר “ערות” ולא [היה] נאמר “דבר”, הייתי אומר משום “ערוה” [ממש] תצא, משום דבר [אחר] לא תצא. לכך נאמר “דבר“. [=להורות, שעל כל דבר הקשור לעניני ערוה והדומה לו, אפילו אין שם ערווה ממש, יכול הבעל לגרשה, כי דבר זה מאוס אצלו בתכלית המיאוס]. ואילו נאמר “דבר” [בלבד], ולא [היה] נאמר “ערות“, הייתי אומר משום “דבר” תנשא לאחר, ומשום ערוה לא תנשא לאחר, לכך נאמר, “ערות“. וב”ש האי “דבר” מאי עבדי ליה? נאמר כאן, “דבר“, ונאמר להלן, “דבר“, על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר, מה להלן בשני עדים, אף כאן בשני עדים. וב”ה? מי כתיב “ערוה בדבר“? וב”ש? מי כתיב “או ערוה או דבר“? וב”ה? להכי כתיב, “ערות דבר“, דמשמע הכי ומשמע הכי“. ע”כ.

והנה לגבי סברתו של רבי עקיבא, נראה כי רבי עקיבא מבין את הפסוק באופן אחר, והוא שנאמר (דברים פרק כד פסוק א פרשת כי תצא): “כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּבְעָלָ֑הּ, וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א תִמְצָא־חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו כִּי־מָ֤צָא בָהּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר, וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ”. ודורש רבי עקיבא, שהתורה ירדה לסוף דעתו של האדם, שאם יהיה לאדם אשה שלא מטפחת את עצמה, ולא דואגת להיות יפה לבעלה, שחלילה לא יגנוב דעתה וילך עם אחרות, אלא יגרש אותה בלב שלם ולא יחיה עמה בסבל ויסורים.

ומה הנחות העילג לא הזכיר? שסברת רבי עקיבא, דחויה היא! כלומר חז”ל לא הסכימו עם דרשתו של רבי עקיבא, כי אע”פ שהתנא רבי עקיבא בא לומר דבר זה לטובת האשה כמו שכתבנו. בכל זאת חז”ל דחו דבר זה, מכיון שזה פתח ומקום להמון גירושין. כמו שכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת גיטין פרק ט משנה י): “בית שמאי נסמכין במילה, “ערוה“. ובית הלל באמרו, “דבר”. ודברי ר’ עקיבה דחוים! [ומדוע]? לפי שאם מצא נאה ממנה, ישאנה עליה [וישאיר את אשתו הראשונה], ולא יגרש את זו בעוד שלא חטאה שום חטא, והיא מתאימה לדעותיו [אע”פ שלא מתאימה לו במראה החיצוני]. והלכה כבית הלל“. ע”כ דברי רבינו.

והנה לפניכם כל הדיון על סברתו של רבי עקיבא וחכמתו בדבר. כי אמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף צ עמוד א): “ר”ע אומר: אפי’ מצא אחרת. במאי קא מיפלגי? בדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: [לשון] “כי” [במקרא] משמש ב-ד’ לשונות: “אי” [=או], “דלמא” [=שמא], “אלא”, “דהא” [=בגלל]. ב”ש סברי: [והיה אם לא תמצא חן בעיניו] כי מצא בה ערות דבר, “דהא” מצא בה ערות דבר [בעבור כך לא תמצא חן בעיניו]. ור”ע סבר: [שלשון] “כי” מצא בה ערות דבר, [אינו “דהא“, כלומר אינו “בגלל”. אלא לשון “כי” משמש כמו] “אי נמי” [=או ש]מצא בה ערות דבר”. ע”כ.

ונמצא שמה שהעילג הנחות חשב שנעלם מעיני חז”ל, אם היה מעיין עוד קצת, היה רואה שבית שמאי סוברים כמוהו, והתלמוד דחה את סברתו של רבי עקיבא! וכל מה שהקשה הפוחז ואמר, “אבל כתוב “כי”” ושאר דברי עליגותו, הכל היה גלוי לעיניהם של חז”ל! ומעתה סרה הקושיא בזה על חז”ל. מה גם כפי שנראה מן הדברים, דבריהם של בית שמאי ובית הלל אינם בדיוק קבלה שקיבלו במסורת, אלא הוא סברתם בביאור הפסוקים על מנת להורות דין אמת ולנחות לכוונת התורה.

ושלא נדבר על פשט הפסוק, שלכאורה מן פשט הפסוק, מדבר על גבר שלקח אשה ובא אליה פעם ראשונה, ומיד לאחר הפעם הראשונה לא מצאה חן בעיניו מפני שגילה עליה כל מיני דברים של עבירה שהיתה עושה ומאס בה בעבור כך. אם כן סברתו של רבי עקיבא חזקה ביותר. וכמובן מה שכתבתי כאן באחרונה זה רק על דרך הלימוד וההשערה ולא שאני סובר בנחרצות שזה הפשט בפסוק, אלא שאני מנסה להתעמק יותר לכוונתו של רבי עקיבא בהבנת המקרא. ואשאל כעת את העילג, מדוע לא הצגת את הדיון הנפלא הזה והחכם של חז”ל בדיון המשנה? מדוע אינך מציג כיצד חז”ל דוחים שיטות שאינם מתאימות לדעתם להלכה על פי התורה? הרי הינך מתפאר ויוצא כנגד רבותינו ועושה אותם כעילגים, בזמן שכל מה שאתה חשבת להקשות אחרי המון עיון מהובל, אצלם זה היה ברור ופשוט. ושלא נדבר על תוקף הגלות וחוסר יכולת כתיבה שהיתה בזמנם וכו’.

ומה יענה על הפסוק הזה (בראשית פרק ג פסוק ז פרשת בראשית): “וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת”. מה שייך מילת, “כי” כאן? לפי שיטת העילג היה צריך להיות כתוב, “וידעו ש-ערומים הם“. אלא לשון “כי” במקרא משמש ל-ארבע לשונות, וכן לשון “כי” הוא לשון משותף לפירושים שונים.

.

***

“הוכחה ששית – חז”ל שינו את התורה?”

הנה לאט לאט במהלך הסרטון העילג משמיץ עוד יותר את חז”ל, ואומר בפה מלא, שחז”ל שינו עיוותו והרסו את כוונת התורה (08:05 בסרטון האמור), וכעת לפי דעתו של העילג, הוא מביא ראיה חזקה ביותר שחז”ל שינו ממש את התורה ואת כוונת ה’ יתברך למשה רבינו.

כי הנה נאמר (שמות פרק לד פסוק כז – כט פרשת כי תשא): “וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה, כִּ֞י עַל־פִּ֣י׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־ יִשְׂרָאֵֽל: וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְהֹוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים: וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ”. והנה עיקר טענתו של העילג הוא על דרשת חז”ל, שאמרו רבותינו בתלמוד (בבלי מסכת גיטין דף ס עמוד ב): “דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב: “כתוב לך את הדברים האלה”. וכתיב: “כי [“כי” כאן משמש “ש“]-ע”פ הדברים האלה [כרתי איתך ברית ואת ישראל]”. הא כיצד [הברית]?, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה. דברים ש[מסורים] בעל פה, אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא: [יש לדייק ממילת] “אלה” – “אלה אתה כותב”, ואי אתה כותב הלכות [=ביאור לתורה שבכתב]. א”ר יוחנן: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל, אלא בשביל דברים ש[מסר להם] בעל פה. שנאמר: “כי [ש]-“על פי הדברים” האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל”. ע”כ.

ומה קושייתו של העילג על חז”ל ועל פירושם? שאמר הבורא יתברך למשה, “כתוב לך“, וחז”ל סוברים ומפרשים ממילים “על פי הדברים האלה”, שמדובר בתורה שבעל פה. וטוען העילג, שחז”ל מגוחכים, כי נאמר מפורש, “כתוב לך“, ובאותו מאמר שאמר הבורא “לכתוב”, חז”ל מפרשים שמדובר בתורה שבעל פה מיד לאחר מכן. ולכן לפי דעתו של הנחות, חז”ל כופרים בפסוקים מפורשים, משנים ומסדרים אותם כפי שהם רוצים. ומביא שם פירוש של ר’ משה סופר על התורה, שמביא את דרשת חז”ל, ואומר שאכן צריך עיון על דרשתם, שהרי בתחילת הפסוק נאמר, “כתוב לך“, ומה שהמשיך הפסוק, “כי על פי הדברים וכו'”, הם לכאורה על אותם דברים שצווה מקודם לכן לכתוב, ואין מדובר כאן על תורה שבעל פה. ובסופו של דבר ר’ משה סופר מתרץ הענין לשיטתו. והנה הנחות העילג רצה להוכיח שאפילו ר’ משה סופר מקשה על כך וטוען שמשהו אצל חז”ל לא בסדר”. ע”כ קושית העילג.

והנה באמת שאיני מבין מה התקשה ר’ משה סופר בענין, שהרי מפורש כתוב, “כי על פי“, ומה בכלל שייכת כאן מילת, “פי” לפי שיטת המקשים? ולשון, “פי” כאשר מתייחסת לבני אדם, הכוונה לדיבור היוצא מן הזזת פה האדם ולא מכתיבתו! ולכן חז”ל מבינים בחכמתם, ועל פי מה שקיבלו את התורה שבעל פה דווקא במסורת ולא כתובה כולה, שאם כוונת ה’ יתברך למשה היתה במאמר זה, “כי על פי הדברים האלה”, על התורה שבכתב בלבד! לא היה צריך לומר אלא כך, “כי על הדברים האלה כרתי איתך ברית“, כלומר על אותם דברים שאמרתי לך “כתוב לך“. אמנם כאשר נאמר, “כי על פי“, שהוא לשון “פה“, הרי מוכרח הדבר שציוה הבורא את משה, להעביר לבני ישראל את החוקים, הפירושים, הביאורים, לתורה שבכתב, ודווקא עליהם הוא הברית! שאם יהיו עם ישראל “קראים” כמו העילג הנחות, יאבד אותם מכל וכל!

וכמובן דרשתם של חז”ל בתלמוד, היא בגדר דרשה, שבאה למצוא רמז וסיבה נכונה, מדוע הקב”ה אמר למשה וייעץ לו, שלא יכתוב תורה שבעל פה כולה. אולם אין זה איסור מן התורה מפורש, לכתוב תורה שבעל פה, שאם היה לזה איסור מן התורה מפורש, לא היה יכול רבי וחבריו לכתוב את המשנה, אלא דבר זה נרמז, וכל זה על מנת שלא לתת פרץ ביד כל אדם לכתוב ככל העולה על רוחו. ובדיוק מה שקורה בדורות האחרונים. ונתאר לעצמינו שביאורי התורה שבעל פה היו כתובים על ספר, כל אחד היה יכול לשנות ככל העולה על רוחו את ההלכות ואת הפירושים האמיתיים!

ולכן רבי יהודה הנשיא כאשר עשה את כל החשבונות הללו, וראה שמצב הדור ירוד מאוד, ובני אדם כבר מעקמים וסרים מן המסורת, אמר, “עת לעשות לה’“, עדיף לכתוב תורה שבעל פה אמת לאמיתה כולה על הכתב, מאשר להשאיר את עם ישראל ללא מסורת אמיתית. ועשה חשבון רבי יהודה הנשיא, שגם אם יצא בעתיד ספר שחולק על המשנה כדוגמת החזיר המכשף הפגאני ה-“זוהר” הטמא שנותן דופי במשנה ובתלמוד, אין חשש מכך, כי החכמים האמיתיים והבודדים שבעם ישראל הדבקים במסורת ויודעים יסודות דת ישראל ומשה רבינו, הם ידעו להבדיל בין הטמא [המכשף הזוהרי מחבר האופל], לבין הטהורים [המשנה והתלמוד בעלי המסורת].

וכן מבואר מדברי רבינו הטהור (רמב”ם הקדמה לספר משנה תורה): “… רבינו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול”. ומבואר היטב מדבריו של רבינו, שכל האיסור בענין הכתיבה, הוא ההפצה של הדברים והעברתם לאחרים בכתב. אלא שבוודאי היו חכמים כותבים דברים ושמים זכרון לעצמם מן הדברים שבמסורת תורה שבעל פה, אלא שכאשר היו מעבירים את הדברים לאחרים, לא היו מעבירים אותם אלא על פה בלבד, עד שבא רבי יהודה הנשיא וכנזכר לעיל. ובכך סרה קושיית העילג הנחות.

.

***

“הוכחה שביעית –אשר תקראו אתם במועדם”

הנה בקושיא זו השביעית, אשר הקשה העילג (09:38 בסרטון האמור), הוא לא שם ליבו, כיצד הפיל הוא את עצמו מתוך קושייתו, וכל דבריו הבל וריק. וכן ראיתי שרבים לא ידעו כיצד באמת להפריך את קושייתו העילגת והנחותה. וכה קושייתו בתמצית: נאמר בתורה (ויקרא פרק כג פסוק א – ו פרשת אמור): “וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי: שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם: אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם: בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהֹוָֽה: וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהֹוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ”.

והנה העילג מקשה על רבי עקיבא, שרבי עקיבא דרש והסביר שאין כוונת התורה לומר, “אותם” בזמן אשר ה’ קבע להם בזמנים קבועים, אלא אמר ה’ יתברך, “אשר תקראו [דווקא] אתם במועדם“, כלומר לפי רבי עקיבא ומסורת חז”ל, הדבר והציווי חוזר לבני אדם, ש-“אתם” – תקראו ותחליטו מתי מועדם על פי שקבעתי יום החג בתורה, וכל זה תעשו על פי קידוש החודש, שתמנו חמש עשרה יום מזמן שתקדשו את החודש ותעשו החג. ואומר העילג, שרבי עקיבא עשה מה שרצה עם פסוקים מפורשים, ושינה ככל העולה על רוחו את הכתוב מפורש ואת ניקודו! ולדעתו של העילג הנחות, זו היא טענה מכריעה אשר חותמת את הסיפור של חז”ל, ובעצם אומר הוא, שהם היו רשעים גמורים ופוליטקאים ששינו את הלוח של עם ישראל ואת המועדים, רק בגלל שהם רצו את הכסא ואת הכבוד. כפי שנראה בקושיא הבאה, כיצד הרהיב עוז זה הנחות הטיפש, לדבר נגד חז”ל.

.

וכעת נענה לקושייתו העילגת:

בתחילת הדיבור הנזכר, אמר ה’ אל משה, דבר אל בני ישראל ותאמר אלהם, אלה הם המועדים והזמנים אשר אתם תקראו להם, “ימי קודש” ולא תעשו בהם מנהג חול. ואלו הם, “יום השביעי שבת שבתון הוא מקרא קודש”. והודיע כי יום השבת אינו משתנה לעולם! לא על פי קידוש החודש, ולא על פי קביעה של אף אחד מן התנאים הבאים. אמנם לאחר מכן, לאחר שהסביר שכל ששה ימים, היום השביעי שיחול, הוא יום מקודש לה’. הנה לגבי שאר המועדים חוץ מן יום השבת, הקדים להם חזר ואמר במפורש, “אלא מועדי ה’ מקראי קודש, אשר תקראו אתם במועדם“. כלומר, אע”פ שאני אבאר לכם יום קבוע של חג הפסח, והוא חמש עשרה ימים מתחילת חודש “ניסן”. הנה בכל זאת, חמש עשרה ימים אלו יחולו על פי קביעתכם שהדבר מסור לידכם, כלומר שכאשר תראו בעיניכם מתי החודש מקודש רק אז תספרו חמש עשרה יום, ובערב תקדשו את היום! ובצהרי היום של יום הארבע עשרה תעשו קרבן פסח.

ולכן מה שטען העילג שכך הבין רבי עקיבא, טעות הוא! כי זו מסורת מסודרת איש מפי איש, שעם ישראל מקיימים את המועדים על פי קידוש החודש בלבד. כלומר שהקב”ה מסר למשה הנהגה אחרת לגבי חג הפסח ושאר המועדים, אע”פ שקבע יום להם, הנה בכל זאת אמר שיום זה יחול על פי קביעת חכמים שיקדשו את החודש, ויאמרו הם ויקבעו מתי חל ראש החודש.

והנה לפי שיטת העילג יש כאן שתי קושיות שלא ידע בוודאי לפרשם. א) מדוע חזר הבורא ואמר שוב, “אלא מועדי ה’ וכו'”? והלא כבר אמר למעלה לפני דיבורו על יום השבת, “מועדי ה’ אשר תקראו” וכו’. ב) מדוע הקדים וכפל את הענין של המועדים, בדיוק במקום שבא לדבר על מועד חג הפסח?

והמקשה העילג לא הבין שרבי עקיבא חידש ולימד דבר אחר. שמה שרבי עקיבא חידש, שאפילו קבעו אנוסין, שוגגין, ואפילו מזידין, בכל זאת הדבר לא מעלה ולא מוריד לגבי שמירת המועד, כי שמירת החגים של עם ישראל הוא על פי מה שקידשו את החודש, וזו היא המצוה וכך היא מתקיימת! וכמו שהוא יתברך ציוה לשמור החגים בזמן מסויים, כך ציוה לשמור את החג על פי מה שמקדשים חכמים את החודש, ואפילו טעו, כי זו המצוה!

והנה העילג הנחות שוב לא הציג את הדברים האמורים בתלמוד, אלא רק הציג את המשנה, ורצה להוכיח שרבי עקיבא שינה את התורה. ולא היא כלל וכלל! והנה לשון התלמוד (תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כה עמוד א): “אמר לו [רבי יהושע], עקיבא, ראוי לו שיפול למטה שנים עשר חדש ואל יגזור עליו גזירה זו. אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. – אמר לו: אמור. – אמר לו: הרי הוא אומר “אתם”, “אתם”, “אתם”, שלש פעמים, אתם – אפילו שוגגין, אתם – אפילו מזידין, אתם – אפילו מוטעין. בלשון הזה אמר לו: עקיבא, נחמתני, נחמתני”. ע”כ.

כלומר, כלל לא מבואר שרבי עקיבא אומר או טוען שכתוב “אתם” ולא “אותם”, אלא רבי עקיבא טענתו העיקרית היא, שבכל שלושת הפעמים שנכתבו לגבי מועדים “אותם”, לא נכתבו אלא באות “ואו” חסרה, ונכתבו “אתם” – “אתם” – “אתם“. ואלו הם הפסוקים (ויקרא פרק כג פסוק לג – לז פרשת אמור): “וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי … אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם …. אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַיהֹוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ”.

והנה טענתו של רבי עקיבא, היא שהבורא רמז בפסוקים אלו המורים על מקראי קודש, במילת “אתם”, שהדברים יעשו ויקבעו על פי בני אדם, כאילו אמר, “ואתם תקדשו”, “ואתם” אפילו אנוסים, ואתם אפילו שוגגין. כאשר תקדשו החודש יהיה הוא מקודש, ותספרו חמש עשרה ימים ותקדשו את חג הפסח! וטענתו של רבי עקיבא נכונה! משום שנאמר 39 פעמים בתורה “אותם“, באות “ואו”, ולכן אם בכל מקום שדיבר על המועדים כתב “אתם” חסר אות “ואו”, בוודאי שרמז על ענין זה גדול.

וכן פסק רבינו הטהור (רמב”ם הלכות קידוש החודש פרק ב הלכה י): “בית דין שקדשו את החדש בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסים הרי זה מקודש וחייבין הכל לתקן המועדות על יום שקדשו בו, אף על פי שזה ידע שטעו, חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם, ומי שצוה לשמור המועדות, הוא צוה לסמוך עליהם שנאמר אשר תקראו אותם וכו'”. ע”כ.

כלומר, כאשר הבורא ציוה את משה רבינו לשמור את המועדות, אפילו ששמירת המועדות תהיה על ידי השערה לא נכונה, אין בזה עיוות או טעות, כי שמירת המועדות תלוי במה שעיניהם רואות. וכמו שהקב”ה ציוה להניח תפילין מן עלות השחר, כך הוא ציוה שהחגים יתקיימו על פי שמקדשים בני אדם. ושמירת המועדות עצמם תלויה בבני אדם, מה שאין כן יום השבת!

ובאשר למה שכתבתי שהעילג הפיל את עצמו בקושייתו. כעת אשאל את העילג, הרי ספר התורה נכתב בתורה ללא ניקוד! וכיצד הוא מעז העילג הנחות להשתמש בניקוד שקיבלו חז”ל? וכיצד הוא מעז להביא ממסורת תורה שבעל פה, נגד התורה שבעל פה?!

ע”כ כתבתי מאמר שני זה נגד העילג הנחות. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.