.

***

“גלגול נשמות – עלגות וטמטום – מחשבה מצרית אלילית נחותה מאוד”

אחת האמונות הכוזבות ביותר אשר עמינו, עם ישראל, טמוע ונגוע בה כנגע צרעת של ממש, היא האמונה הכוזבת בענין, “גלגול נשמות”. אמונה זו היא נחותת מחשבה מהמון היבטים שכליים, וכל שכן שנחותה ונוגדת מאוד, מכל היבטים התורניים אשר בית ישראל נשען עליהם, היא התורה הקדושה וקבלת חז”ל איש מפי איש עד רבינא ורב אשי עליהם השלום. ועד בואו של ספר הזוהר הפרו-נוצרי שכבר הוכחנו בלא מעט מאמרים את סכלותו, כפירותיו, תעתועיו ונוכלותו. על אף שהיו פה ושם שנטמעו בדיעות אלו שחדרו מן הגוים, בכל זאת רוב עם ישראל לא קיבל את ההבל הנורא הזה של “גלגול נשמות”.

וכתוב בתורה (בראשית פרק נ פסוק ב פרשת ויחי): “וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶת־הָרֹ֣פְאִ֔ים לַחֲנֹ֖ט אֶת־אָבִ֑יו וַיַּחַנְט֥וּ הָרֹפְאִ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵֽל“. והנה ישאל השואל, מה ענין “חניטה” שציוה יוסף את עבדיו לעשות לאביו יעקב? וכתב הרש”ר הירש (בראשית פרק נ פסוק ב פרשת ויחי): ” … והנה זו גם עיקר כל חניטת המת. ממלאים את הגוף – שנתרוקן מקרביו – ומחדירים בו חומרים בשמיים … הרי כאן ניגוד מעניין בין ההשקפה המצרית – הבאה לידי ביטוי בחניטת המתים – לבין ההשקפה היהודית. יש לעמוד על ניגודים כאלה, כל מקום שהם נמצאים, ויש להבליט אותם בייחוד מול אלה, הכופרים בתורה משמים, וב”יצירתו של משה” רואים רק את פרי “גאונותו”, שינקה מחכמתם של כהני מצרים. מה רב הניגוד המתגלה כאן! המצרי חנט את הגוף, למען יעמוד בייחודו הפרטי. ואילו הנשמה לא עמדה באישיותה המיוחדת. היא נדדה מגוף לגוף – ועברה גם בגופי בהמות – פשטה צורה ולבשה צורה בגלגולים רבים. [=כך מאמינים אלו הנוטשים את תורת משה, והולכים במחשבת הבל הגוים!].

אך לדידן [=אנו היהודים], עומדת הנשמה לעד, ואילו הגוף [=הוא] נודד; משעה שהנשמה נאספה אל עמיה, דבר אין לגוף עם האישיות, אלא מצוה היא להביא את הגוף מיד במגע קרוב עם האדמה המפוררת (עי’ סנהדרין מו ע”ב). הרי [הגוף לדעתינו] הוא שב אל העפר, ועובר בכל גלגולי הגופים החומריים. המצרי מאמין בגלגולי נשמות, והוא מבקש להגן על הגוף מפני כל אפשרות של שינוי. אך היהודי מאמין במציאות אישית ונצחית של הנשמה, והוא מוסר את הגוף לשינויים חומריים. אולי דוקא משום כך הבליט יעקב במצרים: “אני נאסף אל עמי קברו אתי” וגו’ (לעיל מט, כט), כפי שהערנו לעיל. אפשר ודוקא חוסר האמונה באישיות קיימת של הנשמה – הוא שהביא בעקבותיו את מנהג חניטת הגופות, וכן את המבנים העצומים של הפירמידות שנועדו למשכנות המתים. מכיון שהאמינו כי הנשמה נודדת, ביקשו להחזיק לפחות את הגוף.

הנה לא היתה החניטה מנהג יהדות, ויוסף התחשב כאן במנהגי המצרים; אילו נמנע מלחנוט את אביו, היו רואים זאת כפגיעה בכיבוד אב. אולי משום כך השביע יעקב את יוסף שלא יקברנו במצרים, לבל יעשו עבודה זרה מגופו, כדברי חז”ל (בראשית רבה צו, ו); שכן ביסודו של דבר הרי שמירת החנוטים הנהוגה במצרים, איננה אלא עבודה זרה“. ע”כ. ומבואר מדבריו ללא כל ספק, כי אמונת הגלגול, אינה שייכת לעם היהודי הטהור כלל! אלא זו אמונת המצרים אשר היו דבקים בחומר!

.

***

“דתות אחרות שנמשכו אחרי הבל אמונת המצרים”

בנוסף לאמונות אלו של מצרים, גם ה-הינדואיזם האמינו בהבל זה, וטוענים הם, כי הסיבה לגלגול הנשמות היא הצורך לשוב ולתקן ליקויים מחיים קודמים במבנה האישיות של האדם לאחר שצבר קארמה. החיים נתפסים כמסע התפתחותי-רוחני ארוך וממושך בעולם, שלא ניתן להשלים בגלגול אחד. על פי אמונה זו, הנשמה שבה ומתגלגלת כל פעם מחדש בגוף לפי רצונה, ובוחרת את המקום, הזמן וההורים שלהם תיוולד, לפי התיקון שהיא יודעת שעליה לבצע (יש לה גם אפשרות להתחרט בחודשים הראשונים של ההריון).

מבין הפילוסופים היוונים, פיתגורס, סוקרטס ואפלטון האמינו ברעיון של גלגול נשמות. כמה מקורות עתיקים מאשרים כי פיתגורס טען כי הוא יכול לזכור את חייו הקודמים. שילוב בין הפילוסופיה הפיתגורית וגלגול נשמות היה מקובל בכל רחבי העולם העתיק.

גם הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות, לצד האמונה בגורל קבוע מראש. האמונה בגלגול נשמות היא אחד העקרונות הבסיסיים בדת הדרוזית, והיא משפיעה בצורה ניכרת על אורח חייהם והשקפת עולמם של הדרוזים. לדידם אדם דרוזי מתגלגל מיד לאחר מותו בנשמת תינוק דרוזי הנמצא בגוף אישה הרה, ועם לידתו זוכר לעיתים חלק מחייו הקודמים. אמונתם העזה בגלגול מהווה, בין היתר, נחמה לצער על אובדן החיים. הדרוזים גם מאמינים כי ביום הדין האדם ייתן דין וחשבון בפני בורא עולם על אודות כל גלגוליו.

והנה רבים משיטות מהובלות אלו, דרשו אותם ונשאו בהם המון מאנשי “הקבלה” הארורה החדשה, שנמשכו אחר המסית מחבר ספר הזוהר הארור מפי הגבורה. וידועים שיטתם.

.

***

“אמונת הגלגול ביהדות הטהורה = שטות והבל הבלים”

וכעת אנו נביא, את גדולי רבותינו אשר הלך בדרכם של חז”ל בעלי המשנה והתלמוד, ולא נתפתו ולא עזבו את דרך היהדות הטהורה, ויצאו חוצץ כנגד דעות מהובלות אלו. ולפיכך לאחר שהזכרנו את ההבל של אלו שהאמינו בגלגול נשמות. נקדים תחילה ונאמר. ש-“העולם הבא” הוא, אינו תחיית המתים, וגם אינו גן עדן. את הזכות לקום בתחיית המתים, ניתן לקנות רק כאשר חיים בעולם הזה. ואת הזכות להגיע לעולם הבא, שהוא עולם הנשמות, שבו אין אכילה ולא שתיה, ושהוא בעצם התכלית הסופית, ניתן לקנות רק אחר תחיית המתים, כאשר כל אחד יחזור בגופו שהיה בתחילה, ויחיה חיים מאושרים וארוכים מהרגיל. ובוודאי ופשוט אצלנו הדבקים במסורת התורה ובקבלת חז”ל עליהם השלום, שאין דבר כזה הנקרא, “גלגולים“, כלומר, עצם ההנחה, שאדם לאחר פטירתו, חוזר נשמתו חלילה בגוף אחר, דבר זה דחוי הוא מהמון טעמים.

.

***

“רב סעדיה גאון – ספק יהודים מי שמאמין בהבל גלגול הנשמות”

וכמובן על מנת לאמת את דברינו, נביא ונציג כאן בתחילת הדברים, מעט ממה שכתב רבינו רב סעדיה גאון, בספרו המוכר והידוע, “האמונות והדעות” (מאמר ששי הוצאת הרב קאפח עמוד ריד’): וז”ל: “וראיתי להזכיר אחר דברים אלו, מה שנחלקו בו, אשר נחלקו בעצם הנפש מה הוא … והנני אומר, כי אנשים ממי שנקראים יהודים [=לשים לב היטב ללשונו של רבינו רב סעדיה גאון, שמכנה את אותם המאמינים באמונת הגלגול “נקראים יהודים“, כלומר רבינו סובר שמי שנוטה/נטה אחר דעות אלו, יש ספק בכלל על יהדותו], מצאתים מאמינים ב-[אמונת ה]-גלגול, וקוראים אותו, “ההיעתקות“, וענינו לדעתם, רוח ראובן [תחזור ו]-תהיה בשמעון, ואחר כך [טוענים ואומרים שתחזור רוחו שוב] בלוי, ואחר כך [תחזור שוב רוחו לאחר פטירתו ותחזור רוחו שוב] ביהודה.

ומהם או רובם [בנוסף למה שסוברים בענין הגלגול בעצם בני אדם, עוד] סוברים [הם], שיש שתהיה רוח האדם [חוזרת] בבהמה, ורוח בהמה [חוזרת] באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים … וזה ירחמך האל, מורה על עודף סכלותם [=כוונת רבינו, שכאשר בני אדם רק חושבים על דברים מעין אלו, כלומר שקיימים, זה דבר לכשעצמו מורה על טפשותם ועל רמת שכלם הירוד], שהם חושבים שגוף האדם [כלומר החומר שבו המטה אותו לאחד מן הדרכים], משנה את הנפש מעצמותה ועד כדי [=כך] שעושה אותה נפש אדם אחר שהיתה נפש בהמה [=כוונת רבינו, שאע”פ שנשמת האדם ורוחו נמצאים בגוף האדם, הנה מסביר רבינו שכאשר אדם חוטא בגופו, אין לו השפעה על עצם הנשמה ורוחו, כלומר, אין לאדם יכולת בעבירות שעושה או במצוות, לשנות את הנשמה או לפגוע במהותה, וכל עבירה אשר עושה, משפיעה על האדם בחיי חיותו או במה שישלם אחר המוות.

כלומר, מה שאנו רואים שבני אדם נענשים בעולם הזה, לא מפני שהם צריכים לתקן את נשמתם או שנשמתם נפגעה, אלא העונש שלהם בא, על מנת שיפיקו מוסר שהלכו בדרך לא טובה, ויתקנו את דרכם ויחזרו בתשובה. אולם לאחר המוות, לא שייך כבר שום תיקון, כי אין שלימות ולא תוספת לאחר המוות, וכדברי דוד המלך שאמר, “במתים חופשי”. (תהלים פח ו). וכל זה מכיון שאי אפשר לתקן נשמה, כי היא בעצם אף פעם לא נפגעה! ממשיך רבינו ואומר, שמפאת מחשבה זו]. ולא די בכך שהם עשו את עצמות הנפש מתהפכת [=כלומר משתנה, ועל ידי כן נצרכת לשיטה זו להכנס בבהמה וכיוצא, כי הרי ככל ששונה יותר בעבירות, כך נפגעת הנפש יותר ויותר לדעתם!], ו[הם, אותם סוברי שיטה זו], לא קבעו לה עצמות אמתית, אלא שסתרו דבריהם, ועשו אותה משנה את הגוף והופכתו, והגוף משנה אותה והופכה.

וזהו [ודאי] היציאה מן המושכל [=היציאה מכל מחשבת אמיתית וחכמה] … ואומרים כי הבורא מעשיו צדק, ואינו מייסר טף אלא על עוון שהזידה בו נפשם, בזמן שהיתה בגוף אשר לפני גופם. [=והנה מחשבה זו שהיתה דאז בזמנו של הרס”ג, צברה תאוצה בזמנינו אנו, וכל ולד שלצערינו הרב נולד חולה, או נולד עם בעיה חמורה בגופו שהתגלתה במשך השנים, סוברים המון בני אדם, כי זה הוא גלגול של אדם מהדורות הקודמים, ויש מהם שאומרים, שכאשר אדם רשע נפטר מן העולם, חוזר הוא בתור ולד, ואותו ולד שהוצרך לחזור בו להיולד מחדש, כתוצאה מפגיעת נשמתו של אותו רשע בחיי חיותו על ידי מעשים שעשה גופו, כעת חוזר בגלגול, אמנם כאשר חוזר בגלגול, נולד עם תאוות חזקות ביותר, ורצון עז להיות רשע, ולעשות מעשים רעים, ויש לו נטיה לעשות הרע, וקושי לבחור בטוב! וטעמם ונימוקם, שהרי בגלגול הקודם נשמתו נפגעה, ולכן כעת אין לו יכולת מספיק חזקה לבחור ולעשות מעשים טובים, אלא בחירתו נוטה יותר לעשות מעשים רעים, כלומר, כתוצאה מפגיעת נשמתו על ידי עבירותיו שעשה בגלגול הקודם, היא זו אשר מושכת אותו לאחד מן הדרכים הרעים!

והנה, דבר זה, כלומר דעה מופסדת זו, בוודאי כי סותרת את יסודות דת האמת, ונוטה אל הכפירה. כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תשובה פרק ה הלכה א – ג): “רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו … אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם, ורוב גולמי בני ישראל, שהקב”ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה, הוא שירמיהו אמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, כלומר אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה … ומפני זה הענין נאמר מי יתן והיה לבבם זה להם, כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם“. ע”כ בקיצור נמרץ עיין שם.

ויש מהם אומרים, שהתינוק הזה נולד על מנת לתקן אדם צדיק, כלומר צדיק שנשמתו נפגעה על ידי איזה עוון שלא עשה עליו תשובה בחיי חיותו, וחוזר כעת לתקן את עצמו. ועל מנת שלא יחטא שוב, הוזקק זה הצדיק, לחזור אל זה הולד, בתור ולד חולה, שלא יוכל לעשות עבירות בחיי חיותו, ואף ימות מוקדם מן הרגיל, על מנת לתקנו. ובזו המחשבה, מלבד שאמרו שהגוף מסוגל לפגוע בעצם הנשמה, וזה מה שסותר כאן הרס”ג ועומד על דבריהם.

עוד מבואר בפשטות על פי שיטה זו שלהם, שנמצא בכך עקירה של פסוק ויסוד מפורש בתורה , שהרי נאמר בתורה (שמות פרק לד פסוק ז פרשת כי תשא): “נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים“. ולמדים אנו מתוך דברים אלו על פי קבלה למשה מסיני, כי זה הפסוק ידבר על ילדים קטנים שיש לאדם פחות מגיל מצות, שכל דבר אשר יבוא עליהם חלילה, לא יבוא דבר זה, אלא בעבור עוונות ומעשים של הוריהם.

ונמצא, מי שסובר את אמונת הגלגול הנזכרת, הרי שמונע בכך את יסוד התשובה מעם ישראל, כי אם ההורים יבינו שילדיהם חולים ומעונים בעבור עוונותיהם, בכך יהיה תועלת בשתי דברים מעולים וטובים: א) יצילו את ההורים מעוון, כלומר יגרמו להם לפשפש במעשיהם. ב) הילדים ינצלו מחוליים קשים לא עלינו.

וממשיך הרס”ג ואומר], ועל זה יש תשובות רבות, הראשונה, שהם התעלמו מאחד סוגי הגמול אשר הזכרנוהו, ועוד שאנו נשאל אותם על המצב הראשון, כלומר, בתחלה כאשר נבראה, האם הטיל עליה ה’ משמעת מסויימת או לא? … והייתי חס על דברי מלהזכיר שטתם, וראוים הם לכך [שלא אזכיר דבריהם], לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים [=כלומר לא כתב רבינו דבר זה, אלא מפני שחשש שדעה זו תכנס עמוק ליהדות הטהורה. ובאמת שכך קרה]“. ע”כ. וראוי מאוד לעיין בדבריו אשר מביאם באורך, וכל מה שהבאנו כאן הוא בקצרה ממש, ורק על מנת להראות לקורא שדעות אלו נחשבו לזרות מאוד בעיני רבותינו בעלי המסורת והמסורה.

והנה, רבי אברהם בר חייא אשר נקרא בפי כל – “הנשיא“, שם זה ניתן לו בעקבות היותו מזרע דוד המלך. מבני בניו של חזקיה ראש גלות בבל, שהיגרו לספרד. כותב במילים ברורות (הגיון הנפש עמוד ה’): “אם אויל וחסיד הוא, אין נשמתו יכולה להפרד מאויר העולם השפל, היא חוזרת להדבק ליצור, ולהתחבר בו פעם שניה ושלישית עד שתקנה חכמה. אלו הן דברי חכמי המחקר, כפי סברתם [המשובשת] ושיקול דעתם [הסכל], כי לא זיכם המקום לקבל התורה הקדושה, ואין אנו ראויים לשמוע אליהם. ע”כ. וכן כתב במגילת המגלה, ודיבר בחריפות נגד אמונת הגלגול, אשר אמרו שהנפשות נעתקות מגוף אל גוף בכל מיני החיים, עד שהן חוזרות באחרונה אל הגוף הראשון, דברי אלו הם הבאי והבל גדול. ע”ש.

.

***

“דעת רבי אברהם בן הרמב”ם – גלגול נשמות = מחשבה של כופרים”

וכן כתב רבינו רבי אברהם בין הרמב”ם (מקור חיים פרשת תצא דף קכג’ בענין היבום): “שקצת מן החסידים מן האומות הקדמונות, אחר שזה אצלם שקר השארות הנפש מבלי גוף, והאמינו שנפש האדם יש לה השארות, הוצרכו מפני זה להאמין בהוללות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הפרדה ממנו, תתגלגל ותכנס בגוף אחר, ותשכח הגוף אשר היתה בו, וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמיתי, ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות הקדמות [=רבינו רבי אברהם בן הרמב”ם משווה את אותם מאמיני אמנות הגלגול, לאותם הכופרים והמינים אשר אינם מאמינים בחידוש העולם, כלומר שהקב”ה עשה את העולם יש מאין!], אשר מחה ה’ שמם מן העולם”. ע”כ.

והנה כל מי שיש לו מעט שכל בקודקודו, יראה יבין וישכיל, כי דבר זה של ענין אמונת הגלגול, אינו בגדר “מחלוקת”, שאם היה בגדר מחלוקת, רבינו הרס”ג לא היה מכנה אותם ולועג להם וכותב עליהם שהם סכלים, וספק אם הם יהודים, ואומר עליהם הזיות. כלומר, כוונתי לומר, שאם היתה דיעה כזו, ואפילו אחת, של אחד מחכמי ישראל כגון הנביאים, או בעלי המשנה והתלמוד וכו’, מעולם רבותינו לא היו מדברים בצורה חריפה כזו כלפיהם חלילה. ובפרט מה שכתב רבי אברהם בן הרמב”ם, והשווה אותם לכופרים ומינים שאין להם חלק לעולם הבא. ומכאן תשכיל, שבוודאי ענין זה של אמונת הגלגול, אין חכם אמיתי ולו אחד שהחזיק או סבר ממנה.

גם הרד”ק כתב (תהלים פרק קד פסוק ל): “אמרו קצת חכמי המחקר [=לשים לב שמדובר על חכמי המחקר הגוים], כי כל חי אחרי מותו יקום, כי הנפשות הם עתידות להתגלגל ולחזור לעולם, אבל אינן חוזרות אל החומר הראשון כמו אותו החומר בעצמו, ויהיה זה תמיד לכמה אלפי שנה. וגדולי הפילוסופים [=הגוים] אומרים כי לא תשוב הנפש אל הגוף לעולם, כמו שאמר איוב (שם יד, יב): “עד בלתי שמים לא יקיצו”.

וְלֶאֱמוּנָתֵנוּ אנחנו זרע ישראל, והמחזיקים בֶּאֱמוּנָתֵנוּ, יהיו הנפשות חוזרות אל החומר הראשון אשר יצאו ממנו, [רק] לזמן תחיית המתים, אשר יְעָדָנוּ בו האל יתברך, ויהיה זה על דרך נס ופלא, ולא כפי הטבע“. ע”כ. וגם בספר מקור חיים (עמוק קכג’ בענין היבום) הביא את דברי רבי בנימין מטודלה (מסעות רבי בנימין ז”ל עמוד כ’ סימן כט’) שכתב, “יש מי שחושב שענין היבום הוא ראיה לגלגול הנפשות, ואומרים כי [כל] נפשות עשרת הרוגי מלכות, הם נפשות עשרת השבטים … ומביאים ראיות אחרות, שאין להם רגלים להשען עליהם, ואותם המאמינים בה מטה לאמונת אומה שקורים “פגאנוש” [=דרוזים], שאומרים שהנפש בצאתה מגוף אדם טוב, תכנס בגוף ילד הנולד באותה שעה, ואם אדם רע הוא, תכנס בגוף הכלב“. ע”כ.

והנה גם החכם רבי אברהם אבן דאוד הלוי (ספר האמונה הרמה עמוד 39 שנת הדפסה תרי”ג): ” [יש לכתוב כמה דברים בענין] ביטול [אמונת] הגלגול, אומר: אמנם אם היה לאיש הנפש הראוי במזגו המחודשת עם חידוש מזגו, ועוד זאת הנפש אשר כבר נפרדה מגשם, היה לאיש אחד שתי נפשות [=אם היה אדם חוזר בגלגול כפי שיטתם]. וזה הדבר לא ישער בו אחד מעצמו לעולם [=שיהיה לו שנתי נפשות, כמו שמסביר ואומר], רצוני שישער [=האדם, המאמין באמונת הגלגול], שיהיה לו שתי עצמויות.

ואם היה, אמנם הגיע לו הנפש המוסרת מאיש אחד לבד, ולא תהיה ראוי לו זאת הנפש בעינה, עד שיהיה המזג גם כן הוא, הנה לא יאמר ההעתק, רצוני, שהיתה נפשו באיש אחר, אבל יאמר יחזור הוא בעינו וההיה נמצא מוחש אחר העדרו מן החוש. וזה דבר [=מחשבת אמונת הגלגול הכוזבת] לא היה לעולם [בעם ישראל], ולא יעבור שיהיה [=ומחשבת אמונה זו גם לעולם לא תהיה אצל חכמי ישראל אמיתיים בעתיד], ונשים בזה מספיק במה כיווננו עליו“. ע”כ.

ואפשר להביא עוד ראיה ממה שנאמר (ישעיהו פרק כב פסוק יג – יד): “וְהִנֵּ֣ה׀ שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֗ה הָרֹ֤ג׀ בָּקָר֙ וְשָׁחֹ֣ט צֹ֔אן אָכֹ֥ל בָּשָׂ֖ר וְשָׁת֣וֹת יָ֑יִן אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת: וְנִגְלָ֥ה בְאָזְנָ֖י יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־יְ֠כֻפַּר הֶעָוֹן֙ הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ עַד־תְּמֻת֔וּן אָמַ֛ר אֲדֹנָ֥י יְהֹוִ֖ה צְבָאֽוֹת”. וכתב התרגום יונתן, “אֲמַר נְבִיָא בְאוּדְנִי הֱוֵיתִי שְׁמַע כַּד אִתְגְזַר דָא מִן קֳדָם יְיָ צְבָאוֹת אִם יִשְׁתְּבַק חוֹבָא הָדֵין לְכוֹן עַד דִי תְמוּתוּן מוֹתָא תִנְיָנָא אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת”. ואם יש גלגולים או היסורים נמצאים לאחר פטירת האדם, בשביל מה צריכים הם למות פעם שניה?, אלא ודאי מדבר ה’ יתברך שלא יכופר זה העוון, עד אשר ימותו שוב, רק כאשר יקומו מן הקבר, ואז יקבלו עונשם על אשר עזבו את ה’ יתברך.

וכן נאמר (איוב פרק יד פסוק יב): “וְאִ֥ישׁ שָׁכַ֗ב וְֽלֹא־יָ֫ק֥וּם עַד־בִּלְתִּ֣י שָׁ֭מַיִם לֹ֣א יָקִ֑יצוּ וְלֹֽא־יֵ֝עֹ֗רוּ מִשְּׁנָתָֽם”. וכתב הרלב”ג, “וזה , כי יש לעץ תקוה אחר הכרתו או אחר זקנתו או אחר מותו , ואולם האדם כאשר מת – כבר נכרת לגמרי, אבדה ממנו תקוה שישוב לחיות, ולזה ראוי שתעזבהו וישלים ימיו. הנה כמו שכאשר אזלו המים מני ים והנהר יחרב ויבש, לא ישאר בהם דבר מן המים ההם שיהיה כחיי אל שישובו בו הים והנהר לאיתנם , כן האיש כאשר מת לא יקום לעולם, כי לא ישאר בו דבר שיהיה כחיי על שישובו בו החיים האנושיים עד שיפסדו השמים. המתים לא יקיצו ולא יעורו משנתם, רוצה לומר, שלא יחיו אחר המות, כמו שלא יפסדו השמים”. ע”כ. ומבואר מדבריו שמבוססים על דברי ספר איוב, שלעולם ועד לא יתכן שאדם מת, נפשו תשוב לחיות! כמובן עד הזמן של תחיית המתים במהרה אמן.

.

***

“דברי רבינו הטהור הרמב”ם – הכן עצמך כי אין תקנה אחר המוות”

ולכן מבואר יוצא שאין מקור ובסיס כלל לאמונת הגלגול כפי שהוכחנו בקצרה. ועוד יש לנו להביא את דבריו של רבינו הטהור הרמב”ם שכתב במסכת אבות (פרק ד משנה טז): “רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין”. וכתב הרמב”ם, “טרקלין – היכל, ופרזדוד – מסדרון. והמשל מובן, והכוונה ידועה, ש[רק] בזה העולם, יקנו המעלות אשר בהן יזכה האדם לחיי העולם הבא, וזה אמנם הוא דרך ומעבר לההוא. כבר בארנו בעשירי מסנהדרין, שאין אחר המוות שלימות [=כלומר אין שום סיכוי לשום אדם לתקן את עצמו אחר המוות, כל שכן שיתקנוהו אחרים.], ולא תוספת [=כלומר, אחר הפטירה לא רק שאי אפשר לתקן את האדם, אלא גם אי אפשר לעלות במעלה יותר מאשר נמצא בה]. ואמנם [=אבל כל זמן שאדם חי] ישלם האדם ויוסיף מעלה בזה העולם. ואל זה רומז שלמה באומרו (קהלת ט י): “כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה”. אלא במצב אשר ילך האדם – בו ישאר לעולם. [=בו ישאר לעולם, כלומר, אין שום גלגולים! במצב שאדם עזב את הגוף בעולם הזה ומת מן העולם, אין שום סיכוי לשום סוג של תיקון].

ולזה [=כלומר, מפאת הסיבה, שאי אפשר לתקן את מצב האדם לאחר המוות, ואי אפשר למסור לו זכויות, או להביא לו סוג של תיקון מסויים לנשמתו, לכן מסיבה זו], ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט [בעולם הזה], ולא לאבדו אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה [=שום תיקון בשום סוג של מצב בעולם], ואין לו [שום] תקנה.

ולידיעת החסידים זה [ומכיון שהדבר ברור אצל החכמים האמיתיים, לכן] לא ראו לכלותו אלא בחכמה ובהוספה, והרויחו זמנם כולו על פי האמת, ולא בזבזו ממנו בעניינים הגשמיים, אלא עת קצרה ביותר, ובדבר שאי אפשר בלעדיו. ואחרים – אזל מהם כולו בעניינים הגשמיים בלבד, ויצאו ממנו כמות שנכנסו, “כל עומת שבא כן הלך”, והפסידוהו כולו הפסד נצחי. וההמון כולם יהפכו האמת בזאת השאלה, ויאמרו על הכת הראשונה שהם הפסידו העולם, ועל הכת האחרונה שהם הרויחו העולם, והענין בהפך, כמו שסיפרנו, “שמים חושך לאור ואור לחושך” ואוי למפסידים באמת! וזה הענין הוא אשר לקחו שלמה לעיקר בקהלת, בשבחו רווח העולם ובגנותו הפסדו, ובבאור שאין רווח ולא יכולת אחר המוות בדבר אשר החמצת כאן. וזה כולו אמת, ואם תתבונן בזה הספר [=כלומר, בספר קהלת], זאת ההתבוננות תתבאר האמת”. עכת”ל.

.

***

“רבינו המאירי – אמונת הגלגול = אמונה טפשית”

וכתב רבינו המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף ל עמוד א): “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות בחייו, שמאחר שמת אין לו תורה ומצות, ואין תשובה לנפש אחר מיתה. ו[הרי תלמד דבר פשוט זה מדרך העולם] מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? וכבר הארכנו בענין בחיבור התשובה”. וכן כתב בחיבור התשובה שהזכיר (משיב נפש מאמר א פרק ג): “בעולם הזה מי שהוא קטון יכול להעשות גדול ו[בעולם הבא] מי שהוא גדול אינו יכול להעשות קטון, וכן הוא אומר מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, בעולם הזה מי שהוא מעות יכול לתקון ומי שהוא מחוסר יוכל למנות אבל בעולם הבא מי שהוא מעות אינו יכול לתקון ומי שהוא מחוסר אינו יכול להמנות“. ע”כ. והרי לך קורא נעים, כי אחר המוות אין שום “תיקון” לאדם. אלא במצב שהלך בחיי חיותו כך הוא נשאר לעד.

והנה אמר החכם באדם בספר משלי (פרק יד פסוק טו): “פֶּ֭תִי יַאֲמִ֣ין לְכָל־דָּבָ֑ר וְ֝עָר֗וּם יָבִ֥ין לַאֲשֻׁרֽוֹ”. וכתב המאירי בחיבורו ופירוש לספר משלי (עמוד קמ’ שנת הדפסה תשכט’. ובהוצאה חדשה שנת הדפסה תשפג’ עמוד קעה): “אמר [שלמה המלך] שהפתי יאמין לכל דבר שישמע [=מאחרים], אם אפשר, אם נמנע [=כלומר שלא יתכן שיהיה, גם לזה הפתי יאמין], אם קרוב אם רחוק [=שלא יוכל להיות הדבר בדעת אדם גדול וחכם, גם לזה יאמין הפתי]. וערום, המתחכם בדעתו, [הוא זה אשר] יבין לאשורו, כלומר למצעדו, משל שיתחכם בעצמו על הדבר הנשמע [=כלומר כאשר הוא שומע דבר מפי בני אדם הוא חוקר בדעתו], אם אפשר [=שיהיה מה ששמע], אם נמנע [הוא מן המציאות], אם קרוב אם רחוק. וחכמי המוסר אמרו, אם המספר [הוא] פתי, יהיה השומע פקח.

ועם היות זה הערה המונית, ראוי לכל [אדם] משכיל, לבחון בדעתו מה שראוי להאמין עיקר הענין. ובענין הנסתר [ממנו], אם באמונות [=בעניני הדת וההשקפות], אם בחכמות. באמונות, שיזהר [האדם] מ[ל]האמין הנמנעות בחוקו יתברך, ולא ישים בגדר האפשר, מה שהמנעו טבע קיים. והערום יתבונן [=החכם יתבונן בדעתו], איזה מן הנמנע ראוי להאמין, אע”פ שאפשרותו אינו קרוב כל כך, כענין המופתים בשינוי הטבעים, והפינות הנמשכות להם, שאין במניעתם טבע קיים, ולא בהכחשתם מופת חותך, וכ”ש שהלחיצות בסתירתם גדולות ובצורות וקשות יותר בבחינתם נחת מזה לזה. ואיזה ראוי להרחיק מכל וכל כהתהפך הראשים בענין שוב העצם מקרה או מקרה עצם. או ש[חלילה יחשבו כי] האל יתגשם, או ישתנה [=כלומר, שלעולם ועד אסור לחשוב בדעתינו שהאל יתברך מתפעם, משתנה, מתפעל ויש לו מאורע ממאורעות הגופים חלילה]. או יברא כמותו [=כלומר אסור להעלות על לב חלילה, שהאל יתברך חילק עצמו לגורמים מפאת סיבות אשר כתובים בכמה ספרים חיצונים], ו[כל] הדומים לאלו מהנמנעות במוחלט בטבע קיים.

וב-[ענין ה]-“חכמות”, במה שאין צד אמונה תלוי בו להתחייב האמנתו מצד העיון, כמציאת השד והעדרתו [=שכביכול אומרים, כי “שד” הוא לא רק שם משותף לענינים המזיקים, אלא טוענים בני אדם שיש לו מציאות ממש! ודבר זה אינו כותב המאירי, כי אין מציאות לשדים! אלא הוא שם משותף לענינים שונים].

וכביטול החלק והמצאותו, ובביטול מציאות הריקות וקיומו, ואמונת ההעתק [=אמונת גלגול הנשמות] וקיומה, וייחס [=בעקבות האמונה הכוזבת של אמונת הגלגול], החיות בצומח וכיוצא בהם כענין חלקי הנפש ובכלל מציאותה, ושאר דברים [=אלו וכיוצא בהם, שהם דברים] נסכלים [=דברים טפשיים!], חשבום קצת הקדומים [=שהם, אותם הדברים הטפשיים, חשבו אותם ל-]דברים אמיתיים, ומי יתן החרש יחרישון ותהי להם לחכמה“. ע”כ. והרי לך קורא נעים, כי גם רבינו המאירי, דוחה מכל וכל את אמונת הבל גלגול הנשמות!

ולאחר כל זאת אחד מן התלמידים מצא לרב ניסים גאון (פירוש רבינו חננאל לראש השנה, מהדורת מכון וגשל, בסוף הספר מובא מגילת סתרים כתב ידו של רב ניסים גאון עמוד ט-י): ” … ומי שמת ורבו עבירות יורש גהינם, ואינו נוטל שכר כלל על זכויותיו, אלא פוחתים לו מן הפורענות כשיעורן. ואם כבר גמלו הקב”ה על אותו מיעוט מצות קלות שעשה בעולם הזה, נפרעין ממנו על כל עבירות שעשה משלם. ושכרם של צדיקים שראוי להם על זכויותיהם בעולם הבא, אין דרך לכל היצור ולא לסטן להחסיר ממנו כלום, אלא נתקיים להם באמת ובתמים שיזכו בו. שאי אפשר שלא יגיע להם שכרם משלם.

וכמו כן מי שמת כשהוא רשע, אין דרך להתפלל עליו כדי שיזכה עם הצדיקים, ואותה תפילה אינה מועלת כלום! לפי ששכר שראוי לצדיקים אינו אלא הטורח והעסק שסבלו בעשיית המצוות, ויתחזק מעבירות, אבל מי שהלך אחר תאוותו להתעדן בעבירות, היאך יתכן שיהיה לו חלק טוב? [בתמיהה]! זה ודאי מבוטל ורחוק מן הדעת”. ע”כ.

וכן מפורש בכתוב (בראשית פרק ג פסוק יט): “בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב”. וכתב התרגום ירושלמי, “בעמל כף ידך תאכל מזון, עד שתשוב לאדמה שׁמִמנה נבראת, כי עפר אתה ולאדמה תשוב. שׁמִן עפר אתה עתיד לקום ולתת דין וחשבון על כל מה שעשית ביום הדין הגדול“. ע”כ. והרי שבידינו ראיה חותכת וניצחת, מהתרגום ירושלמי שנכתב כשלוש מאות שנה לאחר חתימת התלמוד הבבלי, שמתרגם את הכתוב ומסביר, שיום הדין והתשלום על העבירות הוא רק בתחיית המתים. וממילא אם יום התשלום הוא רק בתחיית המתים, בוודאי כי אין גלגול נשמות, ואמונה זו היא הבל הבלים. ושוב נוכחנו לדעת את כפירותיו של המסית המכשף הזוהרי, שהאדיר והביא שיטה זו והטמיע בנו מחשבות של כפירה והחרבת יסודות דת האמת.

עד כאן כתבנו מאמר זה בלימוד יחדיו, מאתנו: שביט דוד בן שושן, אליאל פיניש, נדב חסן, חן שאולוב ספרדי טהור.