.

***

“ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד – מהיכן נולד דבר זה”?

הנה ראיתי לנכון לחקור ולהבין, מדוע אנו אומרים לאחר קריאת פסוק, “שמע ישראל“, את המשפט הבא: “ברוך שם, כבוד מלכותו, לעולם ועד“. ובנוסף לזה יש להבין, מדוע אנו אומרים אותו דווקא בלחש? ועוד יש לשאול, מפני מה ביום כיפור, המון בני אדם אומרים ענין זה בקול רם, כלומר שאומרים, “ברוך שם, כבוד מלכותו, לעולם ועד” בקול רם דווקא, בשונה משאר ימות השנה? ועוד נקודה שיש לעמוד עליה, האם צריך לומר ענין זה בלחש, דווקא לאחר פסוק שמע ישראל, או שבכל מצב שאומרו, חייב לומר אותו בלחש?

והנה הודיעונו חז”ל במשנה (מסכת פסחים פרק ד משנה ח): “ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלושה מיחו בידם [חכמים], ועל שלושה [=אע”פ שלא עשו כדין], לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם, [שהיו] מרכיבין דקלים כל היום, ו[היו] כורכין את שמע, ו[היו] קוצרין וגודשין לפני העומר, ולא מיחו בידם. ואלו שמיחו בידם, מתירין גמזיות של הקודש, ואוכלין מתחת הנשרים בשבת, ונותנים פאה לירק, ומיחו בידם חכמים”. ע”כ.

וכתב רבינו הטהור בפירוש המשנה (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת פסחים פרק ד משנה ט): “[דע לך, כי כל] אלו הששה דברים, כולם היו שלא ברצון חכמים, אלא שעל שלושה מהם והם הראשונים לא מיחו בידם חכמים, ושלשה המנוים באחרונה מיחו בידם. הראשונות, שהיו מרכיבין דקלים כל יום ארבעה עשר, והוא שמרכיבין הזכר על התמרות. וזה מפורסם אצל עובדי האדמה, וזהו ענין אמרו מרכיבין דקלים. ו[מה שהיו] “כורכין את שמע“, [הכוונה בזה], שלא היו אומרים [כלל], “ברוך שם, כבוד מלכותו, [לעולם ועד]”, בעת קרית שמע”. ע”כ.

והנה על המשנה הזו ביארו רבותינו בתלמוד (ירושלמי מסכת פסחים פרק ד הלכה ט): “כיצד היו כורכין את שמע? אמר רב אחא, אמר רבי זעירה, א”ר, לא שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה, דברי רבי מאיר. [=כלומר, רבי מאיר סובר, שהיו אומרים שמע ישראל וכו’ באופן רצוף ללא הפסק, ואסור לעשות כן, שהרי משמע כי ישראל הוא ה’ יתברך חלילה]. רבי יודה אומר [בוודאי כי] מפסיקין היו, [=שכן אם לא היו מפסיקין בפסוק ראשון היו חייבים למחות בידם, כי מדובר באמירה שיש בה מינות בשוגג!], אלא, שלא היו אומרים, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. ר’ יוסה אמר, ר’ זעירה [אמר בשם] ר’ [=רבי], לא שמע ישראל ה’ וגו’ אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך. [=כלומר, שהיו אומרים את שניהם בוודאי כי מסורת היה לומר ענין זה של, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, אלא שהיו אומרים שמע ישראל וענין זה ברצף גמור]. דברי רבי מאיר. רבי יודה אומר, מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. ע”כ.

ובתלמוד בבלי (מסכת פסחים דף נו עמוד א): מבואר, “וכורכין את שמע. היכי עבדי? [=כיצד עשו? כלומר מה זה שאמרו במשנה, “וכורכין את שמע”?], אמר רב יהודה: אומרים, שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, ולא היו מפסיקין. [כלומר, שהיו אומרים אותו ללא שהיו מפסיקין בין צמד המילים, “שמע ישראל”, לבין צמד המילים הבאות, “יי אלהינו יי אחד”. ואז היה נשמע כאילו אומרים, “שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד”, כלומר שהיה נשמע שאומרים “שמע יעקב” שהוא נקרא “ישראל”, וכאילו היה אומרים שיעקב הוא יי אלהינו חלילה וחס. ולא ניתן לומר שכוונת רבי יהודה ש-“אין כורכין“, הכוונה שאין מפסיקין לומר, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד“], רבא אמר: מפסיקין היו [=רבא חולק על רב יהודה וטוען, בוודאי שהיו מפסיקין ואומרים כך, “שמע ישראל, – יי אלהינו, – יי אחד”. שכן המחבר “שמע ישראל עם “יי אלהינו”, הרי הוא מין בשוגג!

ומסביר רבא ואומר, שמה שאמרו, “כורכין את שמע“], אלא שהיו אומרים [ברצף את הפסוק “וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ] היום על לבבך” [ולא היו אומרים “היום“, ומפסיקין מעט, ולאחר מכן אומרים, “על לבבך”, שכן מדבריהם], דמשמע: “היום על לבבך”, [דווקא היום צריכים שיהיו, ומחר משמע, יהיה ביטול לאותה תורה חלילה, שכן “רק היום” צריך לשמור, לפי זה הכורך את שמע ולא עושה הפסק בין מילת, “היום” לצמד המילים, “על לבבך“. וכמו שמבאר רבא] ולא, “מחר על לבבך”.

[ממשיך התלמוד מלמד ואומר], תנו רבנן: כיצד היו כורכין את שמע? אומרים, “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”, ולא היו מפסיקין. דברי רבי מאיר. [כמו רב יהודה שנזכר למעלה]. רבי יהודה אומר: מפסיקין היו [בוודאי בפסוק עצמו של שמע ישראל, שכן מי שאינו מפסיק בפסוק זה הרי הוא מין בשוגג! וחובה למחות בו], אלא שלא היו אומרים [בין פסוק שמע לבין פסוק ואהבת וכו’], “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד“.

ואנן [ואנחנו], מאי טעמא אמרינן ליה? [=כלומר, מה אנו שונים מהם שאנו אומרים ברוך שם וכו’], כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: “ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם”. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: “שמע ישראל [=שמע יעקב אבינו ותדע, אנו מודים שהבורא יתברך הוא], ה’ אלהינו, [ולא רק זה, אלא הוא יתברך] ה’ אחד”. [ואינו מתחלק]! אמרו [בניו של יעקב לאביו], “כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד“. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: “ברוך שם, כבוד מלכותו, לעולם ועד“.

אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו [=אם נאמר אותו, הרי הדבר לכאורה אסור, וכל שכן אם נאמר אותו בקול!, מכיון ש]לא אמרו משה רבינו [וכיצד נוסיף על מה שלא אמרו משה רבינו]? [ואם] לא נאמרוהו, [הרי] אמרו יעקב! [ולכן] התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי [ולא בגלוי חלילה, שלא יראה כמוסיף על התורה]. אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר – יש לה גנאי, לא תאמר – יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי. אמר רבי אבהו: התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין. ובנהרדעא דליכא “מינין” – עד השתא אמרי לה בחשאי”. ע”כ.

והנה מבואר בפשטות מדברי זה התלמוד, כי חובה לומר, “ברוך שם, כבוד מלכותו, לעולם ועד” בלחש! כלומר בקול נמוך מאוד באופן כזה שלא ישמע ממנו לאחרים. והיכן שיש חשש שנמצאים מינים בלבד, ויבואו לחשוד את האדם הממלמל מילים לאחר פסוק ראשון זה, ויחשבוהו למין כמוהם, יש לאומרו בקול רם. והחשש שיראה כמוסיף על דברי תורה, הוא פחות חמור מן החשש שיחשב למין. אמנם במקום שאין חשש שיחשדו את האדם במינות בגלל שמחוייב לומר “ברוך שם וכו'” בלחש, אז חובה לומר לעולם את זה הענין בלחש.

וכתב רבינו חננאל, “וכורכין את שמע – קיימא לן כרבי יהודה, דאמר, לא שהיו כורכין שמע ישראל עם ואהבת את ה’, אלא לעולם מפסיקין היו בין שמע ישראל ל-ואהבת! אלא שלא היו אומרים בהפסק זה, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. ומאי כורכין דקתני? דלא היו מפסקי בדבר אחר, בין שמע לואהבת את ה’:

ואנן מאי טעמא? אמרי’ ליה, כי הא דדרש ר”ש בן פזי, “ויקרא יעקב אל בניו”, מלמד שבקש לגלות הקץ לבניו נסתלקה שכינה ממנו, אמר דלמא חס ושלום פסול יש במטתי? פתחו כלן ואמרו שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד כיון ששמע להם כך, פתח הוא, ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. [ולכן] התקינו [חכמים] במקום שאין בו מינין, לאמרו בחשאי. ובמקום שיש בו מינין אומרין אותו בקול [רם] באושא הוו שכיחי“. ע”כ.

והנה מתוך דברי התלמוד ומתוך דברי רבינו חננאל, אין שום טעם ואפילו לא חשש מסויים משום גורם, או עויין מזיק של ישות פגאנית ומאגית המקנא לאדם, שבגלל זו הסיבה צריך לומר חלילה, “ברוך שם וכו'” בלחש. אלא הכל ענין שכלי על פי השכל הישר, שלא יראה שחלילה מוסיף האדם על פסוקי התורה, כמו שלימדונו רבותינו עליהם השלום! ואם כן, לעולם ועד אסור יהיה בשום מצב לפי דעת התלמוד, לומר, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד“, בקול רם.

וכה פסקו של רבינו הטהור (רמב”ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ד): “הקורא קריאת שמע, כשהוא גומר פסוק ראשון, אומר בלחש, “ברוך שם, כבוד מלכותו, לעולם ועד”, וחוזר וקורא כדרכו, ואהבת את יי’ אלהיך עד סופה.

ולמה קורין כן? מסורת היא בידינו, שבשעה שקיבץ יעקב אבינו את בניו במצרים, בשעת מיתתו ציום וזרזם על יחוד השם, ועל דרך ה’ שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם, בני שמא יש בכם פסלות, [שמא יש בכם] מי שאינו עומד עמי ביחוד ה’? [ואמר זה] כענין שאמר לנו משה רבינו (דברים פרק כט פסוק יז פרשת נצבים): “פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה [אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה”. ענו כולם [כל בניו של יעקב] ואמרו, “שמע ישראל [=שמע אבא יעקב מה שאנו מדברים], יי’ אלהינו, יי’ אחד”. כלומר, שמע ממנו אבינו ישראל, [אנו מודים ואומרים], יי’ אלהינו יי’ אחד [=ואנחנו עמך בהאמנה זו שהבורא יתעלה שמו אחד הוא! מיד] פתח הזקן ואמר, “ברוך שם, כבוד מלכותו, לעולם ועד”, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח, ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה”. ע”כ.

והנה מבואר מדבריו שמלבד שאבותינו היו דבקים באמונת היחוד, הנה יעקב אבינו, היה ירא שלא יפלו בניו לסכלות אמונות הצאביים שהיו בזמניהם כמו בזמננו, ולכן חששו של יעקב אבינו לפני פטירתו היה על דבר אחד, האם בניו שומרים על יחוד ה’! והם פתחו ואמרו לו, אבא ישראל, “יי אלהינו יי אחד!, כלומר לא רק שהוא יתברך אלהינו ואנו עבדים ומקבלים עלינו כל רצונו! אלא שהוא יתברך אחד! לא מתחלק, לא זקוק, ולא צריך לבריותיו, אלא כולם צריכים אליו.

.

***

“כיצד נכשלו “גדולים” בעיוות הלכה על סמך מדרשים”?

והנה על מנת להבין את שאנו רוצים לומר, עלינו להקדים ולומר כמה דברים חשובים לפני בואנו לענין שאנו רוצים להציג. ולפני שנציג הענין, נאמר, כי אחד הדברים החמורים ביותר שהרסו את השקפת התורה והרהרו יסודותיה, הוא ענין שיבוש הבנת מדרשי חז”ל, שבאו על מנת ללמד ולהפיק דברים מוסריים בלבד.

וכמובן כל זה אני מדבר ביחס למדרשי חז”ל האמיתיים! המובאים בשני התלמודים הירושלמי והבבלי, או במדרשי חז”ל המוסמכים עלינו, ומהם, “בראשית רבה“, ומדרש, “ויקרא רבה“, אשר נכתבו בזמן מאוחר וקדום, וככל הידוע לנו היו מוסמכים הם בעיני חז”ל. וכמובן גם ממדרשים אלו, אין להסיק הלכות, וחלילה לא לפרש הנמנעות כפשוטן של דברים וכיוצא בהם, אלא חייבים אנו לדעת שדברים אלו הם מליצות שבאו ללמד מוסר, וכל מה שנמנע מן המושכל או מן הטבע, בוודאי לא קרה במציאות, אלא יש לייחסו למליצה מוסרית בלבד. ואם אדם לא מצליח להבין מה באו חז”ל ללמד, על דבר זה וכיוצא אמרו, “למד עצמך לומר איני יודע”, מאשר שתאמין דבר כפשוטו, ותחריב את יסודות הדת חלילה וחס.

אולם אלא שלמדו ממדרשים מזוייפים שחוברו לאחר חתימת התלמוד, ואין להם שום ביסוס ושום קשר לתורת אמת נכוחה, בדבר זה יש תוספת תלונה פי כמה וכמה על מי שהרס ושיבש, ולמד הלכות, והוליד הזיות, מ-“דרשות” שבנויות על סיפורי בדים בלבד, ועל פרי דמיונם הבואש של המחברים שחיברוהו!

.

***

“דברי המורה נבוכים המלאים ביסודות”

ולכן רבינו מבאר במורה (פתיחה מהדורת הרב קאפח עמוד ו’): “אבל אותם שלא ראו אור [כלומר, שלא ראו אמת התורה] אף פעם, [כמו אלו שפירשו מדרשי חז”ל והפכו הנמנעות למציאות], אלא הם מגששים באפלתם, והם אשר נאמר בהם (תהלים פרק פב פסוק ה): “לֹ֤א יָֽדְע֨וּ׀ וְלֹ֥א יָבִ֗ינוּ בַּחֲשֵׁכָ֥ה יִתְהַלָּ֑כוּ יִ֝מּ֗וֹטוּ כָּל־מ֥וֹסְדֵי אָֽרֶץ”. ונעלם מהם האמת לגמרי, על אף עוצם בהירותו [=הנראה לכל מבין]. כמו שאמר בהם (איוב פרק לז פסוק כא): “וְעַתָּ֤ה׀ לֹ֮א רָ֤אוּ א֗וֹר בָּהִ֣יר ה֭וּא בַּשְּׁחָקִ֑ים וְר֥וּחַ עָ֝בְרָ֗ה וַֽתְּטַהֲרֵֽם”. והם המון עמי הארץ, אין מקום להזכירם כאן במאמר זה. ודע כי כאשר ירצה אחד [מרבותינו] השלימים כפי מעלת שלמותו, לומר דבר ממה שהבין מן הסודות הללו, בין [שירצה לומר דבר זה] בפיו, בין [שירצה לבטאות הדבר ולכתוב] בקולמוסו, לא יוכל לבאר [בפיו ובקולמוסו] ואפילו כדי השגתו באור שלם באופן מסודר, כדרך שהוא עושה בשאר המדעים אשר למודן ידוע. אלא יארע לו בלמדו לזולתו, כפי שאירע לו בלמדו לעצמו, כלומר שיהא הדבר [האמת הברורה] מופיע וצץ, ושוב נעלם, כאילו טבע הדבר הזה רבויו ומיעוטו כך הוא.

ולפיכך כאשר רוצה כל חכם אלהי רבאני [מרבותינו השלימים] שהיו משיגי האמת, ללמד דבר מן הסוג הזה [לאחרים], אינו מדבר בו כי אם [דווקא] במשלים וחידות [=מרוחקים מן הדעת], ו[לכן, אותם החכמים השלימים] הרבו המשלים ועשאום שונים במין [בתיאור ענין המשל], ואף [עשאום שונים] בסוג [בסגנון המשל עצמו, שאין משל אחד דומה לחבירו]. וברובם עשו [רבותינו השלימים את משלם], שיהא הענין שהמטרה הבנתו [כלומר, הענין הוא המשל, המטרה היא, הבנת הדברים היטב, והבנה זו תבוא לקורא] בתחלת המשל, או באמציעתו, או בסופו [כוונת רבינו לומר, שיתכן שלא כל המשל הוא “נמשל”, אלא יתכן שהמשל יהיה ארוך מאוד, אולם הנמשל יובן רק בחלק קטן ממנו, או בתחלתו, או באמצעיתו, או בסופו, וכל זה דווקא] אם לא ימצא משל התואם את הענין המכוון מתחלתו ועד סופו.

ו[הם רבותינו השלימים] הניחו את הענין שרצו ללמדו למי שמוכשר לדעת אותו, ואע”פ שהוא ענין אחד מסויים מפוזר במשלים רבים מרוחקים. [כלומר, פעמים רבותינו השלימים, לא ביארו את הנמשל מדבריהם במשל אחד שכתבו, אלא עליך לחבר הדברים במקומות מפוזרים ולעשות היקשים על מנת להבין דבריהם היטב, והכל הוא על פי עומק שכלם]. ע”כ.

והרי לך קורא נעים, שכל הסובר שדברי חז”ל שדברו במשליהם שרחוקים מדרך הטבע וההגיון הבריא, הם פשטים כמו שהם, ללא עמקות ונמשל, הרי הוא החשיך את כוונתם השלימה ואת עומק חכמתם הגדולה. וגרם הרס רב מאוד, אשר לא נראה בעין רגילה, אלא למי שמתבונן היטב. ולא רק שהוא הרס את הבאים אחריו, אלא עשה את חז”ל המחוכמים לטפשים.

.

***

“דברי רבינו הטהור בפרק חלק”

כמו שכתב רבינו הטהור שכבר הבין בקטנותו, כיצד לעו ותעו בני אדם בהבנת דברי חז”ל, עד שהקדיש לכך במספר מקומות התייחסות נצרכת, והציל בכך את היהדות כולה! כמו שכתב בלשונו (פירוש המשנה – סנהדרין, הקדמה לפרק חלק): “וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם [בהבנתם, באופן פירושם, ובתכלית ענינם. ונמנים אותם בני אדם] לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב [מבני אדם ומאותם שנחשבים “חכמים”] אשר נפגשתי עמהם, ואשר ראיתי חבוריהם [המשובשים], ואשר שמעתי עליהם [ועל דבריהם המפורסמים, וראיתי ש] מבינים אותם, [כלומר את דברי חז”ל] כפשוטם [ממש], ואינם מסבירים אותם [לעומק כוונתם] כלל, [ואינם חוקרים לעיקר כוונתם הגדולה אשר כיוונו אלו השלימים], ונעשו אצלם, [כלומר אצל אותם בני אדם הנקראים בפי רבינו “הכת הראשונה”], כל הנמנעות [נמנע הוא דבר אשר לא יכול להתכן בגדרי הטבע אלא דווקא באורח נס פלאי ורחוק, או שדבר נמנע, הוא דבר שאמרו חז”ל והוא זר ורחוק מיסודות הדת. והם, אותם אנשי הכת הזו, פירשו כל הדברים שאמרו חז”ל, שלא יכולים להיות בגדר הטבע אם לא בנס גמור, ועשו אותם את כל דבריהם] מחוייבי המציאות, [כלומר שכך זה היה ממש, בעבור שהוצרכו לפרש הדברים כפשוטם לפי רוב שיבושם].

ולא עשו כן [אותם המפרשים, וכותבי ספרים, ומגידי השיעורים] אלא [רק] מחמת סכלותם בחכמות [השלימות], וריחוקם מן המדעים [האמיתיים]. ו[בוודאי] אין בהם [באותם אנשי התורה ואלו שנקראים חכמים אשר מפרשים כל דבר כפשוטו, אין בהם] מן השלימות [האמיתי], עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם. ו[מכיון שרוב בני התורה וכותבי הספרים הולכים בדרך זו, מחמת סיבה זו] לא מצאו [אפילו אחד] מעורר שיעוררם [על טעותם וסכלותם], ולכן חושבים הם, שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים, אלא מה שהבינו הם מהם, וש[כל דבריהם] הם כפשוטם. ואף על פי [שנראה לעין כל ופשוט הדבר], שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות [כלומר כל ילד יודע להבחין וידע לתמוה, אם תפרש כל אמרה של חז”ל כפשוטה, כי הדברים לא יתכנו בטבע אנושי]. עד כדי [כך] שאם תספרנו כפשוטו להמון העם [כאותו כת הראשונה שכך דורשים הדברים ברבים], כל שכן ליחידיהם, היו נדהמים בכך [תמהים שואלים] ואומרים, “היאך אפשר [איך יתכן] שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו, וחושב [בדעתו הטפשית] שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו”.

והכת הזו המסכנה, רחמנות על סכלותם, לפי שהם [באותם פירושיהם שפירשו על פי פשוטם של דברים ולא התבוננו לדבריהם העמוקים של רבותינו. כביכול חשבו שבכך הם] רוממו את החכמים לפי [סכלותם ו]מחשבתם, ו[האמת הברורה היא, שפעלו להיפך הגמור! כי בפירושיהם שנתנו וכתבו דברים זרים כאלו], אינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות, ו[הצרה הגדולה ביותר, שאותם המפרשים אפילו] אינם מרגישים בכך! וחי ה’ [הריני נשבע בשמו של ה’ יתברך], כי הכת הזו [המסכנה, הם אלו ה]מאבדים הדר התורה, ו[לפי האמת] מחשיכים זהרה, ועושים [הם, את] תורת ה’ בהיפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו, “אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, [דווקא דברים אשר נשמעים על אחרים, ולא דברים שאינם נשמעים!]. והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים, דברים אשר אם ישמעום העמים, [יצחקו ו]-יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

ו[ממה שראיתי] הרבה שעושין כן, [הם אותם] הדרשנין המבינים [המסבירים] לעם [ומלמדים אותו], מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ו[אותם הדרשנים המשובשים] שתקו! כיון שאינם מבינים [בכלל מה שלומדים, כל שכן שמקלקלים כאשר מסבירים זאת לאחרים]. מי יתן החרש תחרישון [ועל ידי שתחרישו] ותהי לכם לחכמה [כי השתיקה מורה על החכמה], או היה להם [לאותם דרשנין] לומר [האמת לקהל שומעם, ולהכריז בפיהם], אין אנו יודעים מה רצו חכמים [לומר לנו] בדברים אלו, ולא [נדע] היאך פירושו [האמיתי. אבל הם לא עשו כן], אלא חושבים [בקוצר דעתם] שהבינו [את דברי חכמינו עליהם השלום], ו[לא זו בלבד, אלא מוסיפים רעה על רעה, ש]מעמידים את עצמם להבין [ללמד] לעם, מה שהבינו הם עצמם [בדעתם המשובשת, ולאמיתו של דבר, הם כלל] לא [הבינו] מה שאמרו חכמים. ודורשין בפני ההמון בדרשות [בתלמוד מסכת] ברכות, ו[בתלמוד מסכת סנהדרין] פרק חלק וזולתם, כפשוטם מלה במלה [ללא כל הסבר שישבר את האוזן לקהל שומעיהם]. עכ”ל.

כל מי שמעכל את מה שכתוב כאן מסיק וזוכה לכמה מסקנות:

.

א) החרבת היהדות באה בעקבות אי הבנת חז”ל וחוסר עיון אמיתי בהם. כמובן וברור שכל זה הגיע מן החשק העז לחבר ספרים, להיות פוסק, להיות עוד אחד ששומעים עליו, עד שלא שמו ליבם לאמת של חז”ל.

.

ב) בעלי המשנה ושני התלמודים בבלי וירושלמי, הם שקבלו את התורה במסורת ממשה רבינו ועד אליהם, וכל דבריהם בחכמה גדולה ונפלאה. ועליהם אין להוסיף ואין לגרוע. וכמו שכתב רבינו הרמב”ם ביסוד התשיעי: “ויסוד התשיעי הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה’ זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, [ועל זה] אמר, “לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו”. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החבור הזה”. עכ”ל. וכתב האבן עזרא (שמות פרק ב פסוק כב): “וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים, או חכמים מפי הקבלה [למשה מסיני] אין לסמוך עליו, ואף כי [ובמיוחד אם] יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה [כמו ספר הזוהר הפגאני הארור מפי הגבורה]”. עכ”ל.

.

ג) הרמב”ם הוא לא עוד “שיטה” חולקת, כמו שנוהגים לומר כמה בני תורה שמבינים את דבריו היטב, ומדחיקים את הדבר ואומרים, “טוב זו דעת הרמב”ם“. לא זו לא דעתו! זו מחשבת ה’ והמסורת היהודית. הרמב”ם מגלה לך באומץ רב ובמסירות נפש דאז, היכן הבעיה בעם ישראל. וכל מי שחולק, עושה את חז”ל טפשים ולא חכמים.

.

ד) הדרשנים ומחברי הספרים בדורות עברו ובדור זה, הם עיקר הבעיה ושורש הצרה. אין מי שיעיר אותם לאמת, ואם יתעוררו לאמת יהיה להם קשה לשנות הדרך.  בכל אופן שלא יהיה, לאנשים כאלו וכיוצא בהם, אסור ללמוד שום תלמוד לעולם, כי כל תלמוד שילמדו יחריבו בו הדת. וגם לי אני הכותב יש לי עדיין שאלות ודברים לא מובנים, אבל מבין אני שזו האמת הברורה, ומפאת זו הסיבה הוצרכתי לגנוז את ספרי שכתבתי ועמלתי עליהם רבות.

.

ה) הבעיה בעם ישראל לא התחילה לפני 750 שנה. אלא התחילה לאחר חתימת התלמוד, שהיו כמה גאונים, שעזבו את המסורת, והאמינו בדעות כוזבות. ולכן רבינא ורב אשי ראו לחתום את התלמוד. וזאת מהסיבה שהיו בתוך עם ישראל אנשים שנקראים חשובים, שהיו חולקים על המסורת של חז”ל. ומתוך כל זה הגיע ענין “מיסטיקה” – “מאגיה” – “האמנה בכוחות טומאה” – “בירור ניצוצות“, שנכנס לאט לאט לתוך עם ישראל כאילו זו תורה למשה מסיני חלילה וחס. ולא זו בלבד, אלא הבעיה היותר גדולה, היא שבני אדם כתבו שטויות והבלים בספרים, ועל מנת שהדברים יתקבלו לאחרים, קראום בשם “מדרשים”, וייחסו דבריהם לאמוראים! וכל זה בשקר ומרמה עשו.

.

הרמב”ם הוא בין הבודדים שהיה נאמן לתלמוד בכל ליבו מאודו ונפשו, ולא עזב את המסורת האמיתית של אבותינו. וכבר הרחבתי במאמרים רבים בהשקפתו הגדולה של הרמב”ם בנושא יהדות ומחשבת התורה האמיתית: “השקפת התורה לאורו של הרמב”ם“.

ע”כ כתבתי מאמר זה. במאמר הבא נבאר היטב כיצד טעו והטעו מי שלקח “מדרשים” לא מוסמכים ואף מעובדים ומאוחרים, והשתמש מדברי מדרש נגד תלמוד מפורש! ואפילו היו מדרשים מוסמכים! אסור לעולם ללמוד הלכה מן המדרש! ממני חן שאולוב ספרדי טהור.