.

***

“קדיש בלשון הקודש – טפשותו של אחאב שונא ציון שוב ניכרת”

הנה לאחר ג’ מאמרים מלאים ומנומקים על טינופת שונא ציון, כעת אני עובר לחלק הרביעי, ושוב אני מוצא את עצמי מתמודד מול דברי הבל, דברי רעות רוח, קשקושים מהובלים, ואם אלו האנשים נחשבים לתלמידי חכמים, העם הזה בוודאי יתום! שכן מדובר בכסיל גמור, ולא רק שהוא כסיל, אלא הוא חסר מידות, מדובר בבהמה גסה, אסור לאיש הזה לדבר בציבור, מציע לו לברוח למקום נידח וסגור!

.

נמשיך בדבריו של הטמא, בכנסיית המינים: “ומתחיל [=חן שאולוב] להגיד [=”לומר” – כך אומרים!], ולפלפל האם להגיד קדיש בלשון הקודש. זה הוא [=הנהג שלו], עכשיו אמר לי, זה חידוש גדול, לא ידעתי את זה, שאמרתי לו [=לנהג שלי] שאני הולך לדבר [=על חן שאולוב], שהוא לא אומר קדיש בלשון ארמי, הוא אומר קדיש בלשון הקודש, אווו“. ע”כ דברי הבהמי.

כמה דברי שקר, כמה איסורים הנבל הזה עובר, כמה לשון רע בפיהם, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם! כמה אי דיוקים, כמה סילופים! אפילו בעולם בחוץ, כלומר אנשים שרחוקים מתורה ומצוות, הם הרבה יותר טובים מהנבלות הללו המשתחווים לרבותיהם המינים, איזה מידות רעות, מושחתים מן היסוד, רחמנות על סכלותם! חשודים הם כל עבירות שבתורה!

.

אני מעולם, אבל מעולם לא אמרתי, שאין לומר קדיש בלשון ארמי, ומעולם לא אמרתי, שאני לא אומר קדיש בלשון ארמי! שכן כמה פעמים התפללתי בסידור שלא היה שם קדיש בלשון הקודש, ועליתי חזן, ואמרתי ללא הרהור כלל, קדיש בארמית. ואני בניגוד אליהם, מעולם לא אמרתי, שמי שאומר היום קדיש בלשון ארמי, עובר על איסור, או שאינו נוהג כשורה חלילה. וכל כוונתי היתה לומר, שכל עיקר תכלית הקדיש, הוא טעם שכלי בשביל בני אדם! וכאשר אדם אומר קדיש, ואינו מבין מה אומר, מה תועלת יש בקדיש?

כלומר, כאשר התעוררתי לאמת הברורה, וההבנה, שכל מצוות התורה הם בשביל האדם, וכן הדין בענין תקנות/גזירות הנהגות שתקנו חז”ל, הכל הוא בשביל האדם, ולא בשביל ה’ חלילה. כלומר הכל נתקן על פי שכל ישר! אז הבנתי, שגם לגבי הקדיש, צריך לאומרו בלשון שמבין האדם. מכיון שהקדיש בא לרומם את ה’ בעיני בני אדם, ובא להכניס לבני אדם יראה ורוממות מן האל יתברך, ואינו נאמר על מנת לעשות, “נחת” לבורא! כי אין “נחת” באמת לבורא! אין לפניו לא עצב, לא שכחה, לא כעס, ולא שחוק!

וכבר כתב רבינו שמי שהוציא את המצוות מפשוטן, כלומר נתן טעם מטאפורי למצוות, הרי הוא אפיקורוס ומגלה פנים בתורה! וכלשונו של רבינו (רמב”ם הלכות מלכים פרק יא הלכה ג): “… ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בודאי רשע ואפיקורוס”. ע”כ. ומי זה שהוציא המצוות מפשוטן? כל המינים המקובלים! המכשף הזוהרי! כל טעמי המצוות אצלהם מטאפורים ולא שכליים! כל ענין המצוות אצלהם באו על מנת לתקן ענינים בשמים! הרסו לנו את החיים המינים הללו!

.

ולפני שנבוא לענין הקדיש, ראוי לנו להקדים ב’ ענינים מהותיים שבהם נכשלים בני אדם! וכאן בעצם יסוד העיוות וחשכת השכל של אחאב שונא ציון, כלומר, ענין ויכוח הקדיש והעקשנות לאומרו דווקא בלשון ארמי, נובע מפאת הכישלון של בני אדם בשתי תפיסות עיקריות שבעצם ההבדל בין דרך האמת לדרך השקר וההבל נובעות מפאת שתי עובדות אלה:

.

א) בשביל מה ולמי באו המצוות?

ב) האם האל יתברך זקוק ונצרך לבני אדם?

.

“האל יתברך אינו זקוק לבני אדם”:

בראש ובראשונה נבאר את הענין החשוב והבסיסי, שבלעדי ידיעת יסודות אלו, האדם יכול להיות “מין” גמור! כלומר, לאבד את העולם הבא, בדיוק כמו שאיבד המכשף הזוהרי את עולמו, וכן כל ממשיכי דרכו המקובלים המינים, שטענו שצריך לאחד אותו יתברך, כאילו הוא יתברך מופרד ומחולק חלילה וחס!

.

“היסוד הראשון – האל יתברך מושלם ואינו זקוק”:

כתב רבינו הטהור בפירוש המשנה (רמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “וממה שראוי שאזכיר כאן וזהו המקום היותר ראוי להזכירם בו, שעיקרי תורתינו הטהורה ויסודותיה שלש עשרה יסודות. היסוד הראשון: מציאות הבורא ישתבח. והוא, ש[נדע אנו בדעתינו ש]יש שם מצוי בשלמות אופני המציאות. [=כלומר, חובה לדעת שהאל יתברך הוא אל שלם במהותו בכל שלימות אפשרית!], והוא [יתברך], עלת [=מקור] מציאות כל הנמצאים, ובו [=על ידו] קיום מציאותם. ו[רק] ממנו [=יתברך], נמשך להם הקיום.

ואילו נתאר [=בדעתינו] סילוק מציאותו, כי אז [=נדע ש]בטלה מציאות כל נמצא, ולא ישארו קיימים במציאות [=כל הבריות כולם!]. ואילו נתאר סילוק כל הנמצאים זולתו, כי אז לא תיבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר, כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו, וכל מה שזולתו מן השכלים, כלומר המלאכים, וגרמי הגלגלים, ומה שלמטה מהן, הכל זקוק במציאותו [=רק] אליו. וזה יסוד הראשון הוא אשר מורה עליו דבור, “אנכי ה'” וכו'”. ע”כ.

.

והנה מכאן אנו למדים כמה דברים חשובים:

א) האל יתברך הוא שלם בתכלית כל שלימות!

ב) הוא יתברך מקור כל הנמצאים.

ג) כולם זקוקים רק אל האל יתברך.

ד) בריאת העולם לא היתה מפאת העובדה שהאל זקוק, או חסר, או מתאווה לדברים אחרים! שהרי קודם בריאת העולם היה האל שלם, ואם חלילה יחריב את עולמו, ישאר האל כמות שהוא שלם בתכלית השלימות! ולכן פשוט הדבר ומוכח, כי תכלית בריאת העולם, לא כי האל זקוק לזה העולם, אלא בראו בשביל להנות בו בני אדם!

ה) המכה בפטיש שכתב רבינו הטהור, ובמילים אלו, רבינו השמיד ודרך על ספר הזוהר הטמא, ועל כל התפיסה הקבלית הרעה והמרשעת, שחירפו באל יתברך, גינו אותו, שמו את עם ישראל במוקש עצום, עיוותו את המחשבה והחשיכו מאור הדת, וקלקלו כל דבר טוב!

וכוונתי למה שכתב רבינו, “ואילו נתאר סילוק כל הנמצאים זולתו, כי אז לא תיבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר, כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו“. ע”כ. והנה, מכאן אנו למדים, כי האל יתברך לא ברא את העולם הזה כי הוא זקוק למציאות המלאכים, או למציאות בני אדם! שכן אם היה בורא את העולם מכיון שזקוק הוא להם, אז ממילא היה תלוי בהם, ואם האל יתברך תלוי במשהו אחר חוץ ממנו, מה זה אומר על האל יתעלה? שאפשר להשפיע עליו, לגרום לו תאווה, לעשות לו נחת, לגרום לו עצב!

אמנם כל זה אינו! כי האל יתברך לא רק שלא זקוק לבני אדם, אלא שלא זקוק הוא גם למלאכים! ולא ברא את המלאכים על מנת שיקדשו אותו וירוממו אותו חלילה, כי הוא יתברך אינו צריך לכל זה! וכל טעם בריאת המלאכים, הוא על מנת שיעשו את שליחותו יתברך!

ומכאן מוכח וברור, שאם האל יתברך אינו זקוק לבני אדם, ואינו מתפעל ולא מתפעם ממעשיהם, הרי שבוודאי כל תכלית המצוות והאיסורים וכו’, הכל הוא למען האדם, הכל ליישר את השכל ולהביא אותו לתכלית הברורה – להיות אדם! להכיר את הבורא! וכפי שנבאר בהמשך בענין טעמי המצוות.

ולכן, מבואר, שעיקר מטרת הקדיש, היא בוודאי לא בשביל שהאל יתברך יתענג מזה! אלא שאנחנו בני האדם, נכניס בליבנו רוממותו יתברך! כי כאשר נשמע שבח כזה על בוראינו, נזכור מול מי אנו עומדים, ומול מי חלילה אנו חוטאים!

.

“היסוד השלישי – האל יתברך אינו גשמי ואין בו מאורע גשמי”:

כתב רבינו הטהור (שם שם): “… והיסוד השלישי: שלילת הגשמות ממנו. [=גשמות, אינה רק בעובי בשר או בפיזיות מוחשית, אלא “גשמות” הוא כל ענין של הגשמה, ומספיק שאחד יאמר, שהבורא כועס כעת, כלומר שיש לו כעס כמו הגופות. כל זה אינו, ולכן היסוד השלישי הוא החובה לשלול ממנו כל גשמות!]. והוא, שזה האחד, אינו גוף [=פיזי], ולא כח בגוף [=אין לו יתברך רגשות או הרגשים כמו הגופות, לא עצב ולא כעס וכו’], ולא יארעוהו מאורעות [=רגשות ומעשה] הגופים, כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם ולא במקרה.

ולפיכך [חז”ל] שללו ממנו עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו [=והזהירו שאין לפניו], לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי, כלומר לא פירוד והוא עורף, ולא חבור, כי עפוי מן ועפו בכתף פלשתים כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם.

ואמר הנביא ואל מי תדמיון אל וכו’, ואל מי תדמיוני ואשוה וכו’, ואילו היה [הוא יתברך] גוף, כי אז היה דומה לגופות.

ו[מה זה שנאמר כלפיו תוארים של הגופות? דע ש]כל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדבור, וכיוצא בזה. הם כולם דרך השאלה [=כלומר, השאלה, הכוונה שיש מונח מסויים שבא על מנת להמחיש לבני אדם את תוצאות מעשיהם ומה הם גורמים במושגים שלהם!]. וכמו שאמרו, דברה תורה כלשון בני אדם. וכבר דברו בני אדם בענין זה הרבה, וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר, “כי לא ראיתם כל תמונה”, כלומר, לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו, לא גוף ולא כח בגוף”. ע”כ.

והנה מוכח עוד יותר מכאן, כי לעולם אבל לעולם, האל יתברך לא זקוק לבני אדם, לא למצוותם, לא לברכות אשר מברכים! וכל טעם שנתן הבורא לברך אותו לאחר אכילה, הכל מן הסיבה הזו, שנכניס בליבנו ונדע, כי הוא אל זן ומפרנס לכל, ועל ידי כן רוממותו יתברך תהיה גדולה בעינינו, ונדע כי הכל ממנו.

וכאן בדיוק הענין ששונא ציון ימח שמו ושם זכרו אינו מסוגל להבין, לא הוא ולא רבותיו המינים שחרפו כלפי הבורא, כי אצל תפיסת ספר הזוהר הפרו-נוצרי וממשיכי דרכו, הוא שהמצוות כולם על מנת לגרום לבורא שעשוע גדול או לתקן ענינים בעולמות העליונים! כלומר, עצם עשיית המצוות היא בשביל לגרום עונג לבורא יתעלה שמו. ולולא בני אדם היה חסר הוא מהעונג הזה!

ולכן, הם משערים ומעלים בדעתם, שכאשר הקדיש נאמר בלשון ארמי, המלאכים אינם מבינים את הלשון, ונגרם לו מזה יתברך תענוג, כי אז אינם מסוגלים לקטרג על הקדיש! מה? מלאכים מסוגלים למנוע לבורא יתברך שעשוע? וכי מלאך בעל בחירה? וודאי שלא! הם מוכרחים במעשיהם, ורק האדם הוא בעל בחירה בלבד!

.

“שכינה מעל החולה – מלאכי השרת אין מבינים ארמית”:

אמרו בתלמוד (בבלי מסכת שבת דף יב עמוד ב): “והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי! ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי – אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי! שאני חולה [=שונה הדבר אצל חולה], דשכינה עמו. דאמר רב ענן אמר רב: מנין ששכינה סועד את החולה – שנאמר ה’ יסעדנו על ערש דוי. תניא נמי הכי: הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר ה’ יסעדנו על ערש דוי”. ע”כ.

.

והנה על מנת להבין מאמר מחוכם זה של חז”ל, עלינו לפרק את המילים האמורות כאן:

א) מי אלו מלאכי השרת?

ב) אם מדובר במלאכים ממש, מדוע אני צריך שיזדקקו לי? וכי אותם אני עובד?

ג) מה פירוש המילה המושאלת, “שכינה“?

.

כתב רבינו המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף יב עמוד ב): “לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, שמתוך שאין הלשון שגור בפי הבריות אין הכונה מצויה בדבריו, עד שתהא תפלתו מקובלת. ומ”מ כל [שהוא] לענין חולה, מתוך שאדם מכוין בתפלתו ביותר, אין בזה בית מיחוש. וכן כתבו הגאונים בתפלת הציבור שהוא בכל לשון מטעם זה, שהציבור שכינה עמהם, רוצה לומר, שכונתם מצויה הרבה. הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא ע”ג מטה ולא ע”ג ספסל ולא ע”ג כסא ולא ע”ג מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו של חולה, אלא מתעטף ויושב לפניו, ועומד בכניעה ויראת שמים, כאדם הנותן אל לבו להבין באחריתו, עד שאף החולה ירגיש, וישוב לה’ בכל לבבו”. ע”כ.

וחייב אני לציין, שמה שהמאירי עושה כאן, זה בית ספר ליסודות ולימוד אמת. ונסביר את דבריו ונציב כאן יסוד אמיתי לפירוש המילים של חז”ל:

.

א) מלאכי השרת = בני אדם השומעים תפילה. ומהיכן למדתי כן? מזה שכתב המאירי, “… שמתוך שאין הלשון שגור בפי הבריות אין הכונה מצויה בדבריו, עד שתהא תפלתו מקובלת”. ודיבור זה של המאירי, מכוון כנגד מה שאמרו בתלמוד, “… ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי – אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי“. וכאילו צריך לומר כך, “ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו ומתפלל בלשון ארמי – אין הבריות מתפללין עמו בכוונה, שאין הבריות מכירין בלשון ארמי!”. כלומר, מלבד זה שמלאכי השרת הוא כינוי לבני אדם העומדים בתפילה לפני האל, הנה עוד לימד אותנו רבי יוחנן האמורא, שיש לציבור להתפלל בלשון שמבינים אותה הציבור. ואמירה זו של רבי יוחנן מובנת, כי הוא חכם ירושלמי, והיה דובר לשון הקודש, ולכן הזהיר ואמר, שלא יתפללו בלשון ארמי!

.

ב) שכינה = כוונה של האדם. וכמו שכתב המאירי, “… שהציבור שכינה עמהם, רוצה לומר, שכונתם מצויה הרבה“. ונמצא שאין שום שינוי אצל האל יתברך כלל! ואין שום קשר למלאכים של ה’ יתעלה שמו! ושוב, הכל חוזר לשכל הישר של האדם! ומי שיבין דבר זה, יקנה לעצמו חיים שלימים ושכל ישר, גם בלימוד, וגם שלא יעליל על חז”ל את הזיותיו של המכשף הזוהרי והמקובלים הארורים.

.

ג) עוד דבר ענק נלמד מכאן. מה שאמרו בתלמוד: “תניא נמי הכי: הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר ה’ יסעדנו על ערש דוי”. ע”כ. אין הכוונה שה’ יתברך משתנה בעקבות מצבו של החולה. והמקובלים הארורים פירשו, שכאשר אדם חולה, אז ה’ נמצא מעליו, ולכן לא יושבים על גבי מטה ולא על גבי כסא וכו’! והם לא הבינו את כוונת הדברים.

שכל אלו האזהרות באו שלא ישב המבקר את החולה בצורה שתגרום לחולה להחלש בדעתו ולא לחזור בתשובה, כלומר, חז”ל רצו להזהיר את זה המבקר את החולה, שכאשר יבוא לבקר את החולה, לא יקל ראשו, אלא יראה לחולה שהוא מודאג ממצבו, ובעקבות כך יחזור החולה בתשובה ויתרפא מחוליו. כמו שכתב המאירי בלשונו: “הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא ע”ג מטה ולא ע”ג ספסל ולא ע”ג כסא ולא ע”ג מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו של חולה, אלא מתעטף ויושב לפניו, ועומד בכניעה ויראת שמים, כאדם הנותן אל לבו להבין באחריתו, עד שאף החולה ירגיש, וישוב לה’ בכל לבבו“. ע”כ.

ושוב ושוב ושוב, הכל הוא על פי השכל הישר! אין כאן שום דבר מטאפורי!

.

וכעת אחר הבנה זו, יש לשאול, מה דינו של מי שכופר רק באחד מן יסודות דת האמת? כתב רבינו הטהור (שם שם): “וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”. ע”כ.

ומבואר שלפי רבינו הטהור, כל הזוהר הטמא וכל הקבלה הטמאה אשר שגו בענק לגבי תפיסת האל יתעלה שמו, כל ספריהם למשרפה! אחד לא פחות! ושלא נדבר על המושגים והמשלים הזימתיים שהמשילו הם את הבורא יתעלה שמו!

.

וכבר כתב רבינו במורה (חלק א’ פרק לו’): “ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות [כלפי הבורא יתברך, שתחשוב שיש לבורא יתברך, יד, או רגל, חלילה], או [שתחשוב בדעתך, שיש לבורא יתברך] מאורע ממאורעות הגוף, [כגון: תשמיש, פריה, צרכים, עצב, נחת רוח, בכי, שמחה, דיבור, שינה, הרגשה וכו’. דע כי במחשבה זו בלבד], הנך מקנא ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, [והינך] יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה”. ע”כ.

הרי לך שהמקובלים ומכשף הזוהר הטמא, הינם יותר גרועים מכל עובדי עבודה זרה שבעולם! שהרי מינים גמורים הם! ולכן מוכח הדבר ופשוט הוא, שהאל יתברך לא זקוק לא לקדיש של בני אדם ולא צריך גם את הברכות שלהם! אלא הכל הוא בשביל האדם!

ואם אומרים קדיש ולא מבינים אותו, מדוע לא לומר בשפה שכן מבינים?! שהרי כל טעם שנתקן הקדיש בארמית הוא לפי שפת המקום! שהיו מדברים בזמניהם בלשון ארמי, וזו הלשון המדוברת היתה!

.

“טעמי המצוות – הכל הוא בשביל האדם”:

כעת יש לנו לעמוד על החלק השני שאחאב שונא ציון אינו מבין, ותפיסתו שלו ושל רבותיו לקויה ונפלה תהומות בענין המצוות וטעמן, ובעקבות כך הם גם לא מסוגלים להבין אמת מה היא!

.

“ענין החשיבות לתת טעמים ושכל ישר למצוות”:

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תמורה פרק ד הלכה יג): “… אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה … וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים, וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך“. ע”כ.

.

והנה מלשון זהב זו של רבינו הטהור אתה למד:

א) ראוי לאדם להתבונן במצוות התורה, ולנסות לתת טעם שכלי לדבר.

ב) כל המצוות כולם, כל התרי”ג מצוות כולם, ובעצם כל מטרת התורה, הם על מנת לתקן את דעתו של האדם, כלומר, הם באו על מנת להציב ולהעמיד את שכלו של האדם שיתבונן וישכיל להאמין כי ה’ אחד ושמו אחד, ורק הוא האל יתברך. ולא רק זו בלבד, אלא רוב דיני התורה, הם עצות מן הקב”ה, כלומר ענינים ברורים שכאשר אדם יקיים אותם, יתקנו דעותיו, ויתיישרו מעשיו! כלומר, רוב דיני התורה, הם על מנת שהאדם יהיה אדם טוב, מחייך, שמח, מאושר, אוהב את הבריות, מוכיח היכן שצריך, שותק היכן שצריך. במילים אחרות, כל התורה לא באה, לא על מנת לתקן ניצוצות, לא על מנת לעזור בעולמות העליונים, ולא על מנת לעזור לחלק מחלקי הבורא לשמש אחד עם השני חלילה וחס, כמו שסברו טפשי הקבלה הארורה.

.

שוב כתב רבינו (רמב”ם הלכות מעילה פרק ח הלכה ח): “ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה’, פן יפרוץ בו. ולא תהא מחשבתו בו, כמחשבתו בשאר דברי החול.

בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה’ ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן. ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול.

הרי נאמר בתורה ו”שמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם”, אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים, והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח, וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו”ם שהיו משיבין על החוקים.

וכל זמן שהיו רודפין אותו [=את דוד המלך] בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם [=כמו שעושים לנו אוחזי ספר הטינופת הזוהר, שכל הזמן בפיהם טענות שקר והבל! עינים להם ולא יראו! אוזניים להם ולא ישמעו! אף להם ולא יריחון! ודוד המלך כאשר היה שומע את תשובותם הטפשיות], היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר, “טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך”. ונאמר שם בענין, “כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני”.

וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם“. ע”כ.

.

“הקדמה לענין טעמי המצוות”:

כתב רבינו הטהור (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק כו): “… כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצות. [=כלומר, נחלקו מדוע ציוה עלינו ה’ יתברך את תרי”ג מצות הללו]. שיש מי שלא יבקש לזה סיבה כלל, ויאמר שהתורות [=המצוות] כולם, נמשכות אחר הרצון לבד. [=באה בשביל הבורא. כלומר לדעתם החולנית, מצוות התורה באו בשביל הבורא עצמו! כאילו הוא יתברך זקוק למשהו בעולם!].

ויש מי שיאמר, שכל מצוה ואזהרה מהן, נמשכת אחר החכמה [=באו בשביל שכל ישר ונבון], והמכוון בה [=והמטרה של המצוות כולם הוא] תכלית אחת. ושהמצות כולם יש להם סיבה, ומפני התועלת [=לבני אדם] ציוה בהם. והיות לכולם עילה. [=ויש לכולם סיבה ברורה]. אלא שאנחנו נסכל [=לא יודעים] עילת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהן … ויאמרו תמיד כי לא דבר רק הוא מכם, ואם רק הוא מכם, רוצה לומר שאין נתינת אלו המצות דבר רק שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה בדבר מהמצות שענינו כן החסרון הוא מהשגתכם, וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סבות המצות כלן מלבד פרה אדומה, וכן אמרם שהשם העלים סבות המצות שלא יזלזלו בהן, כמו שאירע לשלמה בשתי מצות אשר התבארה עלתם, ועל זה העקר נמשכו כל דבריהם וכתובי הספרים יורו עליו … היות כל המצות בוקש בהם תכלית מועילה במציאות, כי לא דבר רק הוא וגו’,

ואמר לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, אני ה’ דובר צדק מגיד מישרים, ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה הענין הוא מה שאספרהו, וזה שכלל המצוה יש לה סבה בהכרח ומפני תועלת אחת צוה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד, והמשל בו שהריגת בעלי חיים לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת כמו שאנחנו עתידים לבאר, אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה, ובפסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד, אלו וכיוצא בהן לצרף בהם את הבריות, וכן יתבאר לך ממשלם שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, וזכרתי לך זה המשל מפני שבא בדבריהם ז”ל שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, אבל אמתת הדבר הוא, כי כאשר הביא ההכרח לאכילת בעלי חיים כיון למיתה הקלה עם קלות המעשה. שא”א הכאת צואר אלא בסיף וכיוצא בו והשחיטה אפשר בכל דבר, ולברור מיתה קלה התנו חדוד הסכין ואשר ראוי להמשיל באמת מענין החלקים הוא הקרבן, כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת כמו שאני עתיד לבאר”. ע”כ.

.

“רק אנשים נחותים נמנעים/פוחדים/מתלוננים מלדעת טעם המצוות”:

והנה לעוצם ענין זה החשוב, והטעות הגדולה שנפלה אצל בני אדם בענין טעמי המצוות וידיעתם, רבינו כותב ומבאר בספרו הגדול, ומסביר (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לא): “… [יש] מבני אדם אנשים [לא חכמים, כלומר חולי נפשות], שיכבד עליהם [=יהיה קשה להם לתת או לחשוב] נתינת סיבה למצוה מן המצות [=שציונו הבורא], והטוב אצלם [=לדעתם של חולי הנפשות הללו, עדיף] שלא יושכל [=עדיף שלא יובן טעם] למצוה [=מצות עשה], ו[כן עדיף לדעתם, שלא יובן טעם] לאזהרה [=מדוע ה’ יתברך אסר ענינים בתורה והם מצות “לא תעשה”. ולדעתם של החולי נפשות הללו, טוב שלא יובן ולא יתנו טעם לטעמי המצות שום] ענין כלל.

ואשר יביאם אל זה [=הדבר שהביא אותם אל המחשבה הנחותה הזו], הוא חולי שימצאוהו בנפשם, לא יוכלו להגות [=להתבונן] בו, ולא ידעו לומר אותו. והוא, שהם יחשבו [=לדעתם החולנית], שאם יהיו אלו התורות מועילות בזה המציאות [=כלומר, הם, אותם חולי הנפשות חושבים, שאם נסבור ונאמר, שהבורא יתעלה שמו נתן את התורה לעם ישראל, והביא לנו את המצוות על מנת שיתוקנו דעותינו ודרכינו, ובעצם נסבור שכל התורה ניתנה לנו בשביל לזכות אותנו בדרכינו], ומפני כך נצטוינו בהם, יהיו [המצות, לדעתם החולנית], כאילו באו ממחשבות והשתכלות בעל שכל. [=כלומר, אותם חולי הנפשות הללו, סוברים ואומרים, שאם יש לכל מצוה ומצוה טעם שכלי, בוודאי כי המצוות לא ניתנו מן האל יתברך, שכן מי יכול לדעת מחשבת האל? ולכן לדעתם, אם יש טעם שכלי לכל מצוה, הדבר גובל בכפירה באל, כי חושבים הם, שכאשר יש טעם שכלי למצוה, אז מחוייבים לומר, כי אינו באה תורה זו מן הבורא יתעלה שמו, אלא באה משכל אנוש!].

אמנם [=חושבים הם, ש]כאשר יהיה דבר [=מצוה] שלא יושכל לו ענין כלל [=לא יובן לו טעם כלל, אלא ישאר בדעתינו שהוא טעם עליון כמוס לא נודע, או שנסבור שהמצוה עושה תיקונים בעולמות העליונים כפי שנראה מדברי נחמן ונתן מבר-סלב וכו’], ולא יביא לתועלת [=ולדעתם החולנית מסביר רבינו הטהור, חושבים הם, שאם המצוה עצמה שציוונו ה’ לעשות, לא תביא תועלת אצל בני אדם, כלומר לא תביא תועלת לכל מה שנמצא מן הארץ עד הרקיע, כלומר שהמצוה שאנו עושים לא פועלת כלום אצל החיים, אז לדעתם החולנית, רק אז], יהיה [=יהיו המצוות] בלא ספק מאת ה’, כי [אז יוכח בוודאי, כלומר שאם נסבור שאין אנו יודעים טעמים שכליים למצוות, בוודאי כי] לא יביא מחשבת אדם לדבר מזה [=ואז בהכרח יהיו המצוות מן הבורא בלבד].

וכאלו אלה חלושי הדעת [=אותם האנשים האלו, חולי הנפשות הללו, ראו כמה הם חלושי הדעת, שהרי בסברה רעה זו, הם טוענים בפה מלא, ש]-האדם אצלם יותר שלם מעושהו! [=ומדוע יוצא מדבריהם כך?], כי [לדעתם החולנית, רק] האדם, הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית אחת [=כלומר, שלדעתם הלא שפויה!, רק האדם מצוה לעשות ענינים לתיקון מידותי ולצוות לענינים השכליים המיישרים את הליכות בני אדם בעולם].

והשם [יתעלה שמו, לדעתם החולנית], לא יעשה כן [=כלומר, לדעתם החולנית, רק האדם עצמו יצוה לעשות מצות ותקנות, על מנת ליישר את דרכי בני אדם. אבל ה’ יתעלה שמו, לא יעשה כן לדעתם החולנית!]. אבל [=אלא, לדעתם הרעה, הבורא] יצונו לעשות [את המצות] מה שלא יועילנו עשותו [=כלומר לדעתם החולנית, הבורא יצוה אותנו לעשות ענינים ומצוות, במה שלא יועיל לנו כלל בענין תיקון המידות, או להביא אותנו לידי זכרונו יתברך! אלא נעשה המצוות והמעשים שציוונו לענינים שלא קשורים אלינו כלל!!].

ו[כן, לדעתם הרעה והחולנית, על אותו משקל], יזהירנו [=האל יתעלה, וימנע מאתנו] מעשות [=כלומר, לדעתם החולנית, ה’ יתברך מונע מאתנו ומזהיר אותנו לא לעשות דברים, חשקים, תאוות] מה שלא יזיקנו עשותו. [=כלומר, לדעתם החולנית, הבורא הזהיר אותנו לא להיות עם “הנידה”, לא מטעם שכלי וברור, ולא בגלל שאזהרה זו באה למענינו לטוב לנו כל הימים! אלא הכל ענינים גדולים שפועלים בעולמות העליונים וכיוצא בזה, כאילו האל יתברך זקוק הוא לענין המצות! ופשוט שדבר זה לא יתכן! שהרי כל תכלית המצוות הוא למענינו ולהועיל לנו! כי הוא יתברך אינו זקוק לנו בכלום!].

יתעלה ויתרומם [=ה’ יתברך, מדעות החולנים הללו]. אלא [ענין] הדבר [=ציווי כל המצוות] הוא בהיפך זה [=כלומר, היפך מכוונתם החולנית והדחויה!]. והכונה כולה [=כוונת כל המצוות כולם] להועילנהו [=כלומר, כל המצות הם על פי שכל ישר ונקי, כל המצוות כולם לא חסר אחת, כולם כולל כולם, לא באו אלא על מנת להיטיב עם בני אדם, בין כאשר הדבר בינינו לבין הבורא, ובין כאשר המצוה היא קשורה לבין עם חבירו!], כמו שביארנו מאמרו, “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה“. ואמר, “אשר ישמעון את כל החוקים האלה”, ואמרו, “רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה”.

הרי באר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים, שהם [=שניתנו המצוות] בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי [=אם היה מצוה ולו אחת מתרי”ג מצוות] שאין לדעת לו סיבה, ו[נסבור חלילה ש]-אינו מביא תועלת, ולא דוחה נזק. מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו, שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? [=שהרי נאמר על עם ישראל כאשר ישמור את התורה והמצוות, שהוא יהיה מופלא ומוכשר נבון וחכם מכל העמים! ואם כל המצוות כולם אינם מביאים את האדם ואת סביבתו לתועלת מחשבתית ותבונה שכלית, במה הוא יהיה מופלא מכל העמים? ונמצא לפי דעתם החולנית של הסוברים את מחשבות ההבל הנזכרות, שכל עניני התורה והמצוות לא באו כלל למען האדם. נמצא כי במחשבה זו הם סוברים, שהאדם אינו מתעלה משאר העמים בתבונה ובדעת, ובשכל ישר! והרי שיש כאן מחיקת תכלית כל התורה כולה!].

אבל הענין [=האמת, הוא] כמו שזכרנו בלא ספק. והוא, שכל מצוה מאלו התרי”ג מצות, היא, אם [=לא באו כל התרי”ג מצוות, אלא] לנתינת דעת אמיתי! [=השקפה נכונה. ופירוש הדברים, שכל תרי”ג המצוות באו לתת השקפה נכונה לבני אדם], או להסיר דעת רע [=כלומר, “דעת רע”, השקפות רעות בענין האל ובעולם שברא! כמו מחשבות מינות, שהבורא זקוק, נפעם, מתפעל, משתוקק. או מחשבות עבודה זרה, שיש כח לכישוף, או האמנה בכוחות אחרים כמו שביארנו כבר במקומות אחרים. כלומר בוודאי שחלק מתרי”ג מצוות בא בשביל בני אדם, שלא יחיו בדעות רעות כלפי האל, וכל כיוצא בזה מן הדברים הפוגמים בשכלו של האדם. ונמצא כי המצוות הם הוראות לאדם ודרך ליישר את דעתו!].

או לנתינת סדר ישר [=חוק וצדק בין בני אדם], או להסיר עול [=להסיר מכשול ועלבון שיכול לקרות בין בני אדם], או להתלמד [=ללמוד להיות] במדות טובות, או [=שבאו המצוות] להזהיר ממידות רעות.

[נמצא באופן כללי], הכל [כל מטרת נתינת תרי”ג מצוות], נתלה בשלושה דברים:

א) בדעות [=לצוות וללמד השקפות נכונות. או להזהיר מהשקפות רעות].

ב) במדות. [=להיות בני אדם טובים עם הסביבה, כלומר זה תכלית המצוות לענין זה].

ג) במעשה ההנהגה המדינית.

.

והטעם שלא מנינו את האמירות [=את אותם המצוות הקשורות רק לאמירה בפה. כגון קריאת שמע, וברכת המזון וכו’], כי המאמרים [המצוות שתלויות בדיבור] אשר זרזה התורה לאומרם, [=כגון קריאת שמע, או אמירת ברכת המזון, שהמצוות הללו מתקיימות על ידי דיבור ולא על ידי מעשה]. או הזהירה מהן [=שיש דיבורים שה’ יתעלה אסר לומר אותם, כגון זה שלא יזכיר את שמו לבטלה חלילה וכו’]. יש מהם מה שהוא מכלל המעשים המדינים, ומהם [לא באו, אלא על מנת] ללמד דעת אמתי. ו[כן חלק מן המצוות התלויות רק באמירה בפה], מהן [באו] ללמד [על] מדות [טובות, כלומר להיות אדם יותר טוב]. ומפני זה הספיק לנו אלו השלושה ענינים, בנתינת סיבה בכל מצוה מן המצות”. ע”כ.

.

והנני חייב לציין לאחר הבנת דבריו של רבינו ושכלו הישר, חובה עלי לציין כמה דברים:

.

א) חובה לחזור על הדברים הכתובים כאן כמה פעמים.

.

ב) לפי עניות דעתי, מזמן התנאים או לפני כן, לא היה אדם שלם, חכם, נבון, כלי מלא מחזיק חכמה נפלאה וברורה בעל שכל ישר, כמו רבינו הטהור הרמב”ם. וספריו יעידו על רבינו הטהור זך המחשבה, שהרי מזמן של משה רבינו לא היה אחד שסידר לעם ישראל את כל התורה שבכתב והתורה שבעל פה בספר אחד ברור! רבינו היה נאמן למסורת משה רבינו בכל מאודו ונפשו! זכה רבינו הרמב”ם הטהור, זכה בכל מובן, הגם שקמו עליו רשעים ארורים, הגם שאותם רשעים נקראו בפי בני אדם “גדולי ישראל” – “דיינים” – “חריפים ועצומים“. בכל זאת לא היה ירא ולא פחד רבינו הטהור מאותם הארורים הללו, אלא נלחם את מלחמת התורה באומץ גדול!

והנני סבור ובטוח שאם רבינו היה חי בדורינו ומוציא את ספריו בדורינו, היו קמים עליו אותם הרשעים שקמים עלינו, ומבזים את רבינו ורודפים אחריו בכל כוחם! אלא שהבל וריק המה, כלום ושום דבר, קליפת השום, כלבים אילמים שצועקים עד השקר האחרון אשר יאחזו בו! מינים הם בחייהם, מינים יהיו במותם!

וכבר כתב רבינו הטהור בהקשר של כל דבר הקשור למלחמות ה’ (רמב”ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו): “מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה.

וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה’ רמיה וארור מונע חרבו מדם.

וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד [=בכל סוג של מלחמת ה’, וכמו שאנו עושים כנגד ספר האופל המאגי והפגאני], ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה’ לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה’ אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו’ והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלהיך”. ע”כ.

.

“דברי הרשב”ש על רבינו הטהור”:

ואציג לפני הקוראים מה שכתב הרשב”ש על רבינו הטהור הרמב”ם (מלחמת מצוה לייפציג תרט”ז עמוד 30): “… הראשונים [=אלו שיצאו על רבינו הרמב”ם], היו מכשפים בגסות הרוח עד שלא הכירו ולא הבינו … וחלילה וחס להאמר כדברים האלה [=על רבינו הרמב”ם], אשר כל שומעם תצילנה שתי אוזניו, ותסמור שערות בשרו על מנורת המאור, מאור גלותינו המאיר עיני חשכים, מורה הנבוכים, אשר מימות רב אשי לא קם כרבינו משה רבינו [=הרמב”ם], הגדול, תודה וגדולה במקום אחד.

אם יתהלל המתהלל בפאר האבות, הוא היושב במלאכות ראשונה, אבותיו ואבות אבותיו כולם חכמים ונבונים זרע דוד מלך ישראל.

ואם יתפאר המתפאר בידיעת חכמות, הוא גדול מכולם, מי לנו גדול ממשה [=הרמב”ם] בכל חכמה ומדע למודיות ועיוניות, בכל חכמה ומדע יש לו יד ושם עשר ידות. ואם יתהדר המתהדר בכבוד חכמת התורה, הנה הוא אב לכולנו, לא היתה קריה אשר שגבה ממנו, [הכל היה מונח לפניו, תלמוד] בבלי, וירושלמי, ותוספתות, ומכילתות, וספרא, וספרי, ספרא רבא, וספרא זוטא. הן כל ראתה עינו!

וכן בחידושי הגאונים וחבוריהם ותשובותיהם, ומדרשי החכמים שמעה אוזנו ותבן לה. מי יתננו מצע תחתיו לעולם הבא, בזאת יתהלל המתהלל בהשכל וידוע אותו, הוא ראשון לכולם עשר ידות. ובמעשה והאיש משה עניו מאוד.

ואם בקריבה למלכות גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בחצר המלך והשרים, ועומד כנגד המשחיתים הקראי”ם ימח שמם. ולא הרימו קרן כל ימי חייו.

ובתיקון המידות ובדרך לימד דעת את העם, ואילו לא חיבר לנו אלא ספר המצות [בלבד], דיינו, כל שכן [כ]שחבר לנו משנה תורה אשר לפניו אין כמוהו. מי שכלל הכל [=תורה שבכתב ותורה שבעל פה] בחיבור אחד ואחריו לא היה [כמוהו]. וכמה אגרות אחרות חיבר ליישר התועים מדרך עולה, על כולנה [=על הכל עולה ה]ספר, “מורה הנבוכים” אשר יישר דרך העוברים ובנה אותו חומה בצורה נגד מכחישי התורה ונגד המלעיגים עליה לירות במסתרים, לשלוח לה למטרה.

הן אלה קצות דרכיו, ומי יוכל למלל גברותיו, נפלאותיו, ומחשבותיו, אשריו ואשרי רבו, ואשרי אנשיו ואשרי משרתיו, ואשרי אשר ראו אותו, ואשרי תלמידיו אשר למדו תורה מפיו … ולולי החיבור הזה הנכבד [=משנה תורה אשר חיבר רבינו הרמב”ם], היינו במבוכה גדולה בפסקי הדינין וההלכות. וכל המחברים הבאים אחריו והמפרשים הולכים בעקבותיו הן בארץ ישמעאל, הן בארץ אדום … כולם מודים בחכמתו וביוקר תפארת גדולתו, ומייחלים לתורתו … ברוך הוא לה'”. ע”כ.

.

“מלמד התלמידים על רבינו הרמב”ם”:

וכתב הרב החשוב החכם האיטלקי בספרו הגדול מלמד התלמידים (ספר מלמד התלמידים הקדמה): “… ואני התאמצתי עם טרדת עסקי בעולם ללמוד לפני החכם הנזכר לרגעים רחוקים עד שפקח מעט עיני לראות ולהביט ספר הרב רבנו ר’ משה בר’ מימון זצ”ל הוא ספר מורה הנבוכים אבל הוא פוקח עורים לחזות בנועם י”י ולבקר בהיכלו בדרך הדרישה הראויה ובהסיר הספר ההוא קצת הסנורים מעיני נתתי את לבי לדרוש ולחקור קצת כתבי התורה”. ע”כ.

עוד כתב (ספר מלמד התלמידים פרשת בא): “… ועל הדרך הנזכר ראוי לדון לזכות כל מי שנודע בחכמה וביראת שמים, לא כדרך המדברים סרה על אנשים ידועים וחכמים. ולפי שהמדברים ההם משימים כונתם להשיב עליהם ולדחות דבריהם, אינם משיגים כונת דבר מדבריהם אבל יכשלו בם ויחזיקו בדעות רעות ונפסדות. ועליהם אמר החכם, “משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו”. והרעה ההיא הם הזיופים אשר בידיהם שהם מוכנים לצרתם ולרעתם כמו שאמר הרב המורה בפתיחת ספרו.

ועליהם אמר גם כן עושר שמור לבעליו לרעתו וכל הפסוקים הנמשכים למשיב רעה תחת טובה נאמרים על ענין זה. וסוף דבר החכם בזה אוהב פשע אוהב מצה מגביה פתחו מבקש שבר עקש לב לא ימצא טוב ונהפך בלשונו יפול ברעה. ונהפך בלשונו נאמר על המדבר רע באנשים המדברים טוב והמחרפים אותו בספרו.

וכונתי בזה על המדברים סרה על איש האלהים הרב רבינו משה בר מימון ז”ל עד שאמרו לרע הבנתם שהוא כפר בתחיית המתים, חלילה חלילה לו כי הוא דבר ברוח הקדש וברוח חכמה בכל מה שדבר בענינים אלה, והמבין את לחשיו ידע כי הוא הלך בדרך הנביאים והכתובים. ואלו היו דוד ואסף בדורותיהם היו מדברים הרעים האלה עליהם מה שדברו על הרב רבינו לפי שהם בני בלי לב“. ע”כ.

ומה שכתב, “כמו שאמר הרב המורה בפתיחת ספרו“, כוונתו למה שכתב רבינו וראה וזיהה היטב את הנולד. וכתב בלשון הזו (ספר מורה הנבוכים פתיחה): “אבל המבולבלים [=כמו כל שחיקי העצמות אשר דיברו כנגד רבינו, וכן המון כלבים אילמים שבדורינו], אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [וחושבים גם שהם ‘חכמי ישראל’] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא ‘מדע’ באמת. הם יירתעו [=כמו נחמן שנרתע מאוד, כפי שאפשר לראות כיצד דיבר רע מאוד נגד רבינו והרחיק] מפרקים רבים ממנו [=מפרקי ספר מורה הנבוכים], ומה מאוד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מתוצאה של לימוד חכמת האמת והבנה שדברי רבינו הרמב”ם הם האמת הברורה, אז] תתגלה פסולת הסיגים שבידם, סגולתם ורכושם המיועד לאידם“. ע”כ.

שוב ראיתי שכתב בספר מלמד התלמידים הנזכר (ספר מלמד התלמידים ליום מתן תורה): “… וכדי שישאר המאמר בדרך רמז כפי מה שבאו מאמרים הרבה בתורה ובדברי רבותינו ז”ל וביאור הדבר הזה הי’ נעלם מרוב חכמי תורתנו כמו שהי’ גם כן נעלם רוב דברי האמתות הנרמזים בתורה ובתלמוד עד שקם הרב רבינו משה ב”ר מימון זצ”ל שקם אב בתורה אב בחכמה בישראל ובאר דברים נפלאים מהם יבינו המבינם עד שיגלו לנו קצת סתרי התורה והתלמוד ואם הוא הזכיר מעט מהסתרים ההם בספרו הנכבד במעט הדבש הזה אורו עיני התלמידים ותפקחנה לראות ולהביט מה שלא היו שמים אליו לא לב ולא עין לפי שהוסרו בדברו הטוב הסנורים הרעים שהיו מבדילים בין הראות והנראה”. ע”כ.

.

“ר’ יוסף קארו – הרמב”ם הרב של כל ישראל”:

והנה העיד בלשונו רבי יוסף קארו בשו”ת “אבקת רוכל“. ודע כי ספר זה נכתב בסוף ימיו, ובו הוא מעיד כך (שו”ת אבקת רוכל סימן לב): “ילמדנו רבינו קהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל בקולותיו ובחומרותיו דור אחר דור, מהו לכוף אותם לנהוג כ … וזולתם מהאחרונים [שבאו אחריו] המביאים הסברות, או דילמא הזהרו מנהג אבותיכם ואם רבו במלכיות רבים מהו?

תשובה: מי הוא זה, אשר ערב אל לבו, לגשת לכוף קהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל, לנהוג כשום א’ מן הפוסקים ראשונים ואחרונים. והא דאמרינן בפ”ק דעירובין: “תני, לעולם הלכה כבית הלל. והרוצה לעשות כב”ש עושה. כדברי ב”ה עושה. [והרוצה לעשות] מקולי ב”ש ומקולי ב”ה רשע. [וכן הרוצה להתחסד ולעשות] מחומרי ב”ש ומחומרי ב”ה, עליו הכתוב אומר, “והכסיל בחשך הולך”. אלא אי [אם עושה] כב”ש, [עושה] כקוליהון וכחומריהון. אי [ואם עושה] כב”ה, [עושה] כקוליהון וכחומריהון. [ע”כ לשון התלמוד].

והלא דברים קל וחומר! ומה אם בית שמאי דאין הלכה כמותם, [בכל זאת] אמרו אי כבית שמאי [אתה עושה, חייב אתה לנהוג] כקוליהון וכחומריהן. [קל וחומר רבינו] הרמב”ם ז”ל, אשר הוא גדול הפוסקים [כלומר שהיו מאז ומעולם] ו[לא זאת בלבד, אלא הוא הרב של] כל קהלות ארץ ישראל, והאראביסטאן, והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם לרבן, מי שינהוג כמוהו בקולותיו ובחומרותיו, למה יכפוהו לזוז ממנו? ומה גם אם נהגו אבותיהם ואבות אבותיהם, שאין לבניהם לנטות ימין ושמאל מהרמב”ם ז”ל. ואפי’ רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא”ש וזולתו, אינם יכולים לכוף למעוט הקהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל לנהוג כמותם. וליכא משום לא תתגודדו”. ע”כ לשונו. ופשוט הדברים למבין.

.

ולכן כל מי שדיבר נגד רבינו, התלוצץ עליו ועל מאמריו, הרי הוא רשע גדול שאין קץ לעונשו!

.

ג) מי שיבין את מה שכתב רבינו בענין טעמי המצוות במורה הנבוכים הנזכר, כלומר את התפיסה הישרה, האמיתית, הברורה והנפלאה הזו, יתאהב בתורה הטהורה, יחבב את המצוות, יאהב את ה’ יתברך אהבה גדולה, יבין היטב באיזה עולם נפלא הוא חי, ומעתה והלאה, אין אחד אבל אף אחד, אפילו יהיה נחשב לגדול הדור, שיוכל לשכנע אותו שספר הזוהר הטמא והארור ימחה שמו, הוא ספר אמת חלילה וחס!

שהרי כל המסקנות הברורות העולות ממה שכתב רבינו הטהור, הם ההיפך הגמור, מתפיסת הזוהר הפרו-נוצרית האלילית והטמאה, שכל המצוות לפי ספר האופל, הם על מנת לתקן צמצוצים, לעזור לחלק מחלקי הבורא, להשפיע על עצמותו, להשפיע בעליונים, וכן על זו הדרך. ורבינו הטהור כותב לך מפורש, “והוא שכל מצוה מאלו התרי”ג מצות, היא, אם לנתינת דעת אמתי, או להסיר דעת רע, או לנתינת סדר ישר, או להסיר עול, או להתלמד במדות טובות, או להזהיר ממדות רעות, הכל נתלה בשלשה דברים, בדעות, ובמדות, ובמעשה ההנהגה המדינית“.

והקוראים צריכים להבין, שלא לחינם האירופאים הארורים ספרו את ספריו של רבינו הטהור! לא לחינם שרפו את ספרי המורה! כי ספר המורה הוא הספר שמנקה את הדעת של הכסילים הללו ואת החורבן אשר הביאו לעולם!

.

ברם צריך להבין ולדעת, כי ספר המורה, הוא ספר שלוקח את השליטה מכל שוחרי המאגיה! שהרי המינים והצאצאים שלהם, מעריצים ומשבחים, מרוממים ומעריצים את רבותיהם, ואף טוענים שהם פועלים נצורות בעולמות העליונים! ותפיסת הרמב”ם, חז”ל, מסורת תורה שבעל פה, שומטת להם מתחת הקרקע את כל ההבל הנ”ל! שהרי חשבון פשוט הוא, שאם המצוות כולם לא באו על מנת לתקן עולמות עליונים כפי תפיסת רבינו, שהרי כל המצוות ניתנו מפני שלושה סיבות שמנינו לעיל, והכל הוא על דרך השכל הישר לטוב לבני האדם כל הימים, אז בהכרח כי המקובלים הטפשים לא יכולים עוד להשפיע בעולמות העליונים ולא לפעול להורדת שפע כזה או אחר כפי טענתם המהובלת!

כי כל המצוות הם על פי השכל הישר ובשביל בני אדם! ולכן הם כל כך התנגדו לספר מורה הנבוכים ולתפיסתו של הרמב”ם, כי בכך כל אחד יקח אחריות על עצמו ועל חייו, ולא יקום שום מקובל נוכל שיאמר שיש בידו יכולת להשפיע בעולמות העליונים כאלה ואחרים! והרי כל דבריהם הבל וריק! וחזור על הדברים הללו והבן.

ע”כ הקדמה לחשיבות טעמי המצוות, וההבנה הברורה שהכל אבל הכל על פי שכל הישר, ואם כל המצוות הם על פי השכל הישר, בוודאי שכל אמרה/תקנה גזירה של חכמים, גם היא בהכרח תהיה על פי השכל הישר.

עוד נקודה יש להבין אחר הקדמה זו, הוא ההבנה שהרמב”ם הוא לא עוד פוסק, דיין, חכם וכו’. אלא הרמב”ם הוא הרב של כל ישראל בהכרח, ומחוייבים כל ישראל לנהוג על פי הלכותיו של רבינו, ולא רק להחמיר כדבריו אלא אף להקל כדבריו! לא לזוז מפסיקותיו ימין ושמאל! וכל ההולך על פי פסקי רבינו ישכון לבטח בוודאי!

.

“כל גזירה של חכמים – גם היא על פי שכל הישר”:

ולא רק בדברי תורה בלבד, אלא גם חכמים עליהם השלום, כאשר גזרו גזירות ותקנות ברשות בית הדין הגדול, לא עשו זאת אלא מפני שכל ישר ולמען לא יכשל האדם באיסורים יותר חמורים. וכמו שכתב רבינו לענין בשר וחלב (רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כח): “מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות. [=וטעם גזירה זו], מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח”. ע”כ.

.

וכעת נעבור להזיות המקובלים. כתב בספר בן איש חי (בן איש חי שנה שניה פרשת בהעלותך הקדמה): ” … כי ידוע דהבשר הוא סוף הדינין … ולכן אין לבשר תקנה לאכלו אלא רק ע”י שחיטה, ולכן עם הארץ אין ראוי לאכול בשר, כי כיון שהוא בסוד הדינים אינו יכול למתקו ולתקנו להוציא ניצוצות קדושה המגולגל בו.

אך ידוע כי הדגים הם ממותקים ומבוסמים יותר מן הבשר כמה מדרגות, ולכן אין צריך להם שחיטה אלא רק באסיפה בעלמא שאוסף אותם מן המים הם מוכשרים לאכילה, ולכן ניצוצי הקדושה שהם מגולגלים בדגים יוכל האדם לבררם, ע”י אכילה בנקל … ובזה כתבו המקובלים ז”ל טעם לאיסור אכילת בשר בחלב, מפני שהבשר הוא סוד הדינים וכאמור לעיל, והחלב הוא סוד הרחמים … שהוא חסד, ולכן תערובת שלהם אסורה כאיסור לבישת שעטנז שמערב כוחות הדינים עם כוחות החסדים שלא בהדרגות ובלא משפט הראוי להיות בסוד המיתוק.

וכתב הרב המקובל מוה”ר ששון מרדכי ז”ל וז”ל, ונראה שלפי זה אם אכל חלב תחילה שהוא החסד נכנס תחילה, יוכל לאכול אחריו בשר קודם עיכול דתתאה גבר והחסד כופה את הדין הבא אחריו, משא”כ אם אכל בשר תחלה שנכנסו הגבורות והדינין תחלה, אסור לאכול אחריהם חלב כדי שלא יתגברו הדינין אלא ימתין עד שיתעכל הבשר שהוא אחר שש שעות ויתבטל כח הדינין, ואז מותר לאכול חלב עכ”ד, ולכן צריך האדם ליזהר מאד באיסור בשר בחלב”. ע”כ. מה????!!! מה זה המטאפורה הגועלית הזו? היכן השכל הישר? במי זה אמור לפגוע כל הניצוצות הסתומים האלה? וכי בשר וחלב יש להם הרגש?

.

“מקור לקדיש”:

וכעת אחר אריכות דברים. נבוא למקור הקדיש. אמרו בתלמוד (ירושלמי ברכות פרק ט הלכה ב): “רבי יהודה בר יחזקאל אמר אבא, מברך על ירידת גשמים, “יתגדל ויתקדש, ויתברך ויתרומם, שמך מלכינו, על כל טיפה וטיפה שאת מוריד לנו שאת ממניען זו מזו“. ע”כ. והרי שכבר בזמן התלמוד ירושלמי, אנו מוצאים נוסח שבו אומרים, “יתגדל ויתקדש“. ונראה לי כבר בראיה ראשונה, שהברכה הזו על ירידת הגשמים הוא קיצור מן הקדיש עצמו. שכן, מכיון שהקדיש לא נתקן אלא על מנת לשבח את ה’ יתברך בעיני בני אדם, לכן ראו לשבח את ה’ יתברך בירידת הגשמים באותו נוסח הזהה לקדיש שהיו אומרים. ולכן התחיל ואמר, “יתגדל ויתקדש“, שהוא השבח הנאמר בתחילת הקדיש. ואמר, “ויתברך ויתרומם”, שהוא גם כן חלק מן אמירת הקדיש עצמה.

והנה נוסח הקדיש בשפה העברית:

שליח ציבור אומר: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. והציבור עונים: אָמֵן. שליח ציבור אומר: בָּעוֹלָם שֶׁבָּרָא כִּרְצוֹנוֹ, וְיִמְלוֹךְ מַלְכוּתוֹ, וְיַצְמִיחַ יְשׁוּעָתוֹ, וִיקָרֵב מְשִׁיחוֹ, וְיִפְדֶּה עַמּוֹ, בְּחַיֵּיכֶם וּבִימֵיכֶם, וּבְחַיֵּיהֶם שֶׁל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בִּמְהֵרָה וּבִזְמַן קָרוֹב וְאִמְרוּ אָמֵן. והציבור עונים בכל כוחם וכוונתם: אָמֵן, יְהֵא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ, לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. שליח ציבור עונה וחותם אחריהם: יִתְבָּרַךְ. והציבור עונים על חתימתו: אָמֵן. שליח ציבור אומר מיד אחריהם: יִשְׁתַּבַּח, יִתְפָּאָר, יִתְרוֹמַם, יִתְעַלֶּה, יִתְהַדַּר, יִתְהַלֵּל, וְיִתְנַשֵּׂא, שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. והציבור עונים: אָמֵן. שליח ציבור אומר: לְמַעְלָה לְמַעְלָה, מִכָּל הַבְּרָכוֹת, הַשִּׁירוֹת וְהַתּוּשְׁבָּחוֹת וְהַנֶּחָמוֹת שֶׁאוֹמְרִים בָּעוֹלָם. וְאִמְרוּ אָמֵן. הציבור עונים: אָמֵן.

.

והרי לך שנוסח זה המובא בתלמוד ירושלמי הוא ככל הנראה קיצור של קדיש ארוך שהיו רגילין לומר בזמן חכמי התלמוד ירושלמי. בכל אופן, לאמיתו של דבר, לא מצאנו נוסח שלם בתלמוד ירושלמי של אמירת קדיש. ויתכן שבאותו הזמן עוד לא נתקן לומר כן. וכן לא מצאנו נוסח זה גם במשניות, ואפילו לא זכר לו. ואם כן, הדבר לכאורה פשוט, שתקנת אמירת נוסח קדיש, היא תקנה מאוחרת, ויתכן שהיא תקנה שנתקנה לאחר חתימת המשנה לכאורה.

ומצאנו בתלמוד בבלי (ברכות נז.) שאמרו: “העונה יהא שמיה רבא מברך [בחלומו] – מובטח לו שהוא בן העולם הבא”. ע”כ. ומתוך שאמרו, “העונה“, משמע שמדבר על הנוסח של הקדיש שאנו רגילין בו היום. שהחולם עצמו עונה, “יהא שמיה רבא מברך”, זו הוראה שיזכה לחיי העולם הבא. וכן אמרו (תלמוד בבלי שבת קיט:) “אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך, בכל כחו – קורעין לו גזר דינו, שנאמר, “בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'”. מאי טעמא, בפרע פרעות – משום דברכו ה’.

רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה – מוחלין לו, כתיב הכא, בפרע פרעות, וכתיב התם, כי פרע הוא”. וכן מבואר (תלמוד בבלי סוכה לט.) “אמר רבא: לא לימא איניש יהא שמיה רבא והדר מברך, אלא יהא שמיה רבא מברך בהדדי”. ולימד רבא, שלא יחלק אדם את המילים הללו. אלא יאמר, “יהי שמו הגדול מברך” – ברצף אחד.

ושאלו בתלמוד (בבלי ברכות כא:) “איבעיא להו: מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך? כי אתא רב דימי אמר, רבי יהודה ורבי שמעון תלמידי דרבי יוחנן אמרי: לכל אין מפסיקין, חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך, שאפילו עוסק במעשה מרכבה – פוסק. ולית הלכתא כותיה”. ע”כ. ומ-שאלה זו אתה למד, שהנוסח המקורי של אמירת קדיש, היה בלשון הקודש ולא בשפה הארמית. וכל כך חשיבות יש לענית “קדיש“, עד כדי כך שתלמידיו של רבי יוחנן האמורא, היו מפסיקין באמצע תפילת עמידה לקדיש. אבל התלמוד חותם, שאין לעשות כן. אלא כל מי שמתפלל תפילת עמידה לא מפסיק לשום דבר. וכ”כ הרמב”ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה טז): “ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור, והגיע שליח ציבור לקדושה, לא יפסיק, ולא יענה קדושה עמהן. וכן לא יענה, “אמן יהא שמיה רבא מברך”, והוא באמצע התפלה. ואין צריך לומר [שלא יענה] בשאר הברכות“. ע”כ.

.

“טעם נכון לומר בלשון הקודש”:

והנה לצערינו כמו שכתבנו למעלה, רוב הציבור לצערינו אינו מבין את השפה הארמית. ולאחר בדיקות עם עשרות בני אדם, שקוראים נוסח קדיש, שנים על גבי שנים, נמצאו בני אדם שאינם בקיאים כלל בפירושו. ולהיפך, יש המון בני אדם שכאשר נפטר להם אדם מסויים, ונוהגים לומר קדיש, אומרים את הקדיש בשיבוש גדול. ולא מצאנו בשני התלמודים, שאמירת הקדיש באה על מנת לעלות נשמה של אדם מסויים או לתקן מישהו, שכן אי אפשר לעלות נשמות ולא להוריד, במתים חופשי! וכל ענין עילוי נשמת וכל כיוצא בזה, מדובר בחירוף ועלבון לשכל היהודי!

כמו שכתב הרמב”ם (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק ד משנה יח): “כבר בארנו בעשירי מסנהדרין, שאין אחר המוות [לא] שלימות [תיקון], ולא תוספת, ואמנם ישלם האדם ויוסיף מעלה [רק] בזה העולם. ואל זה רומז שלמה באומרו (קהלת ט י): “כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה”, אלא במצב אשר ילך האדם – בו ישאר לעולם. ולזה ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט, ולא לאבדו אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה ואין לו תקנה”. עכ”ל.

ומה גם שיש ראיה לכך, ממה שאמרו (תלמוד בבלי שבת קיט:) “אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו – קורעין לו גזר דינו“. ולא אמר, שיש בזה תועלת לעילוי נשמת אדם אחר. אלא התועלת מגיעה דווקא לאדם עצמו הקורא זה הנוסח.

ואם תשאל, מדוע העונה זה השבח ומברך בכל כוונת ליבו זוכה שקורעין לו גזר דינו? הנה לי נראה שבא רבי יהושע לעורר את האדם ולהבטיחו, שאם יתבונן במילות הקדיש, ויבחן אותם היטב, ויאמרם בכל כוונת ליבו, כלומר יאמין בהם כאשר אומר אותם, אז ידע האדם כי יש מרפא לחוליו, ויש תשובה לתקנתו, שהרי אם יעבוד את האל הגדול הזה שהכל בידו, בוודאי, כי על ידי זה יתעורר ליבו אל ה’ יתברך, ויחזור בתשובה ממעשיו, כי הגזירות לא סרים מן האדם אלא בתשובה.

ומכיון שזה הדבר הוא סעיף גדול לתשובה, הפליג רבי יהושע בן לוי ואמר, שקורעין לו גזר דינו. ובוודאי שאין בכוונתו שכל מי שיצעק את הקדיש  בכל כוחו ולא ישתנה ממעשיו שיקרע לו הבורא גזר דינו. אלא כוונתו היא על דרך ההפלגה, שאם יאמר האדם את זה השבח בכוונה שלימה, היא תביאהו להכנעת הלב, ואז יעשה תשובה.

ועל פי כל הדברים האלו, מה תועלת יש בקריאה זו אם אדם לא מבין את מילות הקדיש? בשביל מה תקנו לנו לומר קדיש אם הטעם היוצא ממנה אינו מתקיים? ולכן הדבר פשוט וברור, שכל מה שנתקן לומר קדיש בשפה ה-“ארמית”, היה מפני שהתלמוד בבלי נתחבר בבבל, והשפה דאז היתה ארמית. ומכיון שהתלמוד האחרון והחשוב נכתב בבבל, והשפה המדוברת שם היתה ארמית. לכן במשך אלף חמש מאות השנים האחרונות, לא ראו לשנות את נוסח הקדיש, ואמרו אותו בלשון ארמי. ואף בתוך הקדיש עצמו, אנו אומרים חלק מן המילים בלשון הקודש, שכן לא רצו לגמרי לעקור את לשון הקודש מן נוסח הקדיש.

ואם תקשה ותאמר, מדוע לא אמרו אותו במשך השנים הללו אחר חתימת התלמוד בלשון הקודש? נענה ונאמר, מכיון שאין שום מעלה לשנות את הנוסח לשפה מדוברת אחרת. ומכיון שבמשך כל השנים חיו כמעט כל עם ישראל בגלות, בארצות אירופה, בארצות אפריקה, ובארצות ספרד. ולא היו מדברים כמעט כלל בלשון הקודש. לכן לא ראו טעם נכון לשנות את נוסח הקדיש ולומר אותו כלשונם. אבל כעת ברוך ה’, כאשר הגענו לארץ ישראל, ובקיאים כולם בלשון הקודש, ומדברים אותו חלק ונכון. והשפה הארמית נמצאו פחות ופחות אנשים שמבינים אותה כהוגן, לכן אמרתי, אולי צריך לשנות ולומר את נוסח הקדיש כולו בלשון הקודש. או לכל הפחות ללמד את העם את התרגום של הקדיש, למען ידעו אותו היטב.

ולא כמו שאמר עלי אחאב שונא ציון, שאני אמרתי שאסור לומד קדיש בלשון ארמי! דובר שקרים, ארור הוא מפי ה’, תועבה גמורה!

.

“בנו של הרמב”ם – מה כוונת הקדיש”?:

ולאחר זמן מצאתי דבר מעניין בשם בנו של הרמב”ם, שכתב (המספיק לעובדי השם פרק כו על תפלת הצבור עמ’ 61. – 62): “… אחר כך יאמר שליח צבור את הקדיש. וזאת, על ידי שיאמר: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא וכו'”. וכוונת “תחינה” [נקט דווקא “תחינה” ולא “תיקון”] זו, [בכדי]להראות [ולפאר] את גודל שמו יתעלה בין האומות, על ידי גילוי נסיו ונפלאותיו [שיהיו] בימות המלך המשיח מהרה יבוא. [וזה] כפי שהבטיח [הוא] יתעלה על ידי [הנביא] יחזקאל עליו השלום (פרק לח פסוק כג): “וְהִתְגַּדִּלְתִּי֙ וְהִתְקַדִּשְׁתִּ֔י וְנ֣וֹדַעְתִּ֔י לְעֵינֵ֖י גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה”. ושיזרז דבר זה ויקרבנו.

ועונים האנשים “אמן“, תחילה, בעת שהוא פותח, “יתגדל ויתקדש”, ולבסוף, באָמרו, “ובזמן קריב” ובצוותו אותם לענות “אמן” באָמרו “ואמרו אמן“. אחר כך לאחר עניית “אמן”, יאמרו האנשים בגדלם את שמו יתעלה בקול הגבוה ביותר הנובע מכוונת לב כנה וההתעוררות הנפשית הגדולה ביותר: “יהא שמיה רבא מברך לעלמא ולעלמי עלמיא“, כפי שאמרו ז”ל, ששכר העונה יהא שמו הגדול מבורך בכל כוחו גדול מאוד.

ו[מה ש]נהגו האנשים שתהא הענייה בלשון “תרגום“, ה[וא משום שזה מה שהיה] ידוע לפנים בישראל, ועל – כן לשון הקדיש, ברובה, לשון תרגום [ולא מפני הפחד מן המלאכים חלילה או מפני ענין מאגי או מיסטי].

וכן [עוד טעם שתיקנו העניה בלשון תרגום, ולא התעקשו לתקנו בנוסח לשון הקודש, הוא משום] ששבח זה [בחלקו] לקוח מלשון דניאל עליו השלום, האומר בלשון תרגום (דניאל פרק ב פסוק כ): “עָנֵ֤ה דָֽנִיֵּאל֙ וְאָמַ֔ר, לֶהֱוֵ֨א שְׁמֵ֤הּ דִּֽי־אֱלָהָא֙ מְבָרַ֔ךְ מִן־עָלְמָ֖א וְעַ֣ד־עָלְמָ֑א, דִּ֧י חָכְמְתָ֛א וּגְבוּרְתָ֖א דִּ֥י לֵֽהּ־הִֽיא”. והשבח הזה הכתוב בדניאל [הוא] כללי מהרגיל הידוע. משום שכידוע אומרים: “לעלמא ולעלמי עלמיא”. [לעולם ולעולמי עולמים. ובשבח זה אין מדבר על מה שהיה, אלא על מה שיהיה]. ואילו זה [השבח שאמר דניאל], מחייב [את השומע להבין] את אי הקדמות, [שהבורא יתברך] בלא התחלה ואת הנצחיות [שלו יתברך היא] בלא סוף, וכזו היא גדולתו, יתעלה שמו”. ע”כ. ומבואר מדבריו שכל טעם שאומרים בארמית, הוא רק משום שליטת השפה באותו הזמן ותו לא!

אחר כך לאחר שהאנשים עונים “אמן” אומר שליח צבור: “לעילא לעילא מכל ברכאתא ושיראתא ותושבחאתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן”, והאנשים עונים “אמן”. ומשמעות אמירה זו ברורה’ והיא שכאשר הוא מגדל ומתאר ומשבח והסביר מה שמצפים מהגאולה, הוא אומר בבארו שזה בהתאם להשגתנו ויכולת התבטאותנו, שהרי גידולו יתע’ נעלה מכל גידול’ ותיאורו גדול מכל תיאור’ ושיבוחו נכבד מכל שבח’ והבטחותיו שמצפים להן, אשר בהן תושג הנחמה האמיתית, מרובות מכל מה שאומרים; ואותו הגידול שהוא יותר נכבד, אליו רומזים ובאמצעותו מתחננים ואותו מאשרים האנשים בביטוי “אמן”. עכת”ל.

.

והנה אחר כל המאמר הארוך הזה התבאר ויתלבן לך קורא נעים, כי אין שום בעיה לומר קדיש בלשון הקודש, וכך ראוי לנהוג. שכן כולנו בארץ הקודש יודעים את השפה המדוברת, וצריך לומר את כל נוסח הקדיש כולו, ולאומרו בלשון הקודש. ועל ידי זה יכנס יראת ה’ גדולה בליבנו, ונזכה לעובדו בלבב שלם.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור. המשך במאמר הבא.