השקפת התורה על פי הרמב”ם – ה-“כת” הראשונה – מחריבי ומחשיכי התורה והדת – אלו שהפכו “דרוש” ל – “פשט” | חלק ד’

מאמר זה, הוא המשך למאמר הקודם: קישור לחלק ג’ – לחץ כאן.

מעט מן המאמר:והנה כעת רבינו פונה לבאר את אחד הדברים החשובים ביותר בדת ישראל, ובלעדי דבר זה וידיעה חשובה זו, אדם יכול להרוס ולהחריב את כל עם ישראל. כן! פשוטו כמשמעו! מדובר כאן בהחרבת היהדות שכבר זיהה אותה הרמב”ם שנים קודם לכן. כלומר אם אז בדור של הרמב”ם היה כזה קלקול, היום הוא פי כמה וכמה”.

מאת: חן שאולוב

תאריך פרסום: יא' באדר ב' תשפ"ד - 21 במרץ 2024

זמן קריאה: 21 דקות

.

***

הנה לפני שהקורא הנעים יקרא זה המאמר, אציין שדבריו אלו של הרמב”ם במאמר זה, העירו אותי מתרדמתי ומחשכת מוחי, ומעולם לא מצאתי שכל זך ונקי כדוגמת הרמב”ם. ואבקש מן הקורא לחזור על מאמר זה כמה פעמים על מנת להבינו, ובטוחני שלאחר הקריאה הזו, חייו של הקורא ישתנו אם ירצה לדבוק בשכל ישר.

ודע כי יש ספר לרבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך. שנקרא “אבקת רוכל“, ספר זה נכתב בסוף ימיו, ובו הוא מעיד כך (שו”ת אבקת רוכל סימן לב): “ילמדנו רבינו קהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל בקולותיו ובחומרותיו דור אחר דור, מהו לכוף אותם לנהוג כ … וזולתם מהאחרונים [שבאו אחריו] המביאים הסברות, או דילמא הזהרו מנהג אבותיכם ואם רבו במלכיות רבים מהו?

תשובה: מי הוא זה, אשר ערב אל לבו, לגשת לכוף קהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל, לנהוג כשום א’ מן הפוסקים ראשונים ואחרונים. והא דאמרינן בפ”ק דעירובין: “תני, לעולם הלכה כבית הלל. והרוצה לעשות כב”ש עושה. כדברי ב”ה עושה. [והרוצה לעשות] מקולי ב”ש ומקולי ב”ה רשע. [וכן הרוצה להתחסד ולעשות] מחומרי ב”ש ומחומרי ב”ה, עליו הכתוב אומר, “והכסיל בחשך הולך”. אלא אי [אם עושה] כב”ש, [עושה] כקוליהון וכחומריהון. אי [ואם עושה] כב”ה, [עושה] כקוליהון וכחומריהון. [ע”כ לשון התלמוד].

והלא דברים קל וחומר! ומה אם בית שמאי דאין הלכה כמותם, [בכל זאת] אמרו אי כבית שמאי [אתה עושה, חייב אתה לנהוג] כקוליהון וכחומריהן. [קל וחומר רבינו] הרמב”ם ז”ל, אשר הוא גדול הפוסקים [כלומר שהיו מאז ומעולם] ו[לא זאת בלבד, אלא הוא הרב של] כל קהלות ארץ ישראל, והאראביסטאן, והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם לרבן, מי שינהוג כמוהו בקולותיו ובחומרותיו, למה יכפוהו לזוז ממנו? ומה גם אם נהגו אבותיהם ואבות אבותיהם, שאין לבניהם לנטות ימין ושמאל מהרמב”ם ז”ל. ואפי’ רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא”ש וזולתו, אינם יכולים לכוף למעוט הקהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל לנהוג כמותם. וליכא משום לא תתגודדו”. ע”כ לשונו.

ובאים כל מיני משובשים אומרים, “אליהו הנביא בא לרמב”ם ואמר לו, שכל הדברים שדיבר נגד ספר שיעור קומה הם לא נכונים, והרמב”ם הודה, שאם היה יודע את זה היה חוזר בו“. סיפורי אלף לילה, בושה וחרפה לאדם שנקרא חכם לסבור סברת כרס כזו שטחית ולא שכלית. הרמב”ם היה חוזר בו בגלל שאליהו הנביא בא אליו? וכי כך לומדים תורה? תורה מקבלים במסורה! לא נכנסים למערות ומוציאים תורה. לא אומרים שבא אליהו הנביא ולימד אותי תורה. זו איוולת גמורה!

ודע קורא נעים, כי יש ספר שהיה לפני זמנו של הרמב”ם שדיבר על כל מיני ענינים “רוחניים” ו-“דקים” בעצמותו של הבורא יתברך לפי שיבושו של המחבר. ספר זה נקרא “שיעור קומה“.

אולם לאמיתו של דבר, לספר זה מתייחס רבינו הטהור הרמב”ם במפורש באחת מתשובותיו, הובאו הדברים במהדורת “חברת מקיצי נרדמים” (תשיח עמוד 200 שאלה קיז’) והנוסח כך: “ויורינו הדרתו גם כן, מה ראוי לענות למי ששואל בדבר [ספר] “שיעור קומה”, האם הוא כדברי מי שאמר שהוא חבור אחד הקראים, ומסר זאת בשם הדרתכם [שאין לקרוא בו]? או הוא סוד מסודות החכמים, שבו [מבוארים] עניינים עצומים, טבעיים או אלוהיים, כמו שאמר רבינו האיי ז”ל באחד הקונטרסים בשאלות [בחיבוריו] חגיגה. ושכרו כפול מן השמים.

תשובת רבינו הטהור:לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי [אחד מן] החכמים ז”ל. וחלילה להם שזה [החיבור הנתעב] יהיה מהם. ואין הוא אלא חיבור אחד הדרשנין היוונים, ותו לא! וסוף דבר, למחוק זה הספר ולכרות זכר ענינו, הוא מצוה רבה! [ועל זה נאמר] “ושם אלהים אחרים לא תזכירו”, והרי מי שיש לו “קומה”, [בוודאי כי] הוא אלהים אחרים בלא ספק. וכתב משה”. ע”כ.

ובמקום אחר הובא נוסח אחר (תשובה קיז על פי הרב קאפח במהדורתו על פירוש המשנה להרמב”ם עמוד קמב הערה 42) וזה לשונו: “לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים [ערי אדום = מהנוצרים] ולא יותר. ובכל אופן, השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה – ‘וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ’ … כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק”. עכ”ל. וכתב הרב יוסף קאפח בהערה הנזכרת, שגם הרס”ג הסתייג מאוד מזה הספר הארור. ואחרים מן הראשונים כתבו נגד הספר בצורה חריפה”. ע”ש.

כמו כן, בשריד גניזה עתיק שנתגלה בגניזה הקאהירית נמצא ספר זה, וכך נאמר שם (מובא בכתבים א, עמ’ 477–478): “ואמרוּ, שנמצא בגניזת בית רבנו שגונזין בו בלאי הספרים במחסן אשר במדרשו, חוברת ובה נוסח [הספר] ‘שיעור קומה’ הנזכר בפרק חֵלק הוא ופירושו, וזה לשונו [של הרמב”ם]: זה הוא שיעור קומה, המאמינו לתולעה וּלְרִמָּה, וְשַׁמָּה ושממה, וקודר בלי חַמָּה, יתעלה לעילא-לעילא ממה שאומרים הכופרים. [כאן מובא תיאור מידות ותיאור ציורי-חיצוני לרגליו, ברכיו, ידיו, צדדיו, ראשו, שערו, זקנו, צורת פניו, זיוו, לשונו, רוחב מצחו, עיניו, זרועותיו, אצבעותיו, שכמו, חוטמו, שפתיו, גבותיו, אזניו ועוד, יתעלה ויתרומם מפשעי הספר הזה]. כל אלה תועבות ונאצות גדולות, ארור המאמינו, וארור המחברו כמנין כל אות ואות ממנו [כלומר שיחולו עליו קללות כמניין גימטריא של כל אותותיו], וה’ אלהים אמת, אין לו דמות ולא ערך, ולא רוחב ולא אורך, שנאמר: ‘וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל [וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ’ (יש’ מ, יח)], ‘וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה’ (שם, כה), יתעלה וישתבח ויתרומם… לעילא…“. ע”כ.

והנה מכאן ילמד האדם מוסר גדול, ומה ספר “שיעור קומה“, שדיבר על הבורא יתברך במושגים גשמיים בלבד, ודימה את עצמותו לאיברי האדם, עליו אמר וכתב הרמב”ם, שצריך להשמיד ספר זה! ובוודאי לו, שמעולם לא יצא דבר זה מתחת אדם חכם הנאמן למסורת חז”ל. אלא בוודאי יצא ספר זה מן הנוצרים או מן היוונים. וכל שכן מכאן ילמד האדם, כלפי ספרים שקראו לבורא יתברך ומשלו אותו לפרצופים, זיווגים, משגל, עניני תשמיש, משפיע ומושפע, וכיוצא בדברים מכוערים אלו. כמה צריך הקורא אותם לעשות ככל שביכולתו ולהביא להחרבת ספרים אלו.

שהרי יש בדברים אלו עקירת יסודות הדת. וכבר כתב רבינו הטהור הרמב”ם (סנהדרין י’ א’ בסוף ההקדמה לפרק): ” … וכאשר יפקפק אדם [כלומר, רק יפקפק במחשבתו] ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו‘”. עכ”ל.

ועוד אחת מן ההזיות החמורות שניסה לבטל אותם הרמב”ם, הוא האמנה בכח מאגי של “קמיעות“, או “שמות קודש” חדשים מקרוב באו. וכתב הרמב”ם במורה (קאפח עמוד קנח’): “אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת ומופשטת מכל פעולה, לא יהיה לו שם נגזר כלל. אלא שם מיוחד להורות על עצמותו. ואין אצלינו שם בלתי נגזר כי אם זה. והוא “יהוה” שהוא שם המפורש בסתם, [ו]אל תחשוב זולת זה. ואל יעלו על לבך הזיות [של אותם] כותבי קמיעות, ומה שתשמע מהם [דמיונות והבלים], או תמצא בספריהם הטפשיים, שמות [“קודש” לפי דעתם המשובשת], שהם מצרפים אותם, ש[לפי האמת] אינם מורים על שום ענין כלל. וקוראים אותם [בדעתם המשובשת] “שמות”, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, וש[אותם שמות] עושים נפלאות [חלילה וחס]. כל הדברים הללו, [הם הזיות ו]ספורים שאין ראוי לאדם שלם [וחכם בעל שכל] לשומעם, כל שכן לסבור אותם. ולא יקרא שם המפורש בשום אופן, זולת [מלבד] זה השם [יהוה] בן ארבע אותיות”. ע”כ. וקל להבין דבריו וההשלכות לכל אחד שצריך לקחת מאמרותיו. וכעת האם נראה לקורא שבגלל שאליהו הנביא יבוא לרמב”ם ויאמר לו תחזור בך, הוא יחזור בו משכל ישר? כך לומדים תורה. הבל הבלים בפי המינים הארורים!

וכבר כתבתי בענין הקמיעות כמה דברים כמו שאפשר לראות במאמרים הבאים: “קמיעות – הבל ובדיה”.

ודעו כי בימים אלו הדברים שאני דורש וכותב, מתפרסמים ביתר שאת וביתר עז, ונשמעים בכל בית ובית, לא בדיתי אותם מליבי, הבאתי גדולים וענקים שהלכו בדרך ישר ושמרו על המסורת של העם היהודי. ומהם: הרס”ג, הרמב”ם, מלמד התלמידים לרבינו יעקב אנטולי, רבינו מנחם המאירי בבית הבחירה. רבי אברהם בן הרמב”ם, בחינת הדת לרבינו אליהו דלמדיגו. כל אלו ראו הקלקול הנוצר, וזיהו הכנסת השקפות של נצרות, ועוד כל מיני דתות אחרות שנכנסו בתוך היהדות. וכך בדיוק זה קרה, נכנסו ביהדות שלנו דעות של מינות, ספרי אפילה וחשיכה ההורסים את עם ישראל. בני אדם פוחדים לומר, “סמאל” כאילו מדובר בעוד אלהים חלילה וחס. ישנם 7 שמות ה’! ורק אותם אסור לשאת. אלהים אחרים לא תעשה לך!

ובתוך כל זה קמים עלי אנשים לא ראוים לא למנין ולא לחשבון, ומכנים אותי בשמות גנאי, והולכים ל-“גדולי ישראל” ומביאים את דיבתם החמורה אליהם. ומאיימים שיפרסמו שאין לשמוע אותי, וינדו אותי וכו’ וכו’. הנני מחכה להשמצותיכם, הנני מחכה לחרמות ההבל שלכם. ככל שתדברו עלי יותר, תגרמו לי לפרסם האמת יותר.

אז זאת למודעי, איני עובד בשר ודם, איני עובד מי שקרוץ מחומר, צוויתי על ידי אלהי לכבד כל אדם, ומנגד לשנוא ולהשמיד כל מי שמכניס כפירה ומינות בתוך המסורת היהודית. ולא משנה מי זה יהיה. כמו שכתב הרמב”ם (פירוש המשנה סנהדרין י’ א’): “וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה’ אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו‘”. ע”כ.

***

הנה במאמר הקודם, רבינו המשיל משלו כהכנה להבנה, מה הוא העולם הבא. והסברנו שבעצם רבינו עשה כאן סדר מופתי בענין, “התכלית“. כלומר, הרמב”ם מכריח בהוכחות גמורות שאין עליהם עוררין אלא רק לסכלים העקשנים. שוודאי אין תכלית המצוות, על מנת שאדם ישיג עונג גשמי, או שיקבל כסף וממון בעבור שמירת המצוות. אלא תכלית המצוות כולם, הם למען נדע את ה’ יתברך. כמאמר הנביא (ירמיהו פרק ט פסוק כג): “הַשְׂכֵּל֘ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה”. והתורה היא אמצעי לקיום רצונו של הבורא הבלתי בעל תכלית. ולכן כל מקום בו נמצא דיבורים בענייני מציאות והגשמה, הן בדברי תורה, הן בדברי נביאים, והן בדברי חז”ל. כולם נכללים תחת המונח התלמודי המקיף – “דיברה תורה כלשון בני אדם”.

ומכיון שכך, כבר מכאן ניתן ללמוד, שחלילה לומר שהעולם הבא – הוא תחיית המתים, שאם נאמר כן, נמצא התכלית “הנאה גשמית”! ואין זו בכלל כוונת המצוות. ולזה הקדים הרמב”ם את דבריו כאן, בכדי להסביר לקורא, שהתכלית היא אחת – הכרת ה’ יתברך ויחודו. לדעת שאינו מתחלק, ואינו משתלשל חלילה כדברי המינים, ואינו צריך הוא לשום דבר, אבל כולם צריכים אליו.

כמו שביאר רבינו בפירוש המשנה הזו בסופה (מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “היסוד הראשון – מציאות הבורא ישתבח. והוא, ש[נדע בדעתינו ונחתום בליבנו, כי] יש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עלת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום.

ואילו [חלילה] נתאר סילוק מציאותו, [נדע בהחלט] כי אז בטלה מציאות כל נמצא, ולא ישארו קיימים במציאות. ו[אמנם], אלו נתאר סילוק כל הנמצאים זולתו, כי אז [ודאי] לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר.

כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו [לאף אחד], וכל מה שזולתו מן השכלים, כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן, הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון, הוא אשר מורה עליו דיבור [שאמר] (שמות פרק כ פסוק ב פרשת יתרו): “אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי”. ע”כ.

והנה כעת רבינו פונה לבאר את אחד הדברים החשובים ביותר בדת ישראל, ובלעדי דבר זה וידיעה חשובה זו, אדם יכול להרוס ולהחריב את כל עם ישראל. כן! פשוטו כמשמעו! מדובר כאן בהחרבת היהדות שכבר זיהה אותה הרמב”ם שנים קודם לכן. כלומר אם אז בדור של הרמב”ם היה כזה קלקול, היום הוא פי כמה וכמה. והכל בגלל הדבר הזה שהוא יבאר עתה. ורק אם היו שומעים לו ומתבוננים בדבריו, היתה היהדות משגשגת ומעצימה את הבורא יתברך כפי מה שהוא יתעלה.

ואפשר לראות דבר זה בדוגמא פשוטה. שהרי ידוע לכל כי ה’ יתברך יתעלה שמו, אינו גוף ואינו דמות הגוף. וכל מי שמעלה בדעתו שה’ יתברך הוא גוף, הרי הוא מין ומכעיס לפניו יתברך, ויותר גרוע מעובד עבודה זרה. אמנם מה שברור לנו היום, לא היה ברור לכמה “חכמים” דאז. כמו שכתב רבינו (הלכות תשובה פרק ג הלכה ז): “חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין“. עכ”ל.

וכתב ר’ אברהם בן דוד מפושקירה בהשגותיו על הרמב”ם, “ולמה קרא לזה מין? וכמה [מרבותינו שהיו] גדולים וטובים ממנו, הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות”. עכ”ל. ובעצם בהשגה זו, מלבד זלזולו של הראב”ד במעלת הרמב”ם, עוד מגלה לנו הראב”ד, שרבותיו חשבו מחשבת מינות כלפי הבורא יתברך. שהרי כתב רבינו, שכל מי שסובר שיש לבורא יתברך יד או רגל וכיוצא בזה, עם כל גדולתו בתורה, הרי הוא מין גמור.

וכבר כתב רבינו במורה (חלק א’ פרק לו’): “ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות [כלפי הבורא יתברך, שתחשוב שיש לבורא יתברך, יד, או רגל, חלילה], או [שתחשוב בדעתך, שיש לבורא יתברך] מאורע ממאורעות הגוף, [כגון: תשמיש, פריה, צרכים, עצב, נחת רוח, בכי, שמחה, דיבור, שינה, הרגשה וכו’. דע כי במחשבה זו בלבד], הנך מקנא ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, [והינך] יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה.

ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה [זו] ב[מי ש]עובד עבודה זרה, מפני שאינו עובד [עבודה זרה] אלא [רק] מחמת סכלות או חנוך, מנהג אבותיהם בידיהם”. עכ”ל. ותשובה זו במורה מופנית ישירות לראב”ד, ובה מבאר רבינו שאין התנצלות ואין כף זכות על רבותיו של הראב”ד, שחשבו בדעתם שיש לבורא יתברך יד או רגל חלילה. וכתב עליהם שהם גרועים ומכעיסים יותר מעובדי עבודה זרה.

והנה כבר כתב רבינו בסוף משנה זו, במי שכופר ביסודות ברורים אלו וז”ל: “וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה’ אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”. עכ”ל. כלומר, האמנה באמונות זרות, נטישת המסורת היהודית, היא יותר גרועה מעבירות שעושים בני אדם ביום יום מדרך התאווה!

וזה מה שבעצם העיר אותי מתרדמתי. כאשר התבוננתי בדברי הרמב”ם היטב, הבנתי כיצד נוצר בעם ישראל, “מאגיה“, “מיסטיקה“, האמנה בכישופים, האמנה בכוחות אחרים, האמנה בעין הרע של אחרים, שכאילו יכולים להזיק אותם, וכאילו יש להם כח רוחני מאגי שיכול לפגוע באדם.

וכן כל ענין, “בירור ניצוצות“, אשר שייך לדתות אחרות, כמו המניכאיזם, והיא דת גנוסטית-דואליסטית. “סגולות לישועות“. “צינורות השקיית שפע“, אליליים פאגנים שנולדו בדעתם של האווילים, כמו “סמאל” שנזכר במדרשי חז”ל רק בתור מליצה ומשל. או “לילית” שנזכרה בספר ישעיה בתור חיה מפחידה ומציקה. כמו שאמר (ישעיהו פרק לד פסוק יד): “וּפָגְשׁ֤וּ צִיִּים֙ אֶת־אִיִּ֔ים וְשָׂעִ֖יר עַל־רֵעֵ֣הוּ יִקְרָ֑א אַךְ־שָׁם֙ הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית וּמָצְאָ֥ה לָ֖הּ מָנֽוֹחַ”. וכן כל כיוצא בזה שעיוותו דברים פשוטים ועשו אותם מנופחים.

והנה הרמב”ם בעצם יסביר לנו, שאחת מהסיבות שזה הגיע ונכנס לתוך היהדות, מדבר אחד רע ומר, והוא, הפיכת הדרש לפשט. והדבר המסוכן ביותר הוא, שהפיכת הדרש לפשט לא עושה את הסובר או המפרש כך לכופר בעיקר, כמו זה ה-“מין” הנזכר שכופר ביחוד האל.

אמנם, דבר זה לכשעצמו, כלומר הפיכת מדרשי חז”ל ומליצותיהם לפשט, דבר זה מספיק בכדי לגרום שיכנס כפירה ומינות בהמשך הזמן, לתוך ליבות ישראל, וזה מה שקרה לאמיתו של דבר ברבות השנים. ורבינו ראה את הנולד ממש.

ולכן מסביר רבינו, שהאסון הנוראי של בני אדם החכמים בעיני עצמם, אשר חשבו וחושבים שמבינים את דברי חז”ל היטב, הוא, “הפיכת דברי דרוש לפשט“. כלומר, הפיכת דברי דרש שאינם יכולים להיות בגדר הטבע לפשט, כאילו הדבר היה כן ממש במציאות. וכמו כן, מליצות חז”ל שבאו ללמד מוסר, הפיכתן לפשט, זו היא גם אחת מן הדרכים לחשכת הדת, והחרבת יסודות התורה.

ואתן דוגמא קצרה לצורך ההבנה: נאמר בשיר השירים (פרק ד פסוק ה): “שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תְּאוֹמֵ֣י צְבִיָּ֑ה הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים“. ובוודאי שאין כוונת שלמה המלך ל-פשוטם של הדברים. ושיבוש גמור הוא ואיוולת לחשוב ששלמה לא דיבר כאן במשלים וחידות. ולזה כולם מסכימים.

והנה באותו ענין בדיוק, כך הם מדרשי חז”ל, לא כל מה שכתבו חז”ל בתלמודים ודרשו, הוא “פשט”, אלא וודאי כי כתבו דבריהם על דרך ה-“דרש”, כלומר בלשון מליצי, וכל זה, על מנת שתפיק ממנו מוסר כאשר תתבונן בו היטב. ומדוע עשו דווקא בזו הדרך? כי כאשר אתה דורש דבר, הינך יכול בדרך “דרש“, לטמון בו דברים נפלאים ולהוציא מדיבור אחד אלף מיני מוסר. אבל אם תעמידהו רק על הפשט, שבשת את כוונת הדרש, וגרמת להוליד הזיות קשות ודמיונות כוזבות בתוך עם ישראל.

ואתן דוגמא פשוטה לכך:

א) נאמר בתלמוד (בבלי סנהדרין צה.) תנו רבנן: שלשה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה. והנה כל המפרש דבר זה כפשוטו, סובר שקפצה הארץ ממש, והליכה של כמה שבועות נעשתה בשעה אחת. והנה דבר זה ודאי לא יתכן במציאות. וכמה חושבים זה הדבר לפשט? כמעט רוב בני ישראל ורוב המלמדים שבישראל.

אבל טעות הוא! חז”ל באו ללמד כאן ענין מוסרי גדול. והוא, שכאשר הולך אדם בשמחה ואמונה שלימה, קופצת לו הארץ, כלומר, הדרך נהיית קלה בעיניו. כי אליעזר עבד אברהם הלך בשליחות אברהם. וגילו לנו חז”ל במליצה זו, שהיה שמח כל כך לעשות כמצות רבו, עד כדי כך שהרגיש שקפצה לו הארץ, כלומר שלא הרגיש בטורח הדרך. וכן על זו הדרך. ובאו ללמד את האדם, שכאשר עושה הדברים בשמחה, ובאמונה, ומאמין בצדקת הדרך, הדברים נעשים לו בקלות יתירה.

אבל אם תפרש את הדבר כפשוטו, תסבור שה’ יתברך משנה סדרי עולם לחינם, ואז יוליד דבר זה הזיה בתוך ליבות ישראל, והוא, שיתכן שתהיה “קפיצת הדרך”, ל-“צדיקים”, ואז תחשוב אותם ל-“קדושים” ועושי מופתים, ועוד הזיות רעות אשר נולדות מזה במשך השנים. ואז, אף אם תראהו עובר עבירה ומבטל מצוות, תתלה ותאמר, הרי קדוש הוא, אינו יכול לטעות! ואיך יטעה אדם שקפצה לו הדרך? ומלבד מה שיש לענות על זה, הרי עצם המחשבה שבשר ודם לא טועה, זו כפירה גמורה והזיה רעה אלילית ביותר. כי יש אחד שלא טועה! הוא ה’ יתברך.

ולכן רבינו מבאר במורה (פתיחה מהדורת הרב קאפח עמוד ו’): “אבל אותם שלא ראו אור [כלומר, שלא ראו אמת התורה] אף פעם, אלא הם מגששים באפלתם, והם אשר נאמר בהם (תהלים פרק פב פסוק ה): “לֹ֤א יָֽדְע֨וּ׀ וְלֹ֥א יָבִ֗ינוּ בַּחֲשֵׁכָ֥ה יִתְהַלָּ֑כוּ יִ֝מּ֗וֹטוּ כָּל־מ֥וֹסְדֵי אָֽרֶץ”. ונעלם מהם האמת לגמרי, על אף עוצם בהירותו [הנראה לכל מבין]. כמו שאמר בהם (איוב פרק לז פסוק כא): “וְעַתָּ֤ה׀ לֹ֮א רָ֤אוּ א֗וֹר בָּהִ֣יר ה֭וּא בַּשְּׁחָקִ֑ים וְר֥וּחַ עָ֝בְרָ֗ה וַֽתְּטַהֲרֵֽם”. והם המון עמי הארץ, אין מקום להזכירם כאן במאמר זה. ודע כי כאשר ירצה אחד [מרבותינו] השלימים כפי מעלת שלמותו, לומר דבר ממה שהבין מן הסודות הללו, בין [שירצה לומר דבר זה] בפיו, בין [שירצה לבטאות הדבר ולכתוב] בקולמוסו, לא יוכל לבאר [בפיו ובקולמוסו] ואפילו כדי השגתו באור שלם באופן מסודר, כדרך שהוא עושה בשאר המדעים אשר למודן ידוע. אלא יארע לו בלמדו לזולתו, כפי שאירע לו בלמדו לעצמו, כלומר שיהא הדבר [האמת הברורה] מופיע וצץ, ושוב נעלם, כאילו טבע הדבר הזה רבויו ומיעוטו כך הוא.

ולפיכך כאשר רוצה כל חכם אלהי רבאני [מרבותינו השלימים] שהיו משיגי האמת, ללמד דבר מן הסוג הזה [לאחרים], אינו מדבר בו כי אם [דווקא] במשלים וחידות, ו[לכן, אותם החכמים השלימים] הרבו המשלים ועשאום שונים במין [בתיאור ענין המשל], ואף [עשאום שונים] בסוג [בסגנון המשל עצמו, שאין משל אחד דומה לחבירו]. וברובם עשו [רבותינו השלימים את משלם], שיהא הענין שהמטרה הבנתו [כלומר, הענין הוא המשל, המטרה היא, הבנת הדברים היטב, והבנה זו תבוא לקורא] בתחלת המשל, או באמציעתו, או בסופו [כוונת רבינו לומר, שיתכן שלא כל המשל הוא “נמשל”, אלא יתכן שהמשל יהיה ארוך מאוד, אולם הנמשל יובן רק בחלק קטן ממנו, או בתחלתו, או באמצעיתו, או בסופו, וכל זה דווקא] אם לא ימצא משל התואם את הענין המכוון מתחלתו ועד סופו.

ו[הם רבותינו השלימים] הניחו את הענין שרצו ללמדו למי שמוכשר לדעת אותו, ואע”פ שהוא ענין אחד מסויים מפוזר במשלים רבים מרוחקים. [כלומר, פעמים רבותינו השלימים, לא ביארו את הנמשל מדבריהם במשל אחד שכתבו, אלא עליך לחבר הדברים במקומות מפוזרים ולעשות היקשים על מנת להבין דבריהם היטב, והכל הוא על פי עומק שכלם]. ע”כ.

והרי לך קורא נעים, שכל הסובר שדברי חז”ל שדברו במשליהם שרחוקים מדרך הטבע וההגיון הבריא, הם פשטים ללא עמקות ומשל, הרי הוא החשיך את כוונתם השלימה ואת עומק חכמתם הגדולה. וגרם הרס רב מאוד, אשר לא נראה בעין רגילה, אלא למי שמתבונן היטב. ולא רק שהוא הרס את הבאים אחריו, אלא עשה את חז”ל המחוכמים לטפשים.

ואחר הקדמה זו, כעת נבוא לדברי הרמב”ם, שעל ידם התעוררתי לאמת הברורה שאנו עומדים בה היום.

***

תפיסת חז”ל בעיני בני אדם · כת א’ שהחריבה את התורה

וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם [בהבנתם, באופן פירושם, ובתכלית ענינם. ונמנים אותם בני אדם] לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב [מבני אדם] אשר נפגשתי עמהם, ואשר ראיתי חבוריהם [המשובשים], ואשר שמעתי עליהם [ועל דבריהם המפורסמים, וראיתי ש] מבינים אותם, [כלומר את דברי חז”ל] כפשוטם [ממש], ואינם מסבירים אותם [לעומק כוונתם] כלל, [ואינם חוקרים לעיקר כוונתם הגדולה אשר כיוונו אלו השלימים], ונעשו אצלם, [כלומר אצל אותם בני אדם הנקראים בפי רבינו “הכת הראשונה”], כל הנמנעות [נמנע הוא דבר אשר לא יכול להתכן בגדרי הטבע אלא דווקא באורח נס פלאי ורחוק, או שדבר נמנע, הוא דבר שאמרו חז”ל והוא זר ורחוק מיסודות הדת. והם, אותם אנשי הכת הזו, פירשו כל הדברים שאמרו חז”ל, שלא יכולים להיות בגדר הטבע אם לא בנס גמור, ועשו אותם את כל דבריהם] מחוייבי המציאות, [כלומר שכך זה היה ממש, בעבור שהוצרכו לפרש הדברים כפשוטם לפי רוב שיבושם].

ולא עשו כן [אותם המפרשים, וכותבי ספרים, ומגידי השיעורים] אלא [רק] מחמת סכלותם בחכמות [השלימות], וריחוקם מן המדעים [האמיתיים]. ו[בוודאי] אין בהם [באותם אנשי התורה ואלו שנקראים חכמים אשר מפרשים כל דבר כפשוטו, אין בהם] מן השלימות [האמיתי], עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם. ו[מכיון שרוב בני התורה וכותבי הספרים הולכים בדרך זו, מחמת סיבה זו] לא מצאו [אפילו אחד] מעורר שיעוררם [על טעותם וסכלותם], ולכן חושבים הם, שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים, אלא מה שהבינו הם מהם, וש[כל דבריהם] הם כפשוטם. ואף על פי [שנראה לעין כל ופשוט הדבר], שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות [כלומר כל ילד יודע להבחין וידע לתמוה, אם תפרש כל אמרה של חז”ל כפשוטה, כי הדברים לא יתכנו בטבע אנושי]. עד כדי [כך] שאם תספרנו כפשוטו להמון העם [כאותו כת הראשונה שכך דורשים הדברים ברבים], כל שכן ליחידיהם, היו נדהמים בכך [תמהים שואלים] ואומרים, “היאך אפשר [איך יתכן] שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו, וחושב [בדעתו הטפשית] שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו”.

והכת הזו המסכנה, רחמנות על סכלותם, לפי שהם [באותם פירושיהם שפירשו על פי פשוטם של דברים ולא התבוננו לדבריהם העמוקים של רבותינו. כביכול חשבו שבכך הם] רוממו את החכמים לפי [סכלותם ו]מחשבתם, ו[האמת הברורה היא, שפעלו להיפך הגמור! כי בפירושיהם שנתנו וכתבו דברים זרים כאלו], אינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות, ו[הצרה הגדולה ביותר, שאותם המפרשים אפילו] אינם מרגישים בכך! וחי ה’ [הריני נשבע בשמו של ה’ יתברך], כי הכת הזו [המסכנה, הם אלו ה]מאבדים הדר התורה, ו[לפי האמת] מחשיכים זהרה, ועושים [הם, את] תורת ה’ בהיפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו, “אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, [דווקא דברים אשר נשמעים על אחרים, ולא דברים שאינם נשמעים!]. והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים, דברים אשר אם ישמעום העמים, [יצחקו ו]-יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

ו[ממה שראיתי] הרבה שעושין כן, [הם אותם] הדרשנין המבינים [המסבירים] לעם [ומלמדים אותו], מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ו[אותם הדרשנים המשובשים] שתקו! כיון שאינם מבינים [בכלל מה שלומדים, כל שכן שמקלקלים כאשר מסבירים זאת לאחרים]. מי יתן החרש תחרישון [ועל ידי שתחרישו] ותהי לכם לחכמה [כי השתיקה מורה על החכמה], או היה להם [לאותם דרשנין] לומר [האמת לקהל שומעם, ולהכריז בפיהם], אין אנו יודעים מה רצו חכמים [לומר לנו] בדברים אלו, ולא [נדע] היאך פירושו [האמיתי. אבל הם לא עשו כן], אלא חושבים [בקוצר דעתם] שהבינו [את דברי חכמינו עליהם השלום], ו[לא זו בלבד, אלא מוסיפים רעה על רעה, ש]מעמידים את עצמם להבין [ללמד] לעם, מה שהבינו הם עצמם [בדעתם המשובשת, ולאמיתו של דבר, הם כלל] לא [הבינו] מה שאמרו חכמים. ודורשין בפני ההמון בדרשות [בתלמוד מסכת] ברכות, ו[בתלמוד מסכת סנהדרין] פרק חלק וזולתם, כפשוטם מלה במלה [ללא כל הסבר שישבר את האוזן לקהל שומעיהם]. עכ”ל.

כל מי שמעכל את מה שכתוב כאן מסיק וזוכה לכמה מסקנות:

א) החרבת היהדות באה בעקבות אי הבנת חז”ל וחוסר עיון בהם.

כמובן וברור שכל זה הגיע מן החשק העז לחבר ספרים, להיות פוסק, להיות עוד אחד ששומעים עליו, עד שלא שמו ליבם לאמת של חז”ל.

ב) בעלי המשנה ושני התלמודים בבלי וירושלמי, הם שקבלו את התורה במסורת ממשה רבינו ועד אליהם, וכל דבריהם בחכמה גדולה ונפלאה. ועליהם אין להוסיף ואין לגרוע. וכמו שכתב רבינו הרמב”ם ביסוד התשיעי: “ויסוד התשיעי הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה’ זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, [ועל זה] אמר, “לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו”. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החבור הזה”. עכ”ל.

וכתב האבן עזרא (שמות פרק ב פסוק כב): “וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים, או חכמים מפי הקבלה [למשה מסיני], אין לסמוך עליו, ואף כי [ובמיוחד אם] יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה”.

ג) הרמב”ם הוא לא עוד “שיטה” חולקת, כמו שנוהגים לומר כמה בני תורה שמבינים את דבריו היטב, ומדחיקים את הדבר ואומרים, “טוב זו דעת הרמב”ם”. לא זו לא דעתו! זו מחשבת ה’ והמסורת היהודית. הרמב”ם מגלה לך היכן הבעיה בעם ישראל. וכל מי שחולק, עושה את חז”ל טפשים ולא חכמים.

ד) הדרשנים ומחברי הספרים בדורות עברו ובדור זה, הם עיקר הבעיה ושורש הצרה. אין מי שיעיר אותם לאמת, ואם יתעוררו לאמת יהיה להם קשה לשנות הדרך. וגם לי אני הכותב יש לי עדיין שאלות ודברים לא מובנים, אבל מבין אני שזו האמת הברורה, ומפאת זו הסיבה הוצרכתי לגנוז את ספרי שכתבתי ועמלתי עליהם רבות.

ה) הבעיה בעם ישראל לא התחילה לפני 750 שנה. אלא התחילה לאחר חתימת התלמוד, שהיו כמה גאונים, שעזבו את המסורת, והאמינו בדעות כוזבות. ולכן רבינא ורב אשי ראו לחתום את התלמוד. וזאת מהסיבה שהיו בתוך עם ישראל אנשים שנקראים חשובים, שהיו חולקים על המסורת של חז”ל. ומתוך כל זה הגיע ענין “מיסטיקה” – “מאגיה” – “האמנה בכוחות טומאה” – “בירור ניצוצות”, שנכנס לאט לאט לתוך עם ישראל כאילו זו תורה למשה מסיני חלילה וחס.

ו) הרמב”ם הוא בין הבודדים שהיה נאמן לתלמוד בכל ליבו מאודו ונפשו, ולא עזב את המסורת האמיתית של אבותינו. ואם הוא נהג כך, כך אני רוצה לנהוג. עד כאן מאמר ד’ וחשוב זה. מי יתן ויתעוררו ליבות ישראל לחזור לאביהם שבשמים ולאמונת היחוד שדיבר בה כבר באריכות רבינו בחיי בן פקודה בספרו חובות הלבבות שער היחוד.

כל זה כתבתי מאהבתי בראש ובראשונה לאלהי בורא שמים וארץ, ומאהבתי לעם ישראל הנתונים בצרת שעבוד הדעת כמו במצרים.

חן שאולוב ספרדי טהור – בשם יהוה אל עולם.