.

***

“חשיבות ומעלת בית ה’ – בית המקדש – בית הבחירה – יחוד ה'”

הנה, ראיתי לנכון בעזרת האל יתברך הנותן ליעף כח, לברר וללבן את תקנות/גזירות חז”ל בענינים הקשורים לחורבן בית המקדש, והדברים שהתקינו לעשות, על מנת שיזכרו עם ישראל את חורבן בית המקדש, וישכילו לשנות ולתקן מעשיהם הרעים, ועל ידי כך יחזרו בתשובה לאבינו שבשמים יתעלה שמו. ובכך גם אנו נתעורר ונשכיל לעשות תשובה, ולהתחנן לפני הבורא יתברך ולהפציר בתפילה, שנזכה לראות בבנין בית הבחירה בקרוב אמן.

והתעוררתי לכתוב בנושא זה, מכיון שיש לכאורה תמיהה וקושי, כיצד חז”ל, ומדוע, עשו גזירות ותקנות על חורבן בית המקדש, ואע”פ שנחרב בוודאי בעבור העוונות של עם ישראל, אמנם, חז”ל גזרו תקנות וגזירות עד שיבנה בית המקדש, ונמצא שתקנו תקנות מעין תקנת עולם עד שיבנה בית הבחירה בימינו אמן. ובמאמרים אלו אנו נשתדל להוכיח, כי גזירות חז”ל בענין זה הם מהותיות וחשובות מאוד, ועשו ותקנו כן, מפני חשיבות בית המקדש ומעלתו.

כלומר, אין שום ענין להקשות, מדוע כאן בענין זה, אנו מתנהגים במקצת מן הדברים כ-“אבלים“! מה שאין כן אצל מות תלמידי רבי עקיבא, או שאר מיתות משונות שהיו בעם ישראל לצערינו הרב, שמעולם לא תקנו חז”ל שום “תקנת“, “מנהג” של “אבל”  לדורות, בעבור מותם של קבוצת אנשים, וכל שכן שלא גזרו על ההבל החמור ביותר, והוא המנהג הרע והמר שלא להתחתן או לא להסתפר בימי ספירת העומר, שכן זה לא מנהג של “מקצת” דיני אבלות, אלא אבלות ממש! וכבר ביארתי ענינים אלו ואת אבלות השוטים בימי שמחת ספירת העומר כאן.

.

ומדוע אין זה קושי? מכיון שבית המקדש הוא ציווי תמידי שצריך לעשותו ולקיימו! כלומר, מחוייבים בית ישראל להקים בית מקודש, שנעשה שם עבודה לשמו יתברך, כמו שאבאר בהמשך. ולכן, כאשר אין בית המקדש כיום, ונחרב בעוונות, ראוי לכונן ולבכות עליו, מכיון שעלינו לזכור את שאנו צריכים לבנות ולעשות, ומה שנחרב הוא בעבור העוונות, ולכן יש טעם חזק מאוד לגזירת חז”ל, מכיון שהוא דבר שניתן להשיב, כלומר לבנות מחדש, ובהמשך ביארתי בשם רבינו, שבית המקדש לא נבנה אלא על ידי מלך מישראל, הנקרא מלך המשיח. ומכיון שכך, יש מקום חזק לגזירות חז”ל בענין זה, מכיון שכאשר חז”ל גזרו תקנות שנזכור את חורבן הבית, ומנעו מאתנו “הנאות”, כגון שמיעת ניגונים וכיוצא, אז בני ישראל על ידי כן, יתעוררו לבקש המקדש שוב, ויזכרו את חורבנו, ויפילו תחינתם לפני הבורא. אמנם אם לא היו גוזרים תקנות אלו, כיצד היו בני אדם זוכרים את בנין הבית? כיצד היו נכנעים וחוזרים בתשובה?

מה שאין כן במות אנשים, ואפילו במות צדיקים שמתו בעוונם עצמם, אין שום טעם לעשות תקנה או לגזור מנהג מהובל בעבור מותם, וכל שכן כאשר מדובר בביטול נישואין של 51 יום!. ודי לנו באותם גזירות חכמים המרובות, שעשו בחכמתם, והודיעום לכלל ישראל על ידי בית הדין הגדול. ואפילו מראש חודש אב, שהם ימים שבהם אמרו חז”ל שממעטים בהם בשמחה, אין איסור להתחתן בהם כלל! כל שכן ועל אחת כמה וכמה שאין איסור וחובה להתחתן בימי ספירת העומר!

ובלא נדר אשתדל לכתוב על ההבל הנולד מנגד, “הילולה לצדיקים” והליכה אחר התוהו הנקרא – “קברי צדיקים”, שגם זה הבל נורא ומר. ובלא נדר אשתדל לכתוב סדרת מאמרים על כך.

.

בית ה’ – בית המקדש:

ובתחילת סדרת המאמרים הזו, יש לבאר את החשיבות, הנחיצות, והדגש הגדול שנתן הבורא יתעלה שמו לענין בית המקדש. ולאמיתו של דבר, בית זה שציוה הבורא לעשות, נקרא, “בית ה’“. כמו שאמר ה’ (שמות פרק כג פסוק יז – יט פרשת משפטים): “שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן׀ יְיָֽ: לֹֽא־תִזְבַּ֥ח עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹֽא־יָלִ֥ין חֵֽלֶב־חַגִּ֖י עַד־בֹּֽקֶר: רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְיָ֣ אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ”.

ומה שאמר, “תביא בית ה’ וכו'”. לא תחשוב אתה הקורא בדעתך, שיש מקום לבורא חלילה וחס, כי הוא מקומו של עולם, ולא העולם מקומו. וכל החושב שיש מקום לבורא, כלומר, שהוא יתברך יש לו ענינים כעין עניני הגופים, הרי הוא מין גמור. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ז): “חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין”. ע”כ. ולכן חלילה וחס לחשוב כי הבורא יתברך צריך, “בית”, או צריך שיהיה לו מקום שבו הוא יהיה נמצא! שכל אלו המחשבות, מינות גמורה תחשב!

וכן כתב רבינו (סנהדרין י’ א’ – פירוש המשנה של רבינו הרמב”ם): “והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד, אינו גוף ולא כח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה [=ואינו צריך לבית!], לא בעצם ולא במקרה. ולפיכך שללו ממנו עליהם השלום, החיבור, והפירוד. [=וזה להיפך ממה שעשה המכשף הזוהרי הטמא, מחבר ספר הפרו-נצרות זוהר, שעשה את ה’ אלהינו עצמות נפרדת הצריכה לאיחוד על ידי בריותיו. ימחה שמם מן העולם].

ואמרו [חז”ל] לא ישיבה, ולא עמידה, לא עורף, ולא עפוי, כלומר, לא פירוד, והוא עורף, ולא חיבור, כי עפוי מן, “ועפו בכתף פלשתים”, כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם, ואמר הנביא, “ואל מי תדמיון אל” וכו’, “ואל מי תדמיוני ואשוה” וכו’.

ואלו היה [הבורא] גוף, כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדבור וכיוצא בזה, הם כולם דרך השאלה [=דרך הסברה], וכמו שאמרו, דברה תורה כלשון בני אדם. וכבר דברו בני אדם בענין זה הרבה, וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר, “כי לא ראיתם כל תמונה“, כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו, לא גוף ולא כח בגוף“. ע”כ. ומבואר יוצא, שלעולם אין הבורא צריך שיבנו לו בית, מכיון שאין לו דמות ולא דמות הגוף, ואין לו חלילה מאורע ממאורעות הגופים. וכל המעלה על ליבו ודעתו, וכל שכן האומר בפיו, שהבורא יתברך יש לו מאורע ממאורעות הגופים, הרי הוא יותר גרוע מעובד עבודה זרה.

וכמו שכתב רבינו במורה הנבוכים (חלק ראשון פרק לו): “… ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [=כל זמן שיעלו על ליבך מחשבות של] גשמות [כלפי הבורא יתברך, שתחשוב בדעתך שיש לו יד, רגל, רוח, מקום וכו’, ואפילו במובנים ורבדים רוחניים], או [שתחשוב בדעתך כלפיו יתברך שיש לו] מאורע ממאורעות הגוף [=כל סוגי ההרגשים למיניהם, כולל ההנאות, השמחות, העצב, הכעס, וכל כיוצא בו, ואפילו יאמר האומר, שאין לו יתברך מאורע הדומה בדיוק למאורעות הגופים, אלא אצלו יתברך מדובר ברובדים דקים ורוחניים, כל זה מינות גמורה ואין לך חלק לעולם הבא, ובוודאי כי] הנך מקנא, ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, [והינך] חמור מעובד עבודה זרה בהרבה“. ע”כ.

.

עוד נקודה חשובה שצריך לבאר בענין זה של בית המקדש, הוא שלא תעלה על דעתך, שהבורא צריך זבחים, חלילה וחס מלחשוב מחשבות הבל כאלו. מכיון שהוא יתברך אינו זקוק ואינו נצרך. כמו שכתב רבינו (סנהדרין י’ א’, פירוש המשנה): “היסוד הראשון: מציאות הבורא ישתבח. והוא, לדעת שיש שם מצוי בשלימות אופני המציאות, והוא המצוי יתברך שמו, עילת ממציא מציאות כל הנמצאים, ובו על ידו קיום מציאותם, וממנו בכל עת נמשך להם הקיום שבזכותו הם חיים. ואילו נתאר סילוק מציאותו, נחשוב בדעתנו כי אז בטלה מציאות כל נמצא, ולא ישארו קיימים במציאות בלעדי מציאותו. ולהיפך, אילו נתאר סילוק כל הנמצאים זולתו וישאר הוא יחיד בעולמו, ודאי כי אז לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר מאומה, כי הוא יתעלה בלתי אינו זקוק במציאותו לזולתו. וכל מה שזולתו מן השכלים כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון הוא אשר מורה עליו דבור אנכי ה’ וכו'”. ע”כ.

ופשוט הדבר, שהוא יתברך שלם בתכלית השלימות, ואין הוא צריך לשום זבחים ועולות! אלא מטרת בית ה’ הזה הנזכר וציוויו, והענין שנקרא, “בית ה’“, הוא על עצם הכוונה והתכלית, כלומר, על מנת שעם ישראל יבואו למקום הזה, שבו ציוה עליהם הבורא, לעלות על נפשם ולרומם את שכלם, לזכור מי הוציא אותם ממצרים, ועשה להם הניסים הגדולים, והמופתים הפלאיים שלא נראו מעולם בשום מקום! ולכן קרא לבית המקדש, “בית ה’“, ולא שיש לו יתברך בית, חלילה וחס מלחשוב מחשבת הבל כזה על בוראינו! אלא שזה המקום נקרא, “בית שבו מכירים תודה לה’ אלהינו“.

ולכן הדגיש ואמר, “אל פני האדון ה'”. כלומר, מלך העולם – ה’ יתברך, אחד יחיד ומיוחד! וכמו שתרגם אונקלוס, “תלת זמנין בשתא יתחזון כל דכורך, קדם רבון עלמא יי“. ומתרגם אונקלוס את המילים, “פני האדון” – “לפני ריבון העולם“. ובכך זוכה אונקלוס תמיד כדרכו, להרחיק ממחשבת הגשמה ודמות כלפיו יתעלה. והיה אונקלוס עליו השלום נאמן למסורת משה רבינו, ומאמין אמונה שלימה שהבורא יתברך אינו מתפעל, מתפעם, כועס, משתנה, עצב, שמח וכו’ וכו’ וכל כיוצא בזה כמו שביארנו.

ולכן, אונקלוס, על מנת להרחיק מן הגשמה, מתרגם, “ריש בכורי ארעך, תיתי לבית מקדשא דיי אלהך, לא תיכלון בשר בחלב”. ע”כ. ומתרגם את המילים, “תביא בית ה’ אלהיך” – “תביא לבית מקדש של ה’ אלהיך“.

ושוב אנו מוצאים את שכלו הישר ואת תרגומו הנפלא של ראש פרשני האמת, תרגום אונקלוס, שתרגם את כוונת התורה, והרחיק מן ההגשמה, שלא נעלה על דעתינו שיש לבורא יתברך בית חלילה וחס. ולכן קרא לבית ה’, בית המקדש. כלומר, “בית המקודש של הבורא“, ורצון הבורא יתעלה לומר, “בית המקודש לשמו יתברך“, כלומר, לרומם את המחשבה ואת ההבנה, שכל העולם הזה שלו הוא, והוא מנהל העולם, והוא הוציאנו ממצרים מבית עבדים, ולו היכולת והחוזק וכן על זו הדרך. וכן חז”ל עליהם השלום, דרכם לכנות בית ה’, בית המקדש, או בית הבחירה. וגם הם הרחיקו מן ההגשמה שיותר גרועה מן העבודה זרה בהחלט. וכמו שציוה להביא זבחים לבית המקדש, מנגד ציוה הבורא גם לכבד את בית המקדש, באומרו (דברים פרק כג פסוק יט פרשת כי תצא): “לֹא־תָבִיא֩ אֶתְנַ֨ן זוֹנָ֜ה וּמְחִ֣יר כֶּ֗לֶב בֵּ֛ית יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ לְכָל־נֶ֑דֶר כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ גַּם־שְׁנֵיהֶֽם“.

.

בית ה’ – בית המקדש – מצוותו – חשיבותו – והחובה לבנותו:

כתב רבינו הטהור (ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה כ): “והמצוה העשרים, היא, שצונו לבנות בית עבודה [=לכבודו יתברך]. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו [=לכבודו] יהיה ההליכה, והעליה לרגל, והקיבוץ [=התאספות אנשים] בכל שנה. כמו שיתבאר (מ”ע כז – ט לט מו נב – ד פג – ה ול”ת פט – צ קנו). והוא אמרו יתעלה (ר”פ תרומ’) “ועשו לי מקדש“.

ולשון ספרי (ראה יב י – יא וסנה’ כ ב) שלוש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך (מ’ קעג). ולבנות להם בית הבחירה. ולהכרית זרעו שלעמלק (מ’ קפח).

הנה התבאר שבנין בית הבחירה [היא] מצוה בפני עצמה. [=ולא תלויה במצוות אחרות]. וכבר בארנו (ריש שרש יב) שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש. וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק.

אמנם אמרו “במזבח” (ס”פ יתרו), “מזבח אדמה תעשה לי”, שייחשב בכתוב הזה שהוא מצוה בפני עצמה חוץ ממצות מקדש, הענין בו כמו שאספר לך. אולם פשטיה דקרא הנה הוא מדבר בשעת היתר הבמות שהיה מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו.

וכבר אמרו עליהם השלום, כי ענין זה, הוא שצוה לבנות מזבח, שיהיה [=זה המזבח] מחובר בארץ, ושלא יהיה נעתק [=יוצא ומתפרק] ומטלטל, כמו שהיה במדבר. והוא אמרם במכילתא דר’ ישמעאל בפירוש זה הפסוק, כשתכנס לארץ עשה לי מזבח המחובר באדמה.

וכאשר היה הדבר כן, הנה זה הציווי נוהג לדורות והוא מחלקי המקדש, רוצה לומר שיבנה מזבח מאבנים בהכרח. ובמכילת’ (ס”פ יתרו ור”פ אם כסף הוב’ במ’ מד וקצז) אמרו בפירוש אמרו יתעלה (שם) “ואם מזבח אבנים תעשה לי”, אמרו, רבי ישמעאל אומר, “כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה, אחד מהם [=שחובה ואינו רשות, מה שאמר בתורה], “ואם מזבח אבנים”. אמרו, “ואם מזבח אבנים”, חובה אתה אומר, חובה או אינו אלא רשות, תלמוד לומר אבנים שלמות תבנה את מזבח י”י אלהיך. וכבר התבארו דיני מצוה זו בכללה, כלומר בנין המקדש ותבניתו, ובנין המזבח ודינו, במסכתא מחוברת לזה והיא מסכת מדות. וכן התבאר תבנית המנורה והשלחן ומזבח הזהב ומקומם בהיכל בגמר מנחות (כח – ט א, צו – ט ב) ויומא (לג ב)”. ע”כ.

ומבואר מדבריו של רבינו, שמצות בנין בית הבחירה/בית המקדש, היא מצוה בפני עצמה, וחובה להעמיד בית שבו אנו עושים את עבודתינו כפי שציוה הבורא יתברך בתורתו, ואין מצוה זו תלויה בשום מצוה אחרת.

.

כיון שנבנה בית המקדש נאסרו כל המקומות בעולם בהקרבה:

וכן כתב רבינו (רמב”ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה א – ג): “מצות עשה לעשות בית ליי’ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה. שנאמר, “ועשו לי מקדש”, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה, שנאמר, “כי לא באתם עד עתה” וגו’.

כיון שנכנסו לארץ, העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו, ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה, ושס”ט שנה עמד משכן שילה וכשמת עלי, חרב, ובאו לנוב, ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב, ובאו לגבעון ובנו שם מקדש, ומגבעון באו לבית העולמים, וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה.

כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית ליי ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר, “ויאמר דויד זה הוא בית יי’ האלהים, וזה מזבח לעולה לישראל, ואומר זאת מנוחתי עדי עד”. ע”כ.

.

המטרה של בית המקדש וכליו – על פי רבינו הטהור הרמב”ם:

כתב רבינו הטהור הרמב”ם בספרו הגדול מורה הנבוכים (חלק ג פרק מה): “המצות אשר כלל אותם הכלל העשירי, הם אשר ספרנום בהלכות בית הבחירה והלכות כלי המקדש והעובדים בו והלכות ביאת המקדש, וכבר הגדנו תועלת זה הכלל על דרך כלל.

וידוע, שעובדי עבודה זרה, היו מכוונים לבנות היכליהן ולהעמיד צלמיהם במקום הגבוה שימצא שם על ההרים הרמים. ולזה בחר אברהם אבינו עליו השלום [דווקא את] הר המוריה, בהיותו הגבוה שבהרים אשר שם. [=כלומר, מכיון שעובדי עבודה זרה היו רוצים לשבח את צלמיהם המאוסים, ועשו זאת על ידי השמת הצלמים במקום גבוה המורה על שליטה וחוזק. לכן, הסיבה שבחר אברהם אבינו דווקא הר גבוה יותר מכולם, לא מפני שכאשר יעבדו את הבורא הזה במקום גבוה כוחו יתחזק יותר חלילה. אלא רק מפני שרצה אברהם אבינו לבטל את דעותיהם המופסדות, כלומר, להורות שהאל יתברך הוא מרומם על הכל, בחר בהר הגבוה מכולם], ופרסם שם ביחוד ה’.

וייחד המערב, שקודש הקדשים במערב. והוא ענין אמרם “שכינה במערב“. ובארו רבותינו ז”ל בגמרא יומא, שאברהם אבינו ייחד המערב, ר”ל “בית קודש הקודשים”. וסבת זה אצלי [=רבינו מבאר שהסיבה שאברהם אבינו בחר דווקא בצד מערב שיהיה בו קודש הקודשים, לא מפני שיש מקום חלילה לה’ יתברך במערב, ושהמקום במערב הוא יותר ראוי מצד אחר חלילה. אלא רבינו מסביר ואומר], שמפני שהיה הדעת מפורסם אז בעולם עבודת השמש ושהוא האלוה, אין ספק שבני אדם היו כולם פונים ל[השתחוות ל]-מזרח, מפני זה פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה, ר”ל במקדש, עד שישים אחוריו לשמש [על מנת לבטל מבני אדם, את מחשבת עובדי אלילים הנמאסת].

הלא תראה [את עם] ישראל, בעת כופרם [=כאשר כפרו בבורא בסכלותם], ושובם [=וכאשר חזרו ושבו בטפשותם] לדעות הקודמות הרעות ההם [של אמונות הצאבה, וכל האמונות שנלחם בהם אברהם אבינו], מה עשו? אחוריהם [הפנו] אל היכל ה’ [יתברך], ופניהם קדמה [לצד מזרח], והם משתחוים קדמה לשמש. והבן זאת הפליאה.

… וידוע שהאנשים ההם [=עובדי עבודה זרה הנזכרים], היו בונים היכלות [=בתי מקדשות של עבודה זרה, היו בונים אותו] לכוכבים, והיו משימים בהיכל ההוא [=בבית המקדש של העבודה זרה, היו משימים]  הצורה שהיו מסכימים לעובדה, ר”ל צורה מיוחסת לכוכב אחד או לגלגל אחד.

ו[לכן] ציוונו אנחנו [=מפאת סיבה זו, ציוונו הוא יתעלה שמו] שנבנה היכל לשמו יתעלה, ונשים בו הארון שיש בו שני לוחות אבנים, שבהן [=כתוב] “אנכי“, ו[כתוב], “לא יהיה לך“. [=שהרי זה עיקר תכלית כל מטרת התורה, להרחיק מן העבודה זרה ומחשבות מינות כלפיו יתעלה].

וכבר נודע שפנת [=שענין] אמונת הנבואה, קודמת לאמונת התורה. ש[דבר פשוט הוא], אם אין נביא, אין תורה. והנביא לא תבואהו הנבואה רק [=אלא רק] באמצעות מלאך. [כמו שנאמר], “ויקרא מלאך ה'”. “ויאמר לה מלאך ה'”. וזה הרבה מלספור. עד שמשה רבינו, תחלת נבואתו היה במלאך, [כמו שנאמר], “וירא אליו מלאך ה’ בלבת אש”. הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים, קודמת לאמונת הנבואה. ואמונת הנבואה, קודמת לאמונת התורה.

וכאשר סכלו [=נהיו טפשים וסכלים] אנשי הצאב”ה [=בענין] מציאות ה’ יתעלה, וחשבו שהנמצא הקדמון אשר לא ישיגהו העדר כלל, הוא הגלגל וכוכביו [=חשבו שהבורא הוא השמש וכוכביו. כמו שחושבים מכשפי האופל הארורים בעניני הספירות, ומעלילים עלילות כלפי הבורא, ועשו אותו אלהים רבים ימחה שמם. כן אנשי הצאב”ה], ו[חשבו] שכוחות שופעות ממנו על הצלמים וקצת האילנות, רצוני לומר האשרות, חשבו שהצלמים והאילנות הם אשר ישימו דברי הנבואה בפי הנביאים וידברו עמם בחזון, ויודיעו אותם מה שיועיל ומה שיזיק. כמו שבארתי לך מדעתם בנביאי הבעל ובנביאי האשרה.

וכאשר התבאר האמת לחכמים, ונודע במופת שיש נמצא שאינו גוף, ולא כח בגוף [=אין לו התפעלות כמו הגופים, ולא הרגשים כמו הגופים], והוא האל האמיתי [=שברא העולם], ו[ולא רק שהוא האל האמיתי וברא העולם, אלא חכמים הבינו בדעתם] שהוא אחד [=אינו מתחלק שום חילוק בעולם, אחד יחיד ומיוחד הוא יתברך], ושיש ג”כ נמצאות אחרות [=מלאכים] נבדלות שאינם גופות, והוא ששפע עליהם טובו ואורו יתעלה, והם המלאכים כמו שבארנו, ואלו הנמצאות כולם הם זולת הגלגל וכוכביו, נודע [אז] באמת, שהמלאכים ההם הם אשר ישימו אמת בפי הנביאים, לא הצלמים והאשרות.

הנה התבאר במה שהקדמנוהו, שאמונת מציאות המלאכים, נמשך אחר אמונת מציאות השם, ובהן תתכן [=ומהם הבורא העביר] הנבואה והתורה. ולחזוק [=ובשביל לחזק] אמונת זאת הפינה [=שהבורא יתברך הוא בלבד מנהיג המלאכים, והם אלו שהעבירו התורה למשה רבינו על ידי מראה הנבואה, בשביל ולמען דבר זה], צוה השם יתברך לעשות על הארון, צורת שני מלאכים, לקיים [ענין] מציאות המלאכים באמונת [=בלב] ההמון. [ולא עשה דבר זה להורות שבני אדם צריכים למלאכים חלילה, אלא מפני שידיעת דבר זה הוא הכרחי להאמין בתורה אשר באה בנבואה ו]-אשר הוא דעת אמתי שני, לאמונת מציאות השם. והוא התחלה לנבואה ולתורה, ומבטל עבודה זרה כמו שבארנו. [=כלומר, רבינו מסביר כאן דבר נפלא, והוא, שענין הידיעה וההבנה בלב האדם, שהמלאכים הינם קיימים, והם שליחים על מנת לעשות רצונו יתברך, אשר אין להם בחירה בוודאי. ענין זה הוא סעיף גדול להאמין בבורא יתברך יתעלה שמו.

כי כאשר יאמין האדם שהמלאכים קיימים, והם שלוחיו יתברך, והם רבים ולא אחד, הרי בהכרח כי הוא אחד והוא הבורא שלהם, והכל כפוף אליו בהחלט, ובסעיף זה, יאמין כי גם התורה אמת היא, כי אם המלאכים הם אמת, בוודאי כי הנבואה היא אמת, שאין הנבואה נראית לנביא, אלא על ידי מלאך, ובהכרח נביא אמת גם דבריו הם אמת, כי לא דיבר מפיו וליבו, אלא מאת ה’ הגיע אליו זאת על ידי המלאכים עושי דברו. כמו שאמר משה הנביא (במדבר פרק טז פסוק כח פרשת קרח): “וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־יְיָ֣ שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי“.

ונמצא כי ידיעת מציאות המלאכים, כלומר, ידיעת המחשבה בלב האדם שקיימים מלאכים והם עושי רצון ה’ יתעלה, הוא סעיף המרחיק מן העבודה זרה בהכרח, כי בידיעת דבר זה ידע האדם, שהאל יתברך הוא אחד, והוא הדיין, והוא השופט, והוא הדן דין אמת, וכולם כפופים אליו בלבד].

ואילו היתה צורה אחת [=על הארון], רצוני לומר [=אילו היתה] צורת כרוב אחד [=על הארון], היה בו הטעאה [=היה דבר זה מסוגל להטעות את לב הבריות] גם כן, [ומדוע? מפני] שהיו חושבין שהיא צורת האל הנעבד, כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה. [=ואז היה בו הטעיה לבריות, שהיו חושבים את האל יתברך גשמי בצד מה. ואם הינו גשמי בוודאי כי הוא מופסד, וזה בוודאי מחשבת סכלות ללא ספק]. או שהמלאך הוא איש אחד גם כן. והיה מביא [דבר זה, כלומר הטעיה זו, היתה מביאה] לקצת [אמונת מאמיני ה]-שניות [הסכלים. ופירוש אמונת השניות, הוא עצם המחשבה שיש כח לעוד ישות/מלאך להנהיג את זה העולם, ואפילו מעט מן המעט. ובהכרח אם חלילה יש שני לבורא בכוחו, או שקיבל מעט מכוחו של הבורא בצד מה, ויש ביכולתו להיטיב או להזיק אפילו במעט, הרי בהכרח שגם אותו צריך לעבוד בצד מה! וכל זה אינו בוודאי. וזו מחשבת הסכלות של מכשפי האופל המזידים הארורים מפי הגבורה, שמטרת כתיבת ספר הזוהר היתה על מנת להסית את עם ישראל לעבוד עבודה זרה ולחשוב מחשבת מינות כלפי הבורא יתברך].

וכאשר עשה שני כרובים עם ביאור [=כלומר, כאשר ציוה ה’ לעשות שני כרובים, עם הטמעה והבהרה במה שאמר], “ה’ אלהינו ה’ אחד” [=ואחר שאמר ה’ יתברך בתורתו והודיע דבר זה, כבר אין מקום לטעות בענינו יתברך, כי אחר שאמר, שהבורא הוא אחד יחיד], יתבאר קיום הדעת במציאות המלאכים, ושהם רבים. [=ואם הם רבים, בהכרח כי האחד היחיד ה’ אלהינו הוא היוצר אותם, והם מונהגים ומנוהלים תחת הנהגתו יתברך]. והיה הענין בטוח מתעות בהם בני אדם שיחשבו שהם אלוה. אחר שהשם אחד והוא ברא אלו הרבים.

.

השמת מנורה בבית המקדש – הטעם:

ואחר כן הושמה מנורה לפניו, לכבוד ולתפארת לבית, כי הבית שדולק בו הנר תמיד הנסתר בפרוכת יש לו בנפש מעלה גדולה, וכבר ידעת חזוק התורה באמונת גדולת המקדש ויראתו, עד שיגיע לאדם מדת הענוה והחמלה ורכות הלבב כשיראהו, ואמר, “מקדשי תיראו”, וסמכו בשמירת שבת לחזק יראת המקדש, והצורך למזבח הקטורת ומזבח העולה וכליהם מבואר. אבל השולחן והיות עליו הלחם תמיד, לא אדע בו סיבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום.

.

לא תניף עליהם ברזל – האיסור לבנות מזבח מאבן גזית:

אבל האזהרה מהיות אבני המזבח גזית שלא יניף עליהם ברזל. [=כמו שאמר (שמות פרק כ פסוק כב פרשת יתרו): “וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ”]. כבר ידעת הסיבה שנתנו בו באמרם אינו דין שיונף המקצר על המאריך, וזה טוב על צד הדרשות כמו שזכרנו, והסבה בו מבוארת, וזה שעובדי עבודה זרה, היו בונים מזבחותיהם באבני גזית, והזהיר מהדמות בהם. [=כלומר, רק את המזבח בלבד הזהיר ה’ לא לבנות מאבני גזית. אמנם את בית הבחירה כולו, ניתן לבנות מאבני גזית. המושג גזית מתאר סוג מיוחד של אבני בניין – אבנים גזוזות, חתוכות ומסותתות היטב, מהשורש גזז (מצודות על מלכים א ה לא). אבנים אלו נחשבו מפוארות ומהודרות, ושימשו לבניית בנייני פאר. הבניין הראשון שמסופר עליו שנבנה מאבני גזית היה בית המקדש שבנה שלמה המלך].

.

הטעם למזבח אדמה דווקא:

ו[ומה שציוה ה’] שיהיה המזבח [מחובר] מאדמה, [ציוה כן על מנת] לברוח מהדמות בהם, אמר, “מזבח אדמה תעשה לי”, ואם א”א עשותו מבלתי אבנים יהיו בצורתם הטבעית, לא יחצבו, כמו שהזהיר מאבן משכית, ומנטוע כל עץ אצל מזבח ה’. והכוונה כולה אחת, והוא שלא נעבוד ה’, כדמות עבודתם החלוקות אשר היו עושין אותה לנעבדיהם.

.

ציווי לכהנים לעשות מכנסים – והאיסור לעלות במדרגות:

ועל זה הענין הזהיר בכלל, ואמר, “איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני“, רצה לומר, שלא יעשו כן לה’, לסבה אשר אמר, “כי כל תועבת השם אשר שנא עשו לאלהיהם“. וכבר ידעת פרסום עבודת פעור בזמנים ההם, אשר היתה בגלוי הערוה, מפני זה צוה הכהנים לעשות מכנסים לכסות בשר ערוה בעת העבודה, ושלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות אשר לא תגלה ערותך עליו.

ואמנם היות השמירה והסבוב סביב למקדש תמיד, הוא לכבד אותו ולפארו ושלא יהרסו הסכלים גם כן והטמאים אליו ולא בעת האנינות וכל מי שלא רחץ גופו כמו שיתבאר.

ומכלל הדברים המביאים להגדיל המקדש ולפארו עד שיגיע לנו יראה ממנו, שלא יבא אליו לא שכור ולא טמא ולא מי שלא רחץ ראשו רצוני לומר פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו, ולהגדיל הבית עוד הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו הכהנים והלוים, וצוה להלביש הכהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים בגדי קדש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום וכו'”. ע”כ דבריו של רבינו, עיין שם לעוד דברים שכתב בנושא.

.

בית המקדש לא ירד מן השמים – הזיה רעה וקשה:

הנה רבים נטמעו בהזיה קשה מאוד, ואף אנחנו הלכנו בצעירותינו במחשבה זו, לפני שנודע לנו על ענין שקר הזוהר הטמא. והזיה קשה זו, היא עצם המחשבה בענין בית הבחירה, והוא שחושבים רוב בני ישראל, שבית המקדש פתאום ירד כולו בנוי מן השמים, ומעלים בדעתם, כי יש דמויות פורחות בשמים שבונים היכלות ומקדשות. וכל אלו המחשבות בליבות בני אדם, בשביל אנשי דתינו בעלי התלמוד והמשנה, כל זה מחשבת הבל הבלים וצחוק גדול.

ובנין בית הבחירה השלישי הוא “בית המקדש”, צריך להבנות רק על ידי בני אדם כפי שעשו בבית ראשון. אלא שמשמע מתוך דברי רבינו, שרק כאשר תחזור המלכות, וימשח מלך, ותחזור מלכות בית דוד ליושנה על ידי אותה “משיחה”, אז יהיה ניתן לבנות את בית המקדש. כלומר, אע”פ שלמדנו לעיל, שבנין בית הבחירה היא מצוה בפני עצמה, ואינה תלויה בשום דבר, אמנם הנראה מתוך דברי רבינו, כי רבינו סובר, שאע”פ שזו מצוה בפני עצמה, אינה יכולה להעשות ולהתקיים אלא על ידי “מלך”, וחייב להיות מלך שנמלך במשיחה, ורק אז בונה המקדש ומקבץ נדחי עמו ישראל.

וכמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות מלכים פרק יא הלכה א): “המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה, וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה’ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו’ אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו’ והביאך ה’.

ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים, אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשו, ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח, ומחץ פאתי מואב זה דוד, וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל, וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים, והיה אדום ירשה זה דוד, שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו’, והיה ירשה וגו’ זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'”. ע”כ.

ורבינו כותב עוד תנאי שאפשר לשער על אדם מסויים שהינו מלך המשיח, וכה דבריו (רמב”ם הלכות מלכים פרק יא הלכה ד): “ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדתה, וילחם מלחמות ה’, הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים שנאמר ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד.

אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו. וכי יש מכשול גדול מזה. שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותן. וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה’.

אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד. שנאמר, “כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד”. כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה, אלו אומרים, מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות, ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום”. ע”כ.

עד כאן ביארנו, את החשיבות של בית המקדש, ענינו, קדושתו, וכן ביארנו המון יסודות בעניני יחוד ה’ יתעלה והרחקת הגשמות ממנו. וכעת אחר הבנה זו, נוכל במאמרים הבאים לעמוד היטב על תקנות חז”ל לאחר חורבן בית המקדש, אלא שבמאמר הבא בחלק ב’, אבאר את עניני חורבן בתי המקדש, הן הראשון והן השני.

ממני חן שאולוב ספרדי טהור.