** ** **
“אז איך ראינו במציאות “ניסים” ו-“נפלאות”?”

ד) הנה מוכרח אני לתת הקדמה חשובה מאוד לפני שהקורא יכנס, יקרא, ויפנים, כמה רב וגדול היה השקר שגדלנו עליו כל השנים. אמנם, עם כל אמיתות הדברים והראיות החותכות מן התנ”ך, מן המשנה, ומן התלמוד. עדיין יקשה הדבר להמון בני אדם, ובפרט אנשים שראו בעיניהם לפי עניות דעתם, “ניסים” – “נפלאות” – “אותות” – “הזזת גרמי השמים” – “ידיעת הדברים שבסתר” – וכן על זאת הדרך. ולכן, כאשר יתברר ויתלבן לאדם האמת שבפסוקי התורה ובמסורת חז”ל, ישאר נבוך מאוד, שהרי הוא בעצמו ראה הדברים בעיניו, והם ההיפך הגמור לכאורה.

וראשית כל בכדי לסדר את הראש והשכל של אותם החפצים לאמת, יש לציין שגם אני בתחילת התעוררותי לאמת, הוקשה לי דבר אחד ממה שכתב הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה טו – טז): וז”ל: “המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים … ודברים האלו כולן, דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן. שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו’.

כל המאמין בדברים האלו, וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת, ודבר חכמה [הם], אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה’ אלהיך”. ע”כ.

כלומר, הרמב”ם בעצם מסביר, לא רק שאסור לעשות כישופים, אלא “כישופים” זה דבר שקר גמור, ואינם פועלים מהומה! ויוצא, שכישופים זה מין ממיני עבודה זרה, וכל מי שעושה “הסרת כישופים”, הרי הוא כופר בכל התורה כולה. ומדוע? מפני שהמאמין בעבודה זרה, כאילו עבד עבודה זרה וכפר בכל התורה. וגם אני הלכתי בדרך זו, שהייתי מעלה על דעתי שהכישופים יש בהם ממש, אלא שפועלים רק על מי שנוטה אחריהם. אבל זה אינו, כמו ששקר הוא שקר מפני שהוא ההיפך מן האמת, כך הכישופים הם שקר גמור ואין בהם כלום ושום דבר!

וכן כתב רבינו המאירי בבית הבחירה על התלמוד (בבלי סנהדרין צ.): “והלוחש על המכה, ר”ל שמרפא בלחישות ומיני כשפים, ואף על פי שהם דברים המוניים [משובשים של עמי ארצות, ובוודאי] אין קפידא כל כך בהם [כלומר שלא פועלים מהומה], פירשוה בגמ’ ברוקק ואומר על רקיקתו דברי תורה, כגון, “כל המחלה אשר שמתי במצרים”, וזהו בזיון התורה בכללה וכו’, שאלו היו הלחישות נעשות בכשפים כבר הם ממיני ע”ז ולא הוצרכו לשנותה, והתבאר במקום אחר שהקורא על התינוק שלא יבעת או שמניח עליו ספר תורה או תפילין בשביל שיישן או שיתרפא, לא דיו שהוא בכלל חברים ומלחשים ומכחשים, אלא שהם בכלל כופרים בתורה שאין התורה רפואה לגוף אלא לנפש, אבל הבריא שאומר פסוקים להגן על עצמו בזכות קריאתם ולהנצל בכך מן הפגעים הרי זה כדרך תפלה ומותר”. ע”כ. ויותר ברור מזה אין!

ונאמר (ויקרא פרק יט פסוק ד פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם“. וכן נאמר (ויקרא פרק יט פסוק לא פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם”. ואמר התרגום ירושלמי, “לא תִסטו אחרי שואלי בידין [משביעים, מכשפים, נביאי שקר] ומעלה זכורו [דורש למתים] ומבקשי עצם ידוע, ולא תבקשו להִטמא בהם אני יי אלהיכם”.

ופירש האבן עזרא, האבת מגזרת, הִנֵּֽה־בִטְנִ֗י כְּיַ֥יִן לֹא־יִפָּתֵ֑חַ כְּאֹב֥וֹת חֲ֝דָשִׁ֗ים יִבָּקֵֽע”. (איוב לב, יט), כי הם עיקר זאת האומנות. והידענים מגזרת דעת, שיבקשו לדעת העתידות. וריקי מוח אמרו, לולי שהאובות אמת, גם כן דרך הכשוף, לא אסרם הכתוב [כלומר שאומרים בדעתם הריקה, שהבורא לא היה אוסר דבר שלא פועל כלום, ובוודאי הכישוף יש בו ממש, וכן המעלה אוב]. ואני אומר הפך דבריהם, כי הכתוב לא אסר האמת, רק השקר, והעד, [האמת לדברינו הם] האלילים והפסילים [והם בוודאי שקר גמור, כי אין אלהים אחרים, וכך בדיוק הכישופים!]. ולולי שאין רצוני להאריך, הייתי מבאר דבר בעלת אוב בראיות גמורות. וטעם אני ה’ אלהיכם – שלא תבקשו כי אם השם לבדו, והנה הזכיר לטמאה, כי נפש הפונה והמבקשת טמאה היא, כי איננה דבקה בשם. ע”כ.

אמנם מה נעשה עם מה שכתוב (שמות פרק ז פסוק י – יג פרשת וארא): “וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין: וַיִּקְרָא֙ גַּם־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן: וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם: וַיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽה”. והנה מפורש לכאורה, שפרעה קרא לחכמים ולמכשפים, וגם הם עשו בלהטיהם כן, והשליכו איש מטהו ונעשה לנחש! והרי לכאורה יש במעשיהם ממש. ואיך יחלוק הרמב”ם על תורה מפורשת לכאורה?

אלא אחר המחשבה וההתבוננות, בוודאי שצדקו דברי הרמב”ם, כי אין כח אחר מלבדו יתברך. ואמת כי אין במעשיהם שום דבר והכל הבל, והכל הוא בגזירת ה’, או על מנת להגדיל את הנס המעותד לבוא. או על מנת להכשיל ולנסות את הרואים כן, שייחסו חשיבות לכוחות אחרים.

וכן כתב הרב החשוב רבינו יעקב אנטולי בספר מלמד התלמידים (פרשת צו): “ואפשר לומר, [שמה שאמר] “שבעבור זה“, הוא כמו, “ולמה זה“, כלומר, הגד לבנך, למה אתה עושה פסח מצה ומרור. כמו שאמר רבן גמליאל. והכל עולה לענין אחד. כי המכוון [בחג הפסח] הוא סיפור הנפלאות כמו שאמרנו, [בכדי] להעמיד האמונה, כי בגאולה ההיא [אשר היתה במצרים] הראה השם על ידי משה, כי [רק] לו [יתברך] הממשלה בשמים ובארץ … ולפי שפרעה נמשל מקדם לתנין הרובץ בתוך יאוריו לפי גאותו על היאור הטוב אשר במצרים, הראה לו [ה’ יתברך על ידי משה רבינו], תחלה המופת במטה, אשר נהפך לנחש [לתנין], ואחר [כן], שב [להיות, שוב] מטה, [כל זה על מנת] להודיע שממשלתו מקרית ו[לא פועלת כלום, כי עם בחפצו יתברך, ובוודאי] לא תעמוד [ממשלתו, ואין שום דבר במעשי ההבל שלהם]. גם מטה אהרן בלע מטות החרטומים, להודיע כי אין מעשיהם כמעשיו, כי הם היו עושים בלהט [שהיו מאמינים במעשי כישוף, ומה שפעם הדבר, הכל בשביל להגדיל הנס], ו[אמנם אהרן], הוא היה עושה בדבר ה’ … ו[אם תשאל וכי מעשיהם מועילים בכלל? הרי אין בכישופים כלום ושום דבר! אלא] לפי שרצה השם להקשות לב פרעה ולב עבדיו לגדל עונשם, צוה נביאו לעשות מופתים, בדרך שתפול בו [בפרעה ובעבדיו] תעיה, לומר שהיה עושה אותם [כאילו דבריו פועלים] בדרך להט”. ע”כ.

והנה כבר מדבריו אלו קבלנו תשובות להמון קושיות שיפלו אצל בני אדם לאחר קריאת זה המאמר. ובעצם מסביר רבינו יעקב אנטולי, שמה שראו בני אדם כמה בני אדם עושים ניסים, פלאות ונפלאות, דבר זה לא מעיד על צדקותם או על יושרם בדרך תורת אמת. אלא דבר זה בא להכשיל את אותם שנכשלו ועשו בני אדם לאלוה, והאמת היא, כי ה’ יתברך הוא זה שעושה את ה-“ניסים” הללו, וכל זה על מנת להקשות את לב הטועים המעריצים בשר ודם. או שדבר זה יבוא בניסיון לנו, אם ננטוש את דברי התורה המפורשים בעבור מעשה “ניסים”? והאם נמיר את ה’ אלהינו בעבור “אות ומופת” שראינו?

ולכן ידע כל קורא מאמר זה, אם לאחר שתקרא את הדברים, עדיין תתעקש לומר שהמציאות שראית נוגדת את הכתובים המפורשים ותסתפק בדעתך באמיתת דברי התורה או חז”ל הטהורים, הרי הינך מין ארור ואפיקורוס גמור, הנותן דופי בדברי תורה ובמשנת חז”ל.

ולכן המובן מדבריו של רבינו יעקב אנטולי, שאין במעשה הכשפים שום דבר והכל הבל הבלים. אלא מכיון שרצה ה’ יתברך להראות לפרעה שממשלתו מקרית ובד בבד להקשות את ליבו, אמר למשה רבינו שיזרוק המטה ויהפוך לנחש, וכן הם עשו, ונהפך המטה שלהם בגזירת ה’ יתברך לנחש, ולהם זה היה נראה כאילו בלהט הדברים נעשים, כלומר בכישוף. ולא שיש במעשיהם ממש. וההוראה הגדולה ביותר לכך, הוא שהמטה של משה בלע את הנחשים אשר להם. להורות, שאין במעשיהם כלום, אלא הכל הוא בגזירת ה’ יתברך. והכל היה על מנת להקשות את לב פרעה. שיחשוב בדעתו שיש כח בלהטיהם.

וכבר ציוונו בתורתו תורת אמת, הזהיר ואמר (דברים פרק יג פסוק א – ו פרשת ראה): “אֵ֣ת כָּל־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ: פ כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם: לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: אַחֲרֵ֨י יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן: וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָה עַל־יְהֹוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ”.

והנה ודאי ופשוט מדברי הפסוקים הללו, שה’ יתברך מודיע הודעה חשובה לבניו, שאם יבוא נביא שקר ויוסיף על התורה או יגרע ממנה, הן בכתובים והן בפירושים כמו שנבאר בהמשך המאמר הזה. תדע לך, כי כל מה שאמר הוא שקר גמור ומצוה להשמידו! ואם תקשה, הרי הוא עושה אותות ומופתים, וכל מה שהוא מברך ואומר לאחרים, זה קורה, כמו שאומרים הרבה בני אדם בדורינו מעשים שראו בעיניהם. על זה אמר ה’ יתברך, “וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת … לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם”.

כלומר, מודיע הבורא יתברך ואומר, הוא יעשה אותות, הוא יעשה מופתים, ולא בגלל שיש כח בידו, אלא אני עושה ונותן לכל זה לקרות, והכל בשביל לנסות אתכם עם ישראל, האם תלכו אחר השקר או תלכו אחר ה’ אלהים אמת. ולפיכך כל האותות והמופתים שעושה נביא השקר, אינו עושה כי יש לו כח לעשות, אלא מכיון שהנביא הזה הולך בדרך רעה, ה’ יתברך מכשילו לעשות אותות ומופתים לפי דעתו המשובשת, ובכך רוצה לנסות את עם ישראל, האם ילכו אחר אותות ומופתים, או שיאמינו רק בתורתו!

וכתב רש”י, “ונתן אליך אות – [בגרמים אשר נמצאים] בשמים, כענין שנאמר בגדעון (שופטים ו, יז) ועשית לי אות, ואומר (שם ו, לט) יהי נא חורב אל הגזה וגו’. או מופת – בארץ, אף על פי כן לא תשמע לו. ואם תאמר מפני מה נותן לו הקדוש ברוך הוא ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם”. ע”כ. והנה פשוט לרש”י, שאין ביד נביא השקר או כל רב אחר בדור זה או בדורות עברו כח לשום דבר בעולם. ואף אם ראינו שהיה אחד כזה, לא בא האות הזה מכוחו, אלא כל זה בא על מנת להעמיד אותנו היהודים בניסיון, האם בעבור כך נאמין לדברי השקר והמינות שלו, או לא.

וכתב הרא”ש, “וא”ת הואיל וסופו לקלקל, למה עשאו הקדוש ברוך הוא נביא פן יטעה את בניו? לכך כתיב, “כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם”, וכ”ש שאין לו לשמוע לאותם הנביאים הנעשים מתחלתם ע”י כשפים“.

וכתב בספר בכור שור, “ובא האות והמופת … לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. שאפילו העמיד לך חמה בחצי הרקיע כיהושע [י, יג] לא תשמע אליו. רבי יוסי הגלילי אומר: הגיעה תורה לסוף דעתה של עבודה־זרה, לפיכך נתנה לה ממשלה (ספרי כאן ריש סימן פד, וסנהדרין צ, א) כלומר: הגיעה לסוף דעתם של־בריות של עבודה־זרה, לידע ולנסות אותם אם לבם שלם עם הקב”ה שלא יוכל שום אדם לפתותם, ולפיכך פעמים שהקב”ה מקיים דברי נביאי־הבעל והע”א, לנסות הם את יראיו, כדכתיב, “כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים”, לא יוכל שום־דבר להפרידכם מאחרי־השם”. ע”כ.

ומצאנו לאבן עזרא שכתב, “וטעם כי מנסה – בעבור שעזבו, ולא המיתו. ונסיון השם להראות צדקת המנוסה”. והנה דברי האבן עזרא הללו צריכים ביאור. מסביר האבן עזרא, מדוע בכלל ה’ יתברך מנסה את בני אדם בניסיון כה קשה? אלא מפרש אומר, מכיון שבתחילה התפתו בני אדם לדברי שקר, וקיבלו דברי השקרנים ההורסים את דבר ה’, ולא דחו דבריהם והשמידום, לכן ה’ יתברך מעמיד אותם בניסיון מפעם לפעם יותר ויותר קשה, ומביא אותות ונסים כביכול ביד “רבנים”, וביד “קדושים”, וכביכול ברכותיהם עוזרות ועושות נסים, ולא בגלל שהם צדיקים וטהורים, אלא כל זה בעבור שהלכו בני אדם אחר השקר של מוצאי תורה במערות, וכעת המבחן שלהם הוא, האם ידחו את המציאות שהם רואים ויאמינו לתורת משה, או שילכו אחר המציאות ויאמינו באותות של נביאי בעל שבאו על מנת לנסותם.

ואחר המחשבה והעיון, לפי דעתי הדין נותן לכך, כלומר, אם הנביא או הרב המדומיין שהורס את תורת משה אמת, לא היה “עושה” אות ומופת בדרכו הרעה, לא היה זה בכלל ניסיון לבני ישראל, כי לא היו מחזיקים ממנו מהומה, ולא היו עומדים כלל בניסיון. אולם אחר שרואים הם כי ה-“קדושים” הללו פועלי “ישועות”, כעת יבוא להם הניסיון, האם להאמין באותות ומופתים, או להאמין בתורת ה’. ובכך גם מכשיל ה’ יתברך לאותם “קדושים”, לחשוב שהולכים בדרך נכוחה, וכל זה מפני שעזבו את דרך ה’ ויחודו בתחילה. וכדוגמת פרעה בדיוק.

ולמה הדבר דומה? לבני אדם שהולכים בדרך רשע, מחללים שבת, עובדים עבודה זרה, ועושים כל הרעות שבעולם. וכפי הבטחת התורה, עליהם להיות מעונים, עניים, חולים ורצוצים. אולם רואים אנו בהיפך, שיש מן הרשעים שהם שלוי עולם והשיגו חיל, וכל בתיהם מלאים בטוב, ואין להם חולי אחד בחייהם. ומה יאמר האומר, מפני שרואה את המציאות שהינם שלווים ושמחים, דברי התורה הינם שקר? האם מפני כך יתן דופי בתורה? ודאי שלא. כל בר דעת ותינוק בן יומו מבין, שכל זה בא על מנת לנסות אותנו. וכבר האריך בזה רבינו בחיי בן פקודה החכם השלם בספרו חובות הלבבות שער הבטחון פרק ג’ בהקדמה החמשית.

וכתב רבינו המאירי בבית הבחירה בפירושו לתלמוד (בבלי סנהדרין צ:): “נביא שהוחזק, שצוה מכח נבואתו לעבור על איזה דבר מצוה מדברי תורה או מן התלמוד, יש צדדים שאנו חייבים להאמין בו, ויש צדדים שאנו צריכים שלא להאמינו ולהכחיש את נבואתו. וכיצד הוא הדין בענינים אלו?

כל שצוה לשנות דבר אחד לעולם, כגון שהתנבא שאין החמץ אסור בפסח [או כמו קהילות מסויימות שאומרים שאין צורך לישון בסוכה, כי יש שם “אורות גבוהים” המסוגלים להזיק את האדם, וכיוצא בזה מדברי ההבל ויהבלו], הן דרך נבואה בעקירת אותה מצוה [שאמר שבאה לו נבואה מאת ה’ שכבר התבטלה זו המצוה שציוה משה רבינו עליה], הן דרך פירוש שהיא משל לדבר אחר [כלומר, לא אמר שה’ יתברך אמר לו שיבטל את המצוה, אבל הסביר שהמצוה אינה כפי שלימדונו בעלי המסורה, אלא הכל הוא על דרך המשל ואין חובה לעשותה ממש במציאות], או שלא ניתנה אלא לפי הזמן, [כלומר שהמצוה הזו שציוה ה’ יתברך על ידי משה נביאו היתה עד הזמן הזה], אפילו [אמר זה הנביא] בלאו אחד [מן התורה], או ב[מצוות] עשה אחד [אין שומעין לו].

או ש[אפילו לא הוסיף על המצוות ולא ביטלם, אלא] התנבא בתוספת מצוה על התורה שלא מדרך גדר או הוראת שעה או לקיום שאר מצות, אלא דרך נבואה חדשה וגזירה אלהית [שקיבל משמים, כמו שטוענים כמה בני אדם], אפילו עשה אותות עליונות [מופתים וניסים גמורים], כגון העמדת חמה וכיוצא באלו מה שאי אפשר חס ושלום, שאין ה’ מעמיד חמה לעוברי רצונו, אפילו הפליג [זה הנביא] בכמה מופתים, אין שומעין לו [לעולם מפני מופתיו], אלא מכחישין נבואתו אפי’ הוחזק [כנביא אמת], וממיתין אותו בחנק בלא שום פקפוק ומשוא פנים, שהרי בא להכחיש נבואת משה רבינו שנתנה לחק עולם בלא שנוי או תוספת או מגרעת, מלמד שאין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה, שהתורה נתנה בהסתפקות כללי לכל טבע ולכל מקום ולכל זמן. 

ולא סוף דבר בדברי תורה, אלא אף [אם הוסיף או גרע] בדברי סופרים, כגון שהתיר חמץ בשעה ששית, או אסרו בחמשית, שלא מתורת גדר, אפילו אמר שאין תחום שבת אלא באלפים ואחת, או שהוא באלפים חסר אחת, שהרי הוא מכחיש מה שנודע מפי הקבלה.

וזה שנאמר, “לא בשמים היא”, ונמצא בכל אלו מכחיש נבואתו של משה שנתפרסמה לנו בנבואה עולה על מדרגת כל נברא, ושנחלקה נבואתו מכל נבואות שבעולם בהרבה מדרגות גדולות כמו שהתבאר בספרי גדולי המחברים [הרמב”ם], ושלא נתלית האמנתנו בו באות ומופת, שכל אותותיו לא נעשו לראיה על נבואתו, אלא לצורך, אלא שנתלית האמנתנו בו לחדוש שלמותו עם היות עינינו רואות ואזנינו שומעות בפרסום כללי כאמרו, “בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם”, והרי בין האמנת ענינו להאמנת שאר נבואות, החלוק שיש בין הרואה את הדבר בעיניו, למי שאינו רואה את הדבר, אלא ששומעו מפי העד.

[ואם] צוה הנביא המוחזק, להוסיף או לגרוע או לעבור לפי שעה [קלה, ולא יפסוק כן לעולם], אם בהיתר ענין ע”ז הוא, אין שומעין לו כלל, אפילו צוה לעבוד ברגע זה ולבטלו לשעתו אפילו בלאוין שבו, ואפילו בעשה, כגון נתוץ מזבחותיו וגדוע אשריו, וכיוצא באלו.

ובכלל זה כל שיעשה דבר לכונת הריסת פנה מפנות הדת, כגון [שיקלקל ויהרוס בענין] מציאותו ואחדותו יתברך [כגון ענין ה-“ספירות” – ו-“הפרצופים”], והסתלק הגשמות ממנו וכדומים לאלו, וכל שעשה כן, הרי דינו כ[אותו אחד בדיוק] שלפניו צוה להוסיף או לגרוע, או לעבור בשאר מצות לפי שעה [ומכחישין נבואתו אפי’ הוחזק כנביא אמת, וממיתין אותו בחנק בלא שום פקפוק ומשוא פנים, שהרי בא להכחיש נבואת משה רבינו שנתנה לחק עולם בלא שנוי או תוספת או מגרעת].

ו[אם עשה] שלא לכונת הריסת פנה מפנות התורה על הדרך שביארנו, אלא לאיזה צורך, שומעין לו, והוא שאמרו, “אליו תשמעון”, אפילו אמר לעבור על דברי תורה [לשעה קלה לצורך], כגון אליהו בכרמל, שהקריב בחוץ להכחשת נביאי הבעל, וכן אלישע שאמר, “וכל עץ טוב הפילו”, אף על פי שהתורה אמרה, “לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן”, אפילו צוה בדרך זה לחלל שבת [לשעה קלה], שומעין לו. וכן כל כיוצא בזה.

כל מה שכתבנו בענינים אלו הוא בנביא המוחזק או בשהתחיל לעשות עצמו נביא בנתינת אות, אבל כל שלא הוחזק, ואינו עושה עצמו נביא בנתינת אות, אלא שבדברים בעלמא הוא אומר שהוא נביא, [אם אמר כן] בשאר מצות אין עושין בו כלום, ובע”ז דנין אותו כמסית או כמדיח לפי מה שהוא כשאר הדיוטות”. עכת”ל.

ונחתום הקדמה זו בדברי רבינו הטהור (משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט׳:ה׳): “בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר מִצְוֹת. אֲבָל בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וַאֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וְאָמַר שֶׁה’ צִוָּהוּ שֶׁתֵּעָבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַיּוֹם בִּלְבַד אוֹ בְּשָׁעָה זוֹ בִּלְבַד הֲרֵי זֶה דִּבֵּר סָרָה עַל ה’. וְעַל זֶה צִוָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (דברים יג ג) “וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת” (דברים יג ד) “לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא” (דברים יג ו) “כִּי דִּבֵּר סָרָה עַל ה’ אֱלֹהֵיכֶם”. שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּלְפִיכָךְ נֵדַע בְּוַדַּאי שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה בְּלָט וְכִשּׁוּף עָשָׂה וְיֵחָנֵק“.

והרי לך קורא נעים, מכל ההקדמה הברורה הזו, שמעתה אין לך להקשות, כיצד ראית מעשה נסים ונפלאות על ידי “צדיקים” או “קדושים” לפי דמיונך. כי הכל הוא בעבור הניסיון.

** ** **
“העקשן הנבוך שמסרב להודות”

והנה כעת, אחר כל מה שראינו במאמרים הקודמים, והוכחנו במפורשות, שאין אדם שידע או יודע מחשבת הלב של אדם אחר מלבד הבורא יתברך. לאחר הבנה זו, יש אחד, עקשן נבוך, שמסרב לקבל את האמת ממי שאמרה, וגרוע מכל ירא הוא מן האמת. ודן עימי בנושא החקירה אשר עשיתי ושלחתי לו את התשובה, ולאחר דיון ארוך בינינו, שלח לי דבר מסוים, שלכאורה נראה, שאכן היה אדם כזה בעולם שיודע מחשבות לב האדם. ואלו הם דבריו: “אני לא סותר שאדם לא יודע [מחשבות הלב]. אבל הקב”ה יכול לתת. כמו שנבוכדנצר רצה שיבוא מישהו, ויגיד לו מה החלום שחלם, ומה הפתרון! והשם יתברך נתן לדניאל לדעת”. ע”כ תשובתו של העקשן הנבוך.

תשובת ר’ אליאל פיניש: “תחילה נציין, שכל מה שהזכיר הנ”ל בתשובתו, מעשה זה מובא בנביא דניאל בפרק ב. ושם מסופר, שנבוכדנצר חלם חלום שלהבנתו חשוב מאוד. ומפני ששכחו, היה טרוד מאוד. ולכן פנה לכל החרטומים והחכמים שלו, וציוה אותם לומר לו החלום ופתרונו, ואם לא יעשו כן, יהרוג את כולם. ובתקופה זו הנזכרת, כבר הוגלו לבבל, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה על ידי נבוכדנצר, נבוכדנצר התרשם מהם מאוד, ונתן להם תפקידים בכירים בממלכתו, ולאחר ששמעו זאת, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, הבינו שהם עתידים להיהרג על ידי גזרתו, ולכן התפללו לה’ יתברך שיגלה להם החלום ופתרונו.

וזכה דניאל שהקב”ה הראה לו בחלום את חלומו של נבוכדנצר, ובנוסף גילה לו הפתרון של החלום, ואכן עמד דניאל לפני נבוכדנצר ואמר לו החלום ופתרונו. (עיין בדניאל פרק ב). ולכן, בתחילה עלינו להבין, שכל מה שראה דניאל, היה כל זה בחלום הלילה, שנאמר (דניאל ב, יט): “אֱדַ֗יִן לְדָנִיֵּ֛אל בְּחֶזְוָ֥א דִֽי־לֵילְיָ֖א רָזָ֣א גְלִ֑י אֱדַ֙יִן֙ דָּֽנִיֵּ֔אל בָּרִ֖ךְ לֶאֱלָ֥הּ שְׁמַיָּֽא”. הרי מבואר מפשט המקרא, שהקב”ה נתן לדניאל לחלום את חלומו של נבוכדנצר ובנוסף גילה לו גם הפתרון. ונשים דגש על דבר חשוב, מה בדיוק הראה הקב”ה לדניאל? את החלום! ומה בדיוק החלום אשר חלם נבוכדנצר? דניאל מתאר בדיוק את חלומו של נבוכדנצר. בחלום הוא רואה פסל ענק, ראשו עשוי זהב, חזהו וזרועותיו כסף, בטנו וירכיו נחושת, שוקיו עשויים ברזל, וכפות רגליו חלקם חרס וחלקם ברזל. והנה לפתע מופיעה מאליה אבן, ומרסקת את הפסל לרסיסים שאותם מעיפה הרוח, והאבן הופכת להר גדול.

ומה פירושו של החלום? דניאל מפרש לנבוכדנצר את החלום, ומסביר ש-“ראש הזהב”, משול לממלכתו שמושל בה עתה, שהיא חזקה וקיימת וחשובה מאוד בדיוק כמו ענין החלום שבו ראה – “ראש הזהב”. ומה שראה בחלומו – “זרועות כסף” – פירוש זה הענין לממלכת פרס ומדי, שתקום אחר מלכות בלשצר בנו של נבוכדנצר, אחר שיטול השררה מזרעו, אך היא נמוכה ושפלה מהמלכות שלו, בדיוק כמו שהכסף פחות מהזהב, ולכן ראה בחלומו דווקא “זרועות כסף” ולא “זרועות זהב“. ומה שראה בחלומו- “בטנו וירכיו נחושת” – פירוש זה הענין, משל ל-יוון, אשר היא זו שתמשול לאחר מכן, והיא מלכותו של אלכסנדר מוקדון. ומה שראה בחלומו- “שוקי הברזל” – פירוש הענין שהם משולים לממלכות ישמעאל, אשר תמשול אחריה. ומה שראה בחלומו – “כפות רגלים“, פירוש זה הענין ורמז הוא, על כך שבאחרית הימים, יהיו ממלכות שחלקן חזקות וחלקן חלשות, אבל – “האבן” הנזכרת בחלום, מסמלת את מלכות הקב”ה שלעולם לא תתבטל, והיא מלכות מלך המשיח! ואחר שפירש לו החלום, נבוכדנצר נדהם, כורע על ברכיו לפני דניאל ומכיר באמיתות דתו וגדולתו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, והוא נותן לדניאל מתנות וממנה אותו על כל חרטומיו. ע”כ תוכן המעשה.

והנה ממעשה זה אנו למדים, שאכן הראה הקב”ה לדניאל את חלומו של נבוכדנצר, שבחלום זה העביר השם יתברך בדרך משל לנבוכדנצר, מה עתיד להיות עם ממלכתו, ושאר הממלכות אשר ישלטו אחרי מלכותו, ומה סופם של כל אלו, עד שיקים הקב”ה את מלכותו שתהיה לעד והיא מלכות מלך המשיח, במהרה בימינו. ונמצאנו למדים בפשטות, שאין כל קשר בין ידיעת מחשבת הלב, לבין המעשה הנ”ל. ויותר מכך, שטות מראש היה לחשוב שיש קושי בין המעשה הזה לכל מה שכתבנו למעלה.

כי למעשה הקב”ה הראה לדניאל את החלום הנבואי, אשר קיבל נבוכדנצר בחלום הלילה מאת השם יתברך, ולא שהראה לו את מחשבת ליבו של נבוכדנצר. והראיה לדברי, שנבוכדנצר אפילו לא זכר את החלום, ואם היה החלום במחשבת ליבו, לא היה צריך שיאמרו לו, אלא זה החלום מסר מה’ יתברך על העתיד לבוא. ולכן מתוך טרדתו ורצונו הגדול לידע החלום ופירושו, גזר שאם חכמיו לא יאמרו לו החלום ופירושו, יהרוג אותם. ומתוך זה נדע בבירור, שאם היה מדובר כאן במחשבת הלב של נבוכדנצר, הרי ודאי שהיה יודעו וזוכרו היטב, ולא היה צריך כלל שיאמרו לו מה החלום אשר שכח. נמצאת למד מכל האמור לעיל שאין אדם יודע מה במחשבת ליבו של חברו.

ובאמת שכבר במאמרים הקודמים ביארנו, שאחת מן הראיות שרוצים לנפנף בהם אותם העקשנים הנבוכים, הוא ממה שמסופר בתורה, שכאשר עשיו הבין שיעקב אחיו לקח ממנו הברכות, העלה על ליבו מחשבה זו ואמר (בראשית פרק כז פסוק מא – מב): “וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי: וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ”. והנה אנו רואים לכאורה, שרבקה יודעת מחשבות ליבה של עשיו בנה, שהרי הוגד לה מחשבת לבו של עשיו, ובזכות כך הזהירה היא את יעקב. וזו ראיה שנביא כן יכול לדעת מחשבות ליבו של אדם, שהרי אמותינו נביאות היו. אלא שודאי זה אינו. ולכן נאמר דווקא, “ויוגד“, שלא תחשוב אתה הקורא שידעה רבקה כן מעצמה חלילה. ואיך נייחס מידת הבורא יתברך למידת בשר ודם, ואפילו לנביא! ואין ראוי לנו לעולם להשוות מידת ריבון הכל לברואיו חלילה.

ולכן תמצא כיצד תרגם הירושלמי מאמר זה, וז”ל: “והתגלה לרבקה ברוח הקודש את דברי עשו בנה הגדול שחשב בלִבו להרוג את יעקב ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר לו הנה עשו אחיך אורב לך מארב ונועץ עליך להרגך”. ומה ראה יונתן לדרוש הדברים כך? אלא ללמדך, שגם אמותינו הנביאות לא ידעו מחשבות ליבו של אדם. אלא ה’ יתברך הגיד לה מה עשיו חשב בליבו. אבל מצד עצמה אין לה הכח לכך לעולם. ולכן לא פירש, “חזיא”, אלא פירש, “וְאִתְחַוָה לְרִבְקָה בְּרוּחַ קוֹדֶשׁ”, דווקא, “והתגלה“, כלומר על ידי ה’ יתברך, התגלה לה מחשבת הלב שלו. וכמה מחזק זה הענין לראות את רבותינו השלמים שהרחיקו אותנו ממחשבות רעות כאלו לייחס כוחותיו יתברך לבשר ודם חלילה. וגם רש”י הרגיש בזה ודייק בלשונו, “ויגד לרבקה – ברוח הקודש הוגד לה, מה שעשו מהרהר בלבו”. ולא כתב, “ראתה“, אלא “הוגד“, שהוגד לה על ידי הקב”ה. וכתב הרד”ק, “ויגד לרבקה – והיאך הוגד לה, והוא לא אמר אלא בלבו? אפשר כי בנבואה נאמר לה כי נביאה היתה, כדברי הקבלה, או אפשר, כי כמו שחשב בלבו כן אמר בלא מתכוין והוגד לרבקה”. ורק מן התמיהה של הרד”ק הינך מבין כמה שכלם היה ישר וזך להבין ולדעת, שאין מציאות בעולם ואפילו לנביא לדעת מה האחר חושב בליבו.

ועל אותו הענין מה שנאמר (מלכים א פרק יב פסוק כו): “וַיֹּ֥אמֶר יָרָבְעָ֖ם בְּלִבּ֑וֹ עַתָּ֛ה תָּשׁ֥וּב הַמַּמְלָכָ֖ה לְבֵ֥ית דָּוִֽד”. וכן אמר (אסתר פרק ו פסוק ו): “וַיָּבוֹא֘ הָמָן֒ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לַעֲשׂ֕וֹת בָּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּיקָר֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ בְּלִבּ֔וֹ לְמִ֞י יַחְפֹּ֥ץ הַמֶּ֛לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת יְקָ֖ר יוֹתֵ֥ר מִמֶּֽנִּי”. וכתב האבן עזרא, “ויאמר המן בלבו – יש בדברי יחיד כי מזה הכתוב נלמוד כי בנבואה נכתבה זאת המגלה, כי מי יודע תעלומות לב! כי אם ה’ שיגלה סודו אל עבדיו הנביאים. ואחרים אמרו כי היה דרך סברא, או המן גילה סודו אחר כן, או ביום עצמו. וכמוהו ויאמר עשו בלבו. והאמת כי זאת המגלה ברוח הקדש נכתבה“. עכ”ל. והרי לך קורא נעים, הקושי שעלה לרבותינו, והוצרכו לחזק את יסודי התורה ולהעמיד בכל מצב, שאף אסתר עם כל צדקותה לא ידעה מחשבת ליבו של המן. אלא גם לה הוגד בנבואה דבר זה, ולא שהיא ידעה מחשבות ליבו של המן חלילה. כי זו מידה ראויה רק לבורא יתברך שמו.

והנה כל אלו המקרים המעטים והדומה להם, הם בעצם ראיה לפנינו על גדולתו ושבחו של הבורא יתברך. שאכן הקב”ה במצבים מסוימים לתועלת רבה, מגלה לנביאים מה שאדם הרהר בליבו. כמו שנאמר “וַיֻּגַּד לְרִבְקָה”. ולכן פשוט וברור לכל שאין קושי במאמרנו לעיל, שְ-“אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מָה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ”. כלומר יודע בעצמו ומכיר בהם מדעתו, אין אדם כזה בעולם, ומי שאומר שהיה כזה אדם, צר לי לבשרו, שהוא טעה, או הוטעה בגדול. ויתר על כן שם מכשול לאחרים, לחשוב במחשבתם כאילו חס ושלום יש בשר ודם, אשר הגיע לדרגתו של הקב”ה. ואז אם יש אדם כזה בעולם, ודאי שצריך לירא ממנו, ולפחד ממילתו, ולעשות כל מה שאמר וכו’.

** ** **
“האר”י יודע מחשבות הלב ומעשי בני אדם בסתר?”

וכעת, אחר הבנה זו, עלינו להתבונן במה שנאמר על האר”י על ידי תלמידו ר’ חיים ויטאל (בתחילת ספר עץ חיים בשער ההקדמות) “והנה היום אביע חידות ונפלאות תמים דעים, כי בכל דור ודור הפליא חסדו אתנו, אל ה’ ויאר לנו ע”י השרידים אשר ה’ קורא בכל דור ודור, כנזכר וגם בדורינו זה אלוהי הראשונים והאחרונים, לא השבית גואל מישראל ויקנא לארצו ויחמול על עמו, וישלח לנו עיר וקדיש מן שמיא נחית, הרב הגדול האלהי החסיד, מורי ורבי, כבוד מורנו הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי זכרו לחיי העולם הבא, מלא תורה כרמון, במקרא, במשנה, בתלמוד, בפלפול, במדרשים והגדות. במעשה בראשית, במעשה מרכבה, בקי בשיחת אילנות, בשיחת עופות, בשיחת מלאכים, מכיר בחכמת הפרצוף הנזכר, כרשב”י בפרשה ואתה תחזה, יודע בכל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות.

יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל. יודע עתידות, וכל הדברים ההווים בכל הארץ, ולמה שנגזר תמיד בשמים, יודע בחכמת הגלגול מי חדש, ומי ישן, ואיפת האיש ההוא באיזה מקום תלויה באדם העליון, ובאדם הראשון התחתון. יודע בשלהבת הנר, ולהבת אש דברים נפלאים. מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים, ומתעסק עמהם בחכמת האמת. מכיר בריח האדם כל מעשיו, על דרך ההוא ינוקא בפרשת בלק. וכל החכמות הנזכרים, היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם, ועיני ראו ולא זר דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ, מימי רשב”י עליו השלום ועד הנה“. ע”כ.

לאחר שקראנו והבנו הדברים. נשים דגש כרגע רק על חלק מן השבחים אשר נאמרו כאן, ונעמוד עליהם אחת לאחת. נאמר עליו: “יודע בכל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות“. אם כן וכך היה, כיצד יתכן להסביר דברי חז”ל בתלמוד (בבלי שבת נה.): “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי סִימוֹן: לוֹכְחִינְהוּ מָר לְהָנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. [אמר רבי זירא לרבי סימון. צריך אתה להוכיח את ראש הישיבה]. אֲמַר לֵיהּ: לָא מְקַבְּלִי מִינַּאי. [אמר לו, צודק אתה. אבל יודע אני שבגלל מעמדו לא יקבל תוכחתי]. אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּלָא מְקַבְּלִי לוֹכְחִינְהוּ מָר. [אמר לו, תירוצך לא יקובל, עליך לעשות את שלך ולנסות]. דְּאָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מֵעוֹלָם לֹא יָצְתָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְחָזַר בָּהּ לְרָעָה חוּץ מִדָּבָר זֶה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו עֲבוֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָים וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ וְגוֹ׳״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: לֵךְ וּרְשׁוֹם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּיו שֶׁל דְּיוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָּהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וְעַל מִצְחָם שֶׁל רְשָׁעִים תָּיו שֶׁל דָּם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ בָּהֶן מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. [מלאכי חבלה, הכוונה לבני אדם רעים ורשעים, שנקראו מחבלים, ומלאך הוא לשון שילוח. ואין דבר כזה מלאכי אש של חבלה חלילה. אלא הכל מדובר בבני אדם].

אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא [אין הכוונה שקיימת ישות שנקראת “מדת הדין”. אלא הכל הוא לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע]: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ? אָמַר לָהּ: הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! [אותם אלו הצדיקים] הָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ! אָמַר לָהּ: [זו לא טענה, מכיון ש]-גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי שֶׁאִם מִיחוּ בָּהֶם לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם. אמרה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי, לָהֶם מִי גָּלוּי? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה טַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ״. וּכְתִיב: ״וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרֵי ״מִקְדָּשִׁי״ אֶלָּא ״מְקוּדָּשַׁי״ — אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מֵאָלֶף וְעַד תָּיו”. ע”כ.

ובראשית הדברים יש לציין, שכל מה שנאמר כאן, הוא על דרך המליצה והמשל. כלומר, לא קיימת ישות מסויימת שנקראת, “מדת הדין”. אין הקב”ה צריך יועצים. ואין הקב”ה צריך משכנעים. אלא הכל הוא על דרך המשל והמליצה על מנת לשבר את האוזן ולהביאה אל המטרה של זה המאמר.

והמטרה של זה המאמר, הוא, להסביר ולהבהיר לאדם ב’ דברים:

א) עליך לעשות את שלך, וה’ יתברך יעשה את שלו.

ב) לעולם אין אדם יודע מחשבות ליבו של חבירו. ואפילו כאשר מדובר באנשים צדיקים ביותר ומובחרים. לעולם ועד אין אדם יודע מחשבות ליבו של האחר. וכל מי שיטען אחרת, הרי אנו יודעים שכל דבריו שקר וכזב הם!

ולפיכך ממעשה זה אשר אירע בזמן הנביא יחזקאל, למדים אנו מתוך ביאורם על הפסוקים של חכמינו זכרונם לברכה בתלמוד ובמדרש, שאפילו צדיקים גמורים שקיימו כל התורה כולה, מתוך שלא מיחו ברשעים, נענשו. וכאשר הקדוש ברוך הוא מעיד, הרי זה ודאי אמת שהיו צדיקים גמורים, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים הלב, דהיינו שהיו עושים מעשיהם מתוך צדקות אמיתית, ולא עושים עצמם צדיקים כלפיי חוץ ורשעים מבפנים, ובכל זאת הטענה הזו שנאמרה, “היה בידם למחות, ולא מיחו”. עמדה לפני הבורא יתברך ולפני חשבונו הנסתר, עד כדי כך שכאשר חיפש עליהם זכות אמר, “גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, שֶׁאִם מָחוּ בָּהֶם לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים מֵהֶם”, ומשמע שגם אם היו מוכיחים ומוחים בידי הרשעים לא היה עוזר ומועיל להם דבר זה המעשה. אבל מכיון שאין יודעים הם מחשבות הלב, הודיעו לנו חז”ל במליצה זו, שה’ יתברך לא יכל למחול להם. ונהפכה הגזרה הטובה, ונגזר עליהם לרעה שימותו כאותם הרשעים הגמורים.

ולא זו בלבד, אלא שמתו אלו ראשונים, לפני הרשעים בעלי העבירות. שנאמר (יחזקאל ט, ו): “וּמִמִּקְדָּשִׁ֖י תָּחֵ֑לּוּ וַיָּחֵ֙לּוּ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הַזְּקֵנִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י הַבָּֽיִת”. ואמרו חז”ל, “תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרֵי ״מִקְדָּשִׁי״ אֶלָּא ״מְקוּדָּשַׁי״. וכל זה היה, מפני שאין אדם יודע מה בליבו של חברו, אלא רק הקדוש ברוך הוא יכול לידע ולהעיד שלא יקבלו התוכחה או מחאה, ומפני שעשו חשבונות שמים, וסברו שלא יקבלו מהם, אף על פי שצדקו במחשבתם, בכל זאת מפני שאין לאדם לחשוב מה בליבו של חברו, כי הרי אין ביכולתם לידע לעולם, אלא רק לסבור שכך הדברים.

ומה שנאמר על האר”י בשם תלמידו, “יודע בכל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות“, משמע, שגם היה יודע האם בני אדם יקבלו מחאה או לא, ואם יחזרו בתשובה או לא. ולומר דבר כזה, משמעותו “הקלה” היא, שהיה פטור תמיד ממצות התוכחה והמחאה בבני אדם, אשר היה יודע בוודאות שלא יקבלו, מפני שיודע מה עתידים לעשות, דהיינו לקבל מחאה או תוכחה, ואם אכן יודע כמו שהקב”ה יודע, לפי מעשה זה בתלמוד וודאי שהאר”י נפטר ממצות תוכחה ומחאה במקרים שיודע שלא יקבלו כנזכר בתלמוד.

והמשמעות הקשה, של מה שכתוב לפנינו בשבחו של האר”י, היא יכולתו וגדולתו הייחודית של האחד והיחיד הבורא יתברך שמו, שקיימת גם בבשר ודם, וזה אכן כפירה ממש, על הנאמר בה’ יתברך בתורתו – “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד”. כלומר, שהוא אחד ואין כמוהו שני. ולומר על בן אדם, שבחים מאין אלו שודאי ופשוט שלא היו מעולם, ומלבד הכפירה והשקר, מדובר כאן בתולדת הזיות קשות מאוד, והחדרת חושך לליבות בני ישראל.

והנה העקשן הנבוך שדוחה האמת, כותב על הדברים האלו כך: “אתה לא למדת מעולם בדבריו, שואל שאלות מאחר והטעו אותך, ומצפה להבין מי היה האר”י, ומה הייתה כוונת המהרח”ו? אמרתי לך, אתה יכול להגיד שתמוה לך, עדיין, כפירה זאת לא, מאחר שהוכח מעבר לכל ספק שהוא וכל תלמידיו סוברים שאי אפשר לדעת מחשבות“. ע”כ תשובתו של העקשן הנבוך דוחה האמת.

תגובת חן שאולוב: הנה זה פלוני הנ”ל, העקשן הנבוך, לא די שמחשיך זוהרה האמיתי של תורה, לא די שמאמין בדברי כפירה, לא די שמשווה מידת קונו למידת בשר ודם החלוש הקרוץ מחומר. אלא מנסה לדחות הוכחות ברורות בתירוצים קלושים, וכשיטת העקשנים, מתחיל את ראש דבריו במילים הבאות: “אתה לא למדת מעולם בדבריו”. תשובה זו מוכרת בעולם ה-“תורני” של היום, כאשר באים אליהם עם ראיות ברורות, כל מה שיש להם לומר, “מה למדת בחיים”, “אתה לא למדת מספיק”, “מי אתה בכלל לידם” וכו’ וכו’. זו אחת מן הדרכים הערמומיות של “ידעני הספרים” למיניהם לדחות בקש את המקשים נכוחה.

ולא נכנס כעת לאיומים של הנ”ל עלינו, שהוא יפרק את עמותת “משפטיו לנגדי”. ואמר שיגרום, שלא ישאר זכר מן השיעורים שלי. שלא נדבר על סחיטה באיומים בהתאם ל-סעיף 427-428 לחוק העונשין, שאיים עלי כמה פעמים שאחזור בי מדעותי, ואם לא, מה יעשה? ילך וידאג שלא ישמעו אותי, וכיוצא בזה באיומים כאלו והדומים להם, בדברים שכבר ביררתי עם הגורמים הרלוונטים, שעומדים בתקן “סחיטה באיומים”. ובנוסף לכל, לא חדל מלקלל אותי ואת תלמידי, קללות נוראיות, כגון: “תקבלו התקף לב” – “יקח אתכם ה’” וכו’.

ובנוסף לכל זה, הוציא עלי סרטונים, כתב עלי כמה דברים במרשתת, יושב יום וליל עם הטלפון המקליט שלו, מעודד רבנים לצאת עלי. והפלא ופלא, שאותם רבנים שעמם הוא מדבר, הם אותם רבנים שלדעתו אוכלים נבילות וטריפות, ומאכילים נבילות וטריפות. ואין מתחברין לרשע אפילו לצורך מצוה לא? כמה זיוף באדם אחד. ויש לי עוד הרבה מה להאריך על הנ”ל, אבל עוד חזון למועד.

תגובת אליאל פיניש: אני מכחיש על האר”י מחוסר ידיעה? אני כעת הוכחתי לך מהתנ”ך ומהתלמוד שכותבים במפורש, שלא היה אדם בעולם אשר ידע מה יש בליבות בני אדם. אלא, היו מקרים מסוימים לצורך השעה אשר גילה\אמר הקב”ה לנביאים, מה אדם אחר חשב בליבו. וכמובן שוב אציין ואדגיש, לא שהנביא יכל בעצמו לראות או לבחון את לב האדם, אלא ה’ יתעלה שמו, הוא זה שגילה להם הדבר הספציפי שהיו צריכים לדעת בשביל הצורך, וגם זה רק במראה הנבואה ולא בהינף יד כמו שנשמע מן דברי ר’ חיים ויטאל על רבו.

הערת חן שאולוב: ונמשיל הדבר, יש כספת אחת גדולה עם 1000 מטבעות זהב. את תכולת הכספת לא ניתן לראות אלא בעל הכספת הוא האחד והיחיד אשר יודע היכן היא נמצא ומה תכולתה. פעם אחת הוצרך בעל הכספת למסור לעבדו מטבע אחת לצורך ענין חשוב. מה עשה? לא נתן לו את מיקום הכספת ואת המפתחות לשם. אלא הלך הוא בעצמו והוציא מטבע אחת, והביאה הוא בעצמו לעבדו. באופן שאע”פ שקיבל עבדו מן הכספת, עדיין לא ידע היכן היא, ומה מתרחש בתוך הכספת, וכמה אוצרות יש שם. זה המשל. הנמשל הוא בדיוק מה שר’ אליאל פיניש מביא כאן ומדגיש, ה’ יתברך כאשר רצה לגלות לאחד מנביאיו מה מישהו חשב בלב, לא גילה לנביא את מחשבת הלב של פלוני, אלא אמר הוא לנביא את המחשבה האחת מתוך מאות המיליונים של אותו אדם שרוצה לעשות הרע. ופשוט ביותר ההבנה אחר ההסברה הברורה. ע”כ הערתי.

ודוגמאות לכך ראינו, כגון: רבקה אשר הוגד לה ברוח הקודש דברי עשיו בנה בליבו, שרצה להרוג את בנה יעקב. וגם כל זה, היה לשעת הצורך על מנת שתבריח את יעקב מפני עשו. אבל אתה מתעקש לומר שהמקובלים אמרו בעצמם, שרק הקב”ה יודע מחשבת בני אדם. אז עתה עליך להסביר לי כל אשר אסמן מתוך השבחים שנאמרו על האר”י על ידי תלמידו ר’ חיים ויטאל. שהרי כבר אמרת וכתבת לי, שאתה מסכים ומאשר לכל הנאמר שם בהקדמת שער ההקדמות על עץ חיים.

הערת חן שאולוב: ויש לציין כבר כאן, שכל המעמד הזה שהאר”י קיבל, וכל ההערצה הזו כלפיו, הכל הוא ממה שהעיד תלמידו הנזכר עליו, וכאשר יתברר פקפוק יסוד זה, נדע בדעתינו ונחתום בליבנו את ההשלכות הברורות לכך. ע”כ הערתי.

ושוב, אצטט הנאמר שם: “והנה היום אביע חידות ונפלאות תמים דעים, כי בכל דור ודור הפליא חסדו אתנו, אל ה’ ויאר לנו ע”י השרידים אשר ה’ קורא בכל דור ודור כנזכר, וגם בדורינו זה אלוהי הראשונים והאחרונים, לא השבית גואל מישראל, ויקנא לארצו ויחמול על עמו, וישלח לנו עיר וקדיש מן שמיא נחית, הרב הגדול האלהי החסיד, מורי ורבי, כבוד מורנו הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי זכרו לחיי העולם הבא, מלא תורה כרמון, במקרא, במשנה, בתלמוד, בפלפול, במדרשים והגדות. במעשה בראשית, במעשה מרכבה, בקי בשיחת אילנות, בשיחת עופות, בשיחת מלאכים, מכיר בחכמת הפרצוף הנזכר, כרשב”י בפרשה ואתה תחזה, יודע בכל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות.

יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל. יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ, ולמה שנגזר תמיד בשמים, יודע בחכמת הגלגול מי חדש, ומי ישן, ואיפת האיש ההוא באיזה מקום תלויה באדם העליון, ובאדם הראשון התחתון. יודע בשלהבת הנר, ולהבת אש דברים נפלאים. מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים, ומתעסק עמהם בחכמת האמת. מכיר בריח האדם כל מעשיו, על דרך ההוא ינוקא בפרשת בלק, וכל החכמות הנזכרים, היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם, ועיני ראו ולא זר דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ, מימי רשב”י עליו השלום ועד הנה.

וכל זה השיג שלא ע”י שמוש קבלת מעשיות ח”ו, כי איסור גדול יש בשמושם, אמנם כל זה היה מעצמו ע”י חסידותו ופרישותו אחרי התעסקו ימים ושנים רבים בספרים חדשים גם ישנים בחכמה הזאת, ועליהם הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, היא הביאתו לידי אליהו הנביא, שהיה נגלה אליו תמיד, ומדבר עמו פה אל פה, ולמדו זאת החכמה”. ע”כ הדברים אחד לאחד.

וכעת נעמוד על כמה נקודות מהדברים הנאמרו כאן.

נאמר בציטוט הנזכר: “יודע בכל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות, יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ ולמה שנגזר תמיד בשמים … מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים ומתעסק עמהם בחכמת האמת“. עכ”ל. וקשה! שהרי במקומות רבים בתנ”ך, אנו למדים, שנאמרו התארים הללו, ויכולת וגדולה כזו, רק על הקב”ה בלבד.

ולכן מי שאומר כך על האר”י, בעצם חולק על הפסוקים אשר אציג עתה: נאמר בירמיה (כג, כד): “אִם־יִסָּתֵ֨ר אִ֧ישׁ בַּמִּסְתָּרִ֛ים וַאֲנִ֥י לֹֽא־אֶרְאֶ֖נּוּ נְאֻם־יְהוָ֑ה הֲל֨וֹא אֶת־הַשָּׁמַ֧יִם וְאֶת־הָאָ֛רֶץ אֲנִ֥י מָלֵ֖א נְאֻם־יְהוָֽה“. בפסוק זה מודיע הנביא בשם ה’ יתברך ואומר, וכי יש אדם בעולם אשר יכול להסתר מן ה’ יתברך? כלומר האם יעלה על הדעת המחשבה הכעורה, שאם עשה אדם עבירה כלשהי בסתר, ואני לא אדע עליה? או יותר מזה, אם חשב לעשות אדם עבירה בסתר ליבו לא אדע עליה? על זה השיב ה’ ואמר, “הֲל֨וֹא אֶת־הַשָּׁמַ֧יִם וְאֶת־הָאָ֛רֶץ אֲנִ֥י מָלֵ֖א נְאֻם־יְהוָֽה”. ונשים דגש על צמד המילים, “אֲנִ֥י מָלֵ֖א”, כוונתו במילים אלו, שהיכולת הנזכרת הזו של ה’ יתברך, היא נמצאת רק אצלו בלבד, ולא אצל אדם אחר. וכן אמר שלמה המלך (במשלי טו, ג): “בְּֽכׇל־מָ֭קוֹם עֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה צֹ֝פ֗וֹת רָעִ֥ים וְטוֹבִֽים“. והודיע שלמה המלך, שהקב”ה צופה ורואה הכל בכל מקום, ובמעשים הרעים והטובים. וביאר המצודת דוד, “בכל מקום. אף אם יסיתו במסתרים, מ״מ צופות עיני ה׳ לראות מעשה הרעים והטובים ולא נכחד ממנו”.

וכן נאמר בנביא (ירמיהו יז, ט’-י’): “עָקֹ֥ב הַלֵּ֛ב מִכֹּ֖ל וְאָנֻ֣שׁ ה֑וּא מִ֖י יֵדָעֶֽנּוּ׃ אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔ו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו”. שואל הנביא בשם הקב”ה, מי יודע איזה אדם ליבו עקום ומעוות? והאם בוטח באמת הוא בבורא יתברך או לא? אמר הקב”ה, “אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔ו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו”. כלומר, ה’ יתברך הוא היחיד בעל היכולת הזו! ואמר הנביא (ישעיהו כט, טו): “ה֛וֹי הַמַּעֲמִיקִ֥ים מֵֽיְהֹוָ֖ה לַסְתִּ֣ר עֵצָ֑ה וְהָיָ֤ה בְמַחְשָׁךְ֙ מַֽעֲשֵׂיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י רֹאֵ֖נוּ וּמִ֥י יֹֽדְעֵֽנוּ”. והנה מה שאמר, “ה֛וֹי הַמַּעֲמִיקִ֥ים מֵֽיְהֹוָ֖ה”, כלומר, המעמיקים דווקא מה’ יתברך, ולא מבשר ודם אחר, מפני שרק הקב”ה רואה ויודע במחשך מעשיהם. וביאר המצודת דוד: “הוי המעמיקים מה׳ – אמר הנביא, יש להתאונן על העם החושבים להסתיר עצתם מה׳ במעמקי הלב, כי יאמרו, אין האל יודע מחשבות האדם. והיה במחשך מעשיהם. כל מעשיהם הרעים יעשו בחושך להסתתר מבני אדם ויאמרו מי רואה אותנו ומי יודע ממעשינו הואיל ונעשה בחושך, אבל לא יראו מה׳”. ע”כ.

עוד נאמר בנביא (דניאל ב, כב): “ה֛וּא גָּלֵ֥א עַמִּיקָתָ֖א וּמְסַתְּרָתָ֑א יָדַע֙ מָ֣ה בַחֲשׁוֹכָ֔א וּנְהוֹרָ֖א עִמֵּ֥הּ שְׁרֵֽא“. כלומר, הקב”ה, הוא זה אשר מגלה לנביא עמוקות ונסתרות, מפני שאין האדם יכול לדעתם לבדו. וכך ביאר האבן עזרא, “הוא – מגלה עמוקות ונסתרות, שלא יוכל אדם לדעתם כאשר יתחננו עבדיו אלה כמוני, שגילה לי סוד החלום. ידע מה בחשוכא – הפך האדם [שאינו יודע מה יש בחושך ואינו יודע המעשים בסתר]“. ע”כ. ומעידה תורתינו הקדושה (דברים כט, כח): “הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת”. וביאר רש”י, “הנסתרת לה’ אלהינו – וְאִם תֹּאמְרוּ מַה בְּיָדֵנוּ לַעֲשׂוֹת? אַתָּה מַעֲנִישׁ אֶת הָרַבִּים עַל הִרְהוּרֵי הַיָּחִיד, שֶׁנֶּאֱמַר “פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ וְגוֹ'”, וְאַחַר כָּךְ “וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא”, וַהֲלֹא אֵין אָדָם יוֹדֵעַ טְמוּנוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ! [לכן] אֵין אֲנִי מַעֲנִישׁ אֶתְכֶם עַל הַנִּסְתָּרוֹת, שֶׁהֵן לַה’ אֱלֹהֵינוּ, וְהוּא יִפָּרַע מֵאוֹתוֹ יָחִיד“.

הערת חן שאולוב: ולפי תלמידו של האר”י, שהעיד בלשונו וכתב בקולמוסו, שרבו יודע כל העבירות של האדם בסתר, הנה אם כן האר”י היה מחוייב על פי דין תורה במצוות תוכחה על כל העבירות של בני אדם, שהרי אם אדם יודע שחבירו עשה חטא מסויים, חובה עליו להוכיחו. וזה היפך מה שאמר בתורה, שאינו מעניש את הרבים על עבירות של היחידים! ומדוע? משום שה’ יתברך מעיד בתורתו, שלעולם ועד אין אדם יודע על חבירו מה עשה בסתר! ולכן רק ה’ יתברך יכול לקחת הדין והמשפט!

ויותר מזה, אם האר”י יודע מה אדם יחשוב גם בעתיד ומה יעשה, כפי שהעיד תלמידו: “יודע בכל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות. יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל”. הרי מחוייב למנוע כל אחד מלעשות עבירה. כמו שכתב רבינו הטהור הרמב”ם (ספר המצוות להרמב”ם מצות עשה רה’) וז”ל: “והמצוה הר”ה היא שצונו להוכיח החוטא, או מי שירצה לחטוא, ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה. ואין ראוי לנו שיאמר אחד ממנו אני לא אחטא ואם יחטא זולתי מה לי?, דינו עם אלהיו! זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה, ואם השתדל להמרות חייבים אנו להוכיחו ולהשיבו, ואעפ”י שלא יצא עליו עדות יחייב עליו דין. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) “הוכח תוכיח את עמיתך”. וכבר בארו החכמים (עב”מ לא.) שחיוב מצוה זו על כל אדם ואפילו הפחוּת לנכבד, הוא חייב להוכיחו. ואפילו קילל אותו וביזהו לא יסור מלהוכיחו עד שיכהו, כמו שבארו מקבלי התורה, ואמרו (ערכין טז.) עד הכאה”. עכל”ק.

והרי לך בוודאי, שלא היה ולא נברא. ואין אדם יודע מחשבות הלב, ואין אדם יודע מה אדם עשה במחשכים ובסתר. דבר זה נתון רק אליו יתברך ויתעלה שמו.

ונאמר בנביא (שמואל א טז, ז): “וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י ׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהֹוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב”. וביאר הרד”ק, “אל תבט אל מראהו – בוחן לבות וכליות בני אדם, ידע לבב אליאב כי איננו ישר, לפיכך אמר לשמואל, אל תבט אל מראהו, כי אף על פי שהוא יפה מראה והגון למלכות לפי מראהו, אני יודע לבבו, ומאסתיהו למלכות, כי איננו הגון לפי לבבו”. ע”כ.

הערת חן שאולוב: “ואם הנביא הגדול שמואל עליו השלום, ששקול כמשה ואהרן, לא ידע מחשבות הלב, מי הוא זה ואיזה הוא אשר יוכל לדעת מחשבות הלב של בני אדם. ויותר מזה יש לומר, כאן לא מדובר במחשבת הלב רגילה, אלא כאן מדובר בבחירה של מלך! ולכאורה, אם יש אפשרות לראות בחכמת הפרצוף עבירות בני אדם על ידי הסתכלות בפניהם, או בכף ידם, מדוע לא ראה זה שמואל על אליאב בהיותו עמוס בעבירות? וכיצד לא ידע חכמה זו הנביא הגדול? ואם ה’ יתברך לא היה עוזרו היה נכשל לבחור מלך רשע על ישראל.

וגם לא מצינו וראינו בשום מקום בתנ”ך שאמר ה’ יתברך לנביאיו לבדוק בני אדם על ידי הסתכלות בפניהם או על ידי חכמת כף היד המדומיינת שבדו כמה מליבם. ולהיפך הגמור מוכח מכאן, שהרי אחת הסיבות ששמואל הנביא רצה לבחור באליאב, הוא דווקא משום שהיה נראה טוב כלפי חוץ וגבוה, ופניו היו מאירות וטובות. כמו שהסביר המצודת דוד, “כי לא – רוצה לומר, איני רואה לתלות בדבר אשר רואה האדם [בעיניו, כי בן אדם] יראה לעינים, [כלומר, האדם יראה], אם הנראה הוא יפה עינים, שהוא הדבר אשר יראה האדם [ויתמקסם לו], ואין לתלות המלוכה בדבר זה”. ע”כ.

וכתב רש”י, אל תבט אל מראהו – אל יופי תארו, כי מאסתיהו! [ומדוע?], לפי שכעסן הוא! כמה שנאמר, “ויחר אף אליאב בדוד”. (שמואל א’ י”ז כ”ח). ומה שאמר, “כי לא אשר יראה האדם, אף ע”פ שקראת לעצמך רואה, שאמרת לשאול, “אנכי הרואה” (לעיל /שמואל א’/ ט’ י”ט) כאן אני מודיעך שאינך רואה”. ע”כ תוכן דבריו. ונראה שעל זה רמז ה’ יתברך ואמר, “אל תבט אל מראהו”, לטוב ולרע, אין בוחנים את צדקות האדם על פי מראהו, ואי אפשר לדעת שום דבר מן העבירות והמצוות שעושה האדם בסתר, על ידי הסתכלות בפניו. ולכן בוודאי שלא ניתן לראות עבירות של האדם שעשה בסתר או מחשבות ליבו, אפילו על ידי הסתכלות בפרצוף או בחינה בכף היד שלא קיימת. וכל זה הבל הבלים.

וכן תרגם יונתן, “וַאֲמַר יְיָ לִשְׁמוּאֵל לָא תִסְתַּכֵּל בְּחֶזְוֵיהּ וּבְרוּם קוֹמָתֵיהּ אֲרֵי רְחַקְתֵּיה אֲרֵי לָא כְּמוֹ דְחָזָן בְּנֵי אֱנָשָׁא אֲרֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא חָזָן בְּעֵינַיְהוֹן וְקֳדָם יְיָ גַלְיָן מַחְשְׁבַת לִבָּא”. חמשה מילים שבהם התרגום יונתן מסיר את ההזיות הרעות, ומפרש, “וְקֳדָם יְיָ גַלְיָן מַחְשְׁבַת לִבָּא“. רק לפני ה’ יתברך גלוי וידוע מחשבת הלב של האדם. ע”כ הערתי.

עוד אמר שלמה המלך החכם באדם (משלי יז,ג ): “מַצְרֵ֣ף לַ֭כֶּסֶף וְכ֣וּר לַזָּהָ֑ב וּבֹחֵ֖ן לִבּ֣וֹת יְהוָֽה“. וביאר רש”י, “מצרף לכסף וכור לזהב – המצרף עשוי לצרוף כסף למלאכתו וכן הכור לזקק הזהב, אבל הלבבות, הקב”ה זוקקן ובוחנן ויודע מחשבותן“. ובסוף פרושו של הרלב”ג על הפסוק, סיים ואמר, “ואולם הלבבות אין שם מי שיבחנם זולתי השם יתברך”.

וכן אמר דוד המלך (תהלים ז, י): “יִגְמָר־נָ֬א רַ֨ע ׀ רְשָׁעִים֮ וּתְכוֹנֵ֪ן צַ֫דִּ֥יק וּבֹחֵ֣ן לִ֭בּ֗וֹת וּכְלָי֗וֹת אֱלֹהִ֥ים צַדִּֽיק”. ופירש הרד”ק, “ובחן לבות וכליות אלהים צדיק – הוא, שהוא בוחן ליבות, ויודע [לבדו] מחשבות האדם, הוא יודע [מי] הצדיקים ו[מי] הרשעים. כי הרבה בני אדם מראים עצמם [מבחוץ כאילו] טובים, ואינם כן. והוא, “אלהים צדיק”, רצונו לומר, שופט בצדק ויתן לכל אחד כפי דבריו ומחשבותיו, כי הוא יודע הכל”. ע”כ. וכן אמר (ירמיהו יא, כ): “וַֽיהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ שֹׁפֵ֣ט צֶ֔דֶק בֹּחֵ֥ן כְּלָי֖וֹת וָלֵ֑ב אֶרְאֶ֤ה נִקְמָֽתְךָ֙ מֵהֶ֔ם כִּ֥י אֵלֶ֖יךָ גִּלִּ֥יתִי אֶת־רִיבִֽי”.

וביאר הרד”ק, “בוחן כליות ולב – כי אתה בחנת לבם וכליותם, והודעתני מחשבותם, כדי שאשמר מהם”. ע”כ. ולמדים אנו מכאן, שהודה הנביא ירמיה ושיבח את ה’ יתברך על רוממותו וגדולתו, שהוא יתברך היחיד שיודע מחשבות בני אדם, ומכיון שרצה ה’ לשמור את הנביא, גילה לו ה’ יתברך מה זוממים עליו בני אדם בליבותם, ועל זה שיבח הנביא את ה’ יתברך, ואמר, שרק לו היכולת הזו, ומכיון שכך, ראוי הוא שנעבדהו. כמו שאמר וביקש (ירמיהו יא, יח): “וַֽיהוָ֥ה הֽוֹדִיעַ֖נִי וָֽאֵדָ֑עָה אָ֖ז הִרְאִיתַ֥נִי מַעַלְלֵיהֶֽם”. והרי לך קורא נעים, כי אם לא היה מודיעו ה’ יתברך דבר זה, מעולם הנביא לא היה יודע, ולא היה יכול להשמר מהם, והוא מפני שרצו להאכילו סם המוות. (הרד”ק בשם אביו).

הערת חן שאולוב: וכעת אני מבין את ההערצה העיוורת הנולדה בעם ישראל, עד כדי כך ששגו אנשים חשובים, מפולפלים, חכמים, אשר כל חשקם היה לעשות רצון האל. ושגו בכך שגיאה גדולה, ואם לא ה’ יתברך מאיר לנו הדרך, היינו שוגים ונופלים בכך עד היום. אבל די! צריך לומר את האמת. הדברים שנאמרו על האר”י, לא רק שלא נכונים, אלא כל מי שסובר כך, הרי הוא כופר וממיר את ה’ יתברך בבשר ודם! וכאשר נפל היסוד נפל הבנין. וקל להבין.

ונאמר עוד (ירמיהו כ, יב): “וַיהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֹּחֵ֣ן צַדִּ֔יק רֹאֶ֥ה כְלָי֖וֹת וָלֵ֑ב אֶרְאֶ֤ה נִקְמָֽתְךָ֙ מֵהֶ֔ם כִּ֥י אֵלֶ֖יךָ גִּלִּ֥יתִי אֶת־רִיבִֽי”. וביאר הרד”ק, “וה’ צבאות בוחן צדיק”, כלומר אותו שהוא צדיק לעיני בני אדם, ולא ידעו בו אם תוכו כברו, וה’ צבאות בוחן אותו, אם לבו בסתר כמו מעשיו בגלוי יגמלהו כצדקו, ואם לאו יגלהו ויפרסמהו לעיני האנשים, שידעו מי הוא. כלומר שיכשילוהו במעשיו”. וכן נאמר בתורה (ויקרא יט, יד): “לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה”. וביאר רש”י, “ויראת מאלהיך – לְפִי שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ מָסוּר לַבְּרִיּוֹת לֵידַע אִם דַּעְתּוֹ שֶׁל זֶה לְטוֹבָה אוֹ לְרָעָה, וְיָכוֹל לְהִשָּׁמֵט וְלוֹמַר לְטוֹבָה נִתְכַּוַּנְתִּי, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ הַמַּכִּיר מַחְשְׁבוֹתֶיךָ; וְכֵן כָּל דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם הָעוֹשֵׂהוּ וְאֵין שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת מַכִּירוֹת בּוֹ, נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ”. והנה מכאן הוכחה חותכת, שאם היה לבני אדם ראיה שיכלו באופן כלשהו לדעת מה אדם עשה בסתר, לא היה לה’ יתברך לומר, “ויראת”, ומתוך שאמר כן, אנו למדים שרק לו יתברך יש יכולת כזו.

וכן נאמר בעוד ארבעה מקומות בתורה, “ויראת מאלהיך” ואלו הם הפסוקים (ויקרא יט, לב): “מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה”. (ויקרא כה, יז): “וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם”. (ויקרא כה, לו): “אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ”. (ויקרא כה, מג): “לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ”. ע”כ.

הערת חן שאולוב: “ואם תשאל, מה שייך ענין ריבית לסתר הלב, הרי מעשה ריבית לכאורה נעשה רק במעשה, שמבקש מן הלווה ריבית. אלא ניתן לתרץ ולומר, שמדבר בדברים הנעשים בסתר, כגון שהוא נהנה מהלווה בדרכים אחרות שאין הדבר מורגש אלא בלב. כגון, כבוד, מעמד וכיוצא בזה.

וגם רש”י הוקשה לו כן, וכתב, “ויראת מאלהיך – לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית, וקשה לפרוש הימנו, ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר “ויראת מאלהיך”. או התולה מעותיו בנכרי, כדי להלוותם לישראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר ויראת מאלהיך“. ע”כ. ולתירוץ השני מובן, שרק הוא יתברך יודע האם הדבר נכון או לא. ולכן הזהיר ה’ ואמר, “ויראת מאלהיך”.

ואם בני אדם היו יודעים על ידי הכרת הפנים, או חכמת כף היד, או ידעו מחשבות אדם מעין אלו, מדוע אמר במצוה זו, “ויראת מאלהיך”, והכל צפוי וידוע רק לפניו יתברך, ואם יש מישהו שהיה יודע מחשבות הלב הרעות של האדם לתת כסף ליהודי ברבית, ולתלות את הכסף הזה בנכרי, הרי נמצא שהיראה בדבר זה לא רק מה’ יתברך, אלא גם מבשר ודם, ולא שייך לומר, “ויראת מאלהיך”. ופשוט הדבר וכבר הכל מובן, ולשקר אין רגלים. ואפילו שהדברים כתבים על ספר. אין בזה כלום.

ונחתום בדברי רבינו הטהור ועל זה כבר כתב רבינו הטהור הרמב”ם, באגרת תימן (עמוד קסה) שכתב, “וממה שראוי לך לדעת, שהדברים האלה וכיוצא בהם – שוא וכזב. ולא יהיו לך לראיה [ותשתכנע שהם אמת] לפי [בגלל] שתמצאם כתובים בספרים, [כי אין בכך כלום כאשר הדברים הנאמרים הם שקר]. שהמכזב כמו שהוא מכזב בלשונו, כך הוא מכזב בקולמוסו, ואין זה נמנע עליו. והכסילים הבוערים [שאין מוחם שלם] הם שיעשו אצלם לראיה אמיתית הדבר בהיותו כתוב, אין לנו להאמין סברות מפנים האלה, אלא מפנים אחרים”. עכ”ל. וגם אתם קוראים נעימים, אל תהיו חסים לעולם למי שכתב, ולמה שנכתב, ולא משנה מי זה יהיה, אלא ידרוש האמת, ויודה שהינם התעסקו בדברים אסורים, כגון דרישה אל המתים, הסרת כישופים, ועוד ועוד. וילמוד כן מדוד המלך ומעשה כבשת הרש, שכן כאשר הדבר מושלך על דברים אחרים שלא קשורים לאדם, הינו חורץ הדין.

ולאחר מכן מצאתי שכתב הרמב”ם באגרותיו: “החולי הגדול והרעה החולה, שכל הדברים שימצא אדם כתובים [בספר], יעלה על ליבו בתחילה שהם אמת, וכל שכן אם יהיו ספרים קדמונים, ו[כל שכן] אם נתעסקו אנשים רבים באותן הספרים, ונשאו ונתנו בהן. מיד יקפוץ דעתו של נמהר [וכסיל כמו בדורינו אנו, לומר], ש-אלו [ודאי] דברי חכמה [הם], ויאמר בלבו, וכי לשקר עשה עט סופרים [כלומר לחינם ישב מישהו וכתב חיבורים? לא יכול להיות שהשקיע כל כך ויצא ממנו שקר!], ו[יאמר הקורא עוד], [וכי] בחינם נשאו ונתנו [“גדולי עולם”] אלו, באלו הדברים?

ו[דע לך אתה הסובר דעה מופסדת זו, כי] זאת היא [הסיבה] שאבדה מלכותינו והחריבה בית מקדשנו, והאריכה גלותינו, והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים … שדברים אלו עיקר עבודה זרה [הם], וטעו ונהו אחריה, ודמו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה. ע”כ. וגם בדורינו אנו, נכתבו ספרים, נכתבו מגילות, ונשאו ונתנו גדולי עולם באותם ספרים, ופלפלו בחכמות סרק, שאין בהם שום תועלת, ולהיפך הוא הנכון, ימצא שם מינות קשה החמורה ביותר שהיתה מבריאת העולם. והרי לכם, כי הרמב”ם ראה את הנולד, וחכם עדיף מנביא. וזה מה שקורה בדורינו אנו. ע”כ מאמר זה.

מאת: אליאל פיניש. חן שאולוב ספרדי טהור.