שאלה: אם אני נמצא במקום שאין בו ספרי תורה, ואני מתפלל ביחידות אז איך אני בעצם יוצא ידי חובת קריאת התורה שקוראים בימי שני וחמישי.

תשובה: הנה נקדים ונאמר תחילה, שהאל יתברך שמו, ציוה עלינו לכתוב ספר תורה כל אחד ואחד לעצמו. וכל זה למה? על מנת שילמד בה ויהגה בה תמיד. וכל מטרת התורה היא שנתקרב ונדע אותו יתברך ידיעה גמורה שאין אחריה ספק כלל. וכתב בספר החינוך (מצוה תריג’): ” שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה, אם כתבו בידו הרי זה משובח ונאהב מאד, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (מנחות ל.) כתבו, כלומר בידו, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני, ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו ישכור מי שיכתבנו לו, ועל זה נאמר (דברים ל”א, י”ט): “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל”, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זאת. משרשי המצוה, לפי שידוע בבני אדם שהם עושין כל דבריהם לפי ההכנה הנמצאת להם, ועל כן ציונו ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חברו, למען ילמד ליראה את ה’, וידע וישכיל במצוותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב. ונצטוינו להשתדל בזה כל אחד ואחד מבני ישראל, ואף על פי שהניחו לו אבותיו, למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות, וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים שיניחו להם אבותיהם. ודע בני, שאף על פי שעיקר החיוב דאורייתא אינו רק בספר התורה, אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פירוש התורה יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת מן הטעמים שאמרנו, ואף על פי שהניחו לו אבותיו מהן רבים. וזהו דרך כל אנשי מעלה יראי אלהים אשר היו לפנינו לקבוע מדרש בביתם לסופרים לכתוב ספרים רבים כברכת השם אשר נתן להם. ועובר על זה ולא כתב ספר תורה אם אפשר לו בשום ענין, ביטל עשה זה. וענשו גדול, כי היא סיבה ללמוד מצוות התורה כמו שאמרנו. וכל המקיים אותה יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו כמו שכתוב כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל”. עכ”ל.

והנה אמרו במשנה (מגילה פרק ד משנה א): “הקורא את המגילה עומד ויושב. קראה אחד קראוה שנים יצאו. מקום שנהגו לברך יברך ושלא לברך לא יברך. בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה, אין פוחתין ואין מוסיפין עליהן. ואין מפטירין בנביא הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה”. והנה למדים אנו ממשנה זו, שבימים שני חמישי ובשבת צריך לקרות בתורה. אולם כל זה דווקא “בציבור”. וכתב הרמב”ם (פירוש המשנה שם): “ואין קורין בספר תורה בצבור פחות משלשה אנשים. ולא יקרא איש אחד בספר פחות משלשה פסוקים, ולפיכך כשקורין שלשה, עשרה פסוקים, אחד מהן קורא ארבעה פסוקים. ואין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים ואז מותר לו להפסיק את הקריאה ולרדת. ולא ישייר בפרשה פחות משלשה פסוקים ואז יהא מותר לו להפסיק. כל אלה כללים לקריאה בצבור”. ובתלמוד אמרו (בבלי מגילה כא:) “בשני ובחמישי, בשבת במנחה קורין שלשה וכו’. שלושה שעולים לתורה כנגד מי תקנום? אמר רב אסי: כנגד תורה נביאים וכתובים. רבא אמר: כנגד כהנים לוים וישראלים”. ע”ש.

ומי תיקן קריאה זו ומה טעמה? אמרו בתלמוד (בבלי בבא קמא פב.) שעשרה תקנות תיקן עזרא הסופר, ואחד מהם, שיהיו קורין פסוקים מהתורה במנחה בשבת. וכן שיהיו קורין ביום שני מן השבוע וביום חמישי מן השבוע. ואמרו שם, שתיקן עזרא קריאה בשבת בתורה, מפני יושבי חניות שכל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי. ועשה בשבילם תקנה מיוחדת שיקראו בשבת בתורה. שלא תשתכח תורה מישראל. והקשו שם, מפני מה אמרו שעזרא תיקן קריאה בתורה בשני וחמישי? ומפני מה ייחסו אליו תקנה זו? והרי תקנה זו היתה כבר לפניו! שנאמר (שמות פרק טו פסוק כב פרשת בשלח): “וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם”. דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו פרק נה פסוק א): “ה֤וֹי כָּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם וַאֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֖וֹ כָּ֑סֶף לְכ֤וּ שִׁבְרוּ֙ וֶֽאֱכֹ֔לוּ וּלְכ֣וּ שִׁבְר֗וּ בְּלוֹא־כֶ֛סֶף וּבְל֥וֹא מְחִ֖יר יַ֥יִן וְחָלָֽב”. כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג’ ימים בלא תורה. ואם כן, מדוע ייחסו הדבר לעזרא? מפני שתקנת הראשונים היתה שיקרא אדם אחד לציבור ברבים שלושה פסוקים בלבד! ויש אומרים, שתיקנו ששלושה גברים קורין שלושה פסוקים כנגד כהנים לוים וישראלים. אמנם בא עזרא ותיקן והוסיף על תקנה זו, ששלושה גברים יקראו עשרה פסוקים ביחד. ולמה? כנגד עשרה בטלנין. ומי הם עשרה בטלנין? הם בני אדם כשירים בטלין ממלאכתן על מנת לעסוק בצרכי ציבור, ולבא קודמין לבית הכנסת כדי שיהו מצוין עשרה לעת התפלה, ומתפרנסים משל צבור. (ע”פ רש”י).

וכתב הגאון המאירי בבית הבחירה, “שאין לדחות תלמוד שלנו מפני ברייתא של מסכת סופרים ואף קריאת המנחה בשבת קצת גאונים פירשו בו, שטעם תקנתה להשוות קריאת שבט לוי. רוצה לומר בין כהנים ולוים שנקראו עם בפני עצמן עם ישראל וכו'”. ע”ש.

וכתב הרמב”ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה א-ג): “משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה, ועזרא תיקן שיהו קורין כן במנחה בכל שבת משום יושבי קרנות, וגם הוא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי שלשה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים. ואלו הן הימים שקורין בהם בתורה בציבור, בשבתות ובמועדים ובראשי חדשים ובתעניות ובחנוכה ובפורים ובשני וחמישי שבכל שבוע ושבוע, ואין מפטירין בנביאים אלא בשבתות וימים טובים ותשעה באב בלבד. אין קורין בתורה בציבור בפחות מעשרה אנשים גדולים בני חורין, ואין קורין פחות מעשרה פסוקים, וידבר עולה מן המנין, ולא יהיו הקורין פחות משלשה אנשים, ואין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים, ולא יקרא הקורא פחות משלשה פסוקים”. עכ”ל.

ומה שכתב שאין קורין בתורה בציבור בפחות מעשרה. מקורו ברוך ממה שאמרו חז”ל במשנה (מסכת מגילה פרק ד משנה ג): “אין פורסין את שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין בשם פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן”. ופירש הרמב”ם בפירושיו למשנה וכתב, “אמר ה’ ונקדשתי בתוך בני ישראל, ובא בקבלה, שכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה”. עכ”ל. ולמדים אנו מכל זה, שאין חיוב קריאת התורה אלא בציבור. ויצא לנו מכך, שאם אדם מתפלל יחידי, אינו מתחייב בדבר זה, ואין עובר שום עבירה אם לא שמע קריאת ספר תורה. שאין תקנה זו דווקא לציבור.

ונראה שמפני זה אמרו בתלמוד (ברכות ח.): “אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו: עטרות ודיבן, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו”. ומה הוא עם הציבור? אולי יתכן לפרש בשעה שאין הוא יכול להיות עם הציבור, בזמנים שהוא מתפלל יחיד, ישלים את הקריאה שלא קרא עם הציבור. וכן מצאתי בספר הגהות מיימוניות (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יג הלכה כה): “שכתב בשם חכם בשם רב נתן, שמצא בספרו של ראב”ן לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור נ”ל דביחיד הדר בכרך שאין לו י’ לקרות בתורה איירי דצריך לכוין השעה שהציבור קורין בב”ה ויקרא גם הוא ביחיד ב’ מקרא כנגד ב’ שקורים בב”ה ואחד תרגום כנגד המתרגם. דאם כמו שפירשו רבותינו דבקריאת הפרשה בבקר איירי כאשר אנו רגילים, לימא לעולם יקרא פרשה עם הציבור למה לי, ועוד שנים מקרא ואחד תרגום למה? הלא ישמע בבית הכנסת ויצא ידי חובתו. ואף על פי כן מנהגנו מנהג גמור ויפה דדילמא לא יכוין דעתו בבית הכנסת לכל הפרשה ויצא בקריאתו שקרא כבר. ע”כ.

אבל מדברי הרמב”ם משמע שזה הוא חיוב שונה. שכתב (שם שם)  “אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום, ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הצבור”. בכל אופן מדבריו למדים אנו שאם אדם שומע בציבור חייב להשלים ביחיד ואין פוטר אותו. אבל חובה לשמוע בציבור אין.

ולפיכך נראה, שמי שמתפלל ביחיד אין עליו חיוב קריאת ספר תורה, ולא עובר בכך על שום עבירה. שאין חיוב זה אלא דווקא לציבור של עשרה. ודווקא עשרה חייבים לקרות בציבור. ופחות מכך לא. וכאן תבוא תשובה לשאלתך, שאם אתה מתפלל ביחיד פטור אתה מקריאת ספר תורה וגם לא עברת על שום דבר ולא ביטלת שום תקנה. כי אין זו חובת היחיד אלא חובת הציבור.

חן שאולוב ס”ט.