***

“מדוע אסור למנות את ישראל”

יג) ואחר הבנה זו, יש לבוא אל הענין שבו אמרנו שנעמיק, והוא, “מדוע אסור למנות את ישראל”? ותחילה נכתוב דבר שיש בו צורך גדול לפי עניות דעתי. כי צריך לדעת כבר כעת, שמה שאמר ה’ יתברך לאברהם אבינו, שזרעו יהיה כעפר הארץ, יתכן לומר בזהירות, שכוונת הדברים, שיהיה זרעו באופן כזה, שלעולם לא יספרום בספירה שלימה, ואם ינסו לעשות כן, יענשו ויחסרו. [ובהמשך ננסה להבין הסיבה והטעם].

או שיהיה כוחם בעיני העמים, ואיכותם כה גדול, עד שיהיו משולים בעיני כולם שמרובים הם ואי אפשר להכניעם כעפר הארץ וככוכבי השמים. וכפי שבעיני דוד המלך היו מרובות טובותיו של ה’ יתברך עליו, עד שאמר (תהלים פרק קלט פסוק יח): “אֶ֭סְפְּרֵם מֵח֣וֹל יִרְבּ֑וּן הֱ֝קִיצֹ֗תִי וְעוֹדִ֥י עִמָּֽךְ”. ונראה שבמילים אלו, המשיל דוד המלך ואמר, שכל טובותיו של ה’ יתברך אשר עשה עמו, הם כל כך מרובות, שאין בידו כח לסופרם כי רבים הם.

וכתב המצודת דוד, “אספרם – איך אספרם? והמה רבים מחול הים! ואף אם הייתי כל הימים ביקיצה מבלי שינה, ואפילו בעודי בעולם אהיה אני עמך בשמים ולא אטרד בטרדות אנושית, עם כל זה אי אפשר לספרם”. ע”כ. ואף שמדברי המצודת דוד משמע, שדוד המלך כוונתו באמת למספר הטובות ולא לאיכותם. נראה שדברים אלו אמר דוד המלך ע”ה, בכדי לשַׂבר את האוזן, והכל על דרך ההפלגה. וכמו שכתב הרד”ק, הבאנו דבריו באות יב’ לעיל.

והנה נאמר בתורה (שמות פרק ל פסוק יא – יג): “וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהֹוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: זֶ֣ה׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהֹוָֽה”. וצריך להבין זה הענין וזה הציווי, מה בעצם דיבר ה’ ואמר כאן למשה, וממה הזהירו.

תחילה יש לנו להתבונן לצמד המילים, “כי תשא“. מה פירוש המילה, “תשא“? ונאמר בתורה (בראשית פרק יח פסוק כד פרשת וירא): “אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ”. ובוודאי שכאן צמד המילים, “ולא תשא“? הם, “ולא תמחול“? כלומר, אמר אברהם לה’ יתברך, וכי לא תמחל אם יש חמישים צדיקים שמוכיחים בסדום? וכן תרגם אונקלוס. וכן תרגם הירושלמי, “אולי יש חמִשׁים זכאין בתוך העיר שיתפללו לפניך, עשרה לכל עיר, כנגד חמש ערים, סדום, ועמורה, אדמה, וצבוים, וזוער. הרוגזך יספה ולא תִמחול למקום בעבור זכויות חמִשׁים צדיקים שבתוכה?”.

וכן נאמר (שמות פרק לב פסוק לב פרשת כי תשא): “וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ”. וגם כאן, ענין “אם תשא“, יתפרש, “אם תסלח“. אבל בוודאי שלא נוכל לומר, שכוונת “כי תשא את ראש” וכו’, ידבר על ענין, “מחילה“.

אבל נאמר בתורה (שמות פרק כ פסוק ז פרשת יתרו): “לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא”. ולשון, “לא תשא” האמור כאן, ידבר על ענין “אמירה“, כלומר שלא יאמר בפה, הן לענין שבועה, והן לענין ביטוי. שלא יזכיר שם ה’ יתברך בחינם ולשווא. וכן אמר (שמות פרק כג פסוק א פרשת משפטים): “לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס”. וגם כאן הענין אמור על, “אמירה”, שהזהיר ה’ יתברך, שלא נשמע ונקבל דברי שקר מאף איש. וכמו שתרגם הירושלמי, “עמי בני ישׂראל לא תקבלו דִברי שקר מאיש ד-יאכל נגיסות ברעהו לפניך, ולא תשים ידך עִם רשע שיהיה עד שקר”. ע”כ.

ולמדים אנו, שלשון, “תשא“, יתפרש או לשון, “מחילה“, או לשון, “קבלת דברים“, או, “דיבור“. וכן נאמר (במדבר פרק א פסוק מט פרשת במדבר): “אַ֣ךְ אֶת־מַטֵּ֤ה לֵוִי֙ לֹ֣א תִפְקֹ֔ד, וְאֶת־רֹאשָׁ֖ם לֹ֣א תִשָּׂ֑א בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל”. ותרגם אונקלוס, “ברם ית שבטא דלוי לא תמני, וית חושבנהון לא תקביל בגו בני ישראל”. והרי לך כי לשון, “תפקוד“, הוא, “מניה וספירה“. ולשון, “ראשם“, הוא, “חשבונם“, ולשון, “תשא” הוא “קבלה“, כלומר “קבלת מספר חשבונם“, והזהיר ה’ בתורתו, שאת מטה לוי לא סופרים ומונים, ואת חשבונם לא אומרים, וכמו כן, לא מקבלים חשבון ספירתם. ולכן מבואר יוצא שפירוש המילה, “כי תשא“, האמור בעניננו, הוא, “קבלת דברים“.

ואמר ה’ יתברך למשה רבינו, שכאשר תקבל חשבון מנינם, תקח מהם כופר נפשם. ומה הוא כופר נפשם? מחצית השקל. וכתב התרגום ירושלמי, “כי תקבל את חשבון בני ישׂראל למִנינם, ויתנו איש פִדיון נפשו לִפני יי, כאשר תִמנה אותם, ולא יהיה בהם נזק של מוות כאשר תִמנה אותם“. ולמדים אנו מדבריו, שמצוה ה’ יתברך את משה, שכאשר ימנו את ישראל ויביאו החשבון האמור של מנינם לפני משה, ויקבל הוא את הדברים, מיד יתנו איש כופר נפשו לה’, לאחר שספרו אותם, ובכך לא יהיה בהם נזק של מוות כאשר ימנו אותם.

וכבר כאן יש לומר לכאורה, שאין איסור גורף למנות את ישראל, אלא אסור למנותם דווקא ללא נתינת הצדקה לאחר המניה. וכ”כ האבן עזרא, “יש אומרים כי המגפה שהיתה בימי דוד (ש”ב כ”ד) בעבור שלא נתנו כופר נפשם [לאחר המניה]. ואם זה אמת, היא תשובה על הגאון. וטעם [לנתינת מחצית השקל מיד] “בפקוד אתם”, כי אם לא יתנו כפרם ברגע הפקידה, אז יבוא הנגף. ויפת אמר, אם לא יתנו כפרם בצאתם למלחמה ויסופרו ינגפו לפני האויב“. עכ”ל.

והרי שכל ענין ההיזק, הוא בעבור, שבשעת החשבון והמניה לא יתנו כופר נפשם, ואם נותנים כופר נפשם, לא בא בהם הנגף. אלא שלאחר המחילה לא היא, מכיון שדוד המלך מנאם שלא לצורך, והמונה את ישראל שלא לצורך מצוה, אפילו לא מנאם ע”פ ראשם אלא על ידי דבר אחר, עבר על גזירת ה’ יתברך. וגם כופר נפשם לא היה מועיל בהם.

אבל אע”פ כן לא מובן זה הענין כמו שצריך. כלומר, מדוע צריך לבוא ההיזק בשעת המניה והספירה בכלל? ואם תאמר שמעיקר היה לו לאסור לספור את ישראל, לזה אי אפשר, מכיון שיש מקומות שנצרך מאוד לספור את ישראל ולדעת מנינם, כמו כאן אצל משה רבינו, וכן ביציאת העם למלחמה, שמצריך הדבר ספירה ומניה. ולכן קשה! מפני מה יכול לבוא ההיזק בספירת עם ישראל, ומה יש בכך בכלל?

ועוד יותר קשה, אם ה’ יתברך הבטיח לאברהם שזרעו לא יספר מרוב, כיצד הסכים בכלל שתבוא הספירה כלפי עם ישראל בצד מה? והנה נראה לי לבאר בס”ד, שכל ענין זה של מנית עם ישראל, המבואר בפרשת כי תשא, רשות היא ולא חובה. כלומר, הבטיח ה’ יתברך לאברהם אבינו, שזרעו לא יספר מרוב. ולכן מתוקף זה הדבר, אין לאף איש לספור את עם ישראל. וגזירה היא לפני המקום. ולכן אמר ה’ יתברך למשה רבינו, כאשר תקבל חשבון מניינם, כלומר שתצטרכו לספור אותם לצורך חשוב ומהותי, בקש מהם כופר נפשם בעבור זו המניה. וגם בזה לא התיר לספור את כולם, כלומר, אסור למנות את כל ישראל אפילו לצורך מצוה, ואפילו שסופר אותם על ידי דבר אחר. וכמו שמבואר בפירוש הרד”ק על מה שנאמר בדברי הימים (דברי הימים א פרק כז פסוק כג): “וְלֹא־נָשָׂ֤א דָוִיד֙ מִסְפָּרָ֔ם לְמִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וּלְמָ֑טָּה כִּ֚י אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה לְהַרְבּ֥וֹת אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמָֽיִם”.

וכתב הרד”ק, “כי אמר ה’ להרבות וכו’ – ואף כשאמר הקדוש ברוך הוא למנות ישראל [בפרשת כי תשא וכו’], לא אמר למנותם [כולם], אלא [דווקא] מבן עשרים שנה ומעלה, כי [איך יאמר לעבור על מה שהבטיח? שהרי] אמר להרבותם ככוכבי השמים! ואין להם מספר. כמו שאמר (בראשית פרק יג פסוק טז פרשת לך לך): “וְשַׂמְתִּ֥י אֶֽת־זַרְעֲךָ֖ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר׀ אִם־יוּכַ֣ל אִ֗ישׁ לִמְנוֹת֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ גַּֽם־זַרְעֲךָ֖ יִמָּנֶֽה”. ו[לכן עליך לדעת, כי] כל אלה שספר דוד [לצורך מצוה], לא היו בכלל אותם שמנה יואב, שהתחיל [יואב לפי דעתו] למנות כל ישראל, ולא כילה [ולא נתן לו ה’ יתברך לסיים את הספירה] כי שני שבטים לא ספר, [מהסיבה] כי נתעב דבר המלך אל יואב, כמו שכתוב (דברי הימים א פרק כז פסוק כד): “יוֹאָ֨ב בֶּן־צְרוּיָ֜ה הֵחֵ֤ל לִמְנוֹת֙ וְלֹ֣א כִלָּ֔ה, וַיְהִ֥י בָזֹ֛את קֶ֖צֶף עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א עָלָה֙ הַמִּסְפָּ֔ר בְּמִסְפַּ֥ר דִּבְרֵֽי־ הַיָּמִ֖ים לַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽיד”. ע”כ.

והרי לך קורא נעים כי הבטחת ה’ עומדת באיתנה, ואף מה שאמר ה’ יתברך לספור את העם בפרשת כי תשא, לא אמר לספור את כולם, כי הבטיח שזרעו של אברהם אבינו לא יספר מרוב. אמנם על עצם הספירה עצמה לצורך מצוה, על ידי דבר אחר, גם על זה היה צריך כפרה. ובהמשך נבין מדוע.

***

“הגרלה בתרומת המזבח” 

והנה אמרו חז”ל (משנה מסכת יומא פרק ב משנה א): “בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם, ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה. ואם היו שניהם שוין, הממונה אומר להם הצביעו, ומה הן מוציאין? [אצבע] אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש“. ע”כ. ונסביר הדברים על פי רבינו הטהור הרמב”ם: “ומה היא התרומה הזו שנקראת, “תרומת המזבח”? שיסיר ממנו אפרו הצבור עליו. ולימדו אותנו חז”ל שכל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות קרוב למזבח, הוא הזוכה. כלומר אין צורך שיגיעו ממש עד קצהו.

והנה בתוך הדברים האלו, ביארו חז”ל, מה הדין אם התקרבו כמה כהנים לתוך ארבע אמות בשיעור הנראה כשווה? כלומר, ואין יודעים מי באמת היה הראשון שהיה קרוב לארבע אמות לתרומת המזבח. אז במקרה הזה, הממונה עושה סדר הגרלה לזכיה. וכיצד עושה את סדר ההגרלה? הנה, לפי שאסור אצלנו [ההולכים בתורת משה רבינו], למנות אישי ישראל כלל, ואפילו לדבר מצוה [כבר מדבריו אלו למדים אנו שאסור למנות את ישראל ואפילו יחידים, ואפילו לדבר מצוה על פי ראשיהם]. וכמו שידענו ממעשה דוד המלך שהוא ידוע. אלא [אם צריך לסופרם], כיצד נמנים ישראל? כשירצה מי שהוא למנותם, מונה אותם בכך שלוקחין מכל אחד מהם משהו [כמו שעשה שאול עם הטלאים], ומונים אותם הדברים [עצמם, ולא סופרים אישי בני אדם].

ולפיכך אם היו כהנים רבים שנתקרבו כולם למזבח, ואין יודעין מי זכה. אומר להם הממונה, הוציאו אצבעות, בכדי שיוכל לספור, וסופר האצבעות [עצמם] ולא אותם. ואחרי שמעמידם בשורה עם אצבעותיהם בחוץ, ומסכימים ממי יתחיל המספר ואיזה מספר, כגון שהסכימו שיהא המספר שלושים או ארבעים או חמשים או איזה מספר שירצו. מוציא כל אחד מהם אצבע אם היה חלש, או כמה אצבעות אם הוא בעל גוף חזק, ומתחיל לספור לפי אותם האצבעות, “אחת שתים שלוש” לפי הסדר, עד שישלם המספר שהסכימו עליו מראש. וזה שמגיע אצלו סוף המספר הוא זוכה ועושה אותה עבודה.

ואין מונין את הגודל למי שהוציא גודלו, מפני שקל לזקפה ולכפפה, ושמא יזקפנה או יכפפנה אם קרב המספר לסופו כדי שיבוא הפייס אצלו. וכסדר הזה היו ארבעת הפייסות שהיו במקדש. דע זה ולמדהו, לפי שהפיסות האלו לא נתבררו לשום אדם לפנינו במה שפירשו הגאונים שקדמונו ושראינו דבריהם, לפי שלשונות התלמוד לא ישיג מהם האדם כלום בעיון ראשון, אבל הנכון באותן הלשונות הוא מה שביארנו“. עכת”ל.

ומדברים אלו למדים אנו, שאסור למנות את ישראל, בין יחידים, ובין רבים, ואפילו לצורך מצוה. וכאשר ירצה אדם למנותם, לא ימנה ראשיהם, אלא ימנה אותם על פי דבר מה. ואפילו על ידי איבר מגופם מותר. אלא שאסור למנותם לגולגלות. ולכן מצוה ה’, “כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהֹוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם”. כלומר, מודיע ה’ יתברך למשה רבינו, מתי שימנו את ראשיהם במעמד יחיד ומיוחד זה, ותקבל החשבון על פי ראשיהם, הבאתי לך תקנה שלא יקרה להם דבר, והוא שיביאו מחצית השקל.

ויתכן שכל ענין הספירה, הוראת שעה היתה, אבל בכל זאת היו צריכים כפרה. וכן נראה שהוראת שעה היתה, מכיון שלא מצינו מצוה מן המצות לספור את ישראל לדורות הבאים, כלומר, אין ציווי לישא את ראש בני ישראל בכל שנה ושנה, אלא מצוה לקחת מהם רק מחצית השקל בלבד כאשר בית המקדש קיים. (ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה קעא).

עוד למדים אנו מדברי הרמב”ם, שנטה אל המחשבה, שדוד המלך מנה את ישראל לצורך מצוה, ואפילו עם מחשבה זו, לא פטר אותו ה’ יתברך מן העונש, מכיון שלא ספר אותם על ידי דבר אחר, אלא ספר אותם על פי ראשיהם. כאשר נראה בהמשך.

וכעת ראיתי להרמב”ם בהלכות תמידין ומוספין (פרק ד הלכה ג – ד): “כיצד מפיסין? עומדין בהיקף ומסכימין על מניין ש-מונים, מאה, או אלף, או כל מניין שיסכימו עליו, והממונה אומר להם, הצביעו והן מוציאין אצבעותיהן אחת, או שתים, ואם הוציא שלש מונין לו שלש, ואין מוציאין גודל במקדש, מפני הרמאים, שהגודל קצר ונוח להוציאו ולכפותו, והמוציא גודל אין מונין אותו לו, ומתחיל הממונה למנות מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחילה, ומונה על אצבעותיהן וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו עליו והאיש ששלם המניין אצל אצבעו הוא שיצא בפייס ראשון לעבודה.

ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמן? לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר (שמואל א פרק טו פסוק ד): “ויפקדם בטלאים“. ע”כ. והנה הדבר ברור ומובן שאסור למנות את ישראל בשום אופן, הן ביחיד הן ברבים. וכאשר רוצה למנותם, מונה אותם על ידי דבר אחר, וגם זה לא הותר אלא דווקא לצורך מצוה.

ונסכם ההלכות בקצרה:

א) אסור למנות את כל ישראל בשום אופן, אפילו לצורך מצוה, אפילו על ידי דבר אחר.

ב) אסור למנות אנשים יחידים או קבוצה קטנה של אנשים על פי ראשיהם, אפילו לצורך מצוה.

ג) מותר למנות לצורך מצוה אנשים יחידים, או קבוצה קטנה לצורך מצוה, והוא שימנה אותם על ידי דבר אחר, ולעולם אסור למנותם על פי ראשיהם.

ד) שלא לצורך מצוה, אסור למנות את ישראל אפילו על ידי דבר אחר.

***

“מדוע בא הנגף בעבור הספירה?”

והנה, אע”פ שההלכה והדין נתברר לנו, עדיין לא נתברר מדוע נאסר למנות את ישראל. כלומר מה טעם האיסור. ונראה שבכוונה נזהר הרמב”ם מלתת טעם לאיסור זה, והשאיר אותו על ענין הגזירה בלא נתינת טעם. ולצערינו הרב, לא מעט מפרשים נטה ליבם לחשוב שמדובר כאן על ענין “עין הרע” רוחנית ומסטית, שלפי טענתם, יש כח מאגי מסויים, שהבורא השליט על הבריאה מבלעדיו, המסוגל לפגוע בבני ישראל כאשר מונים אותם.

ולא הבאתי פירושיהם כי אין בהם צורך לפי דעתי, שדעתם כבר ידועה והוטמעה לציבור במשך השנים, ומפני הכבוד בלבד ודרך ארץ בכתיבה, איני מביע דעתי על פירושיהם המהובלים והנוטים מהשכל הישר, ולא יתאימו פירושיהם, אלא לאוהבי הנמנעות הבערים. וכמו שכתבתי במאמרים הקודמים, דעות אלו מלבד שהם כוזבות, אין להם שום יסוד, לא בתנ”ך, ולא בתלמוד. וכל החושב שבדברים אלו דברה התורה, לצערי הרב נטו ונמשכו אחר קודמיהם. ולאמיתו של דבר נתנו כח וממשלה ביד “גורמים אחרים” להנהיג את העולם בדבריהם. וזו האמת הברורה, ואין מסתכלים על מי כתב, אלא על מה שכתוב, עם כבוד לכל אחד, בלי חנופה, אבל עם אמת אחת ויחידה.

ויותר מזה יש לי לומר, שהנה לא מזמן ראיתי אור גדול בחיי, וזה היה כאשר קמו כמה אינשי בדברי נרגן, לא ראויים למנין ולא ראויים לחשבון, מתלהמים על דברי, ופותחים פיהם המשובשת לרעה, וכל דבריהם בחשכה יהלכו, זבובי מוות יבאישו, ועליהם נאמר (קהלת פרק י פסוק יב): “וְשִׂפְת֥וֹת כְּסִ֖יל תְּבַלְּעֶֽנּוּ”. והסכלות תרבה דברים אשר לא ידע, ונמשכו אחר דעות כוזבות ודעות רעות, אשר מהם הזהיר הנביא הגדול אשר לא היה כמותו ולא יהיה, הוא משה רבינו עליו השלום, אשר ידע כל דבר ודבר בתורתינו הקדושה, וכל סודות התורה מונחים בחיקו, והעבירם בקבלה האמיתית האחת והיחידה, היא קבלה למשה מסיני.

כמה כסיל נבער ולא חכם צריך להיות, בכדי לא להבין דבר זה שהוא פשוט לכל מבין. ועליהם אני אומר, וילכו אחר ההבל ויהבלו. כמו שראיתי לא מזמן דברי כפירה של ממש, ראויים הדברים לפח האשפה ולא לגניזה. ומה אומרים בדעתם המשובשת והכפרנית? “שמשה רבינו גדול הנביאים, לא השיג החכמה של סודות התורה”. עפרא לפומיה! פה ידבר רעה וסרה על מקבל התורה ומעבירה. ובחוצפתם הגדולה ממשיכים להתלהם עלי, ולא לקבל הדברים, מרוב גאוותם הסרוחה שעליה נאמר, “תועבת ה'”, נסתם ליבם! ומוחם עמוס במחשבות מינות קשות, וכורה שחת בה יפול! וקרוב יום אידם.

הלא תראה דברי רבינו הטהור הרמב”ם שכתב בהקדמה לפרק חלק (סנהדרין י’ א’): “והיסוד השמיני הוא, תורה מן השמים. והוא, שנאמין, שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה, היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה [ניתנה] מפי הגבורה, כלומר שהגיעה עליו כולה מאת ה’, הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה, “דיבור”, ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום, אשר הגיעה אליו [בשיא השלימות], ושהוא [משה רבינו היה] במעלת לבלר [סופר] שקורין לפניו, והוא כותב כולה, תאריכיה וספוריה, ומצותיה, וכך נקרא “מחוקק“.

ואין הבדל בין ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד, או אנכי ה’, ושמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, הכל [הוא] מפי הגבורה, והכל תורת ה’ תמימה טהורה קדושה אמת. ולא נעשה מנשה אצלם כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר, אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקליפה [כלומר דבר טוב, ודבר רע. כל שכן לסבור שיש כוחות טומאה בשמים], ושאלו התאריכים והספורים אין תועלת בהם, ומשה מדעתו אמרם, וזהו ענין [שאמרו, האומר] “אין תורה מן השמים“. אמרו שהוא האומר, שכל התורה כולה מפי הקדוש ברוך הוא, חוץ מפסוק אחד שלא אמרו הקדוש ברוך הוא, אלא משה מפי עצמו [אמר], וזה הוא, “כי דבר ה’ בזה“. יתעלה ה’ ממה שאומרים הכופרים. אלא כל אות שבה יש בה חכמות ונפלאות למי שהבינו ה’, ולא תושג תכלית חכמתה, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ואין לאדם אלא להתפלל כמו דוד משיח אלהי יעקב, שהתפלל, “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך“.

וכן פירושה המקובל גם הוא [כולו] מפי הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילים וזולתם, היא עצמה הצורה שאמר ה’ למשה ואמר לנו, והוא [משה רבינו] רק מוביל שליחות נאמן במה שהביא, והדבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרו (במדבר פרק טז פסוק כח פרשת קרח): “וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־יְהֹוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי“. ע”כ.

ולמדים אנו מדבריו החשובים, שכל התורה כולה היא מן השמים, מתורה שבכתב, ועד התורה שבעל פה כולל ההלכות למשה מסיני. ואין דבר ולו הקטן ביותר שמשה רבינו לא ידע ממנו בתורת ה’, הן בדברי הכתוב, והן בפירושה. והכל הוא קיבל והעביר ליהושע תלמידו הנאמן. וכל מי שיאמר ההיפך מזה, או כל מי שינסה לרמוז שהוא יודע דבר שמשה רבינו לא ידע, הרי הוא מין גמור ומצוה לשנאותו.

ולכן היסודי התשיעי אצל רבינו בפירוש המשנה הנזכר, הוא דבריו אלו: “ויסוד התשיעי הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה’ זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, [ועל זה] אמר, “לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו“. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החבור הזה … וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה’ אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו’“. עכ”ל.

כלומר למדים אנו מדברי הרמב”ם, שאפילו זה החוטא בגופו בעבירות חמורות, חובה לאהבו ולחמול עליו. אבל מי שהוא מין ומכחיש אמונת היחוד, מצוה לשנאותו ולהשמידו. ועל זה אמר בעצם דוד המלך (תהלים פרק קלט פסוק כא): “הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְהֹוָ֥ה׀ אֶשְׂנָ֑א וּ֝בִתְקוֹמְמֶ֗יךָ אֶתְקוֹטָֽט”. וכתב הרד”ק, “הלוא משנאיך, הפסוק כפול בענין במלות שונות כמנהג. ופירשו רז”ל (שבת קטז) כי על המינין נאמר הפסוק הזה, שמכירים וכופרים“. ע”כ.

וכתב האבן עזרא (שמות פרק ב פסוק כב): “וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים, או חכמים מפי הקבלה [למשה מסיני], אין לסמוך עליו, ואף כי [ובמיוחד אם] יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה“. ע”כ.

***

“מי זה סמאל? משל ליצר הרע בלבד! לא מלאך רע וכעור!”

ובתוך כל אלו הדברים זרח אור בחיי, ומצאתי לי חבר נאמן לקבלה האמיתית של משה רבינו עליו השלום, והוא החכם השלם, אשר מעטים שמעו עליו, נקרא שמו בישראל רבי יעקב אַנְטולי, חי בזמן הרמב”ם, וכתב ספר מלא ביסודות אמיתיים ונכונים. נקרא שמו, “מַלְמד התלמידים“. תוכנית הספר, סגנונו, אופן הרצאתו ונמוקיו שונים המה לגמרי מספרי הדרשות שקדמוהו. כל דרשה ודרשה של הדרשן רבי יעקב אַנְטולי, אינה העתקה של דרשות הקדמונים, אלא מאמר מקורי בפני עצמו, שיש לו נושא מיוחד, והדרשן הולך ומברר את רעיונו המרכזי בפסוקים מן התורה ובדרשות חז”ל, ואגב זה, הוא מבאר את הכתובים והמאמרים בחקירה הגיונית.

וראיתי מאמר אחד מדברי חכמתו, ושמח ליבי על ישרות שכלו. והוא במה שדברנו בו לעיל, שכל הנותן בדעתו שיש כח וממשלה ביד גורמים אחרים חלילה, הרי זה הפסיד הכל. וכתב הוא כך (ספר מלמד התלמידים לשבת שובה): “וכפי זה הענין צריך שיובנו שני המאמרים האלה, צדיקים ילכו בם דרך ישרה, ופושעים יכשלו בם. ובהם וכיוצא בהם נכשלו המאמינים בזה, שהרי מצאו שם [שכתוב במדרשים מפוזרים בחז”ל ש-], “הפיל סמאל וכת שלו ממקום קדשו מן השמים“. [ואמרו המשובשים בדעתם], “הרי נמצא במאמר הזה נפילתם מן השמים”. ובמאמר האחר [מדברי המדרשים], נמצא שהיה סמאל השר הגדול שבשמים, והוא הוא שהתעה האדם.

וחלילה [לבני אדם] מהאמין דבר זה כפשוטו [שלא דברו חז”ל אלא במשלים בלבד, כי אין מלאך שגורם להחטיא את האדם חלילה], כי בהאמין הדבר הזה כפשוטו [ולא יבין האדם שכל זה משל וחידות עמוקים, כמו שכתב הרמב”ם בפירוש המשניות פרק י’ משנה א’ סנהדרין בהקדמה לפרק חלק], יאמינו שתי אמונות בטלות ורעות מאד [אשר מחריבים את היהדות ומחשיכים אותה]:

האחת: ביחס הקנאה למלאכים, שהם קדושי עליון, ואין להם דבקות בחומר, וידוע שהקנאה קנין מקניני האדם הדבקים במשיגי החומר. וזה דבר מפורסם בכל האומות, שהנפש לא תחטא לולי דבקותה בחומר, ואיך יחטאו המלאכים שהם נבדלים מכל חומר? עד שיקנאו להחטיא האדם? [טפשות לחשוב כן!].

והשנית: היא כפירה גמורה [כלומר מינות גמורה, ויציאה מן דת ישראל, וכפירה ביסוד הבחירה], בהאמין שהשם יתברך ברא כת מושלת על האדם להחטיאו, ולגרום [לו] כל רע וכל הפסד. אין זה רק כדברי [הכופרים היוונים או הנוצרים] אלה שאומרים, ששני אלוהות הן. אחד טוב, ואחד רע. ועל הכפירה הרעה הזאת שיצאה קודם מתן תורה בארץ מצרים שיצאו אבותינו משם, ובארץ כנען שבאו לירשה. הקפידה התורה מאוד, וכדי למחותה, הזהירה אזהרות רבות. ו[לצערינו הרב] עם הכל [כלומר, עם כל אזהרות התורה להרחיק הרבה מן מחשבות כעורות כאלו וכיוצא בהם, עדיין] נשארה האמונה בתוכם [שיש כוחות אחרים המנהיגים את בני האדם], עד ש[בדעתם המשובשת] היו זובחים לשדים, כמו שאמר, “יזבחו לשדים לא אלוה חדשים מקרוב באו”, ואמר, כי הם חדשים שהתחדשו בליבות הפתאים, ומקרוב באו במחשבתם הרעה, לא שהיה להם מציאות [חלילה].

ועל דבר זה והנמשך אחריו, נחתם גזר דין על אבותינו ועלינו, להגלותינו בין האומות, כמו שאמר, “הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם”. וגוי נבל, נאמר על ישמעאל שחוקיו נבלים, והם שבאו באחרונה להכעיסנו, כדרך הזכרת הכתוב, “ויי הצדיק”, [הוא יתברך] מדד לנו מדה כנגד מדה [כמו שעם ישראל חשבו דעה משובשת שיש “סמאל” שמסיט אותם לעבירות, ויש ממשלת טומאה המנהיגה את האדם, כך בדיוק] המשיל בנו לא עם, [וכל זה] כנגד הממשלה והאלוהות שנתנו אבותינו ללא אלוה והכעיסנו בחוקי גוי נבל, שהם חוקים לא טובים והבלי נבלה, כנגד הבלי החוקים שהכעסנו בהם ה’, הם שלמדנו מן האומות הקדומות שהם נמשכים אחר האמונה הבטלה ביחס הממשלה האלוהית לזולתו מלאכים או שדים או צבא השמים.

ו[בכדי] למחות הדעת הבטל הזה, בא עיקר הקורבן במקום קדוש ידוע, כמו שאמר, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, והם השדים [שהם לא קיימים. ובדיוק כמו שאלהים אחרים לא קיימים, כך השדים אינם קיימים]. כמו שביאר בהוכיחו אותם, “יזבחו לשדים לא אלוה”, וכן תרגם אנקלוס, “ולא יזבחון עוד ית דבחיהון לשדין”, ושאר המצות הנגררות בפרשה ההיא, זאת היא הכונה בהם, כאזהרת אכילת הדם, וכמצות כסוי הדם, לפי שהיתה אמונתם הרעה, שהדם מזון השדים, ועליו יתחברו ויעשו רצון עובדיהם“. ע”כ דבריו הנפלאים, ולא נפל מדבריו ולו דבר אחד, ועברו כמעט שמונה מאות שנה מדבריו, וכל דבריו דברי נבואה של ממש.

ומאלו הדברים בלבד, יש לך ללמוד להשכיל ולדעת, שכל מה שכתבנו בענין עין הרע רוחני ומאגי, שהוא אינו, אינו מתחיל בכלל, שזה הוא דבר פשוט שאינו קיים. ומה שכתב ספר מלמד התלמידים, דבריו חותמת לכך, שכל הצרות שיש לעם ישראל, הם בעבור מחשבות מינות כאלו וכיוצא בהן שנכנסו ביהדותנו הטהורה.

ושמח ליבי לראות את דברי הרד”ק על מה שנאמר (דברי הימים א פרק כח פסוק ט): “וְאַתָּ֣ה שְׁלֹמֹֽה־בְנִ֡י דַּע֩ אֶת־אֱלֹהֵ֨י אָבִ֜יךָ וְעָבְדֵ֗הוּ בְּלֵ֤ב שָׁלֵם֙ וּבְנֶ֣פֶשׁ חֲפֵצָ֔ה כִּ֤י כָל־לְבָבוֹת֙ דּוֹרֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וְכָל־יֵ֥צֶר מַחֲשָׁב֖וֹת מֵבִ֑ין אִֽם־תִּדְרְשֶׁ֙נּוּ֙ יִמָּ֣צֵא לָ֔ךְ וְאִם־תַּֽעַזְבֶ֖נּוּ יַזְנִיחֲךָ֥ לָעַֽד”. וכתב הרד”ק, “וכל יצר מחשבות מבין – פעולת הלב נקראת יצר, לפי שהלב פועל ויוצר במחשבה הענינים הן לטוב הן לרע“. הרד”ק בעצם מבאר מה זה המילה “יצר” – ומסביר שאין ישות או מלאך שנקרא, “יצר“. אלא מה היא? מכיון שפעולת הלב “יוצרת” מחשבות לטוב ולרע, קרא ה’ יתברך לנפש הפועמת בתוך האדם “יצר” על שם “יוצר“. וכאשר נוטה האדם אל הטוב, הולך אחר מחשבות הטוב, ואם נוטה ליבו לרע, הולך אחר מחשבות יצירותיו לרעה. פשוט ביותר לכל מבין.

ונחתום ענין זה במה שראיתי הרבה שכשלו בהבנה זו, ועוד נרחיב בזה במאמר בפני עצמו, על אותם אשר חשבו שיש כח מסויים לכישופים חלילה, כלומר, שהבורא יתברך אסר דבר זה, וזה דבר שכן יכול לפעול או להזיק, אלא שאסור לעשות כן. ולא שמו לב שבמילים אלו, הם הכשירו עבודה זרה, כי כל המאמין שיש כח למעשה כישוף, אפילו שמעולם לא עשה כן, הרי הוא מין וכופר בכל התורה כולה, ודומה לאדם שמדמה לעצמו, שיש אלהים אחרים, ואינו עובד אותם כי ה’ יתברך אסר. וחלילה לאדם מלחשוב דעה כפרנית זו.

והנה נאמר (ויקרא פרק יט פסוק ד פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם“. וכן נאמר (ויקרא פרק יט פסוק לא פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם”. ואמר התרגום ירושלמי, “לא תִסטו אחרי שואלי בידין [משביעים, מכשפים, נביאי שקר] ומעלה זכורו [דורש למתים] ומבקשי עצם ידוע, ולא תבקשו להִטמא בהם אני יי אלהיכם“. ופירש האבן עזרא, האבת מגזרת, הִנֵּֽה־בִטְנִ֗י כְּיַ֥יִן לֹא־יִפָּתֵ֑חַ כְּאֹב֥וֹת חֲ֝דָשִׁ֗ים יִבָּקֵֽע”. (איוב לב, יט), כי הם עיקר זאת האומנות. והידענים מגזרת דעת, שיבקשו לדעת העתידות.

וריקי מוח אמרו, לולי שהאובות אמת, גם כן דרך הכשוף, לא אסרם הכתוב [כלומר שאומרים בדעתם הריקה והפוחזת, שהבורא לא היה אוסר דבר שלא פועל כלום, ובוודאי הכישוף יש בו ממש, וכן המעלה אוב]. ואני אומר הפך דבריהם, כי הכתוב לא אסר האמת, רק השקר, והעד, [האמת לדברינו הם] האלילים והפסילים. ולולי שאין רצוני להאריך הייתי מבאר דבר בעלת אוב בראיות גמורות. וטעם אני ה’ אלהיכם – שלא תבקשו כי אם השם לבדו, והנה הזכיר לטמאה, כי נפש הפונה והמבקשת טמאה היא, כי איננה דבקה בשם. ע”כ. והראת לדעת, שכל מי שמתעסק בכישופים, הסרת כישופים, הסרת עין הרע, הסרת כוחות טומאה, הרי הוא מין ארור גנוסטי משומד. ומדוע? שכל המודה בעבודה זרה, ככופר בכל התורה, ואין הבדל בין האמנה במעשי כישוף, לבין האמנה בעבודה זרה!

ע”כ מאמר זה. המשך הדברים במאמר הבא. חן שאולוב ספרדי טהור.