***

“עין הרע ויצר הרע – מוציאין את האדם מן העולם”

ח) והנה אחר שפרשתי מה שפרשתי במעשה של רב ודעתו. עלה בליבי להביא ראיה פשוטה ביותר מתוך דברי המשנה. שהרי אמרו חז”ל (משנה מסכת אבות פרק ב משנה יא): “רבי יהושע אומר, עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות, מוציאין את האדם מן העולם”. והנה אם תרצה לומר שמדבר רבי יהושע בעין הרע – “רוחנית ומסטית“, מה שייך לומר, “יצר הרע“? כמו כן, מה שייך לומר, “שנאת הבריות“? אלא ודאי כי כל הדברים האלו אמורים על האדם עצמו כמו שביארנו לעיל.

שכל מה שבא רב ואמר, שלא יעמוד אדם על שדה של חבירו בשעה שמוציאה השדה תבואתה, הוא בשביל המסתכל עצמו, ולא בשביל בעל הנכס עצמו, כי בעל הנכס עצמו אין לו לחשוש לשום נזק. וזה מה שבא ללמד רבי יהושע במשנה הנזכרת, שכאשר עינו של האדם רעה, כלומר צרה באחרים, מה שנקרא “צרות עין”, ולא מפסיק לקנאות ולחמוד את של אחרים, כל הדברים האלו מוציאין את האדם מן העולם! ומדוע? מכיון שעל ידי כל אלה יבוא לעשות מעשים לא טובים ולהזיק אחרים, ולגנוב ולחמוס ולעשות עבירות חמורות, שעליהם יש עונש מר מן השמים. ולכן אמר, שאלו הדברים מוציאין את האדם מן העולם.

ויותר מזה נראה לפי עניות דעתי, שזו כוונתו במה שאמר, “יצר הרע“, כי ביארנו, שאין מלאך כזה שנקרא, “יצר הרע“, אלא הכל הוא מדבר על היצר הפנימי של האדם המטה אותו אל הרע. ונקרא “יצר” מלשון, “יוצר“. שכאשר חושב אדם לעשות רע, מצייר הענין בנפשו, וזה נקרא, “יוצר רע“, ולכן הענין הזה נקרא בפי חכמים, “יצר הרע“, כלומר התאוות פנימית לעשות מעשה רע. וכן להיפך, נקרא יצר טוב, על שם יצירת מחשבת הטוב בנפש האדם.

ולא סתם אמר כסדר הזה, “עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות“, כי לא היה מתפעם האדם לעשות הרע ולציירו בנפשו, אלא רק בעבור הראיה שרואה. כמו שאמרו בתלמוד (תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק א דף ג טור ג): “לא תנאף – לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. א”ר לוי, ליבא ועינא [הלב והעיניים] תרין סרסורי דחטאה [הם שני מתווכים לעשות החטא]. כתיב, “תנה בני לבך לי, ועיניך דרכי תצרנה”. אמר הקדוש ברוך הוא, אי יהבת לי ליבך ועינך, אנא ידע דאת לי”. ע”כ.

ובעקבות הראיה הרעה של האדם, הוא יוצר מחשבות רעות המפתחות את דעתו וחושיו לעשות הרע בעיני אלהיו. וכאשר מחליט לעשות כן, אז בוודאי יבוא לשנאת הבריות. ומה גם שכל אחד בפני עצמו מביא רעה חולה על האדם. ולכן ודאי שמה שאמר, “עין הרע”, מדבר בענין של האדם עצמו, שהוא עצמו מסתכל על אחרים בעין הרע! בעין צרה! ברוע גדול! ולא מדבר כלל בענין מאגי.

וחלילה לפרש ולומר, שעל ידי שמישהו מסתכל על השני בעין רעה ונותן בו עין הרע רוחנית, הדבר הזה יוציא אותו מן העולם. ואיזו מחשבה זו בכלל לחשוב כך? האם יש כח אחר מלבדו יתברך? ודאי שלא. ורק כח הבחירה יש ביד האדם כמו שהסברנו למעלה. אבל מכאן לבוא ולומר, שעל ידי ראיית האדם האחר בחבירו הוא יכול להיות ניזוק, זו לא מחשבת התלמוד והתנ”ך לפי עניות דעתי.

וכעת ראיתי למאירי שכתב (בית הבחירה למאירי מסכת אבות פרק ב): “ואמר רבי יהושע עין הרע. [ומה הוא “עין הרע”?] והוא צרות עין וחמדת ממון. ויצר הרע [שאמר רבי יהושע, ידבר] על [תאוות] העריות [והמשגל]. ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. [וכעת חוזר לפרש המאירי, מדוע עין הרע שהוא צרות עין, מוציא את האדם מן העולם, ומסביר] כי [כאשר נותן עינו ברע על אחרים וחומד מה שיש להם, הנה] חמדת הממון [הזו] תטרידו במה שאי אפשר לו לסבול. [שהרי מי שמחוסר בטחון בבורא, כל טובה שיש לאחרים רואה אותה כאילו ניטלה היא ממנו, ולכן אם מסתכל בעין רעה על ממון חבירו, על ידי כן ישקע לעצבות ומרה שחורה ויחלה וימות]. ויצה”ר [הנמצא בתוך ליבו, ואינו משתיקו מלהתאוות] ימית לו את בשרו ויחליאהו. ושנאת הבריות תעורר עליו מדנים עד שתהרגהו”. ע”כ.

והמובן מדבריו, שעין הרע כלל לא קשור לדבר רוחני, אלא הדבר אמור על קנאה גשמית או חמדה גשמית, ומבאר המאירי שבענין זה, כל הכוונה של רבי יהושע, לא שהוא בקנאתו יקום ויפגע באחרים, אלא על ידי קנאתו הפנימית יהרסו חייו. וכן פירש הרמב”ם (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק ב משנה י): “יאמר [עין רעה, על] חמדת הממון, ורוב התאווה, ורוע הנפש – והוא חולי מרה שחורה המביא את האדם למאוס ראיית בני מינו ולשונאם, ותערב לו הבדידות, וההימצאות במדבריות ובבתות ובדרכים השוממות – הרי אלו יאבדו את האדם בלא ספק“. עכ”ל. והרי שפירש “עין רעה” על חמדת ממון, או על כל חמדה אחרת שיכולה להיות, ולא על עין רעה רוחנית מיסטית אלילית ומאגית, המאוסה לפני הבורא יתברך.

וכן תראה מה שאמר רבי יוחנן בן זכאי במשנה (אבות פרק ב משנה ט): “אמר להם [לתלמידיו], צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר, “עין טובה“, רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר, שכן טוב. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם.

אמר להם, צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם, רבי אליעזר אומר, “עין רעה“, רבי יהושע אומר, חבר רע. רבי יוסי אומר, שכן רע. רבי שמעון אומר, הלוה ואינו משלם, אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום ברוך הוא. שנאמר (תהלים ל”ז) “לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן”. רבי אלעזר אומר, לב רע. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם”. ע”כ. ומה הוא, “עין טובה”? והאם מצינו בני אדם שעושים טקסי ריבוי “עין טובה”? ואם אפשר להוציא “עין הרע רוחנית” מדוע אי אפשר לעשות טקסים להוסיף “עין טובה רוחנית”? אלא ודאי שמחשבה זו היא הבל וריק. והושרש הדבר בישראל כאילו הוא יסוד מיסודי התורה. ולאמיתו של דבר אין לו יסוד ושורש ביהדות הטהורה של רבותינו בעלי הקבלה האמיתית והיחידה, היא קבלה למשה מסיני.

וכתב המאירי, אמר להם רבי יוחנן, צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בו האדם, ואמר להם כן, להיותה כשורש לכל מידות הטובות, ואמר ר’ אליעזר, עין טובה, כלומר שיהא נהנה בטובת זולתו, שאז יתאהב לכל אדם, ויהיה ענינו מקובל אצל הכל. והכל מקובלים אצלו, ואהבת העולם הוא שורש כל המדות“. עכת”ל. ומה הוא “עין רעה“? כתב המאירי, “א”ל צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם, ואמר כל אחד מהם בהפך מה שייחס בטובה”. כלומר לפי הבנת המאירי, “עין רעה”, הוא קנאה של האדם במה שיש לאחר, וכולם כולל כולם מאוסים בעינו הרעה. כי אין לו עין טובה על אף אחד.

וכתב הרמב”ם, “עין טובה – ההסתפקות במה שיש לאדם, והיא ממעלות המידות. ועין רעה – הפכה, רצוני לומר: לחשוב את הרב למעט, ולהשתדל בתוספת“. עכ”ל. והרי למדת היטב, שעין רעה זו הסתכלות האדם על מצבו, כאשר אינו מסתפק במה שיש לו, וחושב שכל מה שיש לו זה כלום, ותמיד רוצה יותר ויותר, זה כוונת הענין “עין הרע”. ואין שום קשר לעין הרע ופגיעה רוחנית מאגית ומסטית באחר חלילה.

ולפי דעת רבי יונה מגירונדי, “עין רעה”, זו מידת הקמצנות, שאינו מוכן לתת צדקה מכספו, מכיון שחושב שכל מה שיש לו משלו בא, ומכוחו שלו בא. ומכיון שמסתכל כך על העולם, ראיה זו נקראת, “רעה”. ומה שדרש התנא בהיפך כל מידה ומידה, מפני שיש כמה מדות טובות שהפכן אינו רע, כמו מדת החסידות שהיא מעלה גדולה עד מאד, ואם לא יתחסד לא יקרא רע. על זה אמרו עין רעה, כלומר אל יאמר אדם, מדת הכילות אינו רע, שהרי לא עשק ולא גזל את עמיתו. ואין הדבר כן, כי באמת רעתו רבה, כי היא יסוד לכל מדה רעה, וממנה יבוא לעשות כל דבר רע.

שלא יאמר אם לא אשיג אל הקצה האחרון במעלות אינני חסיד אך אהיה צדיק לעשות מה שנצטויתי עליו. והוא לא ידע כי חסרון לא יוכל להמנות, אך יחסר בלבו באחרית הימים, כי המעט החסר יחסרנו חסר גדול. כמו שאמר שלמה ע”ה בחכמתו (קהלת פרק י פסוק א): “זְב֣וּבֵי מָ֔וֶת יַבְאִ֥ישׁ יַבִּ֖יעַ שֶׁ֣מֶן רוֹקֵ֑חַ יָקָ֛ר מֵחָכְמָ֥ה מִכָּב֖וֹד סִכְל֥וּת מְעָֽט”. רוצה לומר, כאשר הזבוב שהוא קטן מפסיד לגמרי אל הדבר החשוב מאוד שהוא שמן הרוקח, דע לך, כי כן סכלות מעט מפסידה לאדם יקר החכם והנכבד. כי מדת הכילות גורם לאיש להיות בליעל במדות הטובות. ונקרא שמו בליעל כמו שמצינו בנבל הכרמלי, מפני שאמר (שמואל א פרק כה פסוק יא): “וְלָקַחְתִּ֤י אֶת־לַחְמִי֙ וְאֶת־מֵימַ֔י וְאֵת֙ טִבְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי לְגֹֽזְזָ֑י וְנָֽתַתִּי֙ לַֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י מִזֶּ֖ה הֵֽמָּה”. ואמר עליו (שם שם פסוק כה): “אַל־נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י׀ אֶת־לִבּ֡וֹ אֶל־אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל־נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן־ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת־נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ”. עכת”ל.

ומבואר יוצא, לפי כל החשובים הללו, שאין עין הרע, אלא צרות עין, שהיא מולידה, קנאה, קמצנות, והכל מדבר כלפי האדם עצמו, ולא שמישהו יכול לעשות עליו, “עין הרע” רוחנית ומסטית חלילה. וגם מרש”י משמע כן, שכתב, “עין טובה – שאין לו קנאה על חבירו, וחביב עליו כבוד חבירו ככבודו“.

ולכן פירש רבי יונה מגירונדי בעצמו ענין, “עין טובה“, וכתב (מסכת אבות פרק ב משנה ט): “וזהו שאמר ר’ אליעזר עין טובה – רוצה לומר, מדת הנדיבות שהיא מדה נאה ומשובחת, ואחר היות בתכלית הנדיבות, על כל פנים ישיג אל המעלות האחרות, כי מחמת רוחב לבו ועינו היפה באה אליו המדה הזאת. ואדם כזה ראוי לכל מדה טובה. ע”כ.

עוד אמרו חז”ל (משנה מסכת אבות פרק ה משנה יט): “כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע”. ע”כ. וכי ניתן לפרש, “עין רעה” במעשה של בלעם, ששם עליהם עין הרע רוחנית ופגע בהם? בוודאי שלא! ומה עשה בפועל בעינו הרעה? הסיט את ישראל לזנות במעשה ממש! ובכדי להציל אותם מהמיתה הלכו להוציא את עינו הרעה של בלעם בטקסים פאגנים מכוערים של עובדי אלילים? ודאי שלא! אלא פנחס בן אלעזר השיב את חמתו של ה’ יתברך מעל עם ישראל. שעשה מעשה ממש להשבית את מעשיו של בלעם.

וכתב הרמב”ם, “כבר בארנו כמה פעמים שעין טובה – ההסתפקות. ונפש שפלה – הזהירות. ורוח נמוכה – הענוה המופלגת, כמו שהתבאר בפרק אשר לפני זה. והשלוש אשר כנגדן הרי הן, רדיפת הממון, והיא עין רעה, ורוב התאוה, והיא נפש רחבה, והגאוה, והיא רוח גבוה. ואלה השלוש מעלות התפרסמו לאברהם אבינו, ולפיכך ייקרא כל מי שיימצאו בו אלו המעלות – תלמידו, לפי שסיגל לעצמו מידתו, וכן מי שיימצאו בו אלה הפחיתויות השלוש הרי הוא תלמיד בלעם, הואיל וסיגל לעצמו מידותיו.

ואני אזכור המקומות [על מנת להסמיך את דברי חז”ל על פסוקים, כי גם דבריהם צריכים להיות מגובים בפסוקים] אשר התבארו בהם אלה המעלות לאברהם, ואותן הפחיתויות לבלעם, והם כולם פסוקי תורה. אמנם הסתפקות אברהם [שהיתה בו “עין טובה”] הרי הוא אומרו למלך סדום (בראשית פרק יד פסוק כג פרשת לך לך): “אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם”. וזו [עין טובה! והיא] תכלית ההסתפקות, שימשוך ידו מרכוש גדול, ולא יקח ממנו אפילו שעור מעט.

ואמנם זהירותו, הרי הוא אומרו לשרה בעת הכניסה למצרים (בראשית פרק יב פסוק יא פרשת לך לך): “וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ”. ובא בפירוש, שהוא לא התבונן מעולם בצורתה התבוננות שלימה אלא באותו היום, וזו תכלית הזהירות. וגם אומרו על הגר אחרי לקיחתה (בראשית פרק טז פסוק ו פרשת לך לך): “וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־שָׂרַ֗י הִנֵּ֤ה שִׁפְחָתֵךְ֙ בְּיָדֵ֔ךְ עֲשִׂי־לָ֖הּ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑יִךְ וַתְּעַנֶּ֣הָ שָׂרַ֔י וַתִּבְרַ֖ח מִפָּנֶֽיהָ”. יראה שלא היתה לו בה כוונת הנאה ושעשוע, וכאשר ביקשה ממנו שרה לגרשה עם ישמעאל, העיד הכתוב שהיה קשה עליו ענין ישמעאל בלבד, כדי לנקותו מנטיה אחריה בגלל התשמיש, ואלה כולם סימני הזהירות, והוא אומרו (בראשית פרק כא פסוק יא פרשת וירא): “וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ”. ואמנם ענוותו – אמורו (בראשית פרק יח פסוק כז פרשת וירא): “וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר”.

וידועה לבלעם רדיפת הממון, וזה בבואו מארם נהרים בגלל הממון אשר נשכר בו לקלל את ישראל, והוא אומרו יתעלה (דברים פרק כג פסוק ה פרשת כי תצא): “עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ”. ואמנם רוב תאוותו, הרי היא עצתו לבלק להציג נשים לזנות עם ישראל, ולשימן יצאניות. ולולא תכונת רוב התאוה אשר היתה בנפשו, והיות הדבר טוב בעיניו ואהוב אצלו – לא היה מצווה בו, לפי שציווי האדם לא יהיה אלא לפי דעתו, כי הטובים לא יצוו ברעות, אלא יזהירו מהן. ולשון הכתוב בזה (במדבר פרק לא פסוק טז): “הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּיהֹוָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת יְהֹוָֽה”. והחכמים אמרו: “בלעם בועל אתונו היה”, ואין ספק שמי שזו היתה עצתו – זה יהיה פועלו.

ואמנם גאוותו, אומרו (במדבר פרק כד פסוק ד פרשת בלק): “נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם”. ואמנם ראייתו על בלעם באומרו, “ואתה אלהים” וכו’ – לפי שהוא איש דמים, הואיל והיה סיבת הריגת ישראל במגפה, והוא גם כן איש מירמה, לזוממו התחבולה למעשה הרעות, כמו שבארנו. והביא ראיה לתלמידי אברהם באומרו, “להנחיל אוהבי יש” – כמו שקראו (ישעיהו פרק מא פסוק ח): “וְאַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדִּ֔י יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּחַרְתִּ֑יךָ זֶ֖רַע אַבְרָהָ֥ם אֹהֲבִֽי”. עכ”ל.

ומבואר יוצא ששורש כל המידות הרעות הוא, “עין הרע”, וזה הדבר מחריב את האדם ומביא אותו לידי כל העבירות החמורות. ולכן לעולם מחשבת התורה והיהדות כאשר אמרו, “עין רעה” או “עין הרע”, אינו ידבר אלא על האדם עצמו, שחוטא בנפשו על ידי עינו הרעה. וכל מה שסברו שעין הרע הוא ענין רוחני שכביכול יש ביד כח אדם להכניס עין רע רוחני ומיסטי באדם אחר, הוא לא מדעת התורה וחז”ל, אלא מן הגוים הערלים הוברי שמים ומנחשים ארורים.

והנה כאשר חשבתי כן מצאתי. ושימו לבכם היטב למילותיו של ר’ יונה מגירונדי, שמגלה באופן שלא משתמע לשני פנים, מהיכן באה הדעה הכוזבת בענין מה שנוטים לחשוב בני אדם, מה הוא “עין הרע”. וכתב (מסכת אבות פרק ב משנה יא): “רבי יהושע אומר עין הרע – פי’ [“עין הרע” לדעת חכמי ישראל, הוא] מי שאינו שמח בחלקו. ו[מגדיל לעשות יותר מזה בעינו הרעה, ש] עויין את חברו העשיר ממנו, מתי [גם הוא] יעשר עושר גדול כמוהו. ו[בזה] הוא גורם רע לעצמו ולחברו, כאשר [כמו ש] אמרו חכמי הטבע [ולא דעת חכמי ישראל והתלמוד]. [שהסבירו חכמי הטבע כפי שכלם המשובש ש] החומד [בעינו הרעה] מכל אשר לרעהו, אויר [רע] עולה מן המחשבה ההוא ושורף [לחבירו] את הדברים שעויין בהם בעיניו הרע. גם בקרבו ישרף אחר שמתאוה לדברים שאין יכולת מצוי בידו לעשות, [כי] המחשבה ההיא מקלקלת גופו, כי יתקצר רוחו ומוציאתו מן העולם. וזהו עין הרע שאמר ר’ יהושע. וראיה לזה הפי’ על שאמר בכאן, “עין הרע” בלשון זכר. שזהו “העויין ברע”. ולמעלה אמר “עין רעה”, שפירושו על מדת הכילות שלא כדברי מקצת המפרשים. ויצר הרע ושנאת הבריות כמשמען מוציאין את האדם מן העולם”. עכ”ל.

ויוצא שדעה זו הסוברת שאדם יכול לשרוף את ממון חבירו בראיה בעינו, זו היא דעת חכמי הטבע ולא דעת חכמי ישראל. וכל מי שפירש בדרך הזו את דעת חז”ל לא שם ליבו שמעולם חז”ל לא אמרו כן ולא דיברו בענינים אלו, ולהיפך הגמור, היו מגנים מי שחושב בדעתו דעה מהובלת ומצחינה זו.

ומה שמצינו חילוף בין “עין הרע” ל “עין רעה”. ההבדל הוא כמו שמצאתי, שהיתה גרסא למאירי באבות דרבי נתן, “ובברייתא אבות דר”נ פי”ו פי’, בעין הרע – כל שעינו רעה לאחרים, עד שגורם להם תקלה”. ואף שהמאירי דחה דבריו, וכתב שזהו בכלל שנאת הבריות. ולעולם עין הרע או עין רעה יתפרש לדבר אחד. בכל אופן למדים אנו, שעין הרע, זה שעושה מעשה בידיו לעשות רע לאחרים. ועין רעה, זו מידות הקמצנות, חמדת הממון וכו’.

וכעת ראיתי שכתוב באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק טז): “רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם”. עין הרע כיצד? מלמד שכשם שאדם רואה את ביתו [ורוצה שיהיה בביתו ברכה רווחה והצלחה]. כך יהא רואה [רוצה שיהיה ב] ביתו של חבירו. וכשם שאדם רוצה שלא להוציא [יוציאו אחרים] שם רע על אשתו ובניו. כך יהא אדם רוצה [ויזהר כל ימיו] שלא להוציא שם רע על אשת חבירו ועל בניו של חבירו”. ע”כ. יוצא שאבות דרבי נתן מפרש ענין “עין הרע”, על דרך שנאמר (ויקרא פרק יט פסוק יח פרשת קדושים): “לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהֹוָֽה”. כלומר שתהיה הסתכלותך בחברך כמו הסתכלותך על ענינך. ופשוט.

עוד פירש שם אבות דרבי נתן והביא מעשה, “דבר אחר, עין הרע – כיצד? שלא תהא עינו של אדם צרה במשנתו של חבירו. מעשה באדם אחד שהיתה עינו צרה במשנתו של חברו, נתקצרו חייו [של זה שהיתה עינו צרה במשנתו של חבירו] ונפטר והלך לו”. ע”כ. ולמדת מכל אלו הדברים שלעולם עין הרע או עין רעה, אינו מדבר אלא על האדם עצמו, ולא שיש בידו כח או יכולת לפגוע באחרים בעינו הרעה על ידי קנאתו הרעה, שזו שטות גמורה לומר כן, ויש בזה החרבת יסודות הדת.

ע”כ מאמר זה. המשך במאמר הבא. מאת חן שאולוב ספרדי טהור.