***

“והביט בנחש הנחושת וחי”

ט) והנה, הלא תראה דבר פלא המסופר בספר מלכים ב’ (פרק יח פסוק א – ח) על חזקיה בן אחז שהיה ממלכי יהודה. והחל למלוך כאשר היה בן עשרים וחמש שנה. ומעיד עליו הכתוב, שעשה הוא הישר בעיני ה’ יתברך, ככל אשר עשה דוד אביו. והסביר הרלב”ג, שהנה בזה הענין הוסיף הוא על דוד המלך, כי הוא לא חטא כלל, אך עשה תמיד הישר בעיני ה’, באופן שעבודתו נעשתה בלי טעויות כלפיו יתברך. אבל דוד המלך חטא על דבר אוריה.

והמשיך הכתוב לשבח את חזקיה בשם ה’ יתברך, על כך שהסיר את הבמות, ושבר את המצבות, וכרת את האשרה. שכל אלו הדברים היו עובדים עם ישראל וסרו מדרך ה’ יתברך. אלא שבאותו פסוק כתוב דבר פלא מאוד! שבנוסף לכל אלו שהסיר חזקיה המלך מעם ישראל, כי היו עובדים אותם עם ישראל ומשתחווים להם. ראה חזקיה להרוס גם את “נחש הנחושת”, אשר עשה משה רבינו לעם ישראל.

ומתי עשה אותו משה רבינו? אמרה התורה והעידה (במדבר פרק כא פסוק ד – ט פרשת חקת) כאשר נסעו מהור ההר דרך ים סוף לסובב את ארץ אדום, מאסו עם ישראל בדרך הקשה שלקח אותם ה’, והסירו הבטחון בו יתברך, ולא הבינו שכל זה יצמיח להם טובה מרובה בעתיד. והחלו הם מתלוננים על ה’ יתברך, ודברו ישראל סרה בה’ יתברך ובמשה עבדו, ולא רק שהתלוננו על ה’ יתברך, אלא השוו את משה רבינו לה’ יתברך בפיהם. וטענו שה’ יתברך העלה אותם על מנת למות במדבר וכו’.

והנה מיד לאחר תלונתם זו הרעה, חרה אפו של ה’ יתברך בהם, כי לא הכירו לו טובה ושכחו הנסים והנפלאות הגדולות אשר עשה הוא להם. וכיצד הענישם? שלח בעם את הנחשים השרפים, ונשכו את העם, ומת עם רב מישראל, ולא הפסיקו מלמות. כאשר ראו כל זה פחדו, מיד שבו בתשובה על מעשיהם, כי אם לא כן, כלומר אם לא היו שבים בתשובה ממעשיהם, לא היה משה רבינו יכול לעזור להם כלל, כמה שהיה מתפלל עליהם.

ומכאן תשובה לכל אלו שחושבים ללכת לעשות תיקונים, או שגורם אחר יעזור להם בשעת צרתם חלילה, שאין בכל אלו הדברים יכולת לכלום ושום דבר! אלא צריך וחייב האדם לדעת, שה’ יתברך נותן בעיה, צרה, אכזבה לאדם, על מנת שיפשפש במעשיו, ואם פשפש ולא מצא, יתלה הדבר בזה שה’ יתברך מכין לו טובה גדולה. אבל לעולם ועד, אדם צריך לדעת, לא לנסות לעקוף את דרכי ה’, וחלילה ללכת לחפש דרכי קיצור, שכל אלו הדרכים הם דרכי הגוים, וישראל לעולם, הם עם חכם ונבון המבין את סימני ה’ יתברך עליהם. ולכן באו עם ישראל מהר למשה רבינו ואמרו, “וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהֹוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם”. ואתה רואה קורא נעים, כי לא באו וביקשו שמשה רבינו יתפלל עליהם בלבד, אלא אמרו בפיהם, “חטאנו”. וזה מה שה’ יתברך רוצה מהאדם, שיכנע לפניו ויבין את חטאו אשר עשה.

עוד תראה, כי כאן בעוון חמור זה, לא הספיקה המחילה רק מהבורא יתברך, אלא היו צריכים גם לבקש סליחה ממשה רבינו, שהשוו אותו שהוא בשר ודם, למידת קונו יתברך ויתעלה שמו. והנה, מה שאמרו, “הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ”. נראה לי שגם בזה הדבר שגו הם. כי אמנם היה להם לבקש הסליחה גם ממשה. אבל לא היו צריכים אותו בשביל שהוא יתפלל עליהם שיסיר ה’ מהם את המגיפה, אלא היו צריכים הם לאחר בקשת הסליחה, לפנות לבורא ולבקש שהוא יתברך בעצמו יסיר מהם הנחשים והמגיפה.

ולכן לפי עניות דעתי, הענישם גם בעבור שבקשו הם ממשה שיתפלל עליהם. ומה היה עונשם? כמו שהם בקשו להם שליח שידבר ויעביר הדברים למשה. כך שלח להם שליח, ומי הוא? “נחש הנחושת”. שעל ידי שיביטו בו כביכול יחיו. וגם על זה קשה לי! שאע”פ שה’ יתברך שלח זה הדבר ורמז למשה רבינו לעשות כן, יש להקשות! וכי על ידי ראיית נחש הנחושת יחיו? וכי יש תועלת או היזק בראיה בלבד? שהרי נאמר, “וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי: וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי”.

אלא הענין יתבאר היטב על פי מה שתרגם הירושלמי, “ויעשׂ משה נחש של נחושת, וישׂם אותו על מקום תלוי, והיה כאשר נשך נחש את איש, והיה מִסתכל בנחש של נחושת ומכוון לִבו לשם מאמרו של יי, וחי“. ומה הוא שאמר, “ומסתכל בנחש של נחושת ומכוין ליבו לשם מאמרו של ה'”? אלא בא ללמד התרגום, שגם בתוך כל זה, וגם לאחר הוידוי ובקשת הסליחה, מי שהסתכל בנחש הנחושת במחשבה שזה הדבר מרפא או מציל, המשיך לסבול ולמות!

אבל מי שהסתכל בנחש הנחושת וכיון ליבו למאמרי ה’, שאין מיתה בלא חטא, ואין יסורים בלא עוון, ואין נחש הנחושת מציל חלילה וחס, אלא דווקא על ידי שיכוונו ליבם לחזור בתשובה ממעשיהם בראית זה הנחש, לזכור את העוון שבעבורו שלח להם ה’ יתברך נחשים ושרפים להכותם, ואז יחזרו בתשובה ויתחרטו על מעשיהם, רק אז מסביר התרגום, שניצלו מן המגיפה.

ואם תשאל מהיכן דייק התרגום כן? לפי עניות דעתי, דייק דבר זה, מזה שאמר, “וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי”. ומדוע לא אמר, “וראו”, מפני מה הוצרכו, “להביט”? אלא מוכרח לומר שמתוך שאמר לשון, “הבטה”, הוא לימוד מעבר למה שאדם רואה בעיניו בלבד, אלא מתבונן ומביט ללב הדבר והענין. אבל מי שהיה מסתכל בנחש הנחושת בלבד, כאילו יש בכוחו לרפאות או להזיק, ומשמש הדבר כסגולה מאגית חלילה, היה מת מיד, כי לא הביט לאמת של הענין, ולא התבונן לעומק הדבר. ובזה נכשלו רבים מעם ישראל והחשיכו את התורה והדת, בזה שפירשו הרבה דברים מהתורה נביאים כתובים, וממדרשי חז”ל ואגדותיהם, כפשוטם ממש. ולא השכילו להבין שהרבה דברים באו ללמד מוסר בדרך משל ומליצה.

והנה לאחר שניצלו עם ישראל מזה הענין וחזרו בתשובה ממעשיהם הרעים. לא מבואר בתורה מה עלה בגורלו של אותו “נחש הנחושת” שהכין משה במאמר ה’ ותלה אותו לעיני כולם. אבל למדים אנו ממה שכתוב כאן אצל חזקיהו המלך, שאותו נחש הנחושת נשאר להם מאז ימות משה רבינו עד עתה. וטעו אחריו לעבוד אותו לעשותו מנהיג ושולט על חייהם, והשתמשו בו בתור “סגולה”, וזרקו את ה’ יתברך מעליהם. ולכן, הוצרך חזקיהו לכתת את נחש הנחושת אשר עשה משה רבינו, כי היו בני ישראל מקטרים לו ומשתמשים בו בתור סגולה.

כמו שאמר בסיפור הנזכר (מלכים ב’ פרק יח’ פסוק ד – ח): “ה֣וּא׀ הֵסִ֣יר אֶת־הַבָּמ֗וֹת וְשִׁבַּר֙ אֶת־הַמַּצֵּבֹ֔ת וְכָרַ֖ת אֶת־הָֽאֲשֵׁרָ֑ה וְכִתַּת֩ נְחַ֨שׁ הַנְּחֹ֜שֶׁת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֗ה כִּ֣י עַד־הַיָּמִ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ הָי֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מְקַטְּרִ֣ים ל֔וֹ וַיִּקְרָא־ל֖וֹ נְחֻשְׁתָּֽן“. והיה זה פלא עצום בעיני כולם! שהרי מובן את הבמות להסיר, את המצבות לנתוץ, את האשרה להכרית. אבל את מה שעשה משה רבינו לכתת ולכלות? אמר חזקיה, בוודאי! אם שינו את את המטרה שלמענה עשה משה רבינו את “נחש הנחושת”, והפכו אותו לסגולה להנצל מצרות, או שייחסו כח וחשיבות לאיזה צלם, לא משנה מי עשה אותו, ולא משנה מה היתה מטרתו, ישרף. ולכן אמרו חז”ל, ספר תורה שכתבו מין ישרף! כל מחשבת מינות לשריפה ולתליה. (עיין תלמוד בבלי גיטין מה: שנחלקו שם בין מין לבין עובד כוכבים, ויש מי שאומר שאף ספר תורה שכתבו עובד כוכבים ישרף).

ומדוע כל כך החמירו? מפני שבשעה שהוא כותב את הספר תורה אינו מחשב לשם ה’ יתברך, אלא למחשבת עבודה זרה ושיתוף, שרואה את התורה כאמצעי לסגולות ולבקשת בקשות, ולא רואה את התורה כדרך להגיע לרצון ה’ יתברך.

והנה יש מרבותינו ז”ל שאמרו, שהיה חזקיה שוחק את נחש הנחושת וזורק לרוח, כי היה אסור בהנאה, שהרי כל דבר הנעבד אסור בהנאה. ומהם אמרו, כי לא היה אסור בהנאה, ומדוע? כי משה רבינו ע”ה משלו עשה אותו, שנאמר בציווי ה’ אליו, “עשה לך שרף”, כלומר “משלך”, ולכן העובדים אותו לא היו יכולים לאוסרו כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. (ע”פ הרד”ק).

ותראה אתה הקורא, כמה שיבח אותו ה’ יתברך על מעשה זה שעשה, ואע”פ שהיה נראה כביכול לא טוב בעיני הבריות, שיבח אותו הבורא יתברך, עד שהגדיר את חזקיהו לראש הבוטחים! כמו שאמר, “בַּיהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּטָ֑ח, וְאַחֲרָ֞יו לֹא־הָיָ֣ה כָּמֹ֗הוּ בְּכֹל֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַאֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ לְפָנָֽיו: וַיִּדְבַּק֙ בַּֽיהֹוָ֔ה לֹא־סָ֖ר מֵאַֽחֲרָ֑יו וַיִּשְׁמֹר֙ מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: וְהָיָ֤ה יְהֹוָה֙ עִמּ֔וֹ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֵצֵ֖א יַשְׂכִּ֑יל וַיִּמְרֹ֥ד בְּמֶֽלֶךְ־אַשּׁ֖וּר וְלֹ֥א עֲבָדֽוֹ: הֽוּא־הִכָּ֧ה אֶת־פְּלִשְׁתִּ֛ים עַד־עַזָּ֖ה וְאֶת־גְּבוּלֶ֑יהָ מִמִּגְדַּ֥ל נוֹצְרִ֖ים עַד־עִ֥יר מִבְצָֽר”.

וקשה! וכי הוא היחיד שבטח בה’ יתברך? אלא נראה לי לפרש זה הענין, שהוא, חזקיהו המלך גרם במעשיו שעם ישראל יבטחו רק בה’ יתברך בלבד, לא בכוחות אחרים ומשונים, לא בקמיעות שזה עבודה זרה לכל דבר. ולא במעשי כישופים שהם הבל, ולא בכל מיני הזיות שהיו מאמינים בהם הגוים. ולא תאמר שהיה זקן, אלא צעיר לימים היה, שהרי עלה למלכות בגיל עשרים וחמש. וראה את האמת בעיניו ואת רצון ה’ יתברך, ועשה מה שעשה והחזיר את יחוד ה’ יתברך למקומו, והודיע לעם שצריך לבטוח בה’ בלבד, ואין כח אחר מלבדו.

ומתי החלו הם לעבוד את נחש הנחושת ולייחס לו סגולה? מעת שהרעו מלכי יהודה וטעו ישראל אחר עבודת גילולים עד הימים ההם ש-מלך חזקיהו, כי היו בני ישראל מקטרים לנחש הנחושת ומייחסים לו חשיבות. ואיך נפלו לכך? כיון שמצאו כתוב בתורה, “וראה אותו וחי“, היו חושבים כי טוב הוא להיות אמצעי בינם לבין הבורא, ולעבוד אותו. ואם תשאל, איך לא חששו הקודמים לכך? ומפני מה לא גנזו אותו או שרפו אותו? אלא אמרו, כי היה מונח מימות משה זה הנחש, לזכרון הנס כמו צנצנת המן, להורות שכל מי שיסור ממצוות ה’ יכה בו ה’ יתברך.

ואם תשאל מדוע אסא המלך, ויהושפט המלך, לא בערוהו כמו שבערו את שאר עבודות גילולים? אלא מפני שלא מצאו כשמלכו, שהיו עובדין ומקטרים לזה הנחש, והיו הם מניחים אותו לזכרון הנס. אבל חזקיהו ראה לבער אותו כשביער העבודת גילולים, כי בימי אביו כבר היו עובדים לו בגלוי כמו לעבודת גילולים. ואף על פי שהטובים בליבותם והעובדים את ה’ יתברך שהיו באותו הדור של חזקיהו, כאשר היו רואים את נחש הנחושת זוכרים בו הנס הגדול שעשה להם ה’, ונמצא מצד אחד תועלת גדולה בנחש הנחושת. אע”פ כן אמר חזקיה לעצמו, טוב לבער אותו וישכח הנס, מלהניחו, ויטעו בני ישראל היום, או מחר אחריו.

ומפני מה ראה לקרוא לו “נחושתן“? אלא דרך בזיון עשה לו, כלומר אינו אלא “נחשת“! מה כח יש בו להרע ולהיטיב? ובעת שכתתו קרא לו כן! אמר להם לישראל, איך יעלה בלב אדם כי זה הדבר יועיל? כי אינו אלא נחשת! ותוספת הנו”ן להקטינו, כמו שנאמר על אמנון, “האמינון”.

ויתבאר לך קורא נעים ממעשה נפלא זה, שאפילו דבר שמשה רבינו עשה אותו על מנת לזכור הנס, כאשר לקחו את הדבר הזה בתור סגולה מאגית לרפואה, וייחסו לזה הדבר כוחות, לקח אותו חזקיהו וכתת אותו, וכל זה למה? על מנת שלא יאמינו בני אדם ויטעו שיש כח אחר מלבדו יתברך. וכן הענין בדיוק עם ענין הקמיעות, וכן עין הרע שאנו מדברים בו במאמרים אלו, כאשר אדם נוטה לחשוב שיש כח למישהו אחר בעינו הרעה שמסתכל, להרע או להיטיב לו, יוצא הדבר מגדר יחוד ה’ יתברך, ועל ידי זה אדם בא לידי עבירות גדולות, ונמשך מדבר אל דבר ויכול לאבד עולמו. כי אם יש עין הרע מאגית, צריך גם להסיר אותה. וכל זה הבל הבלים גמור!

וכבר כתב הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק ב – ג): “ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה, היאך עיקר עבודתה, ומה מעשיה ומשפטיה. צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל [אפילו בכדי להלחם בהם ולהשפיל אותם], ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה [שנראים טובים לאדם], ואפילו להסתכל בדמות הצורה [שנעבדת] אסור, שנאמר, “אל תפנו אל האלילים”, ובענין הזה נאמר, “ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו”, שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, אף על פי שאין אתה עובדה, שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין. שנאמר, “ואעשה כן גם אני”.

וכל הלאוין האלו בענין אחד הן. והוא, שלא יפנה אחר עבודת כוכבים, וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך, ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.

כיצד? פעמים יתור אחר עבודת כוכבים, ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא, שמא אינו, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה, “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים”, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים, אחרי לבבכם – זו מינות. ואחרי עיניכם – זו זנות, ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא, אין בו מלקות”. עכ”ל.

והנה לא מזמן עלה לי חידוש בדברי רבינו הרמב”ם במה שכתב וידועה דעתו (רמב”ם הלכות אבל פרק ד הלכה ד): “וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים עליו, ויש להן לקבור בארון של עץ, והמלוין אותו אומרין לו לך בשלום שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות“. עכ”ל.

והנה מלבד זה שמדברי הרמב”ם מבואר יוצא בפשטות, שאסור ללכת לבית הקברות כלל וכלל, בין של צדיקים ובין של בני אדם במעמד רגיל. הנה הנוסח שבו השתמש הרמב”ם לבטאות ענין זה, במילה, “יפנה“, מצריך עיון. מדוע לא אמר, “לא ילך“, ומה זה שכתב דווקא “לא יפנה“? ונראה לי שרמז בזה יסוד גדול במחשבת האדם, כי מה יש לאדם לעשות במקומות אלו, אם לא לפנות ולדרוש אל המתים בדיבור נוכח? ולכן כתב, כל סוג של פניה אל המת, אפילו של צדיק, לא ילך לקברותיהם! ולעולם יהיה אדם דבוק בבורא יתעלה שמו.

הלא תראה כמה כעס ה’ יתברך כאשר היו מנצלים את בית המקדש, ורואים בו מקום לכפרת עוונותיהם, והיו חושבים בדעתם, שכאשר יעשו עבירות וימרדו בו יתברך, יבואו לבית המקדש ולמשכן ה’, והמקום עצמו יגן עליהם. ועל זה אמר ה’ יתברך (ירמיהו פרק ז): “הִנֵּ֤ה אַתֶּם֙ בֹּטְחִ֣ים לָכֶ֔ם עַל־דִּבְרֵ֖י הַשָּׁ֑קֶר לְבִלְתִּ֖י הוֹעִֽיל: הֲגָנֹ֤ב׀ רָצֹ֙חַ֙ וְֽנָאֹ֗ף וְהִשָּׁבֵ֥עַ לַשֶּׁ֖קֶר וְקַטֵּ֣ר לַבָּ֑עַל וְהָלֹ֗ךְ אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־ יְדַעְתֶּֽם: וּבָאתֶ֞ם וַעֲמַדְתֶּ֣ם לְפָנַ֗י בַּבַּ֤יִת הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר נִקְרָא־שְׁמִ֣י עָלָ֔יו וַאֲמַרְתֶּ֖ם נִצַּ֑לְנוּ לְמַ֣עַן עֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹעֵב֖וֹת הָאֵֽלֶּה: הַמְעָרַ֣ת פָּרִצִ֗ים הָיָ֨ה הַבַּ֧יִת הַזֶּ֛ה אֲשֶׁר־נִקְרָֽא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו בְּעֵינֵיכֶ֑ם גַּ֧ם אָנֹכִ֛י הִנֵּ֥ה רָאִ֖יתִי נְאֻם־יְהֹוָֽה: ס כִּ֣י לְכוּ־נָ֗א אֶל־מְקוֹמִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשִׁיל֔וֹ אֲשֶׁ֨ר שִׁכַּ֧נְתִּֽי שְׁמִ֛י שָׁ֖ם בָּרִֽאשׁוֹנָ֑ה וּרְאוּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־ עָשִׂ֣יתִי ל֔וֹ מִפְּנֵ֕י רָעַ֖ת עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְעַתָּ֗ה יַ֧עַן עֲשׂוֹתְכֶ֛ם אֶת־כָּל־הַמַּֽעֲשִׂ֥ים הָאֵ֖לֶּה נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וָאֲדַבֵּ֨ר אֲלֵיכֶ֜ם הַשְׁכֵּ֤ם וְדַבֵּר֙ וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֔ם וָאֶקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם וְלֹ֥א עֲנִיתֶֽם: וְעָשִׂ֜יתִי לַבַּ֣יִת׀ אֲשֶׁ֧ר נִֽקְרָא־שְׁמִ֣י עָלָ֗יו אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בֹּטְחִ֣ים בּ֔וֹ וְלַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם וְלַאֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְשִׁלֽוֹ: וְהִשְׁלַכְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעַ֣ל פָּנָ֑י כַּאֲשֶׁ֤ר הִשְׁלַ֙כְתִּי֙ אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כָּל־זֶ֥רַע אֶפְרָֽיִם: ס וְאַתָּ֞ה אַל־תִּתְפַּלֵּ֣ל׀ בְּעַד־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה וְאַל־תִּשָּׂ֧א בַעֲדָ֛ם רִנָּ֥ה וּתְפִלָּ֖ה וְאַל־תִּפְגַּע־בִּ֑י כִּי־אֵינֶ֥נִּי שֹׁמֵ֖עַ אֹתָֽךְ: הַֽאֵינְךָ֣ רֹאֶ֔ה מָ֛ה הֵ֥מָּה עֹשִׂ֖ים בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וּבְחֻצ֖וֹת יְרוּשָׁלִָֽם: הַבָּנִ֞ים מְלַקְּטִ֣ים עֵצִ֗ים וְהָֽאָבוֹת֙ מְבַעֲרִ֣ים אֶת־הָאֵ֔שׁ וְהַנָּשִׁ֖ים לָשׁ֣וֹת בָּצֵ֑ק לַעֲשׂ֨וֹת כַּוָּנִ֜ים לִמְלֶ֣כֶת הַשָּׁמַ֗יִם וְהַסֵּ֤ךְ נְסָכִים֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים לְמַ֖עַן הַכְעִסֵֽנִי: הַאֹתִ֛י הֵ֥ם מַכְעִסִ֖ים נְאֻם־יְהֹוָ֑ה הֲל֣וֹא אֹתָ֔ם לְמַ֖עַן בֹּ֥שֶׁת פְּנֵיהֶֽם: ס לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֗ה הִנֵּ֨ה אַפִּ֤י וַֽחֲמָתִי֙ נִתֶּ֙כֶת֙ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה עַל־הָֽאָדָם֙ וְעַל־הַבְּהֵמָ֔ה וְעַל־עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה וְעַל־פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָעֲרָ֖ה וְלֹ֥א תִכְבֶּֽה”.

וכתב הרד”ק, “המערת פריצים – וכי תחשבו הבית הזה כמו מערת פריצים? וכן הוא בעיניכם הבית הזה מה שתחשבו שאתם נצולים בבואכם אליו? אין זה אלא פריצות, ועזות מצח, וקשי לב, שתעשו הפך רצוני ותבואו לפני! זה מרד גדול והכעסה. ולכן אמר ה’, “גם אנכי הנה ראיתי”, כלומר, שלא תחשבו כי אני לא אראה מחשבותיכם הרעות, כי איני כמו בן אדם שיכול אחד לגנוב לבבו ולהראות לפניו מה שאין בלבו, כי אני ראיתי לבבכם, וראיתי כי בבואכם אלי, אין לבבכם אלי, אלא בלבבכם שתעשו עוד את התועבות אשר עשיתם מתחילה. ומה שאמר “מערת“, כי כן דרך הפריצים בעשותם הרעות להאסף יחד חוץ לעיר באחת המערות להסתר שם מבני אדם. ומה שתאמרו כי לא אחריב ביתי בעבור מעשיכם, כמו שאמר היכל ה’ כמו שפירשנו למעלה, אלה הם דברי שקר”. ע”כ.

ומבואר מדבריו, שגם בית המקדש הוא לא “סגולה” מאגית ופאגנית לכפרת עוונות כמו שחשבו הם, אלא דווקא אם חטא אדם מדרך תאווה שלא יכל לעמוד בה ונכשל, אז בית המקדש והקרבנות מכפרים לו. כמו שאמרו בתלמוד (בבלי סוטה ג.): “ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא”כ נכנס בו רוח שטות”. וכי יש רוחות שנכנסות באדם? אלא כוונת דבריו לומר, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה ונפעמה בליבו רוח תאווה, והוא לא עמד בה ונכשל. ולזה האדם בית המקדש היה מכפר, כי היה באמת רוצה לחזור בתשובה.

וכן תראה שמסופר (מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד): “פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר’ יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב אמר ר’ יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. א”ל בני אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר (הושע ו’ ו’): “כי חסד חפצתי ולא זבח”. כלומר רבי יוחנן העביר מסר לתלמידו, שאין צורך לבית המקדש כאשר משתמשים בו לכפרת עוונות, ולזה הסיבה נחרב הבית, כי מה יעזור בית המקדש כאשר בני אדם מתנהגים רע אחד עם השני? ולכן אמר לו, אם אתה משתוקק לכפרת עוונות, תעסוק בגמילות חסדים, תכניס כלה לחופתה, תתן צדקות, תפרנס אלמנות, כל זה יותר טוב לבורא מבית המקדש.

ולכן אם חלילה מתכנן האדם את העבירות ולא חוזר בתשובה, ורואה את בית המקדש כאמצעי לכפר עוונת שעשה ושיעשה, ואין ליבו שלם לחזור בתשובה, בוודאי שאין צורך אפילו בבית המקדש, ולכן החריב ה’ יתברך את ביתו, כי הפכו אותו למערת פריצים. ובדיוק כמו ענין נחש הנחושת של משה רבינו.

כללו של דבר, התורה היא לא סגולה, תהלים זו לא סגולה, מזוזה זו לא סגולה. כל אלו הדברים צריכים אנו להתבונן בהם למה באו לנו, וכאשר נשכיל להבין היטב, נכיר את בוראינו ונחזור בתשובה שלימה, וזו בעצם כל מטרת המצוות, להכיר אותו יתברך היכר גדול. ולכן העבירה החמורה ביותר היא עבודה זרה, להאמין שיש כוחות אחרים מלבדו יתברך. וכן כתב הרמב”ם (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מו): “ושאר חטאת יחיד כשבה או שעירה, כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין, ואין חטא יותר גדול מעבודה זרה, ואין חלק מין יותר פחות משעירה“. עכ”ל.

ע”כ מאמר זה. המשך במאמר הבא. מאת חן שאולוב ספרדי טהור.