אם אני יוצא ממקום כלשהו ונע בקו ישר מערבה ולא משתמש עם מצפן לאן אגיע?

אם אתה לא משתמש עם מצפן, ולא משנה לאיזה כיוון תנוע, לבסוף תמיד תגיע לקצה הצלחת לקו רוחב 90 דרום, למקום שהרקיע מתחבר עם הקרקע (כאן אזכיר שיש מחבריי שחושבים שהקצה לא חייב להיות 90 דרום).

ברם, עלה בדעתינו לשאול, מה זה שינוי הלשון האמור באותו פסוק הנ”ל, “וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם”. ומה ההבדל בין, “תוהו” ל-“תהום”? אלא נראה שלא בחינם נקט ה’ יתברך במילת, “תוהו ובוהו”, כי שורש המילה, “תוהו”, דומה למילת, “תהום”. ואין, “תהום” אלא “מים”. וכן מבואר בתלמוד (בבלי תענית כה:) “אמר רבי אלעזר: כשמנסכין את המים בחג, כלומר, שבחג הסוכות ישנה מצוה מיוחדת, לשפוך מים שהובאו ממעיין השילוח, אל תוך ספל מיוחד המיועד לכך, המצוי על גבי המזבח. בשעה זו, “תהום”, אומר לחבירו, “תוציא מים”! כי קול שני ריעים וחברים אני שומע. והם, ניסוך המים וניסוך היין. שנאמר (תהלים פרק מב פסוק ח): “תְּהֽוֹם־אֶל־תְּה֣וֹם ק֭וֹרֵא לְק֣וֹל צִנּוֹרֶ֑יךָ כָּֽל־מִשְׁבָּרֶ֥יךָ וְ֝גַלֶּ֗יךָ עָלַ֥י עָבָֽרוּ”. ש-“מים עליונים”, קוראים, ל-“מים תחתונים”, ואומרים ששומעים את קול אותם שני ספלים של ניסוך המים, וניסוך היין. וכתב המהרש”א, שבשעת ניסוך היין היו אומרים עליהם במקדש שירה בקול. ובראש המזבח היו שני ספלים, אחד לניסוך המים, ואחד לניסוך היין. ומהספלים היו המים והיין יורדים דרך נקבים שהיו עוברים מראש המזבח עד תחתיתו, אל מתחת המזבח. ע”ש.

ואחר הבנה זו שלעולם, “תהום” הוא, “מים”. כעת צריך להבין מה זה שאמר לשון, “תוהו ובוהו”. ונראה לפרש ולומר בפשטות, שרמז כאן ה’ בפסוק זה, על הצפת המים שהיתה בבריאת העולם, שהיו המים מכל עבר ועבר בלי שום מקום ממש. וכמו שהעיד הכתוב ואמר, “וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם”. ומהיכן הגיעו אותם המים? אלא ודאי שזה מה שאמר, “וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ”, כלומר שהיה הכל רק, “מים”. ובנוסף לכך, לפני שנברא האור, היה חושך על פני אותם המים, כמו שאמר, “וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם”. כי אין, “תהום” אלא, “מים”. ובמעשה כל זה הודיע ואמר, שלא היה בעולם אלא רק, “מים” בלבד, ורוח ה’ עליהם. כמו שאמר, “וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם”א).

ולכן בבריאת העולם היה הכל מים, ולא אפשרות קיום לשום מין המינים, ולכן קרא לזה, “תוהו ובוהו”, כי, “תוהו” הוא שורש, “תהום”, ורק לאחר ההפרדה של הרקיע והאוקיינוס, שבו בעת נהיו שני תהומות למעלה ולמטה. רק אז היה אפשר שיהיה חיים על פני האדמה. ועל זה אמר רבה בתלמוד (תענית כה:) “שהוא ראה את המלאך הממונה על הגשמים, ושמו, “רידיא”, ודומה הוא לעגל, ושפתיו פרוטות וסדוקות. ואותו המלאך עומד בין התהום העליון שהוא הרקיע, ובין התהום התחתון שהוא האוקיינוס. ונמצא במקום חיבורן היכן שהם נפגשים. וכמו שפירש רש”י, “בין תהומא עילאה לתתאה – בין הרקיע לאוקיינוס, היכא דנשקי ארעא ורקיע”. עכ”ל. וכך עושה אותו מלאך, לתהום העליון שהוא הרקיע אומר, “השור מימיך”, כלומר הורד מימיך אל הקרקע. ואילו לרקיע התחתון שהוא האוקיינוס, אומר לו המלאך, הוצא מימיך אל פני האדמה. ע”כ. ונמצא שכלל התהוות המים לעולם, הם משני מקומות, הרקיע העליון. והרקיע התחתון.

ונמצאנו למדים מכל זה, שהרקיע הוא דבר ממשי, מציאותי, אשר נותן מימיו מבריאת העולם ועד עתה. וכן רואים ויודעים אנו את מעיינות התהום אשר נמצאים בקרקע, שבכל מקום אשר יחפור האדם, ימצא שם מים חיים. וכן אמר בתורה (בראשית פרק ז פסוק יא): “בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּֽל־מַעְיְנֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔הב) וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ”.

וכן כתב בספר מנחת יהודה (אות ג’ ערך רקיע): “נאמר בתורה (בראשית פרק א פסוק ו – ח): “וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם: וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֘ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן: וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי”. והנה, אע”פ שהרקיע נברא ביום ראשון, עם כל זה היו האש והמים שמהם נעשה הרקיע עדיין לחים כדמיון העובר במעי אמו, ולא קרשו, ולא היה כח ברקיע לשאת ולסבול עליו את המים אשר מעל השמים, כדי שעל ידי כן יהיה מבדיל בין מים העליונים למים התחתונים. לכן אמר המאציל יהי רקיע בתוך המים, כלומר, ציוה במאמר זה שיתחזק ויתקשה הרקיע בעודו בתוך המים, כדי שיהיה מבדיל בין מים למים. ודע כי אע”פ שנתחזק ונתקשה הרקיע, עדיין הוא נשאר עומד במקומו, ולא זז ממקומו לא למעלה ולא למטה אפילו כמלוא נימא עד היום הזה, ומים העליונים נשארו למעלה מן הרקיע עד היום הזה, כמו שאמר, “וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ”, ומהם בא המבול אחר כך לעולם, כמו שאמר (בראשית פרק ז פסוק יא): “בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּֽל־מַעְיְנֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ”. עכת”ל. ולמדים אנו מדבריו הנפלאים, שהרקיע קיים עד היום הזה, עומד בעומדו, קשיח, מצוי, ולא זז ממקומו מזמן בריאת העולם.