***

“מה הביא אותנו לכתוב בנושא”

א) הנה על אף מעמסי הרב בתקופה האחרונה, בעקבות שאלת אחד מהעוקבים אחר שיעורינו, החלטתי לפתוח בסדרת מאמרים חדשה, שתעסוק בענין, “קמיעות“, ובו נוכיח ונבהיר ללא כל ספק, שכל ענין הקמיעות, לא רק שאין בהם ממש, והם הבל ורעות רוח, אלא יש בזה צד של עבודה זרה וגובל הדבר במינות, לצערינו הרב והנורא.

וזה תוכן שאלת השואל: “כבוד הרב שאלה, הרב יצחק כדורי גם כתב קמעות קבלה מעשית, אז זה אסור”?

תשובה: ראשית כל אציין לפני הקוראים, אשר בראש ובראשונה יקשו עלי, מתלמודים מפורשים, ואפילו מן דברי הרמב”ם, שדברו בענין “קמיעות” וכו’. אבל לאמיתו של דבר, המעיין יראה שכל מה שדיברו חז”ל או הרמב”ם במשנה תורה בדברים אלו, הכל הוא לגבי מי שעבר עבירה וכתב קמיע, או שם קמיע על צווארו בחושבו שהדבר מועיל לו. וחכמים, דנו נשאו ונתנו, מה יעשה עמו ביום השבת.

כלומר, דיברו חכמים דווקא על אלו שכבר עברו עבירה ושמים על עצמם קמיעות, בין כשמדובר באבנים מדומיינות, כאילו הינם מסוגלים לשמירה חלילה וחס, ובין כשמדובר במילים שכתובות שם, או “שמות” מדומיינים, או אפילו שמות ה’ יתברך, כאילו הינם מסוגלים לשמירה חלילה וחס. כלומר, כאילו שמו של ה’ יתברך כאשר יהיה כתוב על קלף זה מה שיגן, חלילה חלילה, מדברים קשים ומאסונות, על האדם השם אותם. כל אלו הדברים אני אסביר במאמרים הבאים, ואנמק, מדוע חז”ל לא רק שלא ייחסו לזה חשיבות, אלא ראו את ענין הקמיעות כדבר רע וארור מאוד.

וכבר כתב רבינו הטהור הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יב): “הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר”. ע”כ. ומקורו ברוך מדברי המשנה סנהדרין (פרק י’ משנה א’). ומבואר יוצא, שכל מי שעושה פעולות מסויימות בתורה ובמצוות ומכוין שהם יהיו לרפואתו או הצלתו מצרה אשר עומד בה, לא די שהם בכלל אלו שנקראו, “מנחשים”, אלא הן כופרים בתורה. וכל שכן כאשר מדובר בהבל הבלים כדוגמת הקמיעות.

***

“שגיאה חמורה אבל לא במזיד – ספר שיעור קומה מצוה להשמידו”

וכעת בקשר למה ששאל השואל: הנה לפי עניות דעתי, הרב הנזכר, ושאר החכמים עליהם השלום שהלכו בזו הדרך, לפי עניות דעתי השפלה, כל מגמתם היתה לעשות רצון הבורא, להועיל ולהיטיב לאחרים, זה ודאי לי כמעט ללא ספק. אבל לצערינו הרב כמו בכל דור והדומה לו, אותם החכמים נמשכו אחר דעות לא נכונות ושגויות ביסודם, וחשבו שממקור טהור יצאו,  ונמשכו אחר זייפנים אשר הפילו את עם ישראל ברשת הסכלות והמינות. וכפי שכתב הרמב”ם במפורשות כנגד ספרות ההיכלות – וכנגד ספר שיעור קומה הארור שבא מן היוונים או מן האירופים כמו שיבואר בהמשך.

והנה בספר, “רב האי גאון – שיר מוסר השכל” – שנדפס בפולין (עמוד 29 והלאה שנת הדפסה תרנ”ג-תרנ”ד) הביא המוציא לאור, הרב אייזיקהירש וייס המכונה “ראה”ו”. ומחבר ספר, “דור דור ודורשיו”. וכתב בשמו של רב האי גאון כמה דברים נפלאים ביסודות הדת. וברצוני לציין כאן דבר חשוב, לפני שנכנס לדברים הנפלאים של המוציא לאור הנזכר.

ומה שארצה מאוד לציין, הוא, גבורתו הגדולה של זה המחבר, אשר ראה דברי המקובלים החדשים הזרים ליהדות הטהורה, ושם לב לדבריהם המזוייפים, אשר לא ממקור טהור לוקחו, ועמד ותהה על דבריהם אחת לאחת, ולא פחד לכתוב הדברים בקולמסו, ולהעמיד את דברי המשנה והתלמוד כעיקר לעולם, אשר הם הקבלה היחידה למשה מסיני.

והנה תוכן דברי הרב, וז”ל: “בכל מאמצי כח התעמק [רב האי גאון] בכוונתם פנימה [ולעומק כוונתם של חז”ל, הם בעלי המשנה ובעלי התלמוד עליהם השלום], ופרשם [במקומות אשר יראו לקורא כזרים, אם תפרש הדברים כפשוטם, ולכן פרש הדברים], בדרך משל וציור [וכמו שמסביר הרמב”ם בהקדמה לפרק חלק משנה סנהדרין י’ א’. ע”ש. וכבר הארכנו וביארנו דבריו – השקפת התורה לאורו של הרמב”ם].

הוא [רב האי גאון] הציב לו כלל גדול והוא זה: “כל דבר שאמרו חכמים המראה “הגשמה” [אצל הבורא חלילה, דע, כי] לא אמרו כפשוטו, [אלא] כי אם בתורת משל [ומליצה], ודרך לדברים הנודעים בינותינו למראית עין, כמו שהוא בדבורי תורה, שדברה בלשון בני אדם“. ע”כ. ולמדים אנו מדברים אלו, שרב האי גאון ואביו רב שרירא גאון, לא הפכו דברי דרוש לפשט, וכמו כן לא הגשימו את ה’ יתברך חלילה וחס. אלא התעמקו להבין את כוונת בעלי המשנה ובעלי התלמוד אשר דיברו דבריהם בחידות ומשלים.

ומה שכתבתי בקשר ל-“הגשמת” הבורא. גם רבינו הטהור הרמב”ם בהלכות יסודי התורה עמד על דברים אלו (פרק א’ הלכה ח – יב’): וכתב, “שכל הדברים שנאמרו בתנ”ך כלפי הבורא, דימויים של גוף וכו’. הכל הוא נקרא, “דברה תורה כלשון בני אדם“. כלומר, שהאדם יבין ויפנים את מחשבת ה’ יתברך ופעולותיו.

והנה מקצת דברי רבינו הטהור, “והואיל והדבר כן הוא, כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר יושב בשמים ישחק, כעסוני בהבליהם, כאשר שש ה’ וכיוצא בהן, על הכל אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם, וכן הוא אומר האותי הם מכעיסים, הרי הוא אומר אני ה’ לא שניתי, ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח היה משתנה, וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם אבל הוא ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה”. ע”כ.

וגם בזה יש לציין ולסייג, שלא נמשל ה’ יתברך במליצות אלו, אלא דווקא בשלושה חושים בלבד. והם, “הראות”, “הריח”, “והשמיעה”. וכמו שכתב רבינו הטהור במורה (ספר מורה הנבוכים חלק א פרק מז): “… ומצאנו ספרינו אמרו, וירא ה’, וישמע ה’, וירח ה’, ולא אמרו ויטעם ה’, וימשש ה’“. ע”כ.

ומסביר הרמב”ם בהמשך הדברים, שהבורא יתברך נדמה בתארים אלו, מכיון שהם טעמים שאפשר להשיגם ללא התקרבות וקירבה. ולכן כל מי שדימה את ה’ יתברך לענינים של משגל, ותשמיש, וכיוצא בזה, כלומר שהוא עוסק בדברים אלו, תועבות גדולות מאוד עשה, וניאץ כלפי שמים וחירף את ה’ יתברך.

ולפיכך, היכן שנמצא או ימצא דיבורים כלפי הבורא יתברך שהינו משמש עם בת זוגתו, ואפילו יאמר האומר, שזהו משל ומליצה, ואלו דברים גבוהים שבני אדם רגילים אינם מבינים, או יתרצו כי מדובר במשפיע ומושפע, בוודאי שכל זה נאצות וחירופים גדולים מאוד כלפי הבורא ברוך הוא, יתעלה מההבל הזה שאמרו כלפיו.

וכתב המוציא לאור בהמשך, בספר הנזכר של רב האי גאון (עמוד 32 והלאה): “והלא גם במקראות נמצא ציורים ממראות היכליו ומעמד מלאכיו, ולא נתמה על הדבר שלא הגיעו אלינו פירושיו באלה הענינים, יען כי הפרסום בהם [כלומר, הדיבור בהם יותר מדאי] היה נגד שטתו במקום אחד. ופעם אחת בא שאלה אל אביו [רב שרירא גאון אביו של רב האי גאון, ולא לרב האי עצמו] מאנשי פאס [מרוקו. ונקראת “פאס” על שילוב של שלוש ערים, “פאס אל באלי” העיר העתיקה הראשונה של פאס] אודות הברייתא המיוחסת [“המיוחסת” – כמו המון ספרים שייחסו הזייפנים בכוונת תחילה לתנאים או לגאונים. כפי שנראה בהמשך הדברים] לרבי ישמעאל בענין [ספר] “שיעור קומה“. והיה רב שרירא בחברת בנו רב האי משיבים עליה לאמר”. ע”כ.

ונביא מקצת התשובה שהזכיר המוציא לאור הנזכר, אשר הובאה בספר “התחיה” בפעם הראשונה (עמוד 41 ברלין תר”י – תרי”ז. והובאה גם בתשובות הגאונים החדשות – עמנואל סימן קנד סו.): “שאלות אנשי פאס מלפני אדונינו שרירא ראש ישיבת גאון יעקב. וששאלתם אין דורשין בעריות לשלושה, ולא במעשה בראשית לשנים. ובסופא, כל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו כאילו לא בא לעולם. (משנה חגיגה פ”ב מ”א+). ור’ ישמעאל אמר לך [יש לציין שהדברים הללו שכביכול אמרם “רבי ישמעאל”, לא הובאו, לא במשנה ולא בשני התלמודים, ולא הוזכרו בשום מדרש מן המדרשים הקדומים, מה שמוכיח ללא כל ספק, שזה הייחוס לרבי ישמעאל הוא מזוייף בכוונת תחילה. ובמקורם הדברים לקוחים רק מספר שיעור קומה (נדפס בתוך: סינופסיס לספרות ההיכלות, עמ’ 252 סעיף 692 ואילך ועמ’ 296 סעיף 952 – 953+) ונמצא שחוץ מן כותב ספר שיעור קומה, אין מקור ולו ראיה אחת, שהדברים הללו יצאו מתחת ידי רבי ישמעאל] כמה שיעורו של יוצרנו שהוא מכוסה מכל הבריות? והתחיל מספר ופורש בכלל ופרט, וקרא שמות כאדם שקורא שמות לאיברי חבירו. ועוד אמ’ ר’ ישמעאל כשבאתי והרצתי דברים לפני ר’ עקיבא אמ’ לי מי שהוא יודע שיעור הזה של יוצרינו ושבחו של הקדוש ברוך הוא מובטח לו שהוא בן העולם הבא וכו’ וכו”. ע”ש.

והנה תשובת רב שרירא גאון ובנו רב האי: “אי אפשר לברר לכם דבר זה באר היטב אלא כללי בעלמ’, כי חס ושלום שר’ ישמעאל אמ’ דברים הללו מדעת עצמו, ומנין באין טעמים הללו מדעתו של אדם? ועוד, שיוצרנו מרומם ומעולה מהיות לו אברים ומדות כפשוטן של דברים! כי מי דומה אל ומה דמות תערכו לו? … אלא דברי חכמה הן, שיש ספוניהם טעמים גדולים גבוהים, מכל הרי הרים ונפלאים מאוד, והללו רמזים שלהן וסודות הן, ורזים וסתרים שאי אפשר למסרן לכל אדם, אלא למי שיש בו מדות בידינו, ואפי’ ראשי פרקים וכל שכן פרטיהן וכו'”. ע”ש.

והנה כמה נקודות שצריך לשים לב אליהן:

א) הראשונה, הוא מה שכתבנו במוסגר, שדברים אלו מעולם לא נזכרו בשום מקום על ידי רבי ישמעאל, ובכך אחשוד ללא כל ספק, שספר זה נכתב על ידי כסילים ששיערו דברים בבורא יתברך, ונכנסו למקום אשר לא להם, ועזבו מסורת התלמוד והמשנה. ועל מנת שיקבלו את זה הספר, ייחסוהו לרבי ישמעאל. והראיה הכי חזקה לכך, שמעולם דברים אלו, לא נזכרו בשום מקום, לא במשנה ולא בשני התלמודים, ולא במדרשים הקדומים. אלא רק בספר שיעור קומה הנזכר.

ב) מתוך תשובת רב שרירא ובנו, אפשר לשים דגש גדול ולומר, שכל מה שייחסו כבוד לזה הספר, הוא מן הסיבה האחת, “חשבו רב שרירא ובנו, שהספר הזה שייך לרבי ישמעאל”, ולכן כתבו בפתיחת הדברים, “כי חס ושלום שרבי ישמעאל אמר דברים הללו מדעת עצמו“. ובמילים אלו הם בעצם מדגישים, שגם רבי ישמעאל אסור היה לו לומר דברים אלו על הבורא, ומכיון שחשבו שמדובר בספר שיצא מתחת זה החכם העצום, ייחסו לו כבוד ותירצו דבר זה בכמה אופנים כפי שהרואה יראה.

אולם לאמיתו של דבר, לספר זה מתייחס רבינו הטהור הרמב”ם במפורש באחת מתשובותיו, הובאו הדברים במהדורת “חברת מקיצי נרדמים” (תשיח עמוד 200 שאלה קיז’) והנוסח כך: “ויורינו הדרתו גם כן, מה ראוי לענות למי ששואל בדבר [ספר] “שיעור קומה”, האם הוא כדברי מי שאמר שהוא חבור אחד הקראים, ומסר זאת בשם הדרתכם [שאין לקרוא בו]? או הוא סוד מסודות החכמים, שבו [מבוארים] עניינים עצומים, טבעיים או אלוהיים, כמו שאמר רבינו האיי ז”ל באחד הקונטרסים בשאלות [בחיבוריו] חגיגה. ושכרו כפול מן השמים.

תשובת רבינו הטהור: “לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי [אחד מן] החכמים ז”ל. וחלילה להם שזה [החיבור הנתעב] יהיה מהם. ואין הוא אלא חיבור אחד הדרשנין היוונים, ותו לא! וסוף דבר, למחוק זה הספר ולכרות זכר ענינו, הוא מצוה רבה! [ועל זה נאמר] “ושם אלהים אחרים לא תזכירו”, והרי מי שיש לו “קומה”, [בוודאי כי] הוא אלהים אחרים בלא ספק. וכתב משה”. ע”כ.

ובמקום אחר הובא נוסח אחר (תשובה קיז על פי הרב קאפח במהדורתו על פירוש המשנה להרמב”ם עמוד קמב הערה 42) וזה לשונו: “לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים [ערי אדום = מהנוצרים] ולא יותר. ובכל אופן, השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה – ‘וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ’ … כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק”. עכ”ל. וכתב הרב יוסף קאפח בהערה הנזכרת, שגם הרס”ג הסתייג מאוד מזה הספר הארור. ואחרים מן הראשונים כתבו נגד הספר בצורה חריפה”. ע”ש.

כמו כן, בשריד גניזה עתיק שנתגלה בגניזה הקאהירית נמצא ספר זה, וכך נאמר שם (מובא בכתבים א, עמ’ 477–478): “ואמרוּ, שנמצא בגניזת בית רבנו שגונזין בו בלאי הספרים במחסן אשר במדרשו, חוברת ובה נוסח [הספר] ‘שיעור קומה’ הנזכר בפרק חֵלק הוא ופירושו, וזה לשונו [של הרמב”ם]: זה הוא שיעור קומה, המאמינו לתולעה וּלְרִמָּה, וְשַׁמָּה ושממה, וקודר בלי חַמָּה, יתעלה לעילא-לעילא ממה שאומרים הכופרים. [כאן מובא תיאור מידות ותיאור ציורי-חיצוני לרגליו, ברכיו, ידיו, צדדיו, ראשו, שערו, זקנו, צורת פניו, זיוו, לשונו, רוחב מצחו, עיניו, זרועותיו, אצבעותיו, שכמו, חוטמו, שפתיו, גבותיו, אזניו ועוד, יתעלה ויתרומם מפשעי הספר הזה]. כל אלה תועבות ונאצות גדולות, ארור המאמינו, וארור המחברו כמנין כל אות ואות ממנו [כלומר שיחולו עליו קללות כמניין גימטריא של כל אותותיו], וה’ אלהים אמת, אין לו דמות ולא ערך, ולא רוחב ולא אורך, שנאמר: ‘וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל [וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ’ (יש’ מ, יח)], ‘וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה’ (שם, כה), יתעלה וישתבח ויתרומם… לעילא…“. ע”כ.

והנה מכאן ילמד האדם מוסר גדול, ומה ספר “שיעור קומה“, שדיבר על הבורא יתברך במושגים גשמיים בלבד, ודימה את עצמותו לאיברי האדם, עליו אמר וכתב הרמב”ם, שצריך להשמיד ספר זה! ובוודאי לו, שמעולם לא יצא דבר זה מתחת אדם חכם הנאמן למסורת חז”ל. אלא בוודאי יצא ספר זה מן הנוצרים או מן היוונים. וכל שכן מכאן ילמד האדם, כלפי ספרים שקראו לבורא יתברך ומשלו אותו לפרצופים, זיווגים, משגל, עניני תשמיש, משפיע ומושפע, וכיוצא בדברים מכוערים אלו. כמה צריך הקורא אותם לעשות ככל שביכולתו ולהביא להחרבת ספרים אלו.

שהרי יש בדברים אלו עקירת יסודות הדת. וכבר כתב רבינו הטהור הרמב”ם (סנהדרין י’ א’ בסוף ההקדמה לפרק): ” … וכאשר יפקפק אדם [כלומר, רק יפקפק במחשבתו] ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו‘”. עכ”ל.

ולכן הדבר פשוט ביותר, כי מה שחשב רב שרירא גאון גבי ספר שיעור קומה, אין זה אלא מפני שסבר שיצא דבר זה מתחת רבי ישמעאל. וגם בזה הזהיר מן הקוראים לדחותו מעליהם. אולם רבינו הרמב”ם והרס”ג, גילו לנו שיצא חיבור זה מתחת הגוים הערלים. וחס וחלילה להאמין שבעלי התלמוד דימו מעצמם, מושגים כאלו על הבורא יתברך, וחלילה לחשוב שדברו דברים בזויים הללו על עצמותו יתברך.

וכתב המוציא לאור בהמשך בספר הנזכר של רב האי גאון (עמוד 32 והלאה): ” … ועתה נראה כי ככל התלמודיים [כוונתו לכל החכמים שנצמדו לבעלי התלמוד ולמסורה של חז”ל], אף כן רב האי, חשב [בשגיאה] אלה לחלק מתורת היהדות, [וחשב] שהוא מעשה מרכבה. ואמר “שדבר זה ידוע ומפורסם” … ועל כן מבואר כי מצבו בפנה הזאת, היא מצב בעלי התלמוד, ויען שהאמינו בהם, [לא רצו לומר ולבטל את ספר שיעור קומה לגמרי, כי חשבו שמדובר בספר שיצא מתחת ידם של חז”ל. אבל כמובן אם היו יודעים שלא מתחת רבי ישמעאל יצא זה הספר הארור, בוודאי שהיו משליכים אותו מעליהם, ומגנים אותו ואת כותבו כפי שעשה רבינו הטהור הרמב”ם]. ויוצא לנו מכל זה כי בפליאות חכמה האלה, לא יצא רב האי גאון הלאה מן הגבול שגבלו רבותינו חכמי המשנה והתלמוד.

ואמנם, כמו שבעלי המשנה והתלמוד, אף שדרשו במעשה מרכבה והאמינו בסתרי התורה האלה, לא רמזו אף במלה אחת על הדרכים [המשובשות] אשר הלכו בהם המקובלים [החדשים] בזמנים האחרונים, אחר זמן הגאונים, ועל סודותיהם והזיותיהם הנפתלים, כי לא ידעו מהם ולא היו מתורתם, ולא לא מאמונתם [של בעלי התלמוד והגאונים].

***

“יחסם של הגאונים והראשונים להבל הקמיעות”

אף כן גם רב האי גאון [החכם] התלמודי, אשר רק התלמוד מנהיגו באמונותיו, נמשך בענינים האלה רק אחרי התלמוד [בלבד]. ובכל הדברים אשר הגיעונו ממנו, לא נרמז אף במילה אחת, כי הלך אחר ההבל הזה ויהבל להאמין ככמו אלה [המקובלים החדשים]. [והאמת היא] ותהי להיפך [מדבריהם המהובלים], כי נמצא במקומות הרבה בכתביו כי היה מתנגד להם [לשיטת המקובלים החדשים והזיותיהם].

וטועים כל האומרים כי היה [רב האי גאון] מבעלי הסוד. כי באמת לא האמין באלה, רק מה שהאמין הוא [התלמוד ובמסורת חז”ל], בלי משוא פנים ל[אותם] המאמינים באלה בעמו, [שהם] ההמונים, ורבים מן החכמים וגם הגאונים [שהאמינו לדברי ההבל של המקובלים החדשים, שהרסו כל פינה טובה בדת ה’ יתברך]. ואמר [רב האי גאון] בפה מלא, כי [כל דבריהם] הם הבלי שוא, והמאמין בהם, תועה מדרך השכל [הישר].

ובאחת מתשובותיו כתב מפורש, כי מאמר בני אדם [שוטים], שאפשר לעשות מעשים גדולים על ידי שמות [וצירופים, או השבעות של מלאכים, או שמות קודש מדומיינים], כל אלה וכיוצא בהם, דברים בטלים הם, ואפילו צדיקים גמורים [עושים כן], אין נעשה להם כזאת. ויהי כאשר תמהו עליו השואלים באמרם, כי כמה מחכמי ארץ ישראל, וארץ אדום, אנשים חכמים ונאמנים, מגידים ואומרים, כי ראו זה בפרהסיא [שהדברים פועלים]. שעשו פעולות ועצרו בעד לסטים מלעבור, ופועלים על ידי שם שיהיה הים נח מזעפו, או יגרמו מיתה לאדם.

והשיב על כך, “לא ידעתי ממי תמהתם, ממני, או מהם תמהתם? וסיים דבריו ואמר, “דבר זה אי אפשר להיות כל עיקר” [כלומר הכל דמיונות של בני אדם], והוסיף עוד לאמר, המדמה אפשריות דברים כאלה על יד נס או שם [קודש מדומיין, או אפילו על ידי אחד משמותיו של ה’ יתברך], בשוטים הוא נחשב! ואדם שיש בו דעה לא יחשוב כזאת, וכל אלה דברי רוח המה.

ולהחזיק דבריהם [כלומר לאמת דבריהם], ספרו לו השואלים [לרב שרירא ובנו רב האי], כי יש מסורת ביד הצרפתים, [שוב מזייפים מעשים וסיפורים על מנת להטעות את ההמון], שבא רב נטרונאי גאון בקפיצת הדרך, והרביץ תורה וחזר ולא נראה בדרך.

ועל זה אמר רב האי: “אדם רמאי נזדמן להם, ואמר [וכיחש] אני נטרונאי. ואילו היה נטרנואי נודע בכמו אלה, לא נכחד ממנו [כלומר, לא היה נעלם מאתנו דברים אלו], כי לא שמענו עליו מדרכים אלו כלום. אבל רב משה הכהן, היה טוען [על רב נטרונאי] ש[היה] רגיל בקמיעות ולחישות וכיוצא בהם.

ו[אמנם] חקרו קדמונינו זה הרבה, ונגלה כזבונות כמה טענות, ובישיבת סורא היו דברים אלו רובם, כי הם קרובים למדינת בבל ונבוכדנצר, ואנו רחוקים משם. כללו של דבר פתי יאמין לכל דבר. [כלומר, עיקר האמנה בהבל הקמיעות, הוא מתוקף הגלות והזמן, שנטמעו ישראל בטומאת העמים הגוים הערלים, אשר היו מחוברים לדמיונות אלו. והוסיף והסביר רב האי, שנוסף לכך, גם הקרבה למדינת בבל, ששם היו שקועים בהבלים רעים אלו, והמון יהודים למדו מהם לעשות קמיעות ארורות ואליליות לצערינו הרב].

***

“רב האי לא נשא פנים ושירש דברי הבל”

ועוד דיבר רב האי גאון על הבלי כמה ספרים, כמו: ספר הישר, חרבא דמשה, רזא רבא, ואחרים שקראם “מחותכות”, ופרטים שאין להם קץ ומספר. ו[עוד ספר] אחד שדיבר [עליו, הוא], מפעולת השמות המדומה והבדויה [השבעות שמות מדומיינים, השבעת מלאכים, צירופים, ועוד דמיונות ארורים אלילים ומאגים שהתורה אסרה], מסיים ואומר: “ומי הוא זה בדורות הללו, שיאמר שם המפורש על הים וינוח? ועל האיש וימות? וכיוצא באלו המעשים? אין אלו כלום, אלא דברי שוא המה, אל תאמינו בם. [כלומר, אפילו שיאמר את שם המפורש של הבורא יתברך, לא יעשו לו כאלה דברים, כל שכן אם עובד עבודה זרה ומבקש בקשות ממלאכים, או כותב שמות קודש מדומיינים על קלף וכיוצא בזה].

והנה האיש הדובר ככה, [דבר זה ידוע, והוא] מתחבולות בעלי הסוד [הנכרים החדשים] ונפתליהם, ההוא יקרא מחזיק בלומדי הסודות ובין המקובלים יתחשב? אבל האמת הוא, כי רב האי גאון, לא היה מכת המקובלים [החדשים], ונבזה בעיניו נמאס להאמין בהבליהם, ו[בגבורתו] בלי עצרה [ומעצור] חוה דעתו בפירוש [כנגדם], שהמאמינים בכמו אלה, הם מן הפתאים המאמינים לכל דבר.

ומה מאוד נשגבה בזה מעלתו [של רב האי גאון] על המון חכמי ישראל כמעט בכל הדורות [שרבים מהם נמשכו אחר ההזיות והפיכת דרוש לפשט, ועוד דברים שהחריבו והמיתו את עמנו הטהור]. מי מנה כל הרבנים התלמודים אשר לא היו מבעלי הסוד ולא השפיקו בילדי הקבלה [החדשה והזרה], ולא הבינוה ולא שמו אליה לב, ובכל זאת העריצוה והקדישוה והאמינו בה.

וכן רבים מחוקרי עמנו הספרדים, אף כי לא כמחשבותיה מחשבותיהם, בכל זאת דרך הקדש קראו לה והשתמרו בנפשם להכחישה. והנה אין אדם יודע מה במטמוניות של חבירו, ומי ממנו יודע הדברים אשר עלו בליבם? אם כמוצא פיהם כן בלב האמינו באמתתה ואולי גם לא. אך בפיהם ירצוה סלה ולבם בל עמם, ירצוה וינשואה ויכבדו קבל עם אשר קודש הוא להם, וממושא פנים לבעלה. [כלומר שרבים מן החכמים באלף השנים האחרונות ויותר, פחדו לומר את האמת על הקבלה החדשה הזרה ליהדות, ועל מנת שיתקבלו אותם רבנים על קהל שומעיהם, אפילו אם היה להם השגות מסויימות וקושיות חזקות, לא אמרו זאת ברבים, אלא שמרו הכל לעצמם]. ואמנם בינם ובין עצמם, לה ראש הניעו, ובקרבם יכחשו לה, ויאמר לא היא! ואלא באמת נושאים פנים בתורה! [כלומר חוטאים גדולים מאוד, שלא מיחו בקבלה החדשה הנכריה].

ועל כן מה נשגבו הליכות הגאון בדבר הזה, אשר לא נשא פנים לאמונת ההמון, ולא אמר אמת לכל אשר יאמר העם הזה אמת. ולא שם מחסום לפיו, להוכיח על פניהם דרכם כסל למו, וקרא למאמינים בה, אף אם היו גאונים, “פתי יאמין לכל דבר”.

***

“זיוף ספרים ויחוסם לקדמונים במזיד”

ואולם אם אחרי כל אלה, נמצא בספרי קבלה המאוחרים, מאמרים [מזוייפים] מעתיקים על שם הגאון בעניני קבלה, וגם מייחסים לו ספרים בפנה הזאת, לא נתמה על החפץ [כלומר לא יהיה זה לתמיהה שיזייפו כתבים לחכמים וגאונים], הלא כן מאז משפט בעלי הכת הזאת [כלומר, הדבר הזה הוא שיטתם של בעלי הקבלה החדשה הנכריה, שמיכון שאין דבריהם מיוסדים על פי חז”ל ומסורת אמיתית, ולא זאת בלבד, אלא זרים הם ליהדות וליסודות הדת. יודעים שדבריהם ידחו בשני ידיים, לכן הם בונים עצמם ומזייפים כתביהם] להתלות באילן גדול, ולעשות כל גדולי אנשי שם מחכמינו, לאנשי חברתם, ויחסו להם ספרים מעניני הבליהם!

אף כן עשו עם רב האי גאון, איש כמוהו אשר נאמר עליו, כי לא היה כמוהו בכל הגאונים אשר לפניו, איש אשר רוח בו, רוח חכמה ותורה, רוח דעת ויראת ה’, לא יתכן כי יהיה אחד מהם! ואם הוא מן המקובלים [החדשים], אי אפשר שלא כתב ספרים בחכמה הזאת, ולא יחסר רק שיעמדו אחד מהם, ויחבר ספר בקבלה, ולהשביח מעשה ידיו למען יקבלוהו ייחסהו [בזיוף] לרב האי, גדול הגאונים.

ואחרי שנקרא על שמו ואחד מגדולי חבריהם [אז יהיה] ערב בדבר! מי זה ימלאהו לבו להטיל ספק באמתתו. [כלומר, הזייפנים הארורים, שזייפו דברים ויחסו דברי הבליהם, לתנאים, לאמוראים, לגאונים, פעלו בערמה גדולה, כי ידעו שבשעה שיחשבו ההמון, שחיבור זר זה, יצא מתחת ידו של חכם גדול בתורה, כדוגמת רשב”י, או כדוגמת רבי ישמעאל, או כדוגמת רבי האי גאון, בעבור זה יפחדו לחלוק עליו, ואף יקבלו כל דבריו, אפילו שנמצא שם דברים זרים מאוד ליהדות].

והיה מקרהו [מה שעשו כאשר יחסו ספר קבלה לרב האי גאון, וכן מה שעשו עם ספר שיעור קומה שיחסוהו לרבי ישמעאל, הוא בדיוק] כמקרה ספר הזוהר [שכתבו משה די ליאון וחבריו, והעתיקו המון הבל מדברי קודמיהם], שיחסוהו לרבי שמעון בן יוחאי, והדבר ידוע [מפורסם בין החכמים החפצים באמת] כי הוא ללא אמת [כלומר, ידוע הדבר לכל משכיל שלעולם רשב”י לא כתב ולו אות אחת מספר הזוהר, אלא יצא מתחת משה די ליאון וחבריו, או מן הגוים בא החיבור הזה כמו שהעיד הרב חיד”א בספר שם הגדולים מערכת “זוהר”. שנמצא הספר ביד מלך גוי והביאו לישראל].

והנה אחד מן המקובלים [החדשים] האחרונים, רבי משה בוטאריל, שעשה פירוש לספר יצירה בדרך קבלה, מביא מספר רב ספרי קבלה, אשר לא נודעה מציאותם ממקום אחר, והנה בתוך הבאים גם ספרים אשר יחס לרב האי גאון, [ומהם] “ספר הקמיצה”, “ספר קול ה’ בכח”.

ואמנם כל איש אשר איננו מן המאמינים לכל דבר, יבין וישכיל בשכלו, כי אלה הספרים, אם היו במציאות, הם רק מזוייפים על שמו [וזרים מאוד ליהדות]. כי איך יעלה על הדעת, כי רב האי אשר [לעג ו]אמר על המדמים [בדעתם האיוולת] לפעול על ידי שמות, [שהם] “בשוטים הם נחשבים וכל דבריהם דברי רוח המה”. [כלומר, דעת רב האי גאון שמי שמשביע “שמות”, או משתמש בשמות על מנת לעשות פעולות, הוא שוטה וגס רוח, ואינו קרוב לדת ישראל כלל!. וכי נעלה על דעתינו] שהוא עצמו יהיה עוסק בדברי תוהו כאלה? ויאמר כי כל אות ואות יש בה רוח אלהים לעשות שמושים? ומאות אחת עם האחרות יעשה צירוף ויועיל? [כמו שנכתב בספר היצירה המזוייף]? ומי פתי יסור הנה להאמין להעתקות המקובל [השקרן והבדאי] הזה?

[אשר מכחש ואומר ש] מתוך כתבי רב האי גאון מצאו בהן אופני צרופי השמות שנהג בהן הגאון. ומה שהיה משפטו ומעשהו בשאלת חלום והסדר שהשתמש בו. שכולם לא יאותו, כי אם למקדשים ולמטהרים לאחוז עיני סכלים, או שהם עצמם נאחזים בסכלות, [ובוודאי] לא לרבינו הגאון אשר אלה! וכאלה היו לו לגועל נפש. ובאחת מהעתקותיו שהעתיק זה המקובל [השקרן] על שם רב האי, ניכר כוזבו, וזיופו מפורש ובאר היטב.

ואם יאמר אדם, הלא גם מקובלים אחרים [חדשים מקרוב באו], מסרו תשובות מרב האי המראות כי עסק בקבלה. על זה נשיב, כי גם אותן התשובות בזיוף [נעשו], ולא כתבן רב האי מעולם, כן מבואר מענינן וסגנון לשונן, שהן לשון מקובלים [חדשים שקרנים] מאוחרים, וענינהן חדשים לא שערו הקדמונים [בעלי המסורת והדברים במשנה חז”ל].

ועלינו לתת תודה להם [לאותם החכמים שדבקו במסורה והיו נאמנים לתלמוד ולחז”ל], כי לא נצרו על דל שפתם, והוציאו מילים מפיהם אשר הוכיחו על פניהם הזיוף [של האחרים שמייחסים להם הדברים]. הנה אחד מגדוליהם [של המקובלים האחרונים – הוא הרמ”ק] מביא תשובה בקבלה [החדשה] שכתב רב האי גאון לרב פלטוי גאון וחבריו. ובזה נלכד [הרמ”ק] בשחיתותיו. [ומדוע? מכיון ש]רב פלטוי אשר חי יותר ממאה שנה קודם רב האי, [היתכן ש]כתב שאלה לרב האי גאון? [כיצד יתכן דבר זה]? ועתה עינינו רואות כי החכמה הדמיונית הזאת [שנקראת “קבלה”] לא היתה קנינו [של רב האי גאון ולא של הנאמנים לתלמוד], והיא תהלתו והיא תפארתו [שלא דבק רב האי גאון בשיטת עוזבי המסורה ומזייפי הספרים]. ע”כ.

והרי לכם קוראים נעימים, כל האמת הצרופה, כל השגיאה העצומה, כל ההבל ורעות הרוח, שנעשה כאן במאות השנים האחרונות. ונסכם דבריו:

א) ספר שיעור קומה יוחס במרמה וזיוף לרבי ישמעאל.

ב) המקובלים החדשים שידעו שדבריהם זרים ליהדות, זייפו תשובות, ייחסו תשובות, לתנאים, לאמוראים, לגאונים. וכל זה על מנת שהקורא יפחד לחלוק על הדברים וההבל הכתובים אצלם.

ג) ספר הזוהר לא כתבו רשב”י, ושום אות בזה הספר לא יצא מתחת ידו הטהורה.

ד) קמיעות = הבל הבלים של השוטים, ופרי דמיונם של הגוים הערלים.

ה) רב האי גאון ורב שרירא, היו דבקים למסורת חז”ל לבעלי המשנה והתלמוד.

***

“דעת הרמב”ם לגבי הקמיעות”

ולפיכך למדים אנו, שהאמנה ביכולת הקמיעות, מטבעות לשמירה, צמח ששומר, כל אלו אמונות זרות שהיו בעם ישראל. והרי לכתוב קמיע ולחשוב שהוא מסוגל לשמור, מדובר בלתת כח לגורם אחר. וזה חירוף מאין כמוהו. וכמו שכתב רב האי גאון שהבאנו דבריו לעיל באריכות.

ולא בחינם יצא הרמב”ם על כך במורה (קאפח עמוד קנח’): “אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת ומופשטת מכל פעולה, לא יהיה לו שם נגזר כלל. אלא שם מיוחד [רק על מנת] להורות על עצמותו. ואין אצלינו שם בלתי נגזר כי אם זה. והוא “יהוה” שהוא שם המפורש בסתם, [ו]אל תחשוב זולת זה.

ואל יעלו על לבך הזיות [של אותם] כותבי קמיעות, ומה שתשמע מהם [דמיונות והבלים וסיפורי מעשיות מדומיינים], או תמצא בספריהם הטפשיים, שמות [“קודש” לפי דעתם המשובשת, כגון “דיקרנוסא” – “פאי”, וכל השיבושים הללו הכתובים בספריהם], שהם מצרפים אותם [כמו ההזיות שכתובות בכמה ספרים], ש[לפי האמת] אינם מורים על שום ענין כלל. וקוראים אותם [בדעתם המשובשת] “שמות”, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, וש[אותם שמות] עושים נפלאות [חלילה וחס]. כל הדברים הללו, [הם הזיות ו]ספורים שאין ראוי לאדם שלם [וחכם בעל שכל] לשומעם, כל שכן לסבור אותם. ולא יקרא שם המפורש בשום אופן, זולת [מלבד] זה השם [יהוה] בן ארבע אותיות”. ע”כ.

והמובן מדבריו, שמלבד שאין בענין הקמיעות הארורים שום כח לשום דבר. כי אין “שמות קודש” או “שמות קדושים” נוספים חוץ מן אותם ז’ שמותיו של הבורא יתברך. ושם בן יב’ – ושם בן מב’ נעלם מאתנו כיום. לכן כל מי שכתב, חשב, שישנם שמות קודש אחרים חוץ מן שמותיו של הבורא, הרי שמדובר בהזיות קשות שנכנסו לתוך דת ישראל, והרסו כל פינה טובה! וכל שכן כאשר האדם כותב שמות על קלף, או שם שמות על כוס שתיה, וחושב שתהיה לו ברכה בעבור כך. כל זה הבל ורעות רוח!

ולכן הרמב”ם במורה נבוכים (א, סב), כותב ולא חוסך במילים: “וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות [שמות “קודש” המדומיינים] הללו, מצאו מקום לשקר ולדבר [כלומר לדבר שקרים וכזבים], שמצרפים איזה אותות [אותיות] שרצו, ואומרים זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני.
ואחר-כך נכתבו [בספרים רבים] אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים, אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר, והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת. כללו של דבר ‘פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר’ (מש’ יד, טו).

וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיון שהזכרנו את השמות [“הקדושים” המדומיינים] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון”. עכ”ל. והרי לך כמה חשכה ושקר נכנס בתוך עם ישראל, וכמה הרמב”ם ניסה להסיר את המינות הזו מאתנו.

וכמו שאמרתי בשיעורי, אני מדבר נגד השיטה, ולא נגד החכמים, שלפי דעתי רובם רצו לטובה. ולמה הדבר דומה? זה כמו שאני יאמר, שמי שמעשן גורם רעה לעצמו ומחבל ומזיק בעצמו. כמו שכתב הרמב”ם (רמב”ם הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה א): “אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן, בין גדול, בין איש, בין אשה, דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה. אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק”. עכת”ל. והרי שגם היום בדורינו אנו, ישנם אנשים שנחשבים צדיקים, ומעשנים הם, ומזיקים את עצמם. וכי בגלל שנחשבים לצדיקים לא נאמר את האמת? לא נאמר שלעשן זה סכנת חיים עצומה מאין כמוה? הריסת הריאות, ואיבוד כושר איכות החיים?

ולפי כמה תלמידי חכמים, יש בדבר חילול ה’ ופסולים לעדות אותם המעשנים ברבים, כי העושה עבירה ברבים, הרי הוא פסול לעדות, ומי שמעשן ברבים, הרי הוא אומר, אני מחבל בעצמי בפני כולם! ועובר עבירה ברבים!

והנה יקשו עלי ויעשו עלי סרטונים והשמצות, הנה הוא מבזה את כל מי שעישן! וזו הטעות, אני מבזה את העישון עצמו וממאיס אותו בעיני הציבור, אני לא מבזה חכמים ששגו בכך! ולכן לא ניתן להקשות עלי ולומר, איך אתה מדבר ככה, הרב כדורי עישן? ועוד חכמים עישנו? הם עשו את זה בלא מודע שזה מזיק והורס את הבריאות, ואין לך חמור כמו השחתת הגוף שבו הנשמה נמצאת. פשוט ביותר וקל להבין.

ע”כ מאמר זה. המשך במאמר הבא. חן שאולוב ספרדי טהור.