***

“כל המשתף שם שמים ודבר אחר”

ג) והנה ראתה עיני מה שאמר התנא רבי שמעון בר יוחאי בתלמוד (סנהדרין סג.) “אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר (שמות פרק כב פסוק יט פרשת משפטים): “זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהֹוָ֖ה לְבַדּֽוֹ”. ע”כ. ותרגם התרגום ירושלמי פסוק זה במקומו, “כל מי שזובח לאלילי העמים יהרג בחרב, ורכושו יחרם, בעבור כן לא תהיו עובדים אלא לשמו של יי לבדו“. וכבר מן דבריו של רשב”י בפירוש הדברים למדים אנו, שאסור לשתף עם ה’ יתברך שום כח אחר חלילה, אלא חובה עלינו להאמין ביחוד ה’ יתעלה. ולזה הדגיש ואמר, “דבר אחר“! כלומר, כל דבר שיש בעולם, שאדם נותן לו כח, וסובר שגם לזה הדבר וגם לה’ יתברך יש השפעה עליו, הרי הוא נעקר מן העולם! כי לו יתברך כל הכוחות בלבד!

ולכן הדגיש ואמר, “לבדו“, שלא תשתף עמו שום דבר אחר. וכמו שכתב הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה א): “עיקר [טעם ויסוד] הצווי [באיסור] בעבודת כוכבים, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבעה היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהן. ואף על פי שהעובד יודע שה’ הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה, הרי זה עובד כוכבים.

וענין זה, הוא שהזהירה תורה עליו, ואמרה (דברים פרק ד פסוק יט פרשת ואתחנן): “וּפֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם, וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם, וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם”. כלומר, [הזהיר הבורא יתברך וירד לסוף דעתך], שמא תשוט בעין לבך, תראה שאלו [הגרמים העליונים כגון השמש, הירח והכוכבים,] הן המנהיגים את העולם, והם שחלק ה’ אותם לכל העולם להיות חיים והווים ואינם נפסדים כמנהגו של עולם, ותאמר [שאם ה’ בראם כך בצורה כזו, הרי] שראוי להשתחוות להם ולעובדן. [אולם לא היא], ובענין הזה צוה ואמר, “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”, כלומר [הזהרו ותשמרו] שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו, להיות סרסור ביניכם ובין הבורא”. עכת”ל.

ולמדים אנו מדבריו הברורים של רבינו הטהור, שעבודה זרה היא לאו דווקא להשתחוות “לפסלים”, או לבקש בקשות, “מפסלים”, כגון רפואות וכיוצא בזה, שעל ידי זה נותן להם כח מסויים וכו’. אלא רבינו מלמדנו, שעבודה זרה או מינות, זו כל מחשבה של האדם החושב בדעתו ואומר כך, “מכיון שה’ יתברך שם שליחים בעולם לעשות רצונו, אוכל לבקש מאותם שליחים לעשות רצוני”. מלמד רבינו, שכל זה אסור משום עבודה זרה! ומדוע? מכיון שייחס ונתן כח לאחרים מצד עצמותם! כאילו יש להם יכולת לעזור לו באמת.

ואפילו שבאותו העת, ברור לו שה’ יתברך הוא האלהים, בכל זאת מחשבה זו לא תציל אותו מכך, והרי זה עובד עבודה זרה, וכפר בכל התורה כולה. כי זה שה’ יתברך ברא שליחים לעשות רצונו, כגון: “כוכבים“, “שמש וירח“, “מלאכים“, “ארבע יסודות“, “בני אדם“, “חיות ובהמות“, וכיוצא בזה. אין זה מתיר לאדם לעבוד אותם ולחשוב חלילה שיכולים להועיל לו בדבר מה. כי ה’ יתברך ברצונו עשה כן, וברצונו בראם, והם ברואיו. ומצד עצמם אין להם כח לעשות דבר, ובדיוק כמו האדם עצמו.

ומדגיש הרמב”ם ומפרש, שאפילו ביקש בלשונו מאחד מן המלאכים בקשה כל שהיא, אסור הדבר. וכבר כתב בפירוש המשנה לרמב”ם (מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “והיסוד החמישי, שהוא יתעלה, הוא אשר ראוי לעובדו, ולרוממו, ולפרסם גדולתו, ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות, מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם, אין להם שלטון ולא בחירה, אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה”. ע”כ.

וראו קוראים יקרים כמה יסוד זה הוא מדולדל בדורינו אנו, שיש בני אדם המבקשים בקשות מן המלאכים, בבוקר ממלאך פלוני, בערב ממלאך אלמוני. כאילו הוא חבר של המלאכים. וכדבריו הברורים של הרמב”ם, “ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו“. כלומר, אפילו רוצה בדעתו להשיג את ה’ יתברך יותר ויותר, ועושה זאת על ידי בקשה מן המלאכים, אסור הדבר בתכלית האיסור. והרי זו עבודה זרה לכל דבר! וכל שכן שלא יחשוב שיש בכוחו לפעול או להשפיע על משרתי עליון.

***

“כי מלאכיו יצוה לך”

ואם תקשה ותאמר, כבר מצינו שה’ יתברך שולח מלאכיו לעשות רצונו. כמו שאמר (תהלים פרק צא פסוק י – יא): “לֹֽא־תְאֻנֶּ֣ה אֵלֶ֣יךָ רָעָ֑ה וְ֝נֶ֗גַע לֹא־יִקְרַ֥ב בְּאָהֳלֶֽךָ: כִּ֣י מַ֭לְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּ֑ךְ לִ֝שְׁמָרְךָ֗ בְּכָל־דְּרָכֶֽיךָ”. וכן אמר (שמות פרק כג פסוק כ פרשת משפטים): “הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי”. וכתב רבי אברהם בן הרמב”ם, “הנה אנכי שלח מלאך וג’ לשמרך בדרך – כמו שביאר ביציאתם ממצרים (שמות פרק יד פסוק יט פרשת בשלח): “וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם”. ונאמר בהשגחתו יתעלה על אוהביו, “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך”. ע”כ.

והרי לך שה’ יתברך שולח מלאכים לעשות רצונו. נענה ונאמר שזו ודאי אינה קושיה. כי הוא יתברך שולחם כפי רצונו, וברצונו בלבד עושים השליחות, ואף להם אין שום כח לעשות דבר בלי רשותו. ולכן, זה שהמלאכים שליחים לה’ יתעלה, לא אומר שמותר לבקש מהם דבר מה, או להתפלל אליהם שיעזרו לאדם בשיתוף עם הבורא. ולזה סיים הרמב”ם וכתב, “כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא“. ומה פירוש “לעבוד“? כיצד “עובדים מלאך“? הרי לא ניתן להשתחוות לו! ואין “עבודה” אלא תפילה, ומודיע הרמב”ם ואומר, שמי שמתפלל ומבקש דבר מה מן המלאכים, הרי זה עובד עבודה זרה! ואפילו יודע ומבין, שאותם המלאכים לא יכולים לעזור לו בלי שמקבלים השפע מהבורא, ורק חושב בדעתו שהם האמצעי שעל ידם ה’ יתברך מעביר השפע, הרי זה עובד עבודה זרה.

וכבר נכתבו ספרים ידועים בדברים אלו בתוך “דת ישראל”, ונחשבים בעיני רבים מן התמימים, לספרים בעלי מעלה רבה או ספרים קדושים, ואינם אלא ספרי מינות ועבודה זרה ארורים ורעים, ספרים אלו הם ספרים של מכשפי אופל וחשיכה שהרסו את דת ישראל, ימחה שמם מן העולם.

ולכן הזהיר רשב”י ואמר, “כל המשתף שם שמים ודבר אחר, נעקר הוא מן העולם“! כל דבר אחר, וגם זה שבוטח בבני אדם וחושב שיעזרו לו ברצונם, הרי זה עובד עבודה זרה. שכן אמר (ירמיהו פרק יז פסוק ה – ז): “כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אָר֤וּר הַגֶּ֙בֶר֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְטַ֣ח בָּֽאָדָ֔ם וְשָׂ֥ם בָּשָׂ֖ר זְרֹע֑וֹ וּמִן־יְהֹוָ֖ה יָס֥וּר לִבּֽוֹ: וְהָיָה֙ כְּעַרְעָ֣ר בָּֽעֲרָבָ֔ה וְלֹ֥א יִרְאֶ֖ה כִּי־יָב֣וֹא ט֑וֹב וְשָׁכַ֤ן חֲרֵרִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֶ֥רֶץ מְלֵחָ֖ה וְלֹ֥א תֵשֵֽׁב: בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּֽיהֹוָ֑ה וְהָיָ֥ה יְהֹוָ֖ה מִבְטַחֽוֹ”. אלא שבענין האדם, האיסור הוא, “לבטוח” בלבד. כי מצד הדין, הותר לאדם לבקש מחבירו עזר וסיוע, ובלבד שידע שהכל נעשה ברצון האל יתברך, ואין שום כח לאף נברא לעזור או להועיל לו. וכמו שכתב הרד”ק, “ומן ה’ יסור לבו – כי אם לא יסור לבו מה’ אינו רע אם יבטח באדם שיעזרהו, ותהיה כונתו כי בעזרת האל יוכל האדם לעזור לא זולתו”. ע”כ. וכ”כ המצודת דוד, “ושם – ומשים חזקו ובטחונו בבשר ודם ומסיר לבו מלבטוח בה‘”. והרי מוכח שכל האיסור הוא דווקא כאשר הלב סר לגמרי מן ה’ יתברך.

ואם תקשה ותאמר, מדוע נענש יוסף כאשר ביקש משר המשקים שיזכיר אותו אצל פרעה? הרי ביקש עזרה! ובכך עשה השתדלות, והיה לו מותר לכאורה. על זה נענה ונאמר, שבאותו זמן הסיר יוסף בטחונו מה’ יתברך, ושם מבטחו על שר המשקים. שכך אמר (בראשית פרק מ פסוק יד פרשת וישב): “כִּ֧י אִם־זְכַרְתַּ֣נִי אִתְּךָ֗ כַּאֲשֶׁר֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְעָשִֽׂיתָ־נָּ֥א עִמָּדִ֖י חָ֑סֶד וְהִזְכַּרְתַּ֙נִי֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְהוֹצֵאתַ֖נִי מִן־הַבַּ֛יִת הַזֶּֽה”. ותרגם התרגום ירושלמי, “הניח יוסף את בטחונו של מעלה, ואחז בבטחונו של בן אדם, ויאמר לשר המשקים, אלא תזכרני עִמך כאשר ייטב לך, ותעשה נא עִמי טובה, ותזכיר עלי לפני פרעה, והוצאתני מן בית הסוהר הזה”. והרי מבואר שיוסף שם בטחונו ממש בשר המשקים.

ולכן הדגיש ה’ בתורתו ואמר (בראשית פרק מ פסוק כג פרשת וישב): “וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ”. ותרגם הירושלמי, “ובעבור שהניח יוסף חסד של למעלה ובטח בשר המשקים בבשר [שהוא] נברא, בעבור כן, לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו עד זמן אשר הגיע קץ מלפני יי לגאלו“. ע”כ. ומבואר לך קורא נעים, שאפילו יוסף הצדיק, כאשר ביקש עזרה מנברא מסוים, ולכאורה עשה השתדלות מותרת, מכיון ששם בטחונו עליו, נענש על כך.

ולפיכך אסור לאדם לעבוד שום עבודה או להתפלל לשום נברא, אלא רק אל ה’ יתברך. וכל מה שהותר לאדם לבקש עזרה מאחרים, זה רק מבני אדם כמותו בעבור ההשתדלות בעניני העולם הזה, שכן ציוה על כך הבורא יתברך ביחסיות והשתדלות עם בני אדם, וגם לזה סיבות גדולות וחשובות למען האדם. אבל לבקש בקשות ממלאכים, ירח, או שמש וכיוצא בזה, הדבר אסור באיסור מוחלט, ואפילו רק במחשבה, כל זה עבודה זרה גמורה.

כל שכן להשביע מלאכים, או לכתוב שמות של מלאכים על עור ולתלות את זה על הגוף וכיוצא בזה, מה שנקרא “קמיע“. הרי זו עבודה זרה לכל דבר. כמו שכתב רבינו הטהור במורה (קאפח עמוד קנח’): “אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת ומופשטת מכל פעולה, לא יהיה לו שם נגזר כלל. אלא שם מיוחד [רק על מנת] להורות על עצמותו. ואין אצלינו שם בלתי נגזר כי אם זה. והוא “יהוה” שהוא שם המפורש בסתם, [ו]אל תחשוב זולת זה. ואל יעלו על לבך הזיות [של אותם] כותבי קמיעות, ומה שתשמע מהם [דמיונות והבלים], או תמצא בספריהם הטפשיים, שמות [“קודש” לפי דעתם המשובשת, כגון “דיקרנוסא” – “פאי”, וכל השיבושים הללו], שהם מצרפים אותם [כמו ההזיות שכתובות בכמה ספרים], ש[לפי האמת] אינם מורים על שום ענין כלל. וקוראים אותם [בדעתם המשובשת] “שמות”, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, וש[אותם שמות] עושים נפלאות [חלילה וחס]. כל הדברים הללו, [הם הזיות ו]ספורים שאין ראוי לאדם שלם [וחכם בעל שכל] לשומעם, כל שכן לסבור אותם. ולא יקרא שם המפורש בשום אופן, זולת [מלבד] זה השם [יהוה] בן ארבע אותיות”. ע”כ.

והנה אם תקשה על מה שאמר יעקב אבינו (בראשית פרק מח פסוק טז פרשת ויחי): “הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ”. ויראה לך ממה שאמר, “יברך“, שביקש שהמלאך שגאל אותו מכל רע, הוא זה אשר יברך את הנערים וכו’. הנה ודאי כי זו המחשבה שיבוש היא, וחלילה לייחס דבר זה לבחיר האבות. שאם תפרש הדבר כך, נמצאו כאן שני רעות:

א) שייחס יעקב אבינו את השמירה למלאך.

ב) שהמלאך בכוחו לברך את הנערים הללו.

ובוודאי שזה אינו, שכבר למדנו לעיל, שכל העובד אחד מהנבראים הרי הוא עובד עבודה זרה. ומי שעובד עבודה זרה, הרי זה כפר בכל התורה כולה. וכמו שכתב הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק ב’ הלכה ד’): “מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן. היא שנאמר, “וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות” וגו’. ומפי השמועה למדו, שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר. הא למדת שכל המודה בעבודת כוכבים, כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר, “מן היום אשר צוה ה’ והלאה לדורותיכם”, וכל הכופר בעבודת כוכבים, מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, והוא עיקר כל המצות כולן“. ע”כ. ולכן כל מחשבת שיתוף שאדם חושב בדעתו בלבד, שיש כח שיכול להזיק לו או להיטיב לו מלבד הבורא יתברך, הרי זה עובד עבודה זרה. ובוודאי יעקב אבינו לא היה מאלה.

ולכן התרגום ירושלמי מרחיק אותך לגמרי ממחשבה זו ומפרש הפסוק הנ”ל, “יהי רצון לפניך שמלאך שׁזִמנתה לי לגאול אותי מכל רע, יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק, וכמו שדגי הים גדלים ומתרבים במים, כך בניו של יוסף יתעצמו לרבות בתוך הארץ”. ע”כ. וכמה מרגש לראות ולהשכיל כיצד התרחק התרגום מלפרש את הדברים הנראים לנו בשכלנו הקטן כפשוטם.

ומסביר בפשטות נפלאה שלא משתמעת לשני פנים, שמה שאמר יעקב, “המלאך הגואל”, לא שהמלאך הוא הגואל חלילה. אלא ביקש מהבורא יתברך ואמר, שאותו מלאך שזמנתה לי, ונתת בכוחו כח לגאול אותי מכל רע, יהי רצון מלפניך שתתן בו גם עתה כח לברך את הנערים וכו'”. וכמובן לימד יעקב אבינו הכרת הטוב בכך, ולא שחשב בדעתו שיש כח למלאך לברכו מבלתי ה’. ומבואר יוצא שהוא בדיוק על דרך שכתבנו למעלה, שהקב”ה יש לו שליחים בעולם, ומהם, השמש, הירח, הכוכבים, והמלאכים וכו’, כולם עושי רצונו. והכל ברשותו.

ולכן יעקב אבינו רואה כאן הזדמנות להכיר טובה וללמד את הנערים, שבזמן שהוא מבקש מה’ יתברך בקשה, הוא מזכיר לטובה את השליח שה’ יתברך שלח לגאול אותו מכל רע. ולפיכך מעולם לא נוכל לומר שיעקב אבינו בקש ברכה חלילה מהמלאך ישירות, או שסובר שהמלאך בכוחות עצמו עזר לו, שכבר ראינו שזו עבודה זרה גמורה.

אלא רק מכיון, שה’ יתברך שלח את המלאך והביא לו הכח לכך, יכל הוא להגן על יעקב אבינו. וכתב רש”י, “המלאך הגאל אתי – מלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי, כענין שנאמר (בראשית לא יא – יג) ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו’ אנכי האל בית אל”. והסביר השפתי חכמים (פרק מח פסוק טז אות נ’) שגם רש”י הרגיש בזה, ולכן כתב, “להשתלח”, כלומר שיש מי ששלח אותו אלי, והוא ה’ יתברך. וז”ל השפתי חכמים: “שאין למלאך כח לגאול שום אדם בלא רשות הקדוש ברוך הוא“. עכ”ל. ופשוט היה להם דבר זה.

ודע לך קורא נעים, שכך בדיוק עם בני אדם, שכאשר אדם עוזר לך בדבר מה, חייב אתה לו הכרת הטוב. ואם תאמר כיצד? הרי אין בכוחו לעשות דבר? מלבד שניתן לענות על כך ולומר, שסוף סוף יש בידו בחירה לעשות טוב או רע. עוד צריך לומר כמו שכתב רבינו בחיי בן פקודה בספר חובות הלבבות (שער עבודת האלהים פתיחה) שכל ענין “הכרת הטוב” לבני אדם ולשאר הברואים, הוא על מנת שנשכיל מכך ונסגל עצמנו להכיר טובה לבורא העולם על כל הטוב שנתן לנו. ואז נתבונן בדעתינו, שאם לאדם אנו מכירים טובה, שכל מה שעושה עושה למען עצמו. כל שכן לבורא יתברך שכל מה שעושה עושה למעננו. ומטעם זה אמר (משלי פרק יז פסוק יג): “מֵשִׁ֣יב רָ֭עָה תַּ֣חַת טוֹבָ֑ה לֹא־תמיש תָמ֥וּשׁ רָ֝עָ֗ה מִבֵּיתֽוֹ”. והשתדלו אותם רבותינו השלימים לצוות על הכרת הטוב, על מנת להכשיר את המידות של האדם.

ולכן אין כאן שום קושיה. הכרת הטוב זה דבר אחד, ולעבוד אדם או כל דבר אחד, או לחשוב שיש שם כח אחר חוץ ממנו זה דבר שני. ובדיוק כמו ענין עין הרע שתכף נדבר בו, שכאשר אדם חושב שיש כח לשני להזיק לו בראייתו שמסתכל עליו, ואומר בפיו, “שמו לי עין הרע” על כל הפסד שיבוא לו. הרי זו מחשבת מינות בר מינן.

ולא מעט בדורינו נוהגים כן, והחמירו לעשות לפי שיבושם, ואף אני הייתי מאלו, שהולכים ל-“טקס” הוצאת עין הרע. ולא סתם נקרא זה הדבר, “טקס”, שזו עבודה זרה ממש. ומדוע? כי נתת במחשבתך והעלתה על דעתך, שיש כח רוחני מאגי ואלילי אחר שיכול לפגוע בך מלבדו יתברך. והאמת היא שאין שום דבר ושום כח מאותם שיבושים שבדו אנשים מליבם, והכל הבל ורעות רוח.

ולאמיתו של דבר, אין מי שיכול להזיק את האדם, אלא האדם היחיד שמזיק את עצמו. ואם כן מה זה “עין הרע“? נקדים ונאמר, שכל ענין עין הרע, זה שמישהו נותן עיניו בך, ומקנא בך, ועושה מעשה בפועל להזיק לך. ובזה הדבר ניתנה לאדם בחירה לעשות רע, כמו שכתבנו למעלה באות ב’. ופשוט ביותר הדברים למבין. ועוד יתבארו הדברים בהמשך.

ע”כ מאמר ג’. מאת חן שאולוב ספרדי טהור.