ראיתי לנכון לחקור מה ענין זה שנקרא, “עין רעה”, או – “עין הרע”. ונזכרו לשונות אלו לא מעט במשנה בתלמוד ובמדרשים מפוזרים. והתעוררתי לדבר בענין זה, מכיון שראיתי במשך השנים, הן בספרים מסויימים, והן במעשי בני אדם, שמייחסים הדבר לכח אחר המסוגל לשלוט עליהם, או להשפיע חלילה על האדם שעליו “שמים” עין, כי כך מתפרשים הדברים לכאורה. ובחקירה זו אחקור מה דעתם של חז”ל עד תקופת הראשונים. וכל מה שבא לאחר מכן כבר ידוע. ואין אני בא לומר את הידוע, אלא לחקור מה חשבו הקדמונים בדעתם, אשר להם הקבלה האמיתית והמסורת היחודית למשה מסיני. ועל ידי זה נבין כי יש דברים שנכנסו בעם ישראל, או בשוגג או במזיד, והם בעצם הזיה מאגית רעה וקשה מאוד, הנוגדת את הקבלה למשה מסיני.

***

“כי יסיתך אחיך בן אמך”

א) נאמר בתורה (דברים פרק יג פסוק א – יב פרשת ראה): “אֵ֣ת כָּל־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם, אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת, לֹא־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ: פ כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם: לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: אַחֲרֵ֨י יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן: וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָה עַל־יְהֹוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִ֠מֶּךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ: מֵאֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם הַקְּרֹבִ֣ים אֵלֶ֔יךָ א֖וֹ הָרְחֹקִ֣ים מִמֶּ֑ךָּ מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ: לֹא־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו: כִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ יָֽדְךָ֛ תִּֽהְיֶה־בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַהֲמִית֑וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָֽה: וּסְקַלְתּ֥וֹ בָאֲבָנִ֖ים וָמֵ֑ת כִּ֣י בִקֵּ֗שׁ לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מֵעַל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל יִשְׁמְע֖וּ וְיִֽרָא֑וּן וְלֹֽא־יוֹסִ֣פוּ לַעֲשׂ֗וֹת כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ”.

ונסביר הדברים: הנה ה’ יתברך מזהיר בתורתו, מפני נביאי השקר אשר עושים אות או מופת כביכול, ובא באזהרה שלא יתפתה האדם אליהם בעבור המופתים ה-“נראים” שכאילו עושה זה הנביא, או “מגלה עתידות” לעם. אלא שקודם לכן מקדים ואומר לעם ישראל, לא תוסיפו ולא תגרעו מציווי התורה, שאפילו באתם להוסיף על מנת לעשות טוב בעיני, ולשמי ולכבודי תעשו, נאסר עליכם לעשות כן.

וכתב רבינו המאירי בבית הבחירה בפירושו לתלמוד (בבלי סנהדרין צ.): “נביא שהוחזק [לנביא אמת], שצוה מכח נבואתו לעבור על איזה דבר מצוה מדברי תורה או מן התלמוד, יש צדדים שאנו חייבים להאמין בו, ויש צדדים שאנו צריכים שלא להאמינו ולהכחיש את נבואתו. וכיצד הוא הדין בענינים אלו?

כל שצוה לשנות דבר אחד לעולם, כגון שהתנבא שאין החמץ אסור בפסח [או כמו בקהילות מסויימות שאומרים שאין צורך לישון בסוכה, כי יש שם “אורות גבוהים” המסוגלים להזיק את האדם, וכיוצא בזה משטויותיהם המרובות. וכגון אלו שאומרים שאין מצוה להוכיח בדורינו וכיוצא בזה], הן דרך נבואה בעקירת אותה מצוה [שאמר שבאה לו נבואה מאת ה’ שכבר התבטלה זו המצוה שציוה משה רבינו עליה], הן דרך פירוש שהיא משל לדבר אחר [כלומר, לא אמר שה’ יתברך אמר לו שיבטל את המצוה, אבל הסביר שהמצוה אינה כפי שלימדונו בעלי המסורה, אלא הכל הוא על דרך המשל ואין חובה לעשותה ממש במציאות], או שלא ניתנה אלא לפי הזמן, [כלומר שהמצוה הזו שציוה ה’ יתברך על ידי משה נביאו היתה עד זמן מסויים], אפילו [אמר זה הנביא] בלאו אחד [מן התורה], או ב[מצוות] עשה אחד [אין שומעין לו].

או שהתנבא בתוספת מצוה על התורה שלא מדרך גדר או הוראת שעה או לקיום שאר מצות, אלא דרך נבואה חדשה וגזירה אלהית [שקיבל משמים, כמו שטוענים כמה זרמים מסויימים], אפילו עשה אותות עליונות [מופתים וניסים גמורים], כגון העמדת חמה וכיוצא באלו מה שאי אפשר חס ושלום, שאין ה’ מעמיד חמה לעוברי רצונו, אפילו הפליג [זה הנביא] בכמה מופתים, אין שומעין לו [לעולם מפני מופתיו], אלא מכחישין נבואתו אפי’ הוחזק [כנביא אמת], וממיתין אותו בחנק בלא שום פקפוק ומשוא פנים, שהרי בא להכחיש נבואת משה רבינו שנתנה לחק עולם בלא שנוי או תוספת או מגרעת, מלמד שאין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה, שהתורה נתנה בהסתפקות [בשלימות] כללי לכל טבע ולכל מקום ולכל זמן.

ולא סוף דבר בדברי תורה, אלא אף [אם הוסיף או גרע] בדברי סופרים, כגון שהתיר חמץ בשעה ששית, או אסרו בחמשית, שלא מתורת גדר, אפילו אמר שאין תחום שבת אלא באלפים ואחת, או שהוא באלפים חסר אחת, שהרי הוא מכחיש מה שנודע מפי הקבלה [למשה מסיני].

וזה שנאמר, “לא בשמים היא“, ונמצא בכל אלו מכחיש נבואתו של משה שנתפרסמה לנו בנבואה עולה על מדרגת כל נברא, ושנחלקה נבואתו מכל נבואות שבעולם בהרבה מדרגות גדולות כמו שהתבאר בספרי גדולי המחברים [הרמב”ם], ושלא נתלית האמנתנו בו באות ומופת, שכל אותותיו לא נעשו לראיה על נבואתו, אלא לצורך, אלא שנתלית האמנתנו בו לחדוש שלמותו עם היות עינינו רואות ואזנינו שומעות בפרסום כללי כאמרו, “בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם”, והרי בין האמנת ענינו להאמנת שאר נבואות, החלוק שיש בין הרואה את הדבר בעיניו, למי שאינו רואה את הדבר, אלא ששומעו מפי העד.

[ואם] צוה הנביא המוחזק, להוסיף או לגרוע או לעבור לפי שעה [קלה, ולא יפסוק כן לעולם], אם בהיתר ענין ע”ז הוא, אין שומעין לו כלל, אפילו צוה לעבוד ברגע זה ולבטלו לשעתו אפילו בלאוין שבו, ואפילו בעשה, כגון נתוץ מזבחותיו וגדוע אשריו, וכיוצא באלו. ובכלל זה כל שיעשה דבר לכונת הריסת פנה מפנות הדת, כגון [שיקלקל ויהרוס בענין] מציאותו ואחדותו יתברך [כגון: ספירות, פרצופים, חילוקים, משפיע ומושפע, וכיוצא באלו הסברות החדשות], והסתלק הגשמות ממנו וכדומים לאלו, וכל שעשה כן, הרי דינו כ[אותו אחד בדיוק] שלפניו צוה להוסיף או לגרוע, או לעבור בשאר מצות לפי שעה [ומכחישין נבואתו אפי’ הוחזק כנביא אמת, וממיתין אותו בחנק בלא שום פקפוק ומשוא פנים, שהרי בא להכחיש נבואת משה רבינו שנתנה לחק עולם בלא שנוי או תוספת או מגרעת].

ו[אם עשה] שלא לכונת הריסת פנה מפנות התורה על הדרך שביארנו, אלא לאיזה צורך, שומעין לו, והוא שאמרו, “אליו תשמעון”, אפילו אמר לעבור על דברי תורה [לשעה קלה לצורך], כגון אליהו בכרמל, שהקריב בחוץ להכחשת נביאי הבעל, וכן אלישע שאמר, “וכל עץ טוב הפילו”, אף על פי שהתורה אמרה, “לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן”, אפילו צוה בדרך זה לחלל שבת [לשעה קלה], שומעין לו. וכן כל כיוצא בזה.

כל מה שכתבנו בענינים אלו הוא בנביא המוחזק או בשהתחיל לעשות עצמו נביא בנתינת אות, אבל כל שלא הוחזק, ואינו עושה עצמו נביא בנתינת אות, אלא שבדברים בעלמא הוא אומר שהוא נביא, [אם אמר כן] בשאר מצות אין עושין בו כלום, ובע”ז דנין אותו כמסית או כמדיח לפי מה שהוא כשאר הדיוטות”. עכת”ל. והדברים ברורים למבין.

וכתב רבינו הטהור הרמב”ם (משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט׳:ה׳): “בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר מִצְוֹת. אֲבָל בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וַאֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וְאָמַר שֶׁה’ צִוָּהוּ שֶׁתֵּעָבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַיּוֹם בִּלְבַד אוֹ בְּשָׁעָה זוֹ בִּלְבַד הֲרֵי זֶה דִּבֵּר סָרָה עַל ה’. וְעַל זֶה צִוָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (דברים יג ג) “וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת” (דברים יג ד) “לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא” (דברים יג ו) “כִּי דִּבֵּר סָרָה עַל ה’ אֱלֹהֵיכֶם”. שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּלְפִיכָךְ נֵדַע בְּוַדַּאי שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה בְּלָט וְכִשּׁוּף עָשָׂה וְיֵחָנֵק”.

והרי לך קורא נעים, שאף אם יבוא בעיניך אדם שהוא, “נביא”, שהגיד לך דברים על פי חלומו אשר חלם, וצדקו דבריו. אם יסיתך לסור מדרך ה’ ולעבוד זולתו, אל תתפתה אחריו לעבוד אלהים אחרים. ושמא תאמר, מכיון שצדק בחלומו אשר פתר, כל דבריו הם בנביאות! מזהיר ה’ יתברך על זה ואומר, כי לא הותר אף לזה הנקרא “נביא”, לעבוד אל אחר זולתו יתברך. והוא הדין, שלא הותר לאף “נביא” לתת כח ביד גורם כלשהו חלילה, או לומר שה’ יתברך מסר הנהגה ביד כח מן הכוחות, כמו שבדו מליבם עובדי עבודות זרות למיניהם. אלא לעולם ועד, ה’ אחד ושמו אחד, ואין כח ביד גורם, או ביד אף אדם, להרע, להזיק, או להיטיב לאדם, מלבד ה’ יתברך.

ומה שכתב רבינו המאירי, “וממיתין אותו בחנק בלא שום פקפוק ומשוא פנים, שהרי בא להכחיש נבואת משה רבינו שנתנה לחק עולם בלא שנוי או תוספת או מגרעת, מלמד שאין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה, שהתורה נתנה בהסתפקות [בשלימות] כללי לכל טבע ולכל מקום ולכל זמן”. בדומה לזה כתב הרמב”ם (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה, היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה [ניתנה] מפי הגבורה, כלומר שהגיעה עליו כולה מאת ה’, הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה, “דיבור”, ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום, אשר הגיעה אליו, ושהוא [משה רבינו היה] במעלת לבלר שקורין לפניו, והוא כותב כולה, תאריכיה וספוריה, ומצותיה, וכך נקרא “מחוקק”. ע”כ. והדברים ברורים.

והנה מוכרח אני לתת הקדמה חשובה מאוד לפני שהקורא יכנס, יקרא, ויפנים, כמה רב וגדול היה השקר שגדלנו עליו כל השנים. אמנם, עם כל אמיתות הדברים והראיות החותכות מן התנ”ך, מן המשנה, ומן התלמוד. עדיין יקשה הדבר להמון בני אדם, ובפרט אנשים שראו בעיניהם לפי עניות דעתם, “ניסים” – “נפלאות” – “אותות” – “הזזת גרמי השמים” – “ידיעת הדברים שבסתר” – וכן על זאת הדרך. ולכן, כאשר יתברר ויתלבן לאדם האמת שבפסוקי התורה ובמסורת חז”ל, ישאר נבוך מאוד, שהרי הוא בעצמו ראה הדברים בעיניו, והם ההיפך הגמור לכאורה.

וראשית כל בכדי לסדר את הראש והשכל של אותם החפצים לאמת, יש לציין שגם אנו בתחילת התעוררותנו לדרך האמת, הוקשה לי דבר אחד ממה שכתב הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה טו – טז): וז”ל: “המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים … ודברים האלו כולן, דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן. שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו’ … כל המאמין בדברים האלו, וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת, ודבר חכמה [הם], אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה.

אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה’ אלהיך“. ע”כ.

כלומר, הרמב”ם בעצם מסביר, לא רק שאסור לעשות כישופים, אלא “כישופים” זה דבר שקר גמור, ואינם פועלים מאומה! ויוצא, שכישופים זה מין ממיני עבודה זרה, וכל מי שעושה “הסרת כישופים”, הרי הוא כופר בכל התורה כולה. ומדוע? מפני שהמאמין בעבודה זרה, כאילו עבד עבודה זרה וכפר בכל התורה. וגם אני הלכתי בדרך זו, שהייתי מעלה על דעתי שהכישופים יש בהם ממש, אלא שפועלים רק על מי שנוטה אחריהם. אבל זה אינו, כמו ששקר הוא שקר מפני שהוא ההיפך מן האמת, כך הכישופים הם שקר גמור ואין בהם כלום ושום דבר!

ואם קרה דבר מכל אלו, זה נעשה על ידי הקב”ה, וזה משתי סיבות:

א) הקב”ה מכשיל בכוונה את אותם הקוסמים והמכשפים הללו, וגורם לזה שזה יקרה באמת, ועל ידי זה הם חושבים שקיימים כאלו כוחות וכו’. וזה על מנת שיכשלו בעוונם, כי בדרך שבה אדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

ב) הקב”ה מנסה את בני האדם, כפי שהודיעה התורה, ונתבאר היטב בפירוש רש”י, על מה שנאמר (דברים יג, ב): “כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת”. וביאר רש”י: “או מופת. בָּאָרֶץ, אַעַ”פִּ כֵן לֹא תִשְׁמַע לוֹ, וְאִם תֹּאמַר מִפְּנֵי מָה נוֹתֵן לוֹ הַקָּבָּ”ה מֶמְשָׁלָה לַעֲשׂוֹת אוֹת? כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם (ספרי; עי’ סנהדרין צ’)”. ע”כ.

וכן כתב רבינו המאירי בבית הבחירה על התלמוד (בבלי סנהדרין צ.): “והלוחש על המכה, ר”ל שמרפא בלחישות ומיני כשפים, ואף על פי שהם דברים המוניים [משובשים של עמי ארצות, ובוודאי] אין קפידא כל כך בהם [כלומר שלא פועלים מאומה], פירשוה בגמ’ ברוקק ואומר על רקיקתו דברי תורה, כגון, “כל המחלה אשר שמתי במצרים”, וזהו בזיון התורה בכללה וכו’, שאלו היו הלחישות נעשות בכשפים כבר הם ממיני ע”ז ולא הוצרכו לשנותה, והתבאר במקום אחר שהקורא על התינוק שלא יבעת או שמניח עליו ספר תורה או תפילין בשביל שיישן או שיתרפא, לא דיו שהוא בכלל חברים ומלחשים ומכחשים, אלא שהם בכלל כופרים בתורה שאין התורה רפואה לגוף אלא לנפש, אבל הבריא שאומר פסוקים להגן על עצמו בזכות קריאתם ולהנצל בכך מן הפגעים הרי זה כדרך תפלה ומותר”. ע”כ. ויותר ברור מזה אין!

אמנם מה נעשה עם מה שכתוב (שמות פרק ז פסוק י – יג פרשת וארא): “וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין: וַיִּקְרָא֙ גַּם־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן: וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם: וַיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽה”. והנה מפורש לכאורה, שפרעה קרא לחכמים ולמכשפים, וגם הם עשו בלהטיהם כן, והשליכו איש מטהו ונעשה לנחש! והרי נראה שיש במעשיהם ממש! ואיך יחלוק הרמב”ם על תורה מפורשת לכאורה? 

אלא אחר המחשבה וההתבוננות, בוודאי שצדקו דברי הרמב”ם, כי אין כח אחר מלבדו יתברך. ואמת כי אין במעשיהם שום דבר והכל הבל, והכל הוא בגזירת ה’, או על מנת להגדיל את הנס המעותד לבוא. או על מנת להכשיל ולנסות את הרואים כן, שייחסו חשיבות לכוחות אחרים. וכבר הודיעו חז”ל בתלמוד בבלי (מכות י, ב): “בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ – מוֹלִיכִין אוֹתוֹ”. ע”ש.

וכן כתב הרב החשוב רבינו יעקב אנטולי בספר מלמד התלמידים (פרשת צו): “ואפשר לומר, [שמה שאמר] “שבעבור זה”, הוא כמו, “ולמה זה”, כלומר, הגד לבנך, למה אתה עושה פסח מצה ומרור. כמו שאמר רבן גמליאל. והכל עולה לענין אחד. כי המכוון [בחג הפסח] הוא סיפור הנפלאות כמו שאמרנו, [בכדי] להעמיד האמונה, כי בגאולה ההיא [אשר היתה במצרים] הראה השם על ידי משה, כי [רק] לו [יתברך] הממשלה בשמים ובארץ … ולפי שפרעה נמשל מקדם לתנין הרובץ בתוך יאוריו לפי גאותו על היאור הטוב אשר במצרים, הראה לו תחלה המופת במטה, אשר נהפך לנחש [לתנין], ואחר שב [להיות] מטה, [כל זה על מנת] להודיע שממשלתו מקרית ולא תעמוד. גם מטה אהרן בלע מטות החרטומים, להודיע כי אין מעשיהם כמעשיו, כי הם היו עושים בלהט, והוא היה עושה בדבר ה’ … ו[אם תשאל וכי מעשיהם מועילים? אלא] לפי שרצה השם להקשות לב פרעה ולב עבדיו לגדל עונשם, צוה נביאו לעשות מופתים בדרך שתפול בו תעיה, לומר שהיה עושה אותם [כאילו] בדרך להט“. ע”כ.

והנה כבר מדבריו אלו קבלנו תשובות להמון קושיות שיפלו אצל בני אדם לאחר קריאת זה המאמר. ובעצם מסביר רבינו יעקב אנטולי, שמה שראו בני אדם כמה “קדושים” עושים ניסים, פלאות ונפלאות, דבר זה לא מעיד על צדקותם או על יושרם בדרך תורת אמת. אלא דבר זה בא להכשיל את אותם שנכשלו ועשו בני אדם לאלוה, והאמת היא, כי ה’ יתברך הוא זה שעושה את ה-“ניסים” הללו, וכל זה על מנת להקשות את לב הטועים המעריצים בשר ודם. או שדבר זה יבוא בניסיון לנו, אם ננטוש את דברי התורה המפורשים בעבור מעשה “ניסים”? והאם נמיר את ה’ אלהינו בעבור “אות ומופת” שראינו?

ולכן ידע כל קורא מאמר זה, אם לאחר שתקרא את הדברים, עדיין תתעקש לומר שהמציאות שראית נוגדת את הכתובים המפורשים ותסתפק בדעתך באמיתת דברי התורה או בחז”ל הטהורים, דע לך כי הנך קרוב למינות ואפיקורוסות, כי הנך נותן דופי בתורה ובמשנת חז”ל.

ולכן המובן מדבריו של רבינו יעקב אנטולי, שאין במעשה הכשפים שום דבר והכל הבל הבלים. אלא מכיון שרצה ה’ יתברך להראות לפרעה שממשלתו מקרית ובד בבד להקשות את ליבו, אמר למשה רבינו שיזרוק המטה ויהפוך לנחש, וכן הם עשו, ונהפך המטה שלהם בגזירת ה’ יתברך לנחש. ולא שיש במעשיהם ממש. והראיה הגדולה ביותר לכך, הוא שהמטה של משה בלע את הנחשים אשר להם. להורות, שאין במעשיהם כלום. אלא הכל היה על מנת להקשות את לב פרעה. שיחשוב בדעתו שיש כח בלהטיהם.

והנה ודאי ופשוט מדברי הפסוקים הללו הנזכרים לעיל, שה’ יתברך מודיע הודעה חשובה לבניו, שאם יבוא נביא שקר ויוסיף על התורה או יגרע ממנה, הן בכתובים והן בפירושים, תדע לך, כי כל מה שאמר הוא שקר גמור ומצוה להשמידו! ואם תקשה, הרי הוא עושה אותות ומופתים, וכל מה שהוא מברך ואומר לאחרים, זה קורה, כמו שאומרים הרבה בני אדם בדורינו מעשים שראו בעיניהם. על זה אמר ה’ יתברך, “וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת … לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם”.

כלומר, מודיע הבורא יתברך ואומר, הוא יעשה אותות, הוא יעשה מופתים, ולא בגלל שיש כח בידו, אלא אני עושה ונותן לכל זה לקרות, והכל בשביל לנסות אתכם עם ישראל, האם תלכו אחר השקר או תלכו אחר ה’ אלהים אמת. ולפיכך כל האותות והמופתים שעושה נביא השקר, אינו עושה כי יש לו כח לעשות, אלא מכיון שהנביא הזה הולך בדרך רעה, ה’ יתברך מכשילו לעשות אותות ומופתים לפי דעתו המשובשת, ובכך רוצה לנסות את עם ישראל, האם ילכו אחר אותות ומופתים, או שיאמינו רק בתורתו!

וכתב רש”י, “ונתן אליך אות – [בגרמים אשר נמצאים] בשמים, כענין שנאמר בגדעון (שופטים ו, יז) ועשית לי אות, ואומר (שם ו, לט) יהי נא חורב אל הגזה וגו’. או מופת – בארץ, אף על פי כן לא תשמע לו. ואם תאמר מפני מה נותן לו הקב”ה ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם”. ע”כ. והנה פשוט לרש”י, שאין ביד נביא השקר או כל רב אחר בדור זה או בדורות עברו כח לשום דבר בעולם. ואף אם ראינו שהיה אחד כזה, לא בא האות הזה מכוחו, אלא כל זה בא על מנת להעמיד אותנו היהודים בניסיון, האם בעבור כך נאמין לדברי השקר והמינות שלו, או לא. וכתב הרא”ש, “וא”ת הואיל וסופו לקלקל, למה עשאו הקב”ה נביא פן יטעה את בניו? לכך כתיב, “כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם”, וכ”ש שאין לו לשמוע לאותם הנביאים הנעשים מתחלתם ע”י כשפים“.

ומבואר יוצא מתוך הבנת דברי הרא”ש, שכל מי שמתעסק בכשפים, השבעות, וכיוצא בזה בדברים האסורים הללו, הרי זאת הראיה שהוא נביא השקר שדיברה עליו התורה והזהירה אותנו מפניו במפורש.

וכתב בספר בכור שור, “ובא האות והמופת … לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. שאפילו העמיד לך חמה בחצי הרקיע כיהושע, לא תשמע אליו. רבי יוסי הגלילי אומר: הגיעה תורה לסוף דעתה של עבודה־זרה, לפיכך נתנה לה ממשלה (ספרי כאן ריש סימן פד, וסנהדרין צ, א) כלומר: הגיעה לסוף דעתם של־בריות של עבודה־זרה, לידע ולנסות אותם אם לבם שלם עם הקב”ה שלא יוכל שום אדם לפתותם, ולפיכך פעמים שהקב”ה מקיים דברי נביאי־הבעל והע”א, לנסות הם את יראיו, כדכתיב, “כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים”, לא יוכל שום־דבר להפרידכם מאחרי־השם“. ע”כ.

ומצאנו לאבן עזרא שכתב, “וטעם כי מנסה – בעבור שעזבו, ולא המיתו. ונסיון השם להראות צדקת המנוסה“. והנה דברי האבן עזרא הללו צריכים ביאור. מסביר האבן עזרא, מדוע בכלל ה’ יתברך מנסה את בני אדם בניסיון כה קשה? אלא מפרש אומר, מכיון שבתחילה התפתו בני אדם לדברי שקר, וקיבלו דברי השקרנים ההורסים את דבר ה’, ולא דחו דבריהם והשמידום, לכן ה’ יתברך מעמיד אותם בניסיון מפעם לפעם יותר ויותר קשה, ומביא אותות ונסים כביכול ביד “רבנים”, וביד “קדושים”, וכביכול ברכותיהם עוזרות ועושות נסים, ולא בגלל שהם צדיקים וטהורים, אלא כל זה בעבור שהלכו בני אדם אחר השקר של הנרצעים מוצאי התורה מתוך מערה, וכעת המבחן שלהם הוא, האם ידחו את המציאות שהם רואים ויאמינו לתורת משה, או שילכו אחר המציאות המדומה, ויאמינו באותות של נביאי בעל שבאו לנסותם.

ואחר המחשבה והעיון, לפי דעתי הדין נותן לכך, כלומר, אם הנביא או הרב אשר הורס במעשיו הרעים את תורת משה האמיתית, לא היה “עושה” אות ומופת בדרכו השקרית, לא היה זה בכלל ניסיון לבני ישראל, כי לא היו מחזיקים ממנו מאומה, ולא היו עומדים כלל בניסיון. אולם אחר שרואים הם כי ה-“קדושים” בעיני העם התמים אחר בשר ודם, הם פועלי “ישועות”, כעת יבוא להם הניסיון, האם להאמין להם בגלל האותות והמופתים, או להאמין בתורת ה’. ובכך גם מכשיל ה’ יתברך לאותם “קדושים”, לחשוב שהולכים בדרך נכוחה, וכל זה מפני שעזבו את דרך ה’ ויחודו בתחילה. וכדוגמת פרעה בדיוק.

ולמה הדבר דומה? לבני אדם שהולכים בדרך רשע, מחללים שבת, הולכים בחוקות הגויים, אירועים מעורבים פריצות וכו’, ועושים שאר מעשים החמורים שבתורה. והרי לפי הבטחת התורה, עליהם להיות מעונים, עניים, חולים ורצוצים. אולם רואים אנו בהיפך, שיש מן הרשעים שהם שלוי עולם והשיגו חיל, וכל בתיהם מלאים בטוב, ואין להם חולי אחד בחייהם. ומה יאמר האומר, מפני שרואה את המציאות שהינם שלווים ושמחים, דברי התורה הינם שקר? האם מפני כך יתן דופי בתורה? ודאי שלא. כל בר דעת ותינוק בן יומו מבין, שכל זה בא על מנת לנסות אותנו. וכבר האריך בזה רבינו בחיי בן פקודה החכם השלם בספרו חובות הלבבות שער הבטחון פרק ג’ בהקדמה החמשית. והדברים מובנים.

וכתוב בתרגום ירושלמי על התורה [ואינו תרגום יונתן כמו שרבים נוטים לחשוב. שכן מבואר בתלמוד בבלי (מגילה ג.) שיונתן כתב תרגום רק על נביאים. אמנם תרגום ירושלמי נכתב כמה מאות שנים אחר חתימת התלמוד], (שם פסוק ה’) “אחרי העבודה של יי אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מִצותיו תִשׁמרו ולמאמרו תקבלו ולפניו תִתפללו וביראתו תִתקרבו”. והנה מה שאמר, “ולפניו תתפללו וביראתו תתקרבו”, רצונו לפרש, שהזהיר ה’ יתברך, שלא יתפלל האדם, אלא רק אליו יתברך, לא לכוחות אחרים חלילה. וכן שלא יחשוש מכל מיני הזיות אשר הוזים רוב בני אדם. אלא כל תפילתנו היא אליו, ופחדנו ממנו בלבד. ואין שום כח אחר בעולם, חוץ ממנו יתברך ויתעלה שמו.

וכתב רבינו הטהור הרמב”ם בפירוש המשנה (מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “והיסוד החמישי, שהוא יתעלה, הוא אשר ראוי לעובדו, ולרוממו, ולפרסם גדולתו, ומשמעתו. ואין עושין כן [כלומר, אסור לעבוד, לרומם, לשבח, לפרסם] למה שלמטה ממנו במציאות, מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם, אין להם שלטון ולא בחירה, אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה“. ע”כ.

וראו קוראים יקרים כמה יסוד זה הוא מדולדל בדורינו אנו, שיש בני אדם המבקשים בקשות מן המלאכים, בבוקר ממלאך פלוני, בערב ממלאך אלמוני. כאילו הוא חבר של המלאכים, וכאילו ביכולתם לעזור לו. וכדבריו הברורים של הרמב”ם, “ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו”. כלומר, אפילו רוצה בדעתו להשיג את ה’ יתברך יותר ויותר, ועושה זאת על ידי בקשות מן המלאכים, אסור הדבר בתכלית האיסור! ואם עושה כן הרי הוא כופר באחד מן יסודות התורה. וכל שכן שלא יחשוב שיש בכוחו לפעול או להשפיע על משרתי עליון.

וכבר כתב רבינו בפירוש המשנה הנזכרת וסיים: “וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה’ אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם [כלומר, רק יפקפק במחשבתו] ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו’“. עכ”ל.

והרי לך ברור, שכל מי שמבקש בקשות ממלאכים, או משביע שמות “קודש” מדומיינים שבדה מליבו, חובה עלינו להשמידו, ואם נכתב הדבר בספרים, מצוה עלינו לבערם. כלומר, אם נכתב בכמה ספרים, עניני קמיעות, השבעת שמות, בקשות מן מלאכים, וכן על זאת הדרך, חובה עליך לדעת בדעתך שכל הענינם הללו הם כפירה גמורה באל יתברך. ולא משנה מי כתבם.

וכמו שכתב רבינו הטהור במורה (קאפח עמוד קנח’): “אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת ומופשטת מכל פעולה, לא יהיה לו שם נגזר כלל. אלא שם מיוחד [רק על מנת] להורות על עצמותו. ואין אצלינו שם בלתי נגזר כי אם זה. והוא “יהוה” שהוא שם המפורש בסתם, [ו]אל תחשוב זולת זה. ואל יעלו על לבך הזיות [של אותם] כותבי קמיעות, ומה שתשמע מהם [דמיונות והבלים], או תמצא בספריהם הטפשיים, שמות [“קודש” לפי דעתם המשובשת, כגון “דיקרנוסא” – “פאי”, וכל השיבושים הללו], שהם מצרפים אותם [כמו ההזיות שכתובות בכמה ספרים], ש[לפי האמת] אינם מורים על שום ענין כלל. וקוראים אותם [בדעתם המשובשת] “שמות”, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, וש[אותם שמות] עושים נפלאות [חלילה וחס]. כל הדברים הללו, [הם הזיות ו]ספורים שאין ראוי לאדם שלם [וחכם בעל שכל] לשומעם, כל שכן לסבור אותם. ולא יקרא שם המפורש בשום אופן, זולת [מלבד] זה השם [יהוה] בן ארבע אותיות”. ע”כ.

והמובן מדבריו, שמלבד שאין בענין הקמיעות הארורים שום כח לשום דבר. כי אין “שמות קודש” או “שמות קדושים” נוספים חוץ מן אותם ז’ שמותיו של הבורא יתברך. ושם בן יב’ – ושם בן מב’ נעלם מאתנו. לכן כל מי שכתב, חשב, שישנם שמות קודש, הרי שמדובר בהזיות קשות שנכנסו לתוך דת ישראל, והרסו כל פינה טובה!

ולכן הרמב”ם במורה נבוכים (א, סב), כותב ולא חוסך במילים: “וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות [שמות הקודש המדומיינים] הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר [=לומר דברי שקר וכזב], שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר-כך נכתבו אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים, אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת, כללו של דבר ‘פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר’ (מש’ יד, טו). וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיון שהזכרנו את השמות [“הקדושים”] ועניינם ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון”. עכ”ל. והרי לך כמה חשכה ושקר נכנסו בתוך עם ישראל, וכמה הרמב”ם ניסה להסיר את המינות הזו מאתנו.

והנה יש המון בני אדם בעולם החרדי, כאשר מבינים הדברים הכתובים כאן, ואת המשקל היוצא מהם. אומרים בדעתם המשובשת, שאם הרמב”ם היה רואה ויודע על הספרים שיש לנו היום היה חוזר בו. כמה שקר ורעות רוח יש בדבריהם. ויותר מזה, אותם בני אדם אינם בקיאים בכלל בדרכו של הרמב”ם. ויוצא שמוציאם עליו לעז ושם רע, שטוענים בפיהם, שאם היה הרמב”ם רואה ויודע על אותם הספרים הללו שחידשו דברי סרק, היה חוזר בו מדרך האמת היחידה של התורה הקדושה ומסורת חז”ל שקיבלו איש מפי איש.

ויוצא שהם טוענים שחס ושלום היה הולך הרמב”ם בדרך השקרית החדשה, שאין לה לא קבלה ולא מסורת, אלא בנויה על סיפורי בדים! וכבר אמרו בתלמוד ירושלמי (מסכת שבת פרק יט הלכה א): “כיון שראה מעשה נזכר הלכה. אמר להן כך שמעתי מפי שמעיה ואבטליון. ר’ זעירה בשם ר”א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה“. כלומר, כל תורה שלא עברה במסורה איש מפיש איש אינה תורת אמת אלא תורת שקר.

יש ספר לרבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך. שנקרא “אבקת רוכל”, ספר זה נכתב בסוף ימיו, ובו הוא מעיד כך (שו”ת אבקת רוכל סימן לב): “ילמדנו רבינו קהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל בקולותיו ובחומרותיו דור אחר דור, מהו לכוף אותם לנהוג כ … וזולתם מהאחרונים [שבאו אחריו] המביאים הסברות, או דילמא הזהרו מנהג אבותיכם ואם רבו במלכיות רבים מהו?

תשובה: מי הוא זה, אשר ערב אל לבו, לגשת לכוף קהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל, לנהוג כשום א’ מן הפוסקים ראשונים ואחרונים. והא דאמרינן בפ”ק דעירובין: “תני, לעולם הלכה כבית הלל. והרוצה לעשות כב”ש עושה. כדברי ב”ה עושה. [והרוצה לעשות] מקולי ב”ש ומקולי ב”ה רשע. [וכן הרוצה להתחסד ולעשות] מחומרי ב”ש ומחומרי ב”ה, עליו הכתוב אומר, “והכסיל בחשך הולך”. אלא אי [אם עושה] כב”ש, [עושה] כקוליהון וכחומריהון. אי [ואם עושה] כב”ה, [עושה] כקוליהון וכחומריהון. [ע”כ לשון התלמוד].

והלא דברים קל וחומר! ומה אם בית שמאי דאין הלכה כמותם, [בכל זאת] אמרו אי כבית שמאי [אתה עושה, חייב אתה לנהוג] כקוליהון וכחומריהן.

[קל וחומר רבינו] הרמב”ם ז”ל, אשר הוא גדול הפוסקים [כלומר שהיו מאז ומעולם] ו[לא זאת בלבד, אלא הוא הרב של] כל קהלות ארץ ישראל, והאראביסטאן, והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם לרבן, מי שינהוג כמוהו בקולותיו ובחומרותיו, למה יכפוהו לזוז ממנו? ומה גם אם נהגו אבותיהם ואבות אבותיהם, שאין לבניהם לנטות ימין ושמאל מהרמב”ם ז”ל. ואפי’ רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא”ש וזולתו, אינם יכולים לכוף למעוט הקהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל לנהוג כמותם. וליכא משום לא תתגודדו”. ע”כ.

ובאים כל מיני משובשים אומרים, “אליהו הנביא בא בסוף חייו של הרמב”ם ואמר לו, שכל הדברים שדיבר נגד ספר שיעור קומה הם לא נכונים, והרמב”ם הודה, שאם היה יודע את זה היה חוזר בו”. כל אלו סיפורי בדים לקלי הדעת, בושה וחרפה לאדם שנקרא חכם לסבור סברת כרס כזו שטחית ולא שכלית. הרמב”ם היה חוזר בו בגלל שאליהו הנביא בא אליו? וכי כך לומדים תורה? תורה מקבלים במסורה, לא נכנסים למערות ומוציאים תורה. לא אומרים שבא אליהו הנביא ולימד אותי תורה. לומר כך זו איוולת!

לסיכום דברינו בעניין זה, נביא ראיה מדברי חז”ל, שאמרו בתלמוד (בבלי בבא מציעא נט, ב): “וְזֶה הוּא תַּנּוּר שֶׁל עַכְנַאי, מַאי עַכְנַאי, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁהִקִּיפוּ דְּבָרִים כְּעַכְנָא זוֹ וְטִמְּאוּהוּ, תָּנָא בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הֵשִׁיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כׇּל תְּשׁוּבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא קִיבְּלוּ הֵימֶנּוּ, אָמַר לָהֶם אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי חָרוּב זֶה יוֹכִיחַ, נֶעֱקַר חָרוּב מִמְּקוֹמוֹ מֵאָה אַמָּה, וְאָמְרִי לַהּ אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה. אָמְרוּ לוֹ אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב.

חָזַר וְאָמַר לָהֶם אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי אַמַּת הַמַּיִם יוֹכִיחוּ חָזְרוּ אַמַּת הַמַּיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם אָמְרוּ לוֹ אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵאַמַּת הַמַּיִם חָזַר וְאָמַר לָהֶם אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי כּוֹתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ הִטּוּ כּוֹתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִיפּוֹל גָּעַר בָּהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לָהֶם אִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְנַצְּחִים זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה אַתֶּם מָה טִיבְכֶם לֹא נָפְלוּ מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא זָקְפוּ מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַעֲדַיִן מַטִּין וְעוֹמְדִין חָזַר וְאָמַר לָהֶם אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ יָצָאתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה מָה לָכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכׇל מָקוֹם עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא מַאי לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה שֶׁכְּבָר נִתְּנָה תּוֹרָה מֵהַר סִינַי אֵין אָנוּ מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל שֶׁכְּבָר כָּתַבְתָּ בְּהַר סִינַי בַּתּוֹרָה אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי נָתָן לְאֵלִיָּהוּ אֲמַר לֵיהּ מַאי עָבֵיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אֲמַר לֵיהּ קָא חָיֵיךְ וְאָמַר נִצְּחוּנִי בָּנַי נִצְּחוּנִי בָּנַי“. עכ”ל.

למדים אנו מדברי חז”ל הללו, שגם אם בת קול מעידה שאותו החכם צודק, דבריו לא מתקבלים, כי התורה לא בשמים, והיא כבר ניתנה במעמד הר סיני, ואמרה התורה “אחרי רבים להטות”, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שאם אנשים/ רבנים, מספרים סיפורים החולקים על התורה, משנה והתלמוד, בוודאי שאנו לא נקבל דבריהם, וזה אפילו אם יעשו אותות ומופתים!

וכך כתב הרמב”ם בעצמו בהלכות יסודי התורה (ט, א) וזה לשונו הטהור: “דָּבָר בָּרוּר וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֵין לָהּ לֹא שִׁנּוּי וְלֹא גֵּרָעוֹן וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג א) “אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ”. וְנֶאֱמַר (דברים כט כח) “וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת“.

הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְצֻוִּין אָנוּ לַעֲשׂוֹתָן עַד עוֹלָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר (דברים ל יב) “לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא”. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה. לְפִיכָךְ אִם יַעֲמֹד אִישׁ בֵּין מִן הָאֻמּוֹת בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל וְיַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְיֹאמַר שֶׁה’ שְׁלָחוֹ לְהוֹסִיף מִצְוָה אוֹ לִגְרֹעַ מִצְוָה אוֹ לְפָרֵשׁ בְּמִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ מִמּשֶׁה. אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאוֹתָן הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהֶן יִשְׂרָאֵל אֵינָן לְעוֹלָם וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹת אֶלָּא מִצְוֹת לְפִי זְמַן הָיוּ. הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק עַל שֶׁהֵזִיד לְדַבֵּר בְּשֵׁם ה’ אֲשֶׁר לֹא צִוָּהוּ. שֶׁהוּא בָּרוּךְ שְׁמוֹ צִוָּה לְמשֶׁה שֶׁהַמִּצְוָה הַזֹּאת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם (במדבר כג יט) “ולֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב”. עכ”ל.

והנה עוד בהקשר לנזכר, דע כי יש ספר שהיה קדום לזמנו של הרמב”ם שדיבר על כל מיני ענינים רוחניים ודקים בעצמותו של הבורא יתברך. ספר זה נקרא שיעור קומה. לספר זה מתייחס הרמב”ם במפורש באחת מתשובותיו (תשובה קיז) וזה לשונו: “לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים ולא יותר. ובכל אופן, השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה – ‘וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ. כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק“. ע”כ.

כמו כן, בשריד גניזה עתיק שנתגלה בגניזה הקאהירית נמצא ספר זה, וכך נאמר שם (מובא בכתבים א, עמ’ 477–478): “ואמרוּ, שנמצא בגניזת בית רבנו שגונזין בו בלאי הספרים במחסן אשר במדרשו, חוברת ובה נוסח [הספר] ‘שיעור קומה’ הנזכר בפרק חֵלק הוא ופירושו, וזה לשונו [של הרמב”ם]: זה הוא שיעור קומה, המאמינו לתולעה וּלְרִמָּה, וְשַׁמָּה ושממה, וקודר בלי חַמָּה, יתעלה לעילא-לעילא ממה שאומרים הכופרים. [כאן מובא תיאור מידות ותיאור ציורי-חיצוני לרגליו, ברכיו, ידיו, צדדיו, ראשו, שערו, זקנו, צורת פניו, זיוו, לשונו, רוחב מצחו, עיניו, זרועותיו, אצבעותיו, שכמו, חוטמו, שפתיו, גבותיו, אזניו ועוד, יתעלה ויתרומם מפשעי הספר הרע הזה]. כל אלה תועבות ונאצות גדולות, ארור המאמינו וארור המחברו כמנין כל אות ואות ממנו [כלומר שיחולו עליו קללות כמניין גימטריא של כל אותותיו], וה’ אלהים אמת, אין לו דמות ולא ערך, ולא רוחב ולא אורך, שנאמר: ‘וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל [וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ’ (יש’ מ, יח)], ‘וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה’ (שם, כה), יתעלה וישתבח ויתרומם… לעילא…”. ע”כ.

ולצערינו הרב יש כאלה, שכל דעתם בתפילתם אליו יתברך, הוא לנסות להוריד השפע, כאילו בכוחם להשפיע בתפילתם להוריד השפע ממנו יתברך. ולאמיתו של דבר, אין התפילה באה אלא בכדי לשבר את הלב של האדם, ולהכניעו לפניו, למען ידע שממנו כל הברכות.

ותראה מה שאמרו במשנה (מסכת מגילה פרק ד משנה ט): “האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו המכנה בעריות משתקין אותו האומר מזרעך לא תתן להעביר למולך (ויקרא י”ח) ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא משתקין אותו בנזיפה”. ומה יש בכך לכאורה שאומר, “יברכוך טובים”? אלא שנראה הדבר כאילו מודה שיש שני כוחות למעלה. הרי זו דרך מינות!

ולכן הזהיר ה’ יתברך, שיכול להיות בני אדם שהם הכי קרובים אליך בתורה ובמצוות, אשר אף הם בטעותם יכולים להסית אותך לעבוד עבודות זרות, ועבודה זרה זה לאו דווקא פסלים, אלא עצם המחשבה שיש כח אחר שיכול להשפיע עליך לטוב ולרע, זו המחשבה עצמה היא מחשבת מינות וסכלות. ובזה הדבר אף הקרובים ביותר לתורה יכולים לטעות. שכן ראינו דורות שלמים שהיו עובדים עבודה זרה, והיו חכמים ומכירים ריבונם. ובכל זאת היו עובדים את ה’ בשיתוף, וזו היא עבודה זרה הקשה ביותר, אשר העובד כך, אינו מבחין ומבין שהוא עובד עבודה זרה, כי בדעתו שהוא עובד את ה’ יתברך. אך כאשר משתפים עבודה אחרת עם עבודת ה’ יתברך, אין רע ממנה, כי היכולת לעשות תשובה במצב זה היא הקשה ביותר.

ועל זה אמר הנביא (ירמיהו פרק ב פסוק ה): “כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה מַה־מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּֽלְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ”. וכיצד הקורא דברים אלו לא ידמע עינו? אומר ה’ יתברך, מה מצאו בי אבותיכם לא טוב, שהוצרכו ללכת מעלי? ויותר רע מזה עשו, שהלכו אחר ההבל ויהבלו!

והנה אתה קורא נעים יתבאר לך יסוד זה, שהעבודה זרה לא באה דווקא מהגוים עובדי הפסלים, אלא יכולה גם להגיע מתוכינו! על כן פתחתי לך דווקא בדברים אלו מיד בתשובה זו, על מנת שתשכיל, שהאנשים הכי קרובים אליך מבחינת “קרבה” לאלקים, יכולים לטעות במחשבות עבודה זרה, או בכל מחשבת מינות שהיא. וכבר הזהיר ואמר בכיוצא בזה (דברים פרק לג פסוק ט): “הָאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בנו בָּנָ֖יו לֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִֽיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ”. לכן עליך לדעת שלא יהיה זה לפלא בעיניך שהוטמעו דברים אלו שנדבר בהם, שנים על גבי שנים, ולאמיתו של דבר אין יסודם בדברי רבותינו בעלי המשנה והתלמוד אשר להם הקבלה האמיתית.

וחלילה לתמוה על דבר שמבואר בכל ספרי הנביאים. וכמו שאמר יהושע בן נון לעם ישראל לפני פטירתו (יהושע פרק כד פסוק יד): “וְעַתָּ֞ה יְר֧אוּ אֶת־יְהֹוָ֛ה וְעִבְד֥וּ אֹת֖וֹ בְּתָמִ֣ים וּבֶֽאֱמֶ֑ת וְהָסִ֣ירוּ אֶת־אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁר֩ עָבְד֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֜ם בְּעֵ֤בֶר הַנָּהָר֙ וּבְמִצְרַ֔יִם וְעִבְד֖וּ אֶת־יְהֹוָֽה”. והזהירם שלא יעזבו את הבורא יתברך כמו שעשו אבותם שיצאו ממצרים. וכי תאמר עם שראה כל הנסים הללו ישתפו עם ה’ דברים אחרים? על זה נענה ונאמר, בוודאי! כל אדם מועד לעשות רע. יש בחירה לכל אדם. לכן אין שום פלא על הדברים אשר כתבנו לעיל, ואף שהחזיקו בכך דורות שלמים, אין הדבר פותר אותם מלטעות.

ואפילו אמוראים קדושים בעל שכל נקי וזך העידו בעצמם שטעו. כמו שמבואר בתלמוד (בבלי עירובין קד.) “הדר אוקים רבא אמורא עליה ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי“. ע”כ. וכל שכן דורות אחרונים. ואין זה פחיתות לטעות חלילה, או לומר, “טעיתי”, כי כולנו טועים, אבל הגדולה זה להודות על האמת. ואם אמוראים מעידים על עצמם שטעו, וכי יעלה על הדעת לומר שדורות אחרונים לא טעו?

ויותר מכך, הרי מבואר במדרש (ויקרא רבה פרשת שמיני פרשה יג) דבר מרגש מאוד על גדולתו של משה רבינו, “אמ’ לו היום מתו בניי היום אקריב קרבן, היום מתו בניי היום אוכל בקדשים, מיד דרש אהרן קל וחומר למשה. ומה אם מעשר הקל הרי הוא אסור לאונן, חטאת שהיא חמורה אינו דין שהיא אסורה לאונן. מיד “וישמע משה”. מה עשה? הוציא כרוז בכל המחנה ואמ’ אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי למדני. אלעזר ידע את ההלכה ושתק, איתמר ידע את ההלכה ושתק, זכו שנתייחד הדיבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן”. ע”כ. משה רבינו עומד מול כל העם ואומר, “אני טעיתי”! מה יותר פשוט מזה להוכיח לך הקורא, שטעות זו לא בושה, לא להודות על האמת זו הבושה הכי גדולה.

וגם כעת כשמדברים בדברים אלו ומוכיחים שאין מדובר באמת אלא בטעות יסודית וחמורה מאוד, שלומר או לחשוב שיש אנשים גדולים ככל שיהיו ,שהם לא טועים ולא טעו זה ודאי שלא נכון. ומה שאנו עתידין לבאר בעניין הבנת מה היא “עין הרע” שדיברו חז”ל, שפירושה אחר ממה שרוב בני אדם חושבים שהיא מאגית ומסטית חלילה, אף אותם פרשנים נעשה הדבר להם לנחת במרומים, מתי שדורשים האמת למטה בארץ אפילו שהיא מנוגדת לפרשנותם, כי בשמים אין שקר, ולאמת כולם חפצים.

ע”כ מאמר א’ בנושא זה. מאת חן שאולוב ספרדי טהור.