***

“תשעים ותשע מתים בעין רעה”

י) ואחר כל זה יש לעיין במה שאני זכיתי להתעורר בו, והיה זה ביום אחד מן הימים לפני יציאתי לדרוש דרשתי הקבועה בנושא חובות הלבבות לרבינו בחיי בן פקודה. ואז עלה בדעתי קושי, כיצד כתוב בתלמוד, ש-“רב” ראה בבית הקברות, שתשעים ותשע מתו בעין הרע! וכי בגלל עין רעה של אחרים על בני אדם, יש בזה כל כך כח ויכולת להזיק לאדם אחר? עד שתשעים ותשע מתוך מאה שנמצאים בבית הקברות מתו בגין זה? ודבר זה לא מסתדר בשכל אנוש!

אדם שלא עשה דבר רע, ימות בגלל “עין רעה” רוחנית ומסטית של אחרים? ורק כאשר חושבים בדבר זה, ומעלים על דעתינו בשכל הישר, מגיעים למסקנה, שברור שזה אינו, ולפי דעתי זו אינה מחשבת התורה והיהדות, ואע”פ שאני יודע שיש לא מעט שכתבו, שיש בעין הרע רוחנית כח להזיק לאחר. אבל אחר המחילה הרבה, כאשר נחקור הדבר היטב, נגלה שאין לזה יסוד ושורש אמיתי בדברי חז”ל אשר להם הקבלה האמיתית למשה מסיני.

והנה מקור הדברים הם בתלמוד בבלי (בבא מציעא קז. – קז:). שם כל המהלך מתחיל הרבה לפני העדות של רב שהלך כביכול לבית הקברות וכו’. ומבואר שם, שאמר רב יהודה לרבין בר רב נחמן, רבין אחי, לעולם לא תקנה שדה לצורך תבואה, כאשר השדה סמוכה לעיר. ומדוע? שהרי אמר רבי אבהו אמר רב הונא אמר רב, “אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה”. כלומר אסור לו לאדם שיעמוד כנגד שדה של חבירו בשעה שמלאה אלומות וברוכה היא מאוד. מקשה הגמרא על כך, “וכי באמת כך הוא הדבר נלמד משמו של רב”? כלומר, באמת רב היה ממליץ למנוע דבר זה מהאדם? והא מצינו לרבי אבא שפגש תלמיד אחד מתלמידו של רב. ואמר לו, “מה דעתו של רב רבך” – באלו הפסוקים (דברים פרק כח פסוק ג פרשת כי תבוא): “בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה”. וכן מה דעתו על מה שנאמר (שם שם פסוק ו’): “בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ”. כלומר כיצד הוא מפרשם? וענה תלמידו של רב לרבי אבא, ואמר, שרב מפרש את הענין כך, מה שאמרה התורה, “ברוך אתה בעיר“, הכוונה שיתברך האדם שיהא ביתו סמוך לבית הכנסת. ומה שאמרה תורה, “ברוך אתה בשדה“, שיהו נכסי האדם קרובים לעיר. ומה שאמרה תורה, “ברוך אתה בבואך“, שבבואך לביתך לא תמצא אשתך ספק נדה כאשר אתה בא מן הדרך. ומה שאמר, “ברוך אתה בצאתך”, שיהיו צאצאי מעיך כמותך. ע”כ.

והנה כוונת התלמוד להביא מכאן ראיה נגד העצה של רב יהודה לרבין בר רב נחמן, שהרי אם רב מפרש את הפסוק, “ברוך אתה בשדה”, שהאדם יתברך שיהיו נכסיו קרובים לעיר. הרי זו קושיא, כיצד רב יהודה, אמר לרבין, שיש להמנע מלקנות שדה סמוך לעיר, וכי איזו ברכה זו? אלא מתרצת הגמרא ואומרת, “לא קשיא; הא – דמהדר ליה שורא ורתקא, הא – דלא מהדר ליה שורא ורתקא“. כלומר אין קושי על רב יהודה מדברי רב עצמו לתלמידו. כי מה שאמר רב יהודה לרבין, זה מתי שהוא קונה שדה ולא עושה בה חומה. אבל אם קונה שדה ועושה בה חומה באופן שעיני בני אדם לא נתונות לשדה עצמו, בזה לא דיבר רב, וגם לדעתו אפשר לקנות שדה של תבואה סמוך לעיר.

ואני יש לי להעיר כאן, כי לכאורה איזו קושיה זו על רב יהודה בכלל? והרי מה שרב מפרש את הפסוק, זה כאשר ה’ יתברך מברך את האדם, אבל לא כל אחד מחזיק עצמו צדיק. ועוד, שהרי רב יהודה לא אמר לרבין, “אסור לך”! אלא נתן לו עצה שלא יקנה שדה לצורך תבואה הסמוכה לעיר. ומדוע? כי אמר רבי אבהו בשם רב הונא בשם רב, “שאסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה”. וגם מכאן לכאורה אין ראיה שרב היה מונע מהאדם עצמו לקנות שדה הסמוכה לעיר, אלא כל מה שרצה למנוע, הוא שחבירו לא יעמוד על שדהו בשעה שעומדת בקמותיה ונאה היא. ומדוע? שמא יתן “עינו” בשדה חבירו, ויחמוד מה שיש לו. אמנם אם כן, קשה! שלא היה לרב יהודה לומר לרבין שלא יקנה שדה הסמוכה לעיר, אלא היה לו להזהיר דווקא את שאר בני אדם, שהם לא יעמדו על שדה של אחרים בשעה שעומדת בקמותיה!

ולי נראה, שמתוך דברי רב שאמר, “אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה“, אין המניעה מכאן אמורה כלפי האדם הקונה. ואם תשאל כיצד רב יהודה על סמך מילים אלו של רב, מנע מרבין לקנות שדה הסמוכה לעיר אם אינה מוקפת חומה? אלא רב יהודה הוסיף והחכים על דברי רב, ומנע הדבר על דרך, “ערבות”, כי יש כאן קצת, “לא תתן מכשול בפני עיוור”, שהרי ידע רב, שאדם שיש לו שדה סמוכה לעיר ומוציאה תבואה טובה פירות נאים, יתכן שאחרים יקנאו במה ששלו, ויוצא שקנאה זו נגרמה על ידי האדם אשר קונה את השדה, שכביכול נתן מכשול ביד חבירו, כי גרם לו להכשיל את חבירו שיחמוד את שלא שלו, ויבוא על ידי כך לעבירות חמורות. ולכן אין לזה שום קשר ל-“עין הרע רוחנית”, שכביכול, יש ביד זה המסתכל, לפגוע בשדה של חבירו על ידי עינו בלבד שנותן בו, וזו מחשבה כעורה ואלילית מאוד אשר הרחיק הבורא מאתנו. ולכן כל ההגבלה היא דווקא בשעה שהשדה עומדת בקמותיה.

ומחשש זה, אמר רב יהודה לרבין, שלא יקנה שדה הסמוכה לעיר, ולא בשביל החשש שהשדה שלו תפגע מעינו הרוחנית של חבירו חלילה. וכי מי יעלה על דעתו שאדם יכול לפגוע בחבירו על ידי ראיה בלבד! אלא משום שכאשר חבירו יראה את השדה שלו מצליחה, ומצמיחה תבואה, יקנא בו ויתן עין רעה עליו, ומה היא “עין רעה“? שיחמוד מה שיש לחבירו, ויבוא לידי קנאה ויכנס לעצבות גדולה, ויפטר מן העולם.

או שעל ידי קנאתו, יבוא להזיק לו או לגנוב ממנו, או לשרוף לו התבואה כי מקנא בו. או שכאשר חבירו יראה הטובה שיש לו יעשה מעשים לא כשרים על מנת להשיג מה שיש לו. ולכן רב יהודה לומד מן דברי רב ונותן עצה לרבין, שלא יקנה שדה של תבואה אלא דווקא רחוק מן העיר, ששם עין חבירו לא שולטת בשדה, ולא יוכל לבוא לידי קנאה, או שאם קונה שדה הסמוכה לעיר יקיף אותה בחומה. והדבר פשוט ביותר וקל להבין! וגם זה אינו מדרך האסור, אלא מדרך העצה מהיות טוב.

ובפשטות כך הבין המאירי (בית הבחירה למאירי בבא מציעא שם): “אסור לאדם לעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמתה, שמא ישלוט בה עין הרע, ויביא עצמו לידי רנון הבריות. ואף מפני זו אמרו דרך עצה שלא יקח אדם קרקע סמוכה לעיר ביותר אלא אם כן דעתו להקיפה בגדר עד שלא תהא העין שולטת בה”. עכ”ל. ואם מדובר בעין הרע רוחנית, מה שייך שיביא עצמו האדם המסתכל, “לידי רינון הבריות”? ובכלל אם הדברים קשורים לעין הרע רוחנית, מפני מה כל האזהרה הולכת על המסתכל ולא על זה שמסתכלים עליו? ובוודאי שאין שום קשר לעין הרע רוחנית ומיסטית חלילה.

אלא פשוט הדבר, שהדברים אמורים כלפי המסתכל, שמתוך שיסתכל בה יחמוד בה, ועל ידי זה יבוא לרינון הבריות. ולכן אמרו, שאם אדם לוקח שדה סמוכה לעיר והיא מוקפת בגדר, ואין העין שולט בה, אז יכול! למה? כי אין האדם חומד אלא מה שעיניו רואות. וכאשר חבירו של האדם לא רואה את השדה ואת קמתה המרובה, לא מקנא לחמוד את שלא שלו. ובכך לא הכשיל את חבירו לחמוד את שלא שלו. ופשוט.

וכן מתבאר מפירוש רבינו יהונתן מלוניל על הרי”ף, שכתב, “לא תיזבין ארעא דמקרבא למתא – משום עין הרע, דמפני שהיא קרובה לעיר כל העולם רואין אותה“. ע”כ. כלומר, ומה יקרה שכל העולם רואים אותה? יבואו לידי חמדה, או יבואו להזיק לו ולגנוב ממנו התבואה. ונמצא כביכול שגרם ביד אחרים מכשול. ומתוקף זה הדבר החמור של “עין רעה”, כמה הוא מזיק למסתכל עצמו, וכמה יכולה הסתכלות שלו על אחרים להאבידו מן חיי העולם הזה, אשר בעולם הזה אפשר לקנות חיי נצח לעולם הבא. וכמאמר התנא (משנה מסכת אבות פרק ד משנה יז): “הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה”. לכן התלמוד מיד מביא חיזוק לרב עצמו ממעשה שעשה, שבו הוכיח כמה הסתכלות על אחרים יכולה להזיק לאדם עצמו.

ומבאר התלמוד, נאמר בתורה (דברים פרק ז פסוק טו פרשת עקב): “וְהֵסִ֧יר יְהֹוָ֛ה מִמְּךָ֖ כָּל־חֹ֑לִי וְכָל־מַדְוֵי֩ מִצְרַ֨יִם הָרָעִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יָדַ֗עְתָּ לֹ֤א יְשִׂימָם֙ בָּ֔ךְ וּנְתָנָ֖ם בְּכָל־שֹׂנְאֶֽיךָ”. רב מפרש את הנאמר, “והסיר ה’ ממך כל חולי” – זו עין. כלומר, חולי זו לא “מחלה“, או “קדחת“, או כל חולי שונה שבא לבני אדם. כי לפי שיטת רב, החולי האמור בתורה בפסוק זה, הוא, “עין“. כלומר, ברכת ה’ יתברך על האדם כאשר הוא שומר תורה ומצוות, תהיה שה’ יתברך יסיר ממנו, “עין“. איזו “עין“? עין צרה על אחרים! ומסביר התלמוד כיצד הגיע רב לדעה זו. ומספר, שפעם אחת הלך רב לבית הקברות, ועשה מה שעשה. ואמר, “תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ”.

***

“השגיאה הגדולה”

והנה מזה התלמוד, במשך מאות השנים האחרונות, בנו לא מעט מפרשים תילי תילים של “יסודות” בענין, “עין הרע”, ולצערי נטה ליבם לחשוב שדברים אלו ש-“ראה” רב, אמורים, שכל תשעין ותשעה אנשים מתוך מאה, מתו בגלל שמישהו עשה עליהם עין הרע רוחנית ומסטית בלי מעשה כלל. ובהמשך בלא נדר נעמוד על רוב לשונות חז”ל שדברו בענין, “עין הרע“, או, “עין רעה“.

אבל ראשית כל, צריכים אנו להסביר את דברי רב ומה ש-“ראה” בבית הקברות. כמובן ופשוט הדבר, שרב לא הלך לבית הקברות, כי לא היה מאלה הדורשים אל המתים, או נפנים לקברות, וכבר ביארנו כיצד החשיכו את מאור התורה, אותם שהפכו דרשות כגון אלו לפשטים ממש – בהשקפת התורה לאורו של הרמב”ם.

אלא כל זה הענין הוא במחשבתו, שהיה חושב בדעתו ומתבונן, מדוע בני אדם נפטרו מוקדם מן העולם. וכלשון התלמוד: “רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד”. ומה שכתוב, “סליק לבי קברי“, הכוונה שבמחשבתו התבונן בבית הקברות ובמתים שם, ואחר שהתבונן היטב, אמר, שעל כל מאה אנשים, תשעים ותשע מהם מתו בעין רעה, ואחד מהם נפטר בדרך ארץ. ומה בא בעצם בא ללמד אותנו רב? ובשביל מה הביא התלמוד מעשה זה? ללמד אותנו כמה רב צודק בטעמו, ובמה שאמר, “אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה“.

כלומר, מה יש בכך שאדם יעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא יפה וטובה ומצמיחה תבואה? אלא משום, שבוודאי הוא יבוא לקנאות ולחמוד! לכן עד כדי כך אמר רב, “אסור”! מדוע? כי מדובר בפיקוח נפש! ואיך הגיע רב לזה? כאשר התבונן במחשבתו במתים בבית הקברות, ראה שתשעים ותשע מתו בעין רעה, כלומר שנתנו עין רעה על ממון אנשים וקנאו בהם ונכנסו לעצבות ומרה שחורה, וכילו ימיהם ביגון ורדפו התאוות ועשו העבירות. ועל ידי זה מה קרה? מתו בעין רעה!

ולזה הדבר יש אצלי שני פירושים, או שגרמו לעצמם על ידי עינם הרעה למות מן העולם מוקדם מגדר הרגיל, שמתו פחות מגיל שבעים, כי עין רעה מוציאה את האדם מן העולם מהר, והגיעו לזה על ידי הקנאה. או שכוונת רב, שהפסידו חיי נצח ועולם הבא, בגלל שחמדו את של אחרים, כי הפסידו את מידת הבטחון בבורא יתברך, ומתו בלא תשובה על מעשיהם. וזה מה שאמר, “מתו בעין הרע“, כלומר, שלא עשו תשובה.

בכל אופן למדים אנו, שאין שום קשר לעין הרע רוחנית מאגית ואלילית חלילה, וכל המפרש את הענין הזה בעין הרע רוחנית ומיסטית, מלבד שמאמין במאגיה פאגנית וכעורה, עוד יש לומר, שהוא כלל לא משייך ומקשר את דברי התלמוד, שהביא את המעשה של רב, עם מה שהובא למעלה. שכל מה שהובא המעשה הזה של רב בבית הקברות, הוא לומר דבר פשוט! ומה הוא? שאדם לא יתקרב למקומות שיכול להביא עצמו לידי חמדה וקנאה, כי זה הדבר נקרא, “עין הרע”. וכל הפחד מן “עין הרע” הוא על האדם עצמו שעושה רע לעצמו, ולא שמישהו אחר יכול לעשות לו. וכבר ידוע, שהאויב הכי גדול של האדם, זה הוא עצמו!

והמפרשים שפרשו עין הרע שהוא ענין מיסטי, נטה ליבם אחר צמד המילה, “עין הרע”, שחשבו שמכיון שמדובר במילת, “עין” יפרש ההיזק על הראיה בעינו בלבד, וחשבו שמדובר בראיה רוחנית ומיסטית. עוד סיבה לכך היא, שנמשכו אחר ספר אחד, שהרס והמית את יהדותינו והחדיר בה אפילה וחשיכה גדולה. אולם אחר המחילה הרבה זה אינו. ואין בלימודי זה לזלזל חלילה באותם מפרשים שפירשו כך, אלא ודאי לי ופשוט לי הדבר שנמשכו אחר קודמיהם. ואף שנראה שרש”י הוא מראש הראשונים שהחלו בזה הענין, שנראה מתוך דבריו שפירש הוא את דברי חכמים שמדובר בענין, “עין הרע רוחנית” כמו שנראה בעוד פירושיו בהמשך, אולם לאמיתו של דבר, אחר המחשבה והעיון הטוב, לא מדובר כלל בזה הענין, ולפי דעתינו גם רש”י לא התכוין לכך כלל.

בכל אופן, ראה ותתבונן קורא נעים, כיצד כתב הרמב”ם על הקודמים לו הגאונים (רמב”ם הלכות גירושין פרק י הלכה יט): “הורו מקצת הגאונים, שכל אשה שתבעל בפני עדים, צריכה גט, [ומדוע הורו כך? מכיון שאמרו חז”ל] “חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות“. והגדילו והוסיפו בדבר זה [כלומר הגדילו והוסיפו לא בדרך טובה. עד כדי כך] שעלה על דעתם [מחוסר הבנה נכונה בדברי חז”ל], עד שהורו שמי שיש לו בן משיפחתו, חוששין לו ולא תתייבם אשתו, שמא שחרר שפחתו ואחר כך בא עליה. ויש מי שהורה שוודאי שחרר, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. [כעת משיב הרמב”ם בחריפות על דבריהם] וכל הדברים האלו [שכתבו אותם גאונים] רחוקים הם בעיני עד מאוד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהן, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא [דווקא] באשתו שגירשה בלבד, או במקדש על תנאי ובעל סתם. שהרי היא אשתו. ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות, עד שיפרש שהיא בעילת זנות, או שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים [לא דברו חז”ל בחזקה זו ש] הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש שהוא לשם קדושין, ואין צריך לומר בשפחה או בגויה שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל. והרי הבן מהן בחזקת גוי ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה”. עכ”ל.

ואתה קורא נעים למוד מן לשון הרמב”ם שלא חסך במילים, אפילו על אותם “גאונים” שהיו לפניו. ומדוע? כי לפי דעתו, אינם הבינו את חז”ל, והוסיפו על דבריהם דבר שחז”ל לא אמרו, והרמב”ם בראותו דבר זה, לא חסך במילים, והורה, שכל מה שאמרו חז”ל, “אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות”, הוא דווקא באשתו! וכבר כתב רבינו הטהור בהלכות מאכלות אסורות (יז, כא): “שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהִמרה על-פי בית-דין שהתירוהו. ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר”. עכ”ל. וראה קורא נעים, מי שאוסר על ישראל דברים שהתירו בעלי התלמוד ולא דברו בהם, כמה עונשו חמור ועומד בחטא גדול.

והיום בדורינו אנו, כל אחד פותח פה ומצפצף כציפור להחמיר חומרות על ישראל בהמון נושאים, ותופסים ומחזיקים עצמם ל-“פוסקים” כי יצא להם מתוך פלפול מהובל של בוקי סריקי, להחמיר דברים חדשים אשר לא אמרו כלל בעלי המסורה ובעלי הקבלה האמיתית, הם חז”ל הטהורים, עד רבינא ורב אשי. ובמאמר נפרד, נסביר החשיבות של רבינא ורב אשי, וענין חתימת התלמוד על ידם.

וכן הוא הענין כאן בדיוק, במה שאנו מדברים עליו, והוא, “עין הרע“, שמעולם חז”ל לא התכוונו לומר שאדם יכול למות מתוך זה שמישהו שם עליו, “עין הרע רוחנית ומיסטית”, או חלילה להיות חולה, כמו שנסביר בשם רוב המפרשים. ובוודאי שמעולם אבל מעולם, לא עשו טקסי הוצאות עין הרע, שזו עבודה זרה לכל דבר, ומצוי אצל הגוים הדברים הללו.

וכל מה שנוהגים היום לעשות כמה רשעים ארורים וביניהם רבנים ארורים מיסטיים ופאגנים, שמרמים ועושים כספים על הציבור התמים והמסכן המעונה והרצוץ, הנמצא תחת ממשלות העושות לחץ על חייהם. ואותם הרשעים ביניהם גם “רע-בנים”, אשר מנצלים את מצבם הרע, לעשוק ולרמות בני אדם בהזיות הבל ורעות רוח, ומסירים מהם ענין ההשגחה באל אחד, ונתנו לבני אדם להאמין בכוחות מאגיים ומסטים, במקום לדאוג שיחזרו בתשובה לאבינו שבשמים, ויבקשו מחילה על מעשיהם הרעים. או שלכל הפחות יסירו מהם מחשבות מינות, ויסבירום שאין כח אחר מלבדו יתברך.

ולכן תראה שאחר המעשה שהביא התלמוד עם רב בבית הקברות. שמואל חולק ואומר, שמה שנאמר, “וְהֵסִ֧יר יְהֹוָ֛ה מִמְּךָ֖ כָּל־חֹ֑לִי – הברכה שה’ יברך אותך, זה שיסיר ממך את “הרוח”. שהיה אומר שמואל, כולם מתים, “ברוח”. כלומר, שמואל מסביר, שכל מי שמת בעולם, לא מת אלא משום נשיבת רוחות מזיקות וקשות. [ולא רוחות רעות – ללא גוף. שזו איוולת גדולה ועלבון גדול לשכל אנוש].

ומקשה הגמרא, שלשיטת שמואל שאומר שכולם מתים מנשיבת הרוח, מה יעשה עם הרוגי מלכות שמתו בחרב? עונה הגמרא, ששמואל יסבור שגם מקום החיתוך לא נרפא’ אלא בגלל אותה נשיבת רוח, ואם לא היתה רוח רעה נושבת במקום החתך, יכול הוא היה להתרפאות על ידי רפואה. ויוצא מזה הענין, שהברכה שה’ יתברך מברך את האדם, זה שהוא מסיר ממנו נשיבת רוח קשה על גופו. ויוצא שכל הדיון כאן של התלמוד הוא בהיזקים גופניים ולא בהיזקים רוחניים מאגים אלילים. ופשוט הדבר וקל להבין. ולכן רב יהודה אמר לרבין, אל תקנה שדה הסמוכה לעיר, שבכך תגרום לבני אדם לקנאות, ועל ידי קנאתם יכולים הם למות מן העולם על דרך העצבות והמרה השחורה, או להזיק ממונך במציאות ממש ולא במיסטיקה ומאגיה ארורה. ואין שום קשר לעין הרע רוחנית ומסטית. ובהמשך נדבר על מה שאמרו במשנה, “עין רעה ויצר הרע וכו’ מוציאין את האדם מן העולם”.

ע”כ מאמר זה. המשך במאמר הבא. מאת חן שאולוב ספרדי טהור.