***

טעמים למצוות

יב) ואחר כל הדברים האלו שהבאנו בס”ד. הנה צריכים אנו לנסות להבין מפני מה נאסר לספור ולמנות את עם ישראל. וראשית כל אומר, שיש מצוות שאין אנו יודעים טעמם ולא מבינים עומקם. ואע”פ כן צריכים אנו לקיימם, ואסור לנו לזלזל בהם כלל, שהרי כל המצוות גזירות מלך הם, ואע”פ שאין אנו יודעין טעם מצוות, מכיון שהם גזירות מלך חייבים אנו לקיימם.

וכמו שכתב הרמב”ם (הלכות מעילה פרק ח הלכה ח): “ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו! ולא יהרוס לעלות אל ה’ פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה’, ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול.

הרי נאמר בתורה, “ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם“, אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה, והיא שיעשה החוקים, והשמירה, שיזהר בהן, ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים. והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל, ושפיכות דמים, וכיבוד אב ואם. והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים, חוקים חקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן, כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח.

וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו”ם, שהיו משיבין על החוקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם, היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר, “טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך”, ונאמר שם בענין, “כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני”, וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים, שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר, “ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם”. עכ”ל.

ולכן קורא נעים, אל תקשה עלי כאשר אני בא לנסות להבין, את טעם איסור מניית ישראל, שהרי על האדם לנסות להבין מה טעם החוק הזה שנאסר. וכמו שכתב הרמב”ם בעצמו (הלכות תמורה פרק ד הלכה יג): “אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם, כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם. הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה. יראה לי שזה שאמר הכתוב, “והיה הוא ותמורתו יהיה קודש”, כענין שאמר, “ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו”, ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו, [לכן] אמרה תורה, אם פדה לעצמו יוסיף חומש.

וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף, שמא יחזור בו, וכיון שאינו יכול לפדותה, יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע, ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף, וקנסו אם החליף, ואמר, “והיה הוא ותמורתו יהיה קדש”, וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו. ורוב דיני התורה, אינן אלא עצות מרחוק, מגדול העצה [הבורא ברוך הוא, על מנת] לתקן הדעות [מזגי האדם], וליישר כל המעשים, וכן הוא אומר (משלי פרק כב פסוק כ-כא): “הֲלֹ֤א כָתַ֣בְתִּי לְ֭ךָ שלשום שָׁלִישִׁ֑ים בְּמ֖וֹעֵצֹ֣ת וָדָֽעַת: לְהוֹדִֽיעֲךָ֗ קֹ֭שְׁטְ אִמְרֵ֣י אֱמֶ֑ת לְהָשִׁ֥יב אֲמָרִ֥ים אֱ֝מֶ֗ת לְשֹׁלְחֶֽיךָ”. עכ”ל.

וכמה עלינו להשכיל וללמוד ממילים אלו שכתב לנו רבינו הטהור, וכוונתי למה שכתב, “ורוב דיני התורה … לתקן הדעות וליישר המעשים“. במילים אלו רבינו מתאר לנו ומבהיר, שזו התורה לא באה בשביל הבורא יתברך, כי הוא אינו צריך אותנו ולא זקוק לבריותיו חלילה, אלא מצוות התורה באו, על מנת ליישר אותנו במידות מתוקנות, ועל ידי זה נשכיל, נבין, ונשיג את הבורא הכרה שלימה.

ולכן תראה מה שנאמר בתורה (דברים פרק ו פסוק ה פרשת ואתחנן): “וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ”. והנה מה זה שנאמר, “ואהבת“? הרי כל אחד מאתנו יכול לומר שהוא אוהב את ה’ יתברך, והוא מודה לו על הכל וכו’. אבל אמרו לנו חז”ל ולימדו אותנו כיצד באמת הדרך הנכונה להראות שאנחנו אוהבים אותו יתברך.

ואמרו בתלמוד (בבלי מסכת יומא פו.): “אביי אמר: כדתניא, “ואהבת את ה’ אלהיך”, מה הוא “ואהבת”? שתגרום במעשיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו”. ע”כ.

והנה יש לשים לב היטב למה שמבואר כאן, כי בשני הצדדים מבואר שהוא קורא, ושונה, ואפילו משמש תלמידי חכמים שזו מעלה גדולה. אבל מה חסר בו? אין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות. ב’ דברים אלו גמרו את כל עולם התורה שלו! עד כדי כך שאומרים על מי שלימד אותו תורה, אוי! על אביו אוי! על רבו אוי!

ואני יש לי לשאול, מפני מה כל אריכות הדברים הזו? יאמרו לנו חז”ל, כל מי שמשאו ומתנו באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות הרי זה קידש את ה’, ואם לא, הרי זה חיללו. מפני מה הקדים, “קורא, שונה ומשמש תלמידי חכמים” אם זה לא העיקר? אלא חז”ל באו ללמדנו, שאם זה שלמד תורה, קרא בה, שנה בה, העמיק בה, ואף שימש תלמידי חכמים, הגיע למצב שהוא מתנהג כמו בור ועם הארץ, אז כל שכן מי שאין בו תורה ומצוות, לאן הוא יכול להגיע!

ולכן, הרבה בני אדם יכולים לומר, אני אוהב את ה’, או לתלות שלטים על הרכבים שה’ יתברך הוא המלך, או לפרסם בכל מיני מקומות את אהבתו לה’ יתברך. אבל זו אינה אהבה שה’ יתברך דורש, הבורא לא רוצה רק מילים, אלא ה’ יתברך דורש מאתנו מעשים בפועל, לא דיבורים, אלא מעשים! כי כל תכלית הלימוד הוא למען לעשות, ואם אדם למד ולא עשה מה הועיל? כמו שאמר (ישעיהו פרק כט פסוק יג – יד): “וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י יַ֚עַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה: לָכֵ֗ן הִנְנִ֥י יוֹסִ֛ף לְהַפְלִ֥יא אֶת־הָֽעָם־הַזֶּ֖ה הַפְלֵ֣א וָפֶ֑לֶא וְאָֽבְדָה֙ חָכְמַ֣ת חֲכָמָ֔יו וּבִינַ֥ת נְבֹנָ֖יו תִּסְתַּתָּֽר”. וכן אמר (תהלים פרק עח פסוק לו): “וַיְפַתּ֥וּהוּ בְּפִיהֶ֑ם וּ֝בִלְשׁוֹנָ֗ם יְכַזְּבוּ־לֽוֹ: וְ֭לִבָּם לֹא־נָכ֣וֹן עִמּ֑וֹ וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ בִּבְרִיתֽוֹ”.

***

“שמתי את זרעך כחול הים”

וכעת נבוא לענין. נאמר בתורה (בראשית פרק לב פסוק יג פרשת וישלח): “וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ, וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב“. והנה מילים אלו אמר יעקב אבינו לה’ יתברך, בשעה שיצא אליו עשיו אחיו עם ארבע מאות איש להורגו. ויש לשאול, היכן אמר לו ה’ יתברך מילים אלו? והסביר רש”י, שבאמת לא אמר לו אלא, “והיה זרעך כעפר הארץ“. אולם לא אמר ליעקב במילים אלו, “כחול הים“, ולא הבטיח לו, “לא יספר מרוב“! ואם כן כיצד אמר יעקב אבינו, שה’ הבטיחו בדבר אשר לא הבטיחו לכאורה?

אלא מכיון שאמר ה’ יתברך ליעקב, “כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך“. ולאברהם אמר, “הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים“. ומכיון שלאברהם הובטח, “כחול אשר על שפת הים”, ונאמר לאברהם, “כי ביצחק יקרא לך זרע”, משמע שעיקר ההבטחה הזו נתונה ליצחק. ומכיון שאמר ה’ יתברך ליעקב (בראשית פרק כח פסוק טו פרשת ויצא): “וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־ עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ“. ומה הוא, “אשר דברתי לך“, והיכן דיבר לו? אלא חייב לומר שהבטחת אברהם שאמורה על יצחק, הועברה ליעקב אבינו.

ומכאן למדים אנו, שהבטיח ה’ יתברך שבני אברהם יצחק ויעקב יהיו בכמות כזו שלא יהיה אפשר לסופרם ולמנותם לכאורה. וכבר כאן נראה להביא טעם חזק, מדוע אסור למנות את ישראל, שהרי המונה אותם כביכול יכול לגמור לסופרם, וה’ הבטיח שלא ניתן יהיה לסופרם, ולכן אסור למנותם, שכביכול מראה שגזירת ה’ לא התקיימה. ומה שתמצא היום שסופרים את ישראל, אותם הממשלות וכו’, מלבד שזה הוא איסור חמור, הנה לאמיתו של דבר אין זה נכון עד דק, כי אין אחד אשר יודע כמה באמת מונים עם ישראל, ואם ה’ יתברך הבטיח בתורתו שזרעו של אברהם לא יוכל להמנות, אז כך זה גם במציאות, שלעולם ועד לא ניתן יהיה לסופרם באופן שלם, שכן אמר והבטיח, “לא יספר מרוב“.

והנה אני יש לי לחשוב כמה דברים בפסוקים ובענינים אלה. כי כאשר דיבר ה’ אל אברהם בהבטחתו, אמר לו כך (בראשית פרק יג פסוק טז פרשת לך לך): “וְשַׂמְתִּ֥י אֶֽת־זַרְעֲךָ֖ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר׀ אִם־יוּכַ֣ל אִ֗ישׁ לִמְנוֹת֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ גַּֽם־זַרְעֲךָ֖ יִמָּנֶֽה”. ואנו רואים שהבטיח לו ה’, שזרעו יהיה, “כעפר הארץ“. אבל במקום אחר אמר לו (בראשית פרק טו פסוק ה פרשת לך לך): “וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ“.

אלא שיש הבדל ניכר בין מה שאמר לו למעלה ולגבי מה שאמר לו כאן. כי למעלה אמר, “אם יוכל איש למנות”. ובודאי שאין איש יכול למנות את עפר הארץ, שמרובה הוא מאוד. אבל גבי הכוכבים אמר לו, “אם תוכל אתה לספור אותם”. אתה אינך יכול. אבל אני מודיע כמותם לחכמים. כמו שאמרו בתלמוד (בבלי מסכת ברכות לב:) “ותאמר ציון עזבני ה’ וה’ שכחני. היינו עזובה היינו שכוחה! אמר ריש לקיש, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה – זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני.

אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה – וכולן לא בראתי אלא בשבילך! ואת אמרת עזבתני ושכחתני?”. ע”כ. והרי לך שמסר ה’ יתברך את מספר הכוכבים ביד חכמים ז”ל. ואע”פ שבאמת לא ניתן לסופרם. אבל לדעת כמותם נוכחנו לדעת שכן ידעו חכמים בקבלה שקיבלו איש מפי איש. וכל זה להורות על עוצם גדולתו יתעלה שמו.

***

“אין מזל לישראל”

והנה לכאורה, ודאי כי עפר הארץ מרובה מהכוכבים הנמצאים בשמים. ונמצא אם כן שני ההבטחות כלל לא דומות. אבל אין אנו צריכים לכך, שכל אלו הדברים הם בכדי לשבר את האוזן לאברהם אבינו ולנו, להורות, כי זרעו של אברהם יצחק ויעקב, יהיה עצום ורב, באופן שלא ניתן יהיה למנותו. ולא השתמש ה’ יתברך בעפר הארץ ובכוכבים, אלא על מנת להמחיש לאברהם אבינו את עוצמת זרעו אשר יהיה כה גדול או איכותי ביותר.

וכן כתב הרד”ק (בראשית פרק טו פסוק ה פרשת לך לך): “ויוצא אתו החוצה – באהלו באה לו הנבואה, והוציאו מאהלו במראה [בחלום] הנבואה לחוץ, לראות את הכוכבים. וכן, “וַתָּבֵא֩ אֹתִ֨י יְרוּשָׁלְַ֜מָה בְּמַרְא֣וֹת אֱלֹהִ֗ים”. (יחזקאל ח’ ג’). [כלומר, מסביר הרד”ק, שהכל היה בנבואת חלום ולא במציאות, כי כל הנביאים כולם לא מתנבאים בהקיץ אלא בחלום. חוץ ממשה רבינו שנאמר בו (במדבר פרק יב פסוק ח פרשת בהעלותך): “פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה”.].

ו[אם תשאל, שהרי] מתחלה אמר לו שיהיו, “כעפר הארץ“, ועכשיו [שינה לכאורה דיבורו] אמר לו שיהיו, “ככוכבי השמים“! ו[באמת] הכל [הוא] דרך הפלגה, כמו שכתבנו, וגם כתבנו הדרש. ויש לומר, עוד [טעם שהוסיף למשול לו את זרעו בענין הכוכבים], שרמז לו [בזה המשל], כי בסוף, כשיהיו ימי המשיח, יהיו ככוכבי השמים, שלא תשלוט בהם יד אדם עוד, ויהיו באורם לעולם.

ובב”ר, ויוצא אותו, אמר לו צא מאצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד, שרי אינה יולדה שרה יולדה, ר”ל מעת שאשנה שמכם תולידו. וכן היה“. ע”כ. ומה שכתב הרד”ק, “וגם כתבתנו הדרש“, כוונתו למה שכתב (בראשית פרק יג פסוק טז): “ובדרש, המשילם לעפר והמשילם לכוכבי השמים, בזמן שאין עושים רצונו של מקום יהיו כעפר לדוש, ובזמן שעושים רצונו של מקום, ככוכבים לרום“. עכ”ל.

ויש לתרץ עוד, שלא דיבר ה’ יתברך לאברהם אבינו, אלא כפי ענינו בעת ההיא. כמו שאמרו רבותינו בתלמוד (בבלי מסכת שבת קנו.): “ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל? שנאמר ויוצא אותו החוצה. אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בן ביתי [אליעזר שהיה עבד אברהם] יורש אותי? אמר לו: לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות [מזלות] שלי, ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל“. ע”כ. ומתוך שבאותו העת “התבונן” הוא בכוכבים, ענה לו ה’ יתברך מידה כנגד מידה בכוכבים.

אבל אני יש לי לשאול כמה שאלות על אלו הדברים הנאמרים כאן:

א) אברהם אבינו שהאמין בהשגחת ה’ עליו, מחזיק ממזלות וכוכבים?

ב) האם יש כח למזל להשפיע על האדם?

ג) מה זה שאמר ה’ לאברהם, “אין מזל לישראל“! וכי היה באותו זמן “אומה“? הרי אברהם היה גוי גדול, לא היתה אומה שנבחרה מאת ה’ יתברך עדיין.

ד) מה זה שאמרו במדרש, “אברם אינו מוליד, אברהם מוליד, שרי אינה יולדה, שרה יולדה, ר”ל מעת שאשנה שמכם תולידו. וכן היה“. וכי ה’ יתברך צריך להטיל אות בשמם על מנת שיביאו ילדים? מה זה ענין מסטי ומאגי חלילה?

אלא שהאמת יורה דרכו, כי המאמין בהשגחת ה’ עליו, ויודע שהוא אל אחד יחיד, מבין שאין אף כח אחר מלבדו יתברך. וכמו שאמר ירמיהו (פרק י פסוק ב): “כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אֶל־דֶּ֤רֶךְ הַגּוֹיִם֙ אַל־תִּלְמָ֔דוּ וּמֵאֹת֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם אַל־תֵּחָ֑תּוּ כִּֽי־יֵחַ֥תּוּ הַגּוֹיִ֖ם מֵהֵֽמָּה”. ואם ירמיהו הזהיר את עם ישראל לא ללמוד מן הגוים אשר היו הם רואים באותם כוכבים, כל שכן אברהם אבינו שבוודאי לא היה לו ענין בכך חלילה. ולכן, אף אברהם אבינו לא הנהיג עצמו חלילה על פי מזלות. אלא כל ענין זה הוא על דרך, “גדרי טבע“. אברהם אבינו אף שהאמין בהשגחת ה’ יתברך, לא רצה להטריח כלפי ה’ שינהיג אותו בהנהגה ניסית, כי ידע שעל פי הטבע לא יוכל להביא ילדים לעולם. ולכן משלו משל רבותינו על דרך הדרש, ואמרו שאברהם “הסתכל בכוכבים“, ולא היה בדעתם לומר, שאברהם אבינו האמין בהנהגה המסורה לכוכבים ולמזלות חלילה לו מכך.

אלא רמזו בכך, שאברהם היה מסתכל בגרמים אשר מורים על טבע העולם, שלעולם נעים הם בשמים כפי מה שברא להם ה’ בתחילת הבריאה, ואינם משתנים הם. ואברהם עשה קל וחומר לעצמו, מה אלו לא משתנים, אף אני איני ראוי להביא זרע לעולם כפי גדר הטבע. ועל זה אמר לו ה’ יתברך, צא מגדרי הטבע שלך, שעם ישראל מעל המזל. כלומר מעל גדרי הטבע. ואף שבאותו זמן לא היה אומה בשם ישראל. בכל זאת מסר לו, שהנהגת עם ישראל כאשר הולכים עם ה’ יתברך בלבב שלם ושומרים תורתו, הנהגתם מעל הטבע ואין אף אומה ואין טבע שולט בהם כלל.

וכפי שראינו בענין יריחו, שהפילו עם ישראל את החומות ואת כל העיר בסיבובים בלבד שעשו סביב העיר. ומטעם זה קרע ה’ יתברך את ים סוף, ומטעם זה קרע ליהושע ועמו את עבר הירדן, להורות שכאשר עם ישראל הולכים עם הבורא יתברך, אינם מסורים לטבע, ולהיפך, הטבע כפוף אליהם, ואף שאסור להם לסמוך על הנס, בכל זאת הם מעל הטבע. וזה יהיה פירוש, “מעל המזל”, כלומר, “מעל הטבע”.

וכן מצאתי שכתב הרד”ק (ירמיהו פרק י פסוק ב): “ומאותות השמים אל תחתו – ואם תאמר נעבוד הכוכבים כדרך העכו”ם, שסוברים העכו”ם, כי הם הכוכבים שולטים בארץ, ואותותם נראים להיטיב ולהרע, כמו השמש שיש לו ממשל בארץ בתבואות ובפירות, כמו שכתוב “וממגד תבואות שמש”, ואם נעבוד אותו ירבו תבואותינו, ואם לא נעבדנו ירע לנו ויחסרו תבואותינו, ונירא גם כן מקדרותו, שהוא סימן רע לעולם.

[על זה אמר להם הנביא בשם ה’] אל תחתו ממנו ומזולתו מן הכוכבים, כי [להם אין שום כח! שהרי] הם עבדי עושי דברי! ואם תעבדו האדון לא תצטרכו אל העבד, ואם תעבדו העבד, יכעס האדון וישלח מארה בתבואותיכם היפך מחשבתכם [שחשבתם שאותם הגרמים שמנהיגים את הטבע יעזרו לכם כאשר תעבדו אותם, או תחשבו שכאשר הם לוקים יהיה לכם רע, אבל לא השכלתם להבין שהם עבדי, וכאשר תעבדו אותם ותמרו אותי, אשתמש בהם להרע לכם, מידה כנגד מידה]. עכת”ל.

והוסיף לכתוב הרד”ק, “כי יחתו הגוים מהמה – אף על פי שיחתו העכו”ם מהמה, אתם [עם ישראל בחירי] אל תחתו! כי אם תעבדוני [ותעשו רצוני] אין להם רשות להרע לכם [כי הם עושי רצוני], ולא תזיק לכם קדרותם. ואם הם דרך הנהגתם בעולם יהיה קיום העולם ולפעמים יבוא הפסד בפרטים בדרך מהלכם, זהו [דווקא] לשאר העמים, כמו שאמר (דברים פרק ד פסוק יט פרשת ואתחנן): “וּפֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם”. [ולא משנה אם תעשו זה] אם להיטיב אם להרע.

ואתכם לקח [להיות לו לעם, ולכן] אם תעבדוהו בלב שלם, יצילכם מכל נזק משפטי הכוכבים, וגם העכו”ם לא תועילם עבודתם להם, כי האדון ראוי ליעבד, לא העבד! לפיכך לא תצילם עבודתם אותם מנזקם“. ע”כ. והרי הוא כפתור ופרח למה שכתבנו למעלה, הן בענין האמור על אברהם, והן בענין הבל הספירות והפרצופים הנתעבים.

ולכן שוב למדים אנו, שאין שום כח לשום גורם בעולם להרע או להיטיב לאדם, בדיוק כמו שאין כח לעבודה זרה ושום דבר היא. כך אין בכח עבודת כוכבים, עבודה לשמש ולירח, להיטיב או להרע לאדם, מלבד ה’ יתברך. ולהיפך, מי שיעבוד את הנבראים של הבורא יתברך אפילו על מנת לעשות רצונו, הרי הוא מין ארור ומשומד לכל התורה כולה.

והנה נאמר (ויקרא פרק יט פסוק ד פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם”. וכן נאמר (ויקרא פרק יט פסוק לא פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם“. ואמר התרגום ירושלמי, “לא תִסטו אחרי שואלי בידין [משביעים, מכשפים, נביאי שקר] ומעלה זכורו [דורש למתים] ומבקשי עצם ידוע, ולא תבקשו להִטמא בהם אני יי אלהיכם”.

ופירש האבן עזרא, האבת מגזרת, הִנֵּֽה־בִטְנִ֗י כְּיַ֥יִן לֹא־יִפָּתֵ֑חַ כְּאֹב֥וֹת חֲ֝דָשִׁ֗ים יִבָּקֵֽע”. (איוב לב, יט), כי הם עיקר זאת האומנות. והידענים מגזרת דעת, שיבקשו לדעת העתידות. וריקי מוח אמרו, לולי שהאובות אמת, גם כן דרך הכשוף, לא אסרם הכתוב [כלומר שאומרים בדעתם הריקה והפוחזת, שהבורא לא היה אוסר דבר שלא פועל כלום, ובוודאי הכישוף יש בו ממש, וכן המעלה אוב]. ואני אומר הפך דבריהם, כי הכתוב לא אסר האמת, רק השקר, והעד, [האמת לדברינו הם] האלילים והפסילים. ולולי שאין רצוני להאריך הייתי מבאר דבר בעלת אוב בראיות גמורות. וטעם אני ה’ אלהיכם – שלא תבקשו כי אם השם לבדו, והנה הזכיר לטמאה, כי נפש הפונה והמבקשת טמאה היא, כי איננה דבקה בשם. ע”כ.

והראת לדעת, שכל מי שמתעסק בכישופים, הסרת כישופים, הסרת עין הרע, הסרת כוחות טומאה, הרי הוא מין ארור גנוסטי משומד. ומדוע? שכל המודה בעבודה זרה, ככופר בכל התורה, ואין הבדל בין האמנה במעשי כישוף, לבין האמנה בעבודה זרה! וכל ה-“רע”, שמגיע לבני אדם, כל זה בעקבות מעשיהם. וכאשר חושבים הם שיש כח ביד אחד מן הגרמים להיטיב להם או להרע להם, מכה אותם הדבר, מצד העונש שכפרו ביחוד ה’ יתברך.

ואם נראה במקצת הזמנים שהעבודה זרה שהינם עובדים “מועילה” להם, כל זה הוא על דרך שאמרו בתלמוד (בבלי מכות י:): “מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים – בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו“. ע”כ. ולא שיש כח באותם דברים לתת לו עזר וסיוע חלילה. ולכן ודאי שאברהם אבינו לא האמין בעניני מזלות, אלא הכל הוא משל לשבר את האוזן, על מנת שנבין אנו, שהוא לא רצה להטריח כלפי ה’ יתברך שיעשה עמו הנהגה ניסית.

***

“”בזמן שחמה לוקה” – חז”ל היו מייחסים חשיבות לגרמים עליונים?”

ולפני שנתקדם, הרבה בני אדם מקשים עלי ממה שאמרו חז”ל בתלמוד (בבלי סוכה כט.): “תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה – סימן רע לכל העולם כולו. משל למה הדבר דומה – למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, והניח פנס לפניהם, כעס עליהם ואמר לעבדו: טול פנס מפניהם והושיבם בחושך. תניא, רבי מאיר אומר: כל זמן שמאורות לוקין – סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שמלומדין במכותיהן. משל לסופר שבא לבית הספר ורצועה בידו, מי דואג – מי שרגיל ללקות בכל יום ויום הוא דואג.

תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה – סימן רע לעובדי כוכבים, לבנה לוקה – סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה. לוקה במזרח – סימן רע ליושבי מזרח, במערב – סימן רע ליושבי מערב, באמצע הרקיע – סימן רע לכל העולם כולו. פניו דומין לדם – חרב בא לעולם, לשק – חיצי רעב באין לעולם, לזו ולזו – חרב וחיצי רעב באין לעולם. לקה בכניסתו – פורענות שוהה לבוא, ביציאתו – ממהרת לבא. ויש אומרין חילוף הדברים. ואין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלהיה לוקה עמה, שנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים.

ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו, שנאמר כה אמר ה’ אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה, גויים יחתו, ואין ישראל יחתו“. ע”כ.

והנה איני מבין, מה זה שאמרו חז”ל בתחילה, חמה לוקה – סימן רע וכו’. והרי נאמר בירמיהו בצורה מפורשת (ירמיהו פרק י פסוק א – ג): “שִׁמְע֣וּ אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אֶל־דֶּ֤רֶךְ הַגּוֹיִם֙ אַל־תִּלְמָ֔דוּ וּמֵאֹת֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם אַל־תֵּחָ֑תּוּ כִּֽי־יֵחַ֥תּוּ הַגּוֹיִ֖ם מֵהֵֽמָּה: כִּֽי־חֻקּ֥וֹת הָֽעַמִּ֖ים הֶ֣בֶל ה֑וּא כִּֽי־עֵץ֙ מִיַּ֣עַר כְּרָת֔וֹ מַעֲשֵׂ֥ה יְדֵ֥י־חָרָ֖שׁ בַּֽמַּעֲצָֽד”. וכיצד בכלל הביאו ענין זה בתלמוד, אחר שמבואר שאסור לתת השערות ועתידות ממה שיש במאורעות גרמי השמים!?

והנה יש להקדים ולומר, שדבר ידוע הוא, שזמן ליקוי חמה ושאר הליקויים כולם, כולם באים על זמן ידוע, ובזה נתקשו כל המפרשים, שאם ליקוי החמה בא באופן קבוע, כיצד שייך לומר שדברים אלו באים בעבור מעשה בני אדם. ובאמת לא מצאתי פרשנות שמיישבת את הדברים כמו שצריך.

והנה זיכני האל יתברך לפתור את הנושא המורכב הזה, שלאמיתו של דבר, מי שדורך בדרכו של הרמב”ם ומבין משנתו, מבין שחז”ל לא היו מנחשים, ולא מעוננים, וגם לא האמינו בשדים, ולא החזיקו מענין הקמיעות כלום ושום דבר. כי מעונן זה אחד שהולך על פי גרמי שמים, שאם רואה חמה לוקה, מפחד שיהיה לו רע. וכל הקורא בשטחיות את דברי חז”ל, מבין שהם חלילה ייחסו חשיבות לסימני הגרמים העליונים ונתנו סימינים מן האותות הללו.

אבל מי שמבין את דבריהם ואת מליצתם, ומה המסר שרצו להעביר לדורות הבאים, יראה כמה מבריקים הם היו בחכמתם. ולכן תראה כיצד סיימו זה הענין, על מנת שלא יתבלבל הקורא לעולם. כי אמרו וחתמו, “ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו, שנאמר כה אמר ה’ אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה, גויים יחתו, ואין ישראל יחתו“. ואינו מובן, מה שייך מפחדים או לא מפחדים? אם העולם מונהג ומושתת שצריך לבוא רע, וזה מונח כללי בעולם, שבזמן שהחמה לוקה בא רע. מה זה משנה “יראין או לא יראין“?

ולמה הדבר דומה, לברז מים שאמרו כולם, שתוך 24 שעות הוא מתפוצץ, והזהירו את בני הבית כולם לצאת מאותו הבית או לתקן את הנזק. האם יעזור שיאמרו בפיהם, אין אנחנו מפחדים, הברז לא יתפוצץ. דבר זה ודאי יחשב לסכלות גדולה. ולכן, פשוט הדבר שכל דברי חז”ל אלו הם משל. ולפי דעתי רצו לומר בכל זה, ולעורר את כולם להבין, “חמה לוקה” – “לבנה לוקה“. כולם לוקים! ומדוע ה’ יתברך עשה שחמה תהיה לוקה? על מנת שירגישו בחסרון שלה! כי בני אדם אוהבים ניחושים וכו’. וכאשר יראו שמה שהם עובדים נחסר, לא ייחסו אליו חשיבות!

וכתב בחיבור התשובה למאירי (שבר גאון מאמר ב פרק י): “הלכנו אחרי קדמונינו וכן ילכו אחרונינו אחרינו, וכן הקצת הולך אחרי הקצת, צדקת בני כי אין מפלט לסעיף רענן מהיותו יבש, ואין מנוס ללבנה מהיותה לוקה ולשמש מהתכסות“. כלומר, במליצה זו רבינו המאירי מלמדנו, שאין מנוס ללבנה מהיותה לוקה. כלומר זה הטבע בעולם, וכן השמש, מתכסה היא או נעלם אורה, ואין מנוס מזה. ומכיון שכך, מלבד שלא יתכן שגרמי השמים יהיו אות ומופת עבור בני אדם וחייהם, עוד הדבר מוכרח, שהקב”ה טבע בטבע הבריאה שיהיו המאורות לוקין בזמן מסויים למשך כל חייהם. ובוודאי שאין הדבר בא להורות שום דבר.

אלא חז”ל רצו ללמדנו:

א) כולם לוקים, כולם חסרים, חוץ מן הבורא. ואם דבר חסר מצד עצמו, מה כוחו? כאשר אדם חולה מבין שאינו שווה דבר.

ב) חז”ל מביאים כל אלו הדברים, על מנת לומר, שכל ההולך אחרי ניחושים וכל היוצא בהם, נופל לידם. אמנם, אם ישראל עושין רצונו של מקום, ולא מייחסים לדברים אלו חשיבות כלל וכלל מצליחים בכל דרכיהם. ועבירה מן התורה, ורשעות גמורה, לתת חשיבות לעניני גרמי השמים וללמוד מכך דברים לעצמו או למהלכי חייו של האדם.

וכתב רבינו יעקב אנטולי בספר מלמד התלמידים (פרשת בהעלותך): “ולא המנורה בלבד באה במשכן להעיר על ממשלת השם בעולם, [כלומר, עיקר עשיית המנורה במשכן, היא לא ענין מאגי ומסטי, אלא הערה לבני אדם לדעת כי ה’ יתברך לו הממשלה היחידה בכל העולם!]. כי המשכן בעצמו, והארון, והכפורת, והכרובים שעליו, והפרוכת שלפניו, והשלחן, הכל בא בדרך הערה על זה הסדר כמו שנבאר.

ונאמר שאחר שהמנורה רמז לשבעה גלגלים, השולחן הסמוך לה רמז לגלגל המזלות שמספרם י”ב … ולהעיר כל חכם לב במעשה ה’ הנפלאים בא זה וכיוצא בו בתורה. וכמו כן, בא זה הסדר באפוד, שהם אבני שוהם ועליהם שמות בני ישראל, ששה על האבן האחת, וששה על האבן השנית. ובחושן היה הערה על ארבע תקופות השנה, ארבעה טורי אבן, והאבנים כנגד שמות בני ישראל שתים עשרה. הכל להעיר ולהזכיר על ממשלת השם בעולם על יד גלגל י”ב מזלות. אבל אין מזל לישראל, כי ה’ שמאתו ממשלתם מכריח אותם לרצון עמו ברצות השם אותנו והוא שאמר, “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק י”י עמו יעקב חבל נחלתו”.

ר”ל מאותות השמים אל תחתו, ואומות העולם יחתו, כאמרו, “אשר חלק י”י אלהיך אותם לכל העמים”, אבל אתם אל תחתו, לפי שה’ בחר לו יעקב למשול בו הוא לבדו, בהיות מספר בניו לפניו י”ב מזלות.

והוא שאמרו שצורת יעקב אבינו חקוקה תחת כסא הכבוד, וכסא הכבוד הוא הרקיע של מעלה מגלגל המזלות, כי הוא המורה עליו בתנועתו, וכנגדו המורה והמעיד עליו בא הארון אשר בו לוחות התורה והעדות, המורה והמעידה עליו עדות נאמנה, ובאו הכרובים מלמעלה כנגד המלאכים, וקול ה’ מדבר מבין שני הכרובים, כי כן כל משיג הכרובים השגה שלמה שומע קול ה'”. ע”כ דבריו הנפלאים.

ועל מה ששאלנו באות ד’, בענין הוספת האות ה’ בשמם של אברהם ושרה. הדבר הוא פשוט ומובן לאוהבי השכל הישר ומרחיקי הנמנעות. והוא, כי יצר לב האדם מטהו לחשוב, כי בכוחו פעל, ובכוחו עשה, ובחכמתו הצליח, על דרך שנאמר (דברים פרק לב פסוק כז פרשת האזינו): “לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהֹוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת“. ולכן, מתוקף זה הדבר, אם ה’ יתברך היה מברך את אברהם ושרה בילדים ללא הוספת אות בשמותם, היו יכולים לחשוב בצד מה, שיש להם חלק בזו העשיה, או שעשו דבר מה מכח עצמם, או שבכל אופן מחשבת היצר הפנימית היתה מסיטה אותם לחשוב בכגון אלו המחשבות.

ולכן מה עשה ה’ יתברך? אמר להם, תוסיפו אות בשמכם, ועל ידי כן יהיה לכם ילד. ולא שהאות תגרום שיבוא הילד לעולם חלילה. אלא האות הוא ענין הוראה, שלעולם ידעו כי מאת ה’ היתה זאת, ולא מכוחם ולא ממחשבתם, אלא הכל ממנו יתברך. ומתוקף זה ציוה להוסיף את האות ה’ לשמם, שיזכרו לעולם את ה’ יתברך שמו.

ע”כ מאמר זה. המשך במאמר הבא. חן שאולוב ספרדי טהור.