***

“כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים”

ח) וממשיך התלמוד הנזכר, ומבאר, שהנה נאמר במשלי (פרק ל פסוק טו): “לַֽעֲלוּקָ֨ה׀ שְׁתֵּ֥י בָנוֹת֘ הַ֤ב ׀ הַ֥ב, שָׁל֣וֹשׁ הֵ֭נָּה לֹ֣א תִשְׂבַּ֑עְנָה אַ֝רְבַּ֗ע לֹא־אָ֥מְרוּ הֽוֹן”. ואמר מר עוקבא: שתי בנות, שצועקות [כביכול] מגיהנם ואומרות, “בעוה”ז הבא הבא”, ומאן נינהו? “מינות והרשות”. איכא דאמרי: אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, קול גיהנם צועקת ואומרת: הביאו לי שתי בנות שצועקות ואומרות בעולם הזה, “הבא הבא“. ומפני מה אומרות כן? שנאמר על מינות (משלי פרק ב פסוק יט): “כָּל־בָּ֭אֶיהָ לֹ֣א יְשׁוּב֑וּן, וְלֹֽא־יַ֝שִּׂ֗יגוּ אָרְח֥וֹת חַיִּֽים”. ומה חידוש חידש שלמה המלך? הרי אם לא שבו מדרכם הרעה, מהיכן היה מקום בכלל לחשוב שישיגו שוב ארחות חיים? אלא שלמה המלך מדבר באנשים ששבו מדרכם הרעה ממחשבת מינות ועבודה זרה, שאם ישובו הם, אע”פ שיזכו לחיי עולם הבא, מכל מקום לא ישיגו אורחות חיים בעולם הזה. שכן ידוע, “כל הפורש ממינות מת מן העולם”.

וכן כתב הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ה): “ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה, וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים. ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם, שנאמר, “כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים”, והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עון, ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל שנאמר, “ואל תקרב אל פתח ביתה, ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים”. עכ”ל. וכמובן מה שכתב, “ואין מקבלין אותם בתשובה”, הכוונה עלינו, שלא נקבל אותם אלינו. אבל אם חזרו בתשובה ממעשיהם, ודאי שמקבל אותם ה’ יתברך לעולם הבא, ומוחל להם כל עוונותיהם.

ומיד מקשה התלמוד על דבר זה ותמה, אם נאמר שהחוזר בתשובה ממחשבת מינות מיד מת, הרי שפעם אחת באה אשה לפני רב חסדא, ואמרה לו, עשיתי עבירה “קלה שבקלות“, ואיזו היא? שהילד הקטן הזה שבידיה עכשיו, הביאה אותו מבנה הגדול! וכיצד? “עברה עבירה ושמשה עם בנה באיסור ובידיעה”. ומזה התשמיש נולד לה זה הבן. אמר לה רב חסדא, תכיני תכריכין. כלומר, הכיני עצמך למוות. אבל מספר התלמוד שזו האשה לא מתה, והמשיכה לחיות.

ואם תאמר מפני מה היתה צריכה למות, וכי היכן דברי מינות מצאנו אצלה? אלא מכיון שאמרה, “קלה שבקלות עשיתי“, מכאן אתה למד, שמחשבת מינות היתה בה, שהרי לפניו יתברך, לא שייך לומר על עבירה מסויימת, “קלה שבקלות”. מכיון שכאשר אדם עושה עבירה, אסור לו להסתכל על גודל החטא, אלא כלפי מי הוא חוטא. ויוצא, שלא עברה רק על איסור עריות חמור ביותר, אלא גם היה בה מינות גמורה! ולכן אמר לה רב חסדא, שאם באמת כדברייך, תכיני תכריכים, שכל החוזר בתשובה מדברי מינות, צריך הוא למות מן העולם, מכיון שקשה לפרוש מהם, וקל לחזור אליהם.

ולכן מקשה הגמרא ואומרת, שמתוך מעשה זה של רב חסדא, ניכר לכאורה שהדברים אינם כך בדיוק, אלא באמת אף מי שחוזר בתשובה ממחשבת מינות, לא מת, אלא מתקבלת תשובתו ללא מיתה, שאם לא כן, היתה צריכה זו האשה למות, ומוכח מעל כל ספק שכן היה בה מחשבת מינות. אלא שמתרצים ואומרים, שהסיבה שלא מתה, היא רק בגלל שלא חזרה בתשובה מעומק הלב, ולכן ודאי שהחוזר בתשובה מעומק הלב מדברי מינות, מת הוא מן העולם. והסביר המהרש”א, שעושה עמו הקב”ה חסד, שמינות ועבודה זרה קשה מאוד לאדם לפרוש מהם, לכן לוקח אותו ה’ יתברך לעולמו ועושה עמו חסד, בכדי שלא יטה אל הרע שוב פעם. ובוודאי מקבל אותו ה’ יתברך בתשובה.

והגמרא מביאה שיש מי שאומר, “ממינות אין, מעבירה לא“. כלומר, החוזר בתשובה ממינות ועבודה זרה, מת מן העולם מהר. אולם החוזר בתשובה מעבירות אחרות, מתקבלת תשובתו וגם מאריכים ימיו. ומקשה הגמרא, שהרי מצינו מעשה וכך היה: פעם אחת באה אשה לפני רב חסדא ובקשה תשובה על מעשיה, ואמר לה שתכין תכריכין כי מתה היא. ובאמת מתה. והרי לכאורה מבואר, שגם מי שחוזר בתשובה על עבירות שאינן קשורות לעבודה זרה ומחשבת מינות מת מן העולם. מתרצת הגמרא ואומרת, שבאמת אמרה לרב חסדא, תן לי תשובה על עבירה, “קלה שבקלות” שעשיתי. ומתוך שאמרה כן, ודאי היה בה מחשבת מינות ועבודה זרה. ולכן, לעולם אין מוות אחר התשובה, אלא דווקא למי שחזר בתשובה ממחשבות של מינות.

שוב מקשה הגמרא, על אלו שאומרים, ממינות מתים מיד אחר התשובה, מעבירות של זנות לא. ומביאה הגמרא מעשה המוכיח לכאורה שגם מעבירות אחרות כגון “זנות“, מת האדם מיד אחר התשובה. והתניא: אמרו עליו על ר”א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.

הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: וחפרה הלבנה ובושה החמה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: ונמקו כל צבא השמים. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר”א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.

ולכאורה אנו רואים שמיד לאחר שחזר בתשובה מת מן העולם. והרי שמי שחוזר בתשובה ממעשה זנות ועבירה, מת מן העולם. מתרצת הגמרא ואומרת, שאין ראיה לכך כלל, אלא מפני שנדבק כל כך בעבירה של הזנות, דומה הדבר ממש למינות, כי הדבוק למינות קשה לו לפרוש, וכאשר נדבק רבי אלעזר בן דורדיא בזנות זו, היה דומה ממש כמו מינות בדבקותו, לכן בכדי שתתקבל תשובתו ולא יחזור לסורו, לקח אותו ה’ יתברך לעולמו. והנה כאשר שמע רבי מעשה זה החל בוכה ומוריד דמעות, אמר, יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ע”כ.

והנה הדברים מסתדרים כפתור ופרח כמו שביארנו לעיל, שכל ענין המצוות וההתרחקות מן העבירות, הוא על מנת שלא ידבק האדם בעבודה זרה. כי העבירות ירחיקו אותו ריחוק גדול מן הבורא, ומדחי אל דחי יבוא ויעבוד אלהים אחרים חלילה. והנה תוצאה זו נראתה היטב אצל רבי אלעזר בן דורדיא. שכל כך נטמע בעבירה הזו של הזנות, שהיה מוכן לתת כל הונו ולעבור שבעה נהרות מסוכנים על מנת להיות עם אשה. וכמו שאמר (משלי פרק ו פסוק כו): “כִּ֤י בְעַד־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֗ה עַֽד־כִּכַּ֫ר לָ֥חֶם, וְאֵ֥שֶׁת אִ֑ישׁ נֶ֖פֶשׁ יְקָרָ֣ה תָצֽוּד”. ועד כדי כך שכבר בא למצב שבו הוא רוצה לחזור בתשובה ממעשיו, אנו רואים שנכנסה בו מחשבת מינות, ואיזו מחשבה נכנסה בו? שיש מתווכים בין הבורא האחד והיחיד לבינו, כלומר שיש משהו באמצע, ה’ ירחם.

וכך חשב כביכול רבי אלעזר, שההרים יכולים לעזור לו, שהם הרי בריותיו של ה’ יתברך, והגבעות שהם בריותיו, וכן השמים והארץ, ואז ביקש גם מהשמש והירח עזרה, כאילו הם יכולים לעזור לו במשהו. ולאחר מכן בקש מהכוכבים והמזלות. ובוודאי שהם לא באמת ענו לו, אלא כך המשיל התלמוד את הענין הזה כביכול, להורות על המינות שנכנסה בו, לחשוב שתשובתו תתקבל על ידי פניה לגורמים אחרים שיעזרו לו. אבל אז, ורק אז, הבין רבי אלעזר בן דורדיא, שאין הדבר תלוי אלא בו, בלי מתווכים, בלי סגולות, בלי הדלקת נרות, כתיבת קמיעות, טקסי הוצאת עין הרע, וכל מיני אמונות טפילות בר מינן שמפסידים את יחוד ה’ יתברך.

ולאחר שהבין שהדבר תלוי בו ורק בו, והוא זה אשר מרד באלהיו, בכה ובכה ובכה על עוונותיו. וטעות לחשוב שבגלל זה שהוא בכה, וגעה בבכיה, בכיה זו המיתה אותו מן העולם. כי הלומד כך, לומד בשטחיות את זה הענין. שהרי נחשוב, מה עיקר הסוגיא כאן? כלומר מה התלמוד רוצה להוכיח ממעשה זה? האם לאחר תשובה מעומק הלב בעניני זנות ועבירות, אדם חייב למות בשביל להורות על קיבול התשובה? ורק בשביל זה התלמוד הביא מעשה זה, להוכיח שכל הדבק במינות ובזנות ידע, על מנת שתתקבל תשובתו לפני הבורא, צריך הוא למות מן העולם. ובאמת שאף שלאחר שהביא התלמוד מעשה זה, נדחתה זו הראיה. כי באמת אף לאחר עוון זנות אדם יכול לעשות תשובה ואין הוא צריך למות מן העולם.

אלא שכאן אצל רבי אלעזר הדבר היה טמוע כל כך ברמה קיצונית ביותר, עד שעל ידי עוונות אלו נטמעה בו כמו מינות. וכן אנו רואים שאף נטה לבבו למינות, לחשוב שיש מתווכים בין הבורא אליו. ודע קורא נעים, שכל הנאמר כאן מה שכביכול שאל מן ההרים, כל זה לא היה באמת. אלא הכל הוא משל של רבותינו השלמים, אשר מלאים היו במדעים האמיתיים, ורצו להורות שנכנס בו בנוסף לתאוות המשגל, גם מחשבות של מינות.

הלא תראה, מפני מה אמרו חז”ל, “בין שני הרים וגבעות” דווקא במעשהו? ולא אמרו ישב בין “הר וגבעה”? מכיון שכל זה משל הוא, והראיה לכך היא, שהרי הסמיכו את משלם על פסוקים, ומכיון שנאמר בפסוק (ישעיהו פרק נד פסוק י): “כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑נָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ יְהֹוָֽה”. ולא נאמר, “כי ההר ימוש והגבעה תמוט”. אלא דיבר בלשון רבים, כך גם הם עשו, כאשר המשילו מחשבות אלו של רבי אלעזר, דברו בלשון רבים כדרך הפסוקים לדבר. ובכך לימדו אותנו את מחשבת רבי אלעזר בן דורדיא.

ואני יש לי לחשוב מדוע הקדים הרים וגבהות? ומה זה כל הסדר הזה שהמשילו חז”ל. אלא הכל הולך על ענין וסדר בריאת העולם. ואם כן, היה לו לומר, שמים וארץ, ולאחר מכן הרים וגבעות. אלא צריך לומר, שקרוב קרוב קודם, שכל דבר הקרוב לאדם, קודם אליו במעלה כפי הנדמה לו. ולכן הדבר הכי קרוב לאדם זה ההרים והגבעות, ולאחר מכן הארץ והשמים. וכן על זו הדרך. ומעתה התברר לנו דברים נפלאים מן זה הענין:

א) מחשבת עבודה זרה ומינות יכול להכנס בכל אחד, ואפילו בגדולי הדור.

ב) הדבר החמור ביותר זו עבודה זרה ומחשבת מינות.

ג) כל הדבוק בעבירה יותר מדאי ובפרט בעוון הזנות, יכול לבוא למצב שהוא דבק בזה בדיוק כמו עבודה זרה, ואז תשובתו לא תעזור אלא רק לעולם הבא, אולם מהעולם הזה יצטרך ללכת.

ד) אין מתווכים בינינו לבין הבורא! כאשר אנו רוצים דבר מה, מרגישים משהו לא בסדר, קשה לנו עם משהו, אנו פונים אליו ורק אליו יתברך, ואם חלילה צריך עזרה של בני אדם, כאשר פונים אליהם בטחוננו אינו בהם אלא בבורא יתברך. והכי חשוב, בשום אופן אנו לא משליכים מצבינו לזה שמישהו שם עלינו עין, והרע לנו נזק בגלל הסתכלותו חלילה. זו מחשבת מדעי הגוים! ולא מחשבה יהודית שכלית תלמודית! וכמו שכתב רבינו יונה שנזכיר את דבריו בהמשך המאמר.

ה) כל זמן שאדם חי יכול הוא לתקן, כאשר אדם נפטר נעשה חופשי מן המצוות ואין ביכולתו לתקן דבר מן הדברים, וכמו כן, אין ביכולת אנוש לתקן את נשמתו, מה שנקרא היום, “לעילוי נשמת”.

וכמו שכתב הרמב”ם על מה שאמרו חז”ל במסכת אבות (פרק ד משנה טז): “רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין”. וכתב הרמב”ם, “טרקלין – היכל, ופרזדוד – מסדרון. והמשל מובן, והכוונה ידועה, שבזה העולם יקנו המעלות אשר בהן יזכה האדם לחיי העולם הבא, וזה אמנם הוא דרך ומעבר לההוא.

וכבר בארנו בעשירי מסנהדרין, שאין אחר המוות שלימות [תיקון] ולא תוספת [לעלות במעלה אשר נמצא בה], ואמנם [אבל כל זמן שאדם חי] ישלם האדם ויוסיף מעלה בזה העולם. ואל זה רומז שלמה באומרו (קהלת ט י): “כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה”. אלא במצב אשר ילך האדם – בו ישאר לעולם. ולזה ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט, ולא לאבדו אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה ואין לו תקנה. ולידיעת החסידים זה [ומכיון שהדבר ברור אצל החכמים, לכן] לא ראו לכלותו אלא בחכמה ובהוספה, והרויחו זמנם כולו על פי האמת, ולא בזבזו ממנו בעניינים הגשמיים אלא עת קצרה ביותר, ובדבר שאי אפשר בלעדיו.

ואחרים – אזל מהם כולו בעניינים הגשמיים בלבד, ויצאו ממנו כמות שנכנסו, “כל עומת שבא כן הלך”, והפסידוהו כולו הפסד נצחי. וההמון כולם יהפכו האמת בזאת השאלה, ויאמרו על הכת הראשונה שהם הפסידו העולם, ועל הכת האחרונה שהם הרויחו העולם, והענין בהפך, כמו שסיפרנו, “שמים חושך לאור ואור לחושך” ואוי למפסידים באמת! וזה הענין הוא אשר לקחו שלמה לעיקר בקהלת, בשבחו רווח העולם ובגנותו הפסדו, ובבאור שאין רווח ולא יכולת אחר המוות בדבר אשר החמצת כאן. וזה כולו אמת, ואם תתבונן בזה הספר זאת ההתבוננות תתבאר האמת”. עכת”ל.

והנה לסיום זה המאמר, חשבתי, מדוע זה האומר, “עבירה קלה שבקלות עשיתי“, יש לו דין של מין? לפי עניות דעתי, הוא משום, שהאומר כן, בוודאי סובר שה’ יתברך יש בו מאורע ממאורעות הגופים, כגון התפעלות, עצבנות, נחמדות, כעס, קנאה וכו’. ומכיון שזה דבר קל לפי האומר כן. אז החושב כן, מעלה על דעתו, שהבורא יתברך לא יתעצבן על עבירה כזו, כאילו שייך בבורא ברוך הוא, התהוות גשמית המבדילה בין סוג העבירה. בפועל – יש עבירות שה’ יתברך מאריך לאדם אפים, אבל לא שיש עבירה שהיא קלה לפניו, כי הבורא איננו כמו האדם, שאצלו אם תעשה עבירה חמורה אז יכעס עליך, ואם תעשה עבירה מועטת – ימחל לך, או שהכל לפי מצב הרוח וכו’. לכן האומר כן, חשבוהו חז”ל למין גמור.

ואחד החברים העיר וכתב, “מאיפה אדם יודע מה זה עבירה קלה? ועוד קלה שבקלות? מילים אלו מעידות, שכנראה חטא גם חטא גדול יותר מאשר זה שדיבר בו, ולכן זאת העבירה הוא מחשיב לקלה לעומת מה שעבר, וקרוב לודאי שנגע במחשבת מינות“.

ע”כ מאמר זה. מאת חן שאולוב ספרדי טהור.