***

“שאול המלך והטלאים”

יד) והנה, מסופר על שאול המלך (שמואל א פרק טו פסוק א – ד): “וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל, אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח יְהֹוָה֙ לִמְשָׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל־עַמּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל, וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י יְהֹוָֽה: כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת, פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם: עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו, וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר: וַיְשַׁמַּ֤ע שָׁאוּל֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיִּפְקְדֵם֙ בַּטְּלָאִ֔ים מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף רַגְלִ֑י וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אֶת־אִ֥ישׁ יְהוּדָֽה”.

והנה שאול מקשיב לדברי שמואל הנביא, מקבל את דבריו, ומוכן לצאת עם מאתים ועשר אלף איש לקרב. אמנם בחושבו לעשות כן, צריך הוא למנותם כדי לדעת מספרם בדיוק. אמנם יודע הוא שאסור למנות את ישראל. מה הוא עושה? מונה אותם על פי טלאים. כמו שכתב הרלב”ג, “שספר את ישראל על פי מנין הטלאים, ולא ספרם ממש, פן יהיה בהם נגף בפקוד אותם. וכמו שקרה לדוד המלך”. ע”כ.

וכתב הרד”ק בשם התרגום יונתן, שזמן זה היה בפסח, ופקדם שאול באוהל מועד בזמן שהביאו פסחיהם, ועל ידי הפסחים ידע מניינם. כי פסח לא היה קרב בבמת יחיד. אבל אמרו רבותינו, שאמר להם שאול, שיקחו כל אנשי החיל טלאים משלו, ויקח כל אחד טלה אחד, ואחר כך צוה למנות הטלאים, וסמכו על זה הפסוק, ואמרו [ולמדו ממנו, ש] אסור למנות את ישראל אפי’ לדבר מצוה. [כי היתה זו מצוה גדולה, שציוה אותו שמואל הנביא לעשות מלחמה בעמלק, שזו מצוה מן התורה להלחם בו ולהכריתו]. שנאמר, “ויפקדם בטלאים”. אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו. שנאמר, “אשר לא ימוד ולא יספר”.

ואמרו, כל זמן שנמנו ישראל לצורך, לא חסרו. שלא לצורך, חסרו. בימי דוד נראה כי אפילו מנה אותם בדבר אחד, כיון שמנה אותם שלא לצורך הם חסרים. שאם כן למה לא לקח יואב מכל אחד שום דבר וימנה הדבר ההוא? ולא יהיה בהם נגף? וכן כ-שמנה אותם לצורך, צריך שימנה אותם בדבר אחד, כמו שאול שמנה אותם בטלאים. וכן במלחמה הראשונה שפקדם בבזק שפירושו באבנים כמו שפירשנו”. עכת”ל. ולמדים אנו, שאפילו מנה את אחד מישראל על ידי דבר אחר, אמנם לא היה זה לצורך, אסור הדבר בתכלית האיסור. ואם היה לצורך, אסור למנות את ישראל על פי ראשיהם, אלא סופרם ומונם על פי דבר אחר.

ואמרו רבותינו בתלמוד (בבלי יומא כב:) “ואם היו שניהן שוין, הממונה אומר להם הצביעו וכו’. שנו רבותינו בברייתא, “היה אומר להם הוציאו אצבעותיכם למנין”. מקשה הגמרא, “ונימנינהו לדידהו“. כלומר, מדוע צריך לסופרן על פי אצבעותיהם? תמנה אותם על פי ראשם. שכן לדבר מצוה הוא צריך! מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל לפי ראשם, אפילו לדבר מצוה. שכן נאמר (שמואל א פרק יא פסוק ח): “וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּבָ֑זֶק וַיִּהְי֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת אֶ֔לֶף וְאִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף”. ורבי יצחק לא לומד ש-“בזק” הוא שם מקום. אלא “בזק” פירושו, “אבנים”. (ע”פ רד”ק על שמואל). ולומד רבי יצחק שלקח אבן מכל אחד, ואז ידע בזה מספרם. רב אשי מקשה עליו ואומר, אולי זו לא ראיה, ומי אמר לך ש-“בזק” הכוונה לאבנים? אולי זה שם מקום? כמו שנאמר (שופטים פרק א פסוק ה): “וַֽ֠יִּמְצְאוּ אֶת־אֲדֹנִ֥י בֶ֙זֶק֙ בְּבֶ֔זֶק וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ בּ֑וֹ וַיַּכּ֕וּ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֖י וְאֶת־הַפְּרִזִּֽי”. ולכן אין ראיה משם שאסור למנות את ישראל לצורך מצוה. ועדיין אפשר לומר שמותר לצורך מצוה למנות אותם לראשים.

ומתרצת הגמרא ומביאה סיוע לרבי יצחק, שמקור האיסור למנות את ישראל על פי ראשם לצורך מצוה, הוא ממה שנאמר אצל שאול המלך (שמואל א פרק טו פסוק ד): “וַיְשַׁמַּ֤ע שָׁאוּל֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיִּפְקְדֵם֙ בַּטְּלָאִ֔ים מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף רַגְלִ֑י וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אֶת־אִ֥ישׁ יְהוּדָֽה”. ומענין זה שעשה שאול, אין ספק כי אסור למנות את ישראל על פי ראשיהם אפילו לצורך מצוה גדולה, כי ספר את ישראל לצורך מלחמת עמלק, ובכל זאת ראה לעשות ספירה זו על ידי טלאים ולא על פי ראשיהם.

והנה מוסיף התלמוד ומבאר, אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר (הושע פרק ב פסוק א): “וְֽ֠הָיָה מִסְפַּ֤ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר וְֽ֠הָיָה בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵ֤ר לָהֶם֙ לֹֽא־עַמִּ֣י אַתֶּ֔ם יֵאָמֵ֥ר לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י אֵֽל־חָֽי”. ומתוך שאמר, “לא ימד“, כלומר לא יאמד במספר. למדים אנו שהוא עובר בלאו. רב נחמן בר יצחק מוסיף ואומר, שמי שסופר את ישראל עובר בשני לאוין. שכן כתוב, “לֹֽא־יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר”. והרי שני פעמים נאמר, “לא“. אחד “לא” ימד. והשני “לא” יספר. והנה אמר רבי שמואל בר נחמני, שרבי יונתן מקשה! שבאותו פסוק נאמר, “והיה מספר בני ישראל כחול הים“. ומשמע שיש להם מספר. ובאותו פסוק אמר, “לא ימד ולא יספר“. ומשמע שאין להם מספר. והרי זו סתירה!

מתרצת הגמרא ומבארת, לא קשיא: כאן – בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. כאן – בזמן שאין עושין רצונו של מקום. רבי אמר משום אבא יוסי בן דוסתאי: לא קשיא; כאן – בידי אדם, כאן – בידי שמים“. ע”כ. ולמדים אנו שאסור בכל ענין שהוא, לעולם לספור את עם ישראל על פי ראשיהם. וגם לאט לאט מתבאר סיבת האיסור, שמכיון שה’ יתברך אמר, “לא יספר”, מי זה אשר יעז לספור? וכל הסופר ראשיהם אפילו לצורך מצוה גדולה אסור הדבר. וכן הסופר אותם שלא לצורך מצוה, אפילו על ידי דבר אחר אסור. ואף אם סופרם בלב, כל שהוא לא לצורך מצוה, נראה שאסור לומר גם את תוצאות הספירה בפה.

וכתב התוספות רי”ד (יומא שם שם): “אסור למנות ישראל אפילו לדבר מצוה – פירוש [לדבר מצוה, הכוונה] לדבר שבקדושה, צריך לשיפקדם ע”י דבר אחר. אבל שלא לדבר מצוה אפילו ע”י דבר אחר אסור. שאם [תאמר] יועיל ע”י דבר אחר שלא לדבר מצוה, למה נענש דוד כשמנה את ישראל והיה דֵבר בישראל? ימנה אותם ע”י דבר אחר? ולמה לא עשה יואב וכל סנהדרין שבישראל ע”י דבר אחר ויתנו המספר לדוד? כלום היה רוצה דוד כ”א לדעת מספרם, ימנו ע”י דבר אחר ולא הי’ דבר בעם.

אלא לאו שלא לדבר מצוה אסור למנותם אפילו ע”י דבר אחר, ומעשה דדוד שלא לדבר מצוה היה, שלא היה בעת המלחמה למנות עליהם שרי צבאות ומפני זה נענש“. ע”כ. וראיתי בספר הר המוריה (הלכות תמידין ומוספין פרק ד הלכה ד) שכתב, שמה שכתב הרמב”ם שמקור האיסור למנות את ישראל הוא ממה שמסופר על שאול, שכאשר ספר את ישראל, ספרם על ידי הטלאים. וכן כך מבואר בתלמוד. ונשאלת שאלה, מדוע לא מביא התלמוד ראיה ממה שנאמר בפרשת כי תשא, “כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒, וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהֹוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם”. והרי זה מפורש שצריכים לתת כופר נפשם בעבור זו המניה.

אלא היה מקום לומר בזה הענין, שזו מצוה לשעה היתה, וכמו שטעה דוד המלך עליו השלום. וכן מה שלא הביא התלמוד ראיה מדוד המלך לאסור, הוא משום שאצל דוד המלך לא היה זה לצורך מצוה. והיית חושב שאם היה לצורך מצוה היה מותר למנותם. ולכן הראיה משאול המלך היא החזקה ביותר, שאפילו לצורך מצוה אסור למנות את ישראל, אלא דווקא על ידי דבר אחר. וגם הרמב”ם מה שמביא ראיה משאול המלך דווקא ולא מבזק, משום שבתלמוד יש מי שדחה ראיה זו מבזק וכו’. ע”כ. וכבר כתבנו לעיל מעצמינו, שיתכן שמה שאמר, “כי תשא את ראש וכו'”, היתה זו להוראת שעה.

***

“מעשה דוד המלך שספר את ישראל”

והנה מסופר בספר שמואל ב (פרק כד): “וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־יְהֹוָ֔ה לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר, לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה“. ולמדים אנו שה’ יתברך חרה אפו בעם ישראל. וחרון אף זה, לא מבואר בכתובים למה היה. שאם נאמר שעשו עם ישראל עבירות, דבר זה לא יתכן, כי דוד המלך היה מלכם, ובוודאי היה מוכיחם. והרד”ק ביאר, שאולי היו בישראל עוברי עבירה בסתר. ומכיון שהעובר עבירה בסתר אין אף אדם יודע על כך, ואף לא הנביא הגדול. חרה אף ה’ על העבירות שהיו עושים בסתר.

ולפי שלא היו גלויות ברבים, הענישם האל על ידי סיבה, כי כל משפטיו צדק ואמת, והסית את דוד ונתן בליבו שימנה אותם. כמו שאמר, “וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־יוֹאָ֣ב׀, שַׂר־הַחַ֣יִל אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ, שֽׁוּט־נָ֞א בְּכָל־שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וּפִקְד֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וְיָ֣דַעְתִּ֔י אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר הָעָֽם”. וכבר היה דבר זה נודע בישראל מן התורה, כי אם ימנו את ישראל שלא יתנו איש כופר נפשו, שיהיה בהם נגף, ואפילו [אם] ימנה אותם לצורך. והיה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר, כמו שאמר, “וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ, וְיוֹסֵ֣ף יְהֹוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֶל־הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם׀ וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה חָפֵ֖ץ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה”. בתשובה זו אמר יואב לדוד המלך, למה אתה צריך לדעת מנינם? הרי אתה מונה אותם כעת שלא לצורך. ויהי רצון שיתרבו ויהיו פי מאה. ואם תספרם ודאי יחסרו.

וכל זה אמר, לפי שידע שיחסרו, וכן אמר בדברי הימים (דברי הימים א פרק כא פסוק ג): “וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֗ב יוֹסֵף֩ יְהֹוָ֨ה עַל־עַמּ֤וֹ׀ כָּהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים הֲלֹא֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֻּלָּ֥ם לַאדֹנִ֖י לַעֲבָדִ֑ים לָ֣מָּה יְבַקֵּ֥שׁ זֹאת֙ אֲדֹנִ֔י לָ֛מָּה יִהְיֶ֥ה לְאַשְׁמָ֖ה לְיִשְׂרָאֵֽל”. ואף על פי שיקח מהם כסף או שום דבר, כיון שימנה אותם שלא לצורך יחסרו, כמו שפירשתי למעלה בפסוק ויפקדם בטלאים. ואמרו רז”ל, כל זמן שנמנו ישראל לצורך מצוה, לא חסרו. שלא לצורך מצוה, חסרו. כמו בימי דוד, לפיכך היה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר, עד שחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל.

ובעבור זה מתו בעם מה שמתו, כמו שכתוב: “וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת־מִסְפַּ֥ר מִפְקַד־הָעָ֖ם אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַתְּהִ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שְׁמֹנֶה֩ מֵא֨וֹת אֶ֤לֶף אִֽישׁ־חַ֙יִל֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה חֲמֵשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף אִֽישׁ: וַיַּ֤ךְ לֵב־דָּוִד֙ אֹת֔וֹ אַחֲרֵי־כֵ֖ן סָפַ֣ר אֶת־הָעָ֑ם ס וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־יְהֹוָ֗ה חָטָ֤אתִי מְאֹד֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי וְעַתָּ֣ה יְהֹוָ֔ה הַֽעֲבֶר־נָא֙ אֶת־עֲוֹ֣ן עַבְדְּךָ֔ כִּ֥י נִסְכַּ֖לְתִּי מְאֹֽד: וַיָּ֥קָם דָּוִ֖ד בַּבֹּ֑קֶר פ וּדְבַר־יְהֹוָ֗ה הָיָה֙ אֶל־גָּ֣ד הַנָּבִ֔יא חֹזֵ֥ה דָוִ֖ד לֵאמֹֽר: הָל֞וֹךְ וְדִבַּרְתָּ֣ אֶל־דָּוִ֗ד כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שָׁלֹ֕שׁ אָנֹכִ֖י נוֹטֵ֣ל עָלֶ֑יךָ בְּחַר־לְךָ֥ אַֽחַת־מֵהֶ֖ם וְאֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ: וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד וַיַּגֶּד־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֡וֹ הֲתָב֣וֹא לְךָ֣ שֶֽׁבַע שָׁנִ֣ים׀ רָעָ֣ב׀ בְּאַרְצֶ֡ךָ אִם־שְׁלֹשָׁ֣ה חֳ֠דָשִׁים נֻסְךָ֙ לִפְנֵֽי־צָרֶ֜יךָ וְה֣וּא רֹדְפֶ֗ךָ וְאִם־הֱ֠יוֹת שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֥ים דֶּ֙בֶר֙ בְּאַרְצֶ֔ךָ עַתָּה֙ דַּ֣ע וּרְאֵ֔ה מָה־אָשִׁ֥יב שֹׁלְחִ֖י דָּבָֽר: ס וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־גָּ֖ד צַר־לִ֣י מְאֹ֑ד נִפְּלָה־נָּ֤א בְיַד־יְהֹוָה֙ כִּֽי־רַבִּ֣ים רחמו רַֽחֲמָ֔יו וּבְיַד־אָדָ֖ם אַל־אֶפֹּֽלָה: וַיִּתֵּ֨ן יְהֹוָ֥ה דֶּ֙בֶר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵהַבֹּ֖קֶר וְעַד־עֵ֣ת מוֹעֵ֑ד וַיָּ֣מָת מִן־הָעָ֗ם מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ: וַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ׀ יְרֽוּשָׁלִַם֘ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהֹוָה֙ אֶל־הָ֣רָעָ֔ה וַ֠יֹּאמֶר לַמַּלְאָ֞ךְ הַמַּשְׁחִ֤ית בָּעָם֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף יָדֶ֑ךָ וּמַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ הָיָ֔ה עִם־גֹּ֖רֶן האורנה הָאֲרַ֥וְנָה הַיְבֻסִֽי: ס וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יְהֹוָ֜ה בִּרְאֹת֣וֹ׀ אֶֽת־הַמַּלְאָ֣ךְ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ תְּהִ֨י נָ֥א יָדְךָ֛ בִּ֖י וּבְבֵ֥ית אָבִֽי“. ועיין בשאר הענין המסופר שם.

והנה מבואר בדברי הימים, בפעם אחרת שספרו את ישראל (א פרק כז פסוק כג – כד): “וְלֹא־נָשָׂ֤א דָוִיד֙ מִסְפָּרָ֔ם לְמִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וּלְמָ֑טָּה כִּ֚י אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה לְהַרְבּ֥וֹת אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמָֽיִם: יוֹאָ֨ב בֶּן־צְרוּיָ֜ה הֵחֵ֤ל לִמְנוֹת֙ וְלֹ֣א כִלָּ֔ה וַיְהִ֥י בָזֹ֛את קֶ֖צֶף עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א עָלָה֙ הַמִּסְפָּ֔ר בְּמִסְפַּ֥ר דִּבְרֵֽי־ הַיָּמִ֖ים לַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽיד”. וביאר הרד”ק, שכאן, כל אלה שספר דוד לצורך מצוה ספר, שנים עשר מחלקות כל אחד מעשרים וארבעה אלף, ולא ספר אלא מעשרים שנה ומעלה. ומדוע לא ספר את כולם? כי אמר ה’, “להרבות את ישראל ככוכבי השמים“, כלומר, כמו שאת הכוכבים בשמים לא מונים כי לא ניתן. כך לא מונים את כל ישראל. ואף כשאמר הקדוש ברוך הוא למנות ישראל בפרשת כי תשא, לא אמר למנותם אלא מבן עשרים שנה ומעלה, כי אמר להרבותם ככוכבי השמים, ואין להם מספר לכולם. כמו שאמר, “גם זרעך ימנה”. וכל אלה שספר דוד, לא היו בכלל אותם שמנה יואב. כי יואב התחיל למנות כל ישראל ולא כילה [סיים], כי שני שבטים לא ספר, כי נתעב דבר המלך אל יואב, כמו שכתוב, “ויהי בזאת קצף על ישראל”. ע”כ.

ולמדים אנו, שאסור לספור את כל ישראל לעולם. ואם רוצים לספור מקצת מהם, צריך שיהיה הדבר לצורך מצוה, וגם זו הספירה צריך שתהיה על ידי דבר אחר, ולא על ידי ספירת ראשיהם. ואם סופר שלא לצורך, אפילו על ידי דבר אחר אסור. ומפני מה אסור לסופרם על פי ראשיהם? מפני שאסור לתת בישראל מספר.

ולגבי טעם הדבר. הנה כתב רבי אברהם בן הרמב”ם (פרשת כי תשא יב-יג) “שסיבת זה הטעם, משום שהמנין גורם לנגף שיבוא, והסרתו על ידי הכופר, שהוא כפרה. ולפיכך מנה שאול את ישראל באמצעיים, כלומר בטלאים, וכאשר טעה דוד ע”ה, אירע הנגף“. ע”כ. ומתוך דבריו למדים אנו לכאורה, שאם דוד המלך היה נותן כופר נפשם, לא היו מתים. אולם זה אינו, כי דוד המלך מנאם שלא לצורך, ואף לאלו שאומרים שדוד המלך נתן כופר נפשם, מובן מדוע לא הועיל זה הכופר, כי היה שלא לצורך. ומשה מנאם לצורך תרומת המשכן. ולכן כאשר מנה אותם לצורך על פי ראשיהם, לא על פי דבר, הוצרכו לתת כופר נפשם.

והנלמד מכל זה יוצא לפי עניות דעתי, שיותר חמור למנות את ישראל שלא לצורך אפילו על ידי דבר אחר, מאשר למנות את ישראל לצור מצוה על פי ראשיהם. כי המונה לצורך מצוה, אף שמונה על פי ראשיהם, יש לו תקנה, לתת כופר נפשם. אולם המונה שלא לצורך מצוה אפילו שמונה על ידי דבר אחר, אין לו תקנה זו. ודקדק היטב בזה הדבר.

והנה מה זה הטעם שכתב רבי אברהם בן הרמב”ם, “שהמנין גורם לנגף שיבוא“? וכי יש כח אחר מלבדו יתברך? אלא כוונתו לומר, שכאשר מונין את ישראל, הרי זו עבירה מהתורה. ובגלל שעברו עבירה מהתורה, הנגף בא. ולא “המנין” גורם לנגף שיבוא, אלא העבירה עצמה גורמת לנגף שיבוא. ובדיוק כמו בכל מצוות התורה. שכאשר עובר אדם על מצוות התורה, גורם לעצמו רעה. ואינו ענין מסטי או מאגי חלילה. וכן בדיוק עניני, “מזוזה“, “ציצית“, כל אלו לא נועדו לשמור על האדם חלילה. אלא נועדו להזכיר לאדם תמיד את ה’ יתברך, שכן נאמר (משלי פרק ל פסוק ט): “פֶּ֥ן אֶשְׂבַּ֨ע׀ וְכִחַשְׁתִּי֘ וְאָמַ֗רְתִּי מִ֥י יְהֹ֫וָ֥ה וּפֶֽן־אִוָּרֵ֥שׁ וְגָנַ֑בְתִּי וְ֝תָפַ֗שְׂתִּי שֵׁ֣ם אֱלֹהָֽי”. והרי שהאדם על ידי ריבוי טובות, עלול לשכוח את ה’ יתברך ולכחש כוחו יתברך עליו. ולכן באו המצוות, להזכיר לאדם את יחוד ה’ עליו.

ובזה פרשתי מה שאמרו (בראשית רבה פרשת לך לך פרשה מד ג): “אמר ר’ שמואל בר יצחק, המזל דוחקני ואומר, אברם אינו מוליד, אמר לו הקדוש ברוך הוא הן כדברך, אברם ושרי אין מולידים, אברהם ושרה מולידים“. ע”כ. ואינו מובן כלל, וכי יש ענין מאגי או מסטי בשמו של האדם אשר יכול להשפיע לטוב או לרע לפני האלהים? והרי מעשיו של האדם הם הם המשפיעים עליו לטוב ולרע, ולא השם שלו! ואם ירצה הוא יתברך להביא להם את יצחק, וכי שמו של אברהם ושמה של שרה ימנעהו מכך? וכי הוא יתברך מוגבל חלילה?

אלא הדבר הוא פשוט ביותר וקל להבין לאוהבי השכל הישר ומרחיקי הנמנעות. והוא, כי יצר לב האדם לעולם מטהו לחשוב כי בכוחו פעל, ובכוחו עשה, ובחכמתו הצליח, על דרך שנאמר (דברים פרק לב פסוק כז פרשת האזינו): “לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהֹוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת“. ולכן, מתוקף זה הדבר, אם ה’ יתברך היה מברך את אברהם ושרה בילדים, היו יכולים לחשוב בצד מה, שיש להם חלק בזו העשיה, או שעשו דבר מה בכח עצמם, או שבכל אופן מחשבת היצר הפנימית היתה מסיטה אותם לחשוב בכגון אלו המחשבות.

ולכן מה עשה ה’ יתברך? אמר להם, תוסיפו אות בשמכם, ועל ידי כן יהיה לכם בן זכר. ולא שהאות תגרום שיבוא הילד לעולם חלילה. אלא האות הוא ענין הוראה, שלעולם ידעו כי מאת ה’ היתה זאת, ולא מכוחם ולא ממחשבתם, אלא הכל ממנו יתברך. ומתוקף זה ציוה להוסיף את האות ה’ לשמם, שיזכרו לעולם את ה’ יתברך שמו במעשה זה שקרה. ושוב מבואר יוצא, שכאשר מפרשים הדברים בשכל ישר, כל עניני וציווי התורה לא באו אלא על מנת שנשיג אותו יתברך השגה שלימה, ולא נתקרב לתאוות אשר מחשיכות את כושר השכל הפלאי של האדם.

ומצאתי שוב בספר מלמד התלמידים (פרשת כי תשא) שכתב בענין מאמר שלמה המלך, “פלס ומאזני משפט לי”י מעשהו כל אבני כיס”. והסביר, כי שלמה החכם ע”ה, בא להעיר האדם בכתוב הזה, להתבונן בדרכי השם עם ברואיו, כדי שילך האדם בדרכיו ההם, עד שידע למען ימצא חן בעיניו [יתברך], שהוא תכלית הכונה במציאות מין האדם, והוא שבקש משה רבינו ואמר, “הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך“. ועל ענין זה הזהיר החכם באמרו, “פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו”. וסמך לו אזהרת האשה הזונה והזכיר באזהרה ההיא, “ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע”. ע”כ.

והנה לאחר שהמשיך לבאר כמה ענינים שם, ראה להסביר בענין מנית עם ישראל, ומה טעם שאסור למנותם, ומה טעם שאם מונים אותם צריך הכפרה בכסף עליהם, וכל הענין הזה שדברה התורה בו. וכתב, “ואי אפשר לי שלא אוסיף עוד ביאור בזה אחר שאכתוב שאלה קטנה שיצאה לי במצוה זו, והיא זאת: מפני מה אמרה תורה שיתן אדם חצי שקל? ונתנה קצב השקל עשרים גרה? והלא היה נאות יותר שיתן האדם שקל שלם! ויהיה קצב השקל עשר גרה! ועוד, למה בא במצוה זאת שהיא לדורות, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט? וגם על המתפרנס מן הצדקה הוטלה מצוה זו כמו שבאה הקבלה, ולמה לא היתה כפי הישג יד?

והקרוב אצלי [הטעם הנכון אצלי] שהתורה כיונה במצוה זו [ה’ יתברך רצה במצוה זו] להעיר האדם בכל דרכיו לדעת ה’ [כלומר להכיר את ה’ יתברך ולסמוך רק עליו], ושלא ישים [חלילה בליבו] בשר זרועו, ויהי’ מבטחו [רק] בה’. והוא [ולזו הסיבה] שפתח הפרשה ואמר, “כי תשא את ראש בני ישראל”, [מלשון “נשיאה” והרמה. כי רצה] להעיר האדם ולהודיע אותו, כי אין המלך נושע ברוב חיל, גיבור לא ינצל ברב כח.

ועתה התבוננו אנשי לבב וראו מקום הכתוב הזה שהוא מקיים אמתת ההשגחה וענינה. שהרי כתוב לפניו, “ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ”. “היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם”. וכבר בארו ז”ל משום דיוצר יחד לבם מבין אל כל מעשיהם. וזה התבאר בדרש ראש השנה.

והכל [על מנת] להעיר האדם [מתרדמת חושיו הגשמיים ומעיוורן העולם הזה], ולהודיע [לו על ידי מצוה זו] שהכל תלוי בלב האדם, [כיצד הוא חושב על ה’ ועל מי הוא בוטח באמת בליבו, ושידע לעולם כי] לא ברב כח ולא ברב חיל [ינצח או יפסיד]. ואחריו מה כתיב? “הנה עין ה’ אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב”. בא והודיעך שהישועה ההיא [שתבוא לאדם, תהיה] כפי התוחלת [הבטחון שיש לאדם בליבו] על חסדו [של ה’ יתברך. ולא שיבטח על גבורת הגוף או על חוזק גשמי מסויים אחר], והתוחלת ההיא [והבטחון בה’ יתברך] אינה כפי הדבור [כלומר, אי אפשר להגיע לזה בדיבורים או במעשים חיצוניים], [אלא] רק כפי ציור הלב [ששם מבטחו על ה’ יתברך בתוך ליבו], שהיא כפי ההשגה והידיעה במעשה ה’ יתברך ובעשותו החסד לעולם. [כלומר, לא יתכן לאדם לבטוח בבורא אלא אם כן יקיים מצוותיו, שעשיית המצוות מקרבת הלב אליו יתברך, ומדבקת אותו אליו].

ולהעיר על הכונה הזאת היתה הכוונה [של ה’ יתברך] ברבוי המצוות, [ולא שרצה להכביד על בריותיו בעשיית מצוותיו, אלא על מנת שיהיו דבוקים עמו בליבם תמיד. לכן הרבה להם תורה ומצוות, שיהיו תמיד מקושרים אליו יתברך ומוקפים במצוותיו]. והיא [וזו] הכונה במצוה זו [של מחצית השקל], לתת כל העובר על הפקודים [שכל מי שסופרים אותו ומחשיבים אותו, שיתן] מחצית השקל. [ומדוע? בכדי] להודיע להעם [על ידי נתינתם מ-ממונם לכבוד ה’ יתברך] שאין ישועתם מרובה מכל העמים כי הם המעט, והוא [וזה] שאמר ה’, “ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם”.

וזה [והטעם], לפי שאין עון המנין [עונש הספירה] כעון גזילה וגניבה וכיוצא בהם. כי הגזילה או הגניבה הוא עון בבחינת עצמו [כלומר על עצם הגניבה עצמה], אבל המנין [הספירה], הוא עון בבחינת תכלית [כלומר, בגזל עיקר העבירה היא שעושק וגוזל במעשה שעושה. אבל עצם המניה עצמה לא אסורה מצד הספירה, אלא תוצאות הספירה היא שאסורה, ומה היא?] שהוא [על ידי שיספרו ויחשיבו אותם, תכנס בהם] הגאוה ו[י]סור הבטחון באלקים ממנו [מהם], ורחוק הלבבות מממשלתו [מגבורתו היחידה], ושית בשר זרועם.

ולפיכך ראוי להיות הנגף [דווקא] במנוים [באלו שסופרים אותם ולא בזה שספר, כי כאשר סופרים אותם נכנסת בהם הגאווה והשררה, אבל] לא במונה [שהוא הסופר ולא מן הנספרים]. והוא [וזו הסיבה] שמתו [אצל דוד המלך כאשר ספר אותם] שבעים אלף מישראל מאותם המנוים, כפי שהשיגה אותם הגאוה וסור לבבם מה’, כמו שקדם באזהרה, “ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם”. כי בתת [כאשר יתנו] כל אחד מהם חצי השקל כפי שבאה המצוה, [אז על ידי הענווה והבטחון המלא שיכנס בליבם בבורא יתברך] יסור המלאך המשחית ולא יתן אותו ה’ לבוא אל בתי בני ישראל, לפי דבקותם בשם [שנתנו מחצית השקל והורו בכך שאים סומכים על עצמם], ובטחונם [רק] בו [יתברך]. והמצוה הזאת הנזכרת ראשונה בפרשה, היתה לתרומת אדנים שהיו יסוד אל בית השם“. עכת”ל.

והנה התבאר לך אתה הקורא הנעים, שאין שום קשר לענין עין הרע רוחנית ומסטית שיכולה לפגוע בבני ישראל על ידי מניה וספירה. ואע”פ שהיה די לך בראיות שהבאנו בכל מה שכתבנו עד עתה, אבל כעת הוברר לך הדבר, שכל מי שסבר שאיסור מניה הוא מן החשש שמא יהיה עין הרע על עם ישראל, אחר המחילה הרבה, אין האמת עמו. ויותר מכך, נתן בפיו ובקולמוסו כח ביד גורמים אחרים.

ובכלל יש לשאול, מה שייכות יש לעין הרע אצל נתינת ממון? שהרי בנתינת הממון זהו כופר נפשם. ואין טעם נכון לסבור שמעשה הצדקה מעלימה עין רוחנית ומסטית של אדם אחר או של עם! וכי יש כח לממון להשפיע על עינו של השני? ודאי שלא. וכל טעם נתינת הממון הוא להכניע לב האדם בעשותו המצוה, שכאשר יעשה המצוה יבין שבעצם כלום לא שלו, ואם כלום לא שלו, אז גם אין בכוחו להלחם, לא לדבר, לא לעשות שום דבר מן הדברים, ומכח זה פונה ליבו לאביו שבשמים. וכאשר הפועל היוצא הזה מתקיים, אז הקב”ה מעביר את הנגף, כי נכנע לב האדם כלפיו.

והוא כמו שהסברנו למעלה, שלזה ניתנה מצוות מזוזה, על מנת להזכיר לו את הבורא, ולא על מנת להשתמש עמה לשמירה. וכן על זו הדרך בענין ציצית, וכן על זו הדרך בענין תפילין, לא שהתפילין שומרות חלילה וחס. אלא התפילין מזכירות לאדם את הבורא יתברך ואת יחודו, ואת טובותיו עלינו, ומכח זה אדם מתעורר להדבק בבורא יתברך. וזכות המצוה היא מגינה עליו מכל דבר רע, ולא הדבר עצמו.

ולכן אמר ה’ יתברך אל אליהו (מלכים א פרק כא פסוק כח – כט): “וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר: הֲֽרָאִ֔יתָ כִּֽי־נִכְנַ֥ע אַחְאָ֖ב מִלְּפָנָ֑י יַ֜עַן כִּֽי־נִכְנַ֣ע מִפָּנַ֗י לֹֽא־אבי אָבִ֤יא הָֽרָעָה֙ בְּיָמָ֔יו בִּימֵ֣י בְנ֔וֹ אָבִ֥יא הָרָעָ֖ה עַל־בֵּיתֽוֹ“. ואיזו הכנעה היתה זו? כתב המצודת דוד, “הראית – האם נותן אתה לב לראות אשר נכנע אחאב מלפני? ור”ל לא מפחד העונש נכנע, אלא נכנס מגדולת האדון ה‘”. ע”כ. ואפילו אחאב עם כל רשעותו, כאשר נכנע, חמל עליו ה’ יתברך. וזה שאמר דניאל לנבוכדנצאר (דניאל פרק ד פסוק כד): “לָהֵ֣ן מַלְכָּ֗א מִלְכִּי֙ יִשְׁפַּ֣ר עליך עֲלָ֔ךְ וחטיך וַחֲטָאָךְ֙ בְּצִדְקָ֣ה פְרֻ֔ק וַעֲוָיָתָ֖ךְ בְּמִחַ֣ן עֲנָ֑יִן הֵ֛ן תֶּהֱוֵ֥א אַרְכָ֖ה לִשְׁלֵוְתָֽךְ”. וגם כאן היתה כוונת דניאל, לגרום לנבוכדנצאר להכנע מלפניו יתברך. שהרי הנותן צדקה ודאי מאמין בהשגחת האל ובקבלת השכר, ומאמין שיש מנהיג לזה העולם, ורצה דניאל לגרום לו לשיכנע ליבו על ידי מעשה הצדקה.

ומה שהסיקו חז”ל בתלמוד (בבלי בבא בתרא ד.) שנענש דניאל בעבור עצה זו, שהשליכו אותו לגוב האריות. נראה שלפי דעתם, היה לדניאל לומר לו לחזור בתשובה ממעשיו, ולעבוד את האלהים בלבד. ואע”פ שכיון דניאל לטובה, על מנת שהצדקה תגרום לו לעשות תשובה, הנה נראה לדעת חז”ל, כי דניאל לא נהג כמנהג הנביאים, שלעולם אמרו לאדם החוטא לחזור בתשובה, והוכיחו אותם בשער בת רבים, ולא חפשו דרכים אחרות.

ומכאן תראה מה שנאמר (ישעיהו פרק לב פסוק יז): “וְהָיָ֛ה מַעֲשֵׂ֥ה הַצְּדָקָ֖ה שָׁל֑וֹם וַֽעֲבֹדַת֙ הַצְּדָקָ֔ה הַשְׁקֵ֥ט וָבֶ֖טַח עַד־עוֹלָֽם“. ואע”פ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, שכוונת הכתוב לומר, שמעשה הצדקה מרבה שלום בעולם, כי כאשר אדם נותן כספו לאחרים, הנה גורם שזה האדם הרעב ללחם לא יגנוב אחרים, ולא יגיעו לידי מעשים אחרים, ונמצא שהביא שלום לעולם על ידי הצדקה. מה גם שנתינת הממון מרבה אהבה בין בני אדם, כי רואה שחבירו חפץ בטובתו וכן על זו הדרך, שגורם לשלום בין איש לאשה, שכן כאשר התבואה מצויה בביתו של אדם שלום מצוי וכו’.

אבל ניתן גם לומר, שכאשר אדם נותן צדקה ואפילו יהיה הרחוק ביותר, דבר זה מורה על הכנעת הלב, שבשעה שנותן הממון מבין שאינו שלו, ואינו בכוחו לעשות דבר, כאשר הנתינה מגיעה מעומק הלב. ולכן יש ביד הצדקה להכניע את הלב, וזהו סעיף לעשיית תשובה. ומכח כל אלו הדברים אשר נפעלים אצל לב האדם, יש בכח הצדקה לגרום לאדם להכנעת הלב, והיא זו אשר מגינה עליו, מה גם שהפעולה עצמה מעידה על הפועל. ובפעולת הצדקה ישנה נטיה אל הרחמים, ומכיון שהוא ריחם על בריותיו מרחמים עליו מן השמים. וכמו שידעת מענין מיכה, שאע”פ שעבד עבודה זרה, מכיון שהיה מאכיל עניים, ריחם עליו ה’ יתברך. ומכל אלו הדברים תלמד אתה, שהצדקה גם היא אין בה כח, אלא היא מעידה על הפועל העושה אותה או על האדם המקבל אותה. ופשוט.

והנה ראה ראיתי לרבינו המאירי שהסביר בפנים אחרות, וכתב, “כבר ידעת בהרבה עבירות [שבני אדם עושים], שמדרכי ה’ בעונשיהן [על האדם], שלא להספיק בידו לעשות תשובה לרוב הפלגת המרי, וכובד [משקל] רוע הפעולה היוצאת ממנו. ומ”מ כל שעשה תשובה [מעצמו], מ”מ אין הפרגוד ננעל בפניה לעולם [כי התשובה מתקבלת אף לחוטא הגדול ביותר. כל זמן שהוא חי]. וכבר ביארנו דבר זה בארוכה בחיבור התשובה, [והסברנו ש] כל שנתברר לחכם, או למוכיח, או למנהיג, על איזה שהוא [אדם] מזה הכת [שהרשיע הרבה כלפי ה’ יתברך], אין ראוי לו להשיאו עצה למרוק חטאיו ולהדריכו בדרכי התשובה, אלא יתנהג בו במדת קונו. והוא שאמרו, “לא נענש דניאל בירידתו מגדולתו, או בהשלכת לגוב אריות אלא מפני שהשיא עצה לנבוכדנאצר. ומכל מקום [יש לסייג מה שכתבנו למעלה ולומר, ש] כל שהוא מוטבע בעשיית המצות, אפילו באותן שהנשים חייבות בהן לבד, אי אפשר להיותו מזה הכת, רק על צד רחוק וברוך בעל המאזנים”. עכת”ל.

והנה הסברו הנפלא הזה של המאירי, מעיד על השכל הישר שבה הוא נקט בהסבר הדבר. כי המאירי מסביר, שבוודאי דניאל ניסה להחזירו בתשובה, מכיון שנתינת הצדקה אינה, “סגולה”, כמו שרבים נטו לחשוב, אלא פעולת הצדקה היא פעולה הפועלת כלפי האדם ומכניעה ליבו, וכמו שהסביר בספר מלמד התלמידים הנזכר לעיל. וכמו שכתבנו לעיל, שגם יש כאן מדת רחמים שפועל האדם כלפי האחר. בכל אופן מסביר המאירי, שנענש דניאל שנתן לו עצה טובה על מנת שיחזור בתשובה ממעשיו, ומכיון שעבר נבוכדנצאר על עבירות חמורות שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, היה אסור לו לנסות להחזירו בתשובה. ועל זה נענש. ומדברים אלו יראה לי, שכל אותם שנים עשר חודשים שהיה נבוכדנצאר חי, היה מהרר אם לעשות תשובה או לא, ולכן האריך לו ה’ את הימים.

ע”כ מאמר זה. המשך במאמר הבא. מאת חן שאולוב ספרדי טהור.