במאמר הקודם סיימנו בענין ביאור דברי רבינו בענין אחדות ה’ יתברך:

ג) “לא כאחדות הסוג“. כלומר, שלא תעלה על דעתך שה’ יתברך הוא אמנם יחיד, אבל מתחלק הוא לכמה פרטים השונים אחד מן השני, והם המרכיבים את אחדותו להיות אחד. וגם זו דעה מצחינה ותועבה לחשוב כן כלפי ה’ יתברך.

ואם תשאל, מה ההבדל בין מחשבת “אחדות המין”, למחשבת -“אחדות הסוג” כלפי הבורא? אענה לך כך: הסובר שהבורא יתברך הוא יחיד, אמנם אחדותו היא כאחדות המין, עדיין טענתו שהבורא הוא ממין אחד, רק שמחולק בתוך מינו האחד, לפרטים שונים המרכיבים אותו להיות אחד מושלם, וכמו שכתבנו לעיל, כלומר שמורכב מתכונות אופי כפי שטוענים ומנאצים כלפי ה’ אותם הסוברים כן. או כפי שסוברים שה’ יתברך מעביר את שפעו דרך גורמים שבעצמותו חלילה, ובכך מכריחים הם דבר את דבר, ונתעבים הם כלפי הבורא. בכל אופן, כל אלו הסוברים כן הם נכללים כמי שחושבים את האל יתברך “כאחדות המין”.

אמנם, “אחדות הסוג“, כל הסובר כן, טוען שהבורא אמנם הוא אחד, אבל מורכב מסוגים שונים בעצמותו. כמו שטוענים ממשיכי דרכם של הספירות, והשחיתו והתעיבו יותר מהם, כי כתבו וסברו שהבורא מורכב גם מפרצופים שונים, ומתחלק בעצמותו לזכר ונקבה חלילה וחס. אע”פ שגם הם מודים שה’ יתברך הוא אחד! אבל זה מה שנקרא “אחדות הסוג”.

***

“ה’ אחד! לא זכר ולא נקבה ולא מוליד”

וכעת יש לנו לעמוד על מה שכתוב בתורה (דברים פרק לב פסוק טז – כב פרשת האזינו): “יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ: יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַּ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם: צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ: וַיַּ֥רְא יְהֹוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו: וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם: הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם: כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים”.

וכל זה הענין מדבר על עניני עבודה זרה ומינות. כמו שכתב התרגום ירושלמי: “הקניאו אותו בעבודה זרה בתועבותם הרגיזו לפניו“. והנה נראה, כי מילים, “צור ילדך תשי“, אפשר לפרשו לשני ענינים. שאמר להם הבורא, שכחתם מי הביאכם לעולם? כלומר, מי ברא אתכם?

אבל אפשר גם לפרשו על צד אחר לגמרי. שהתלונן הבורא, על אותם בני אדם, שהמשילו אותו וייחסו אליו אחד ממאורעות הגוף שיש לבני אדם. ולכן אמר להם, “אמרתם עלי, צור ילדך תשי”? עשיתם אותי כמי שיולד? זו המחשבה בלבד, “ותשכח אל מחוללך”! ומכיון שכך, “וירא ה’ וינאץ מכעס בניו ובנותיו”. כי הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם [דמיונות וכזבים שבראשם], ולכן, “אני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם”.

וכן אמרו בספרי (ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שיט): “צור ילדך תשי” [אמרתם עלי]? אמר להם הקב”ה, עשיתם אותי [במחשבתכם הרעה] כאילו [כלומר בדמיונכם ש]-אני זכר מבקש לילד [וקשה עליו]? אילו הייתה חייה יושבת על המשבר לא הייתה מצטערת? כענין שנאמר (מלכים ב פרק יט פסוק ג): “וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר חִזְקִיָּ֔הוּ יוֹם־צָרָ֧ה וְתוֹכֵחָ֛ה וּנְאָצָ֖ה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י בָ֤אוּ בָנִים֙ עַד־מַשְׁבֵּ֔ר וְכֹ֥חַ אַ֖יִן לְלֵדָֽה”. אילו הייתה חולה ומבכירה לא הייתה מצטערת? כענין שנאמר (ירמיהו פרק ד פסוק לא): “כִּ֩י ק֨וֹל כְּחוֹלָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי צָרָה֙ כְּמַבְכִּירָ֔ה ק֧וֹל בַּת־צִיּ֛וֹן תִּתְיַפֵּ֖חַ תְּפָרֵ֣שׂ כַּפֶּ֑יהָ אֽוֹי־נָ֣א לִ֔י כִּֽי־עָיְפָ֥ה נַפְשִׁ֖י לְהֹרְגִֽים”.

אילו היו שניים [תאומים] במעיה לא הייתה מצטערת? (בראשית פרק כה פסוק כב פרשת תולדות): “וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהֹוָֽה”. אילו היה זכר שאין דרכו לילד ומבקש לילד לא היה צער כפול ומכופל? כענין שנאמר (ירמיהו פרק ל פסוק ו): “שַׁאֲלוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ אִם־יֹלֵ֖ד זָכָ֑ר מַדּוּעַ֩ רָאִ֨יתִי כָל־גֶּ֜בֶר יָדָ֤יו עַל־חֲלָצָיו֙ כַּיּ֣וֹלֵדָ֔ה וְנֶהֶפְכ֥וּ כָל־פָּנִ֖ים לְיֵרָקֽוֹן”. ע”כ לשון ספרי.

והנה המובן מכאן, שהמילים “צור ילדיך תשי”, הם תלונה של הבורא כלפי עם ישראל, שמשווים את הבורא ואת מידותיו לאחד ממידות וממאורעות הגופות השפלים. והתלונן הבורא ואמר, אתה משווים אותי לזכר? כלומר, אם הזכר יהיה בהריון ודאי כי לא יוכל לילד, כי לא יהיה מקום הוצאה לולד. והם השוו את ה’ יתברך לזכר המוליד חלילה וחס. ולכן אמר להם ה’, “ותשכח אל”! כלומר, אני הבורא של כולם, אני “אל”, ואין בי מאורע ממאורעות הגוף. וזה הדבר גרם שה’ כעס וקדח אש של מעלה.

וכן כתב הרמב”ם על המשנה במסכת עבודה זרה (פרק ד משנה ז): “שאלו את הזקנים ברומי, אם אין רצונו בע”ז למה אינו מבטלה? אמרו להן, אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין, היה מבטלו, הרי הן עובדין לחמה, וללבנה, ולכוכבים, ולמזלות, יאבד עולמו מפני השוטים? אמרו להם אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו, ויניח דבר שצורך העולם בו. אמרו להן, אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו שאומרים, תדעו שהן אלוהות, שהרי הן לא בטלו”.

וכתב רבינו, “ממה שראוי שתדעהו, שהפילוסופים השלמים [בדעתם], אינם מאמינים בטליסמאות, אלא צוחקים מהם, ו[גם צוחקים] מאלה [הסכלים] החושבים שיש להן השפעה. וביאור זה יארך, ואמנם אמרתי זאת, ליודעי שרוב בני האדם [כמו בדורינו אנו], ואולי כולם, מרומים בהם תרמית גדולה מאוד, ובהרבה דברים מסוגם, ויחשבום דברים אמיתיים, ואינם כך.

עד [שלצערינו] שהטובים החסידים מאנשי תורתנו, חושבים שהם דברים אמיתיים, אלא שהם אסורים בגלל התורה בלבד. ולא ידעו שהם דברים בטלים כוזבים, שהזהירה מהם התורה, כמו שהזהירה מהשקר. [שהרי השקר הוא היפך האמת, וכמו שהשקר נקרא שקר כי אינו אמת בכלל, כל הכשפים, העבודות זרות, הקמיעות, השבעות, ספירות, פרצופים וכ’ אין בהם שום דבר כלל, ואין בהם שום אמת, והכל אחיזת עיניים]. והם דברים שזכו לפרסום רב אצל האומות, ושורש זה, [אומת] ה-“צאבה”, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם, וחלק על דעותיהם הנפסדות, במה שאצר ה’ בליבו מן החכמה.

והיו [הם] מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם [כמו המכשפים בדורינו ובדורות עברו, שמשתמשים בכוכבים ומלאכים, וחושבים שעל ידי צירוף שמות עם זמן הכוכבים יועילו במשהו. וכן מבואר דבר זה בספרים רבים ב800 שנה האחרונות. ובאחד מהם במיוחד בר מינן], והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים [שטענו בדעת האיוולת שהבורא מסר את הנהגתו לכוכבים ולמזלות חלילה], והכישוף [אחיזת עיניים], והלחשים והורדת הרוחניות [כמו שסברו בעלי הספירות הנכריות, שאפשר למשוך השפע מספירה מסויימת וכו’], ושיחות הכוכבים, והשדים, והקסם, והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה הענינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה”. ע”כ תוכן דבריו. עיין לו עוד שם.

וכל מי שמבין מה קראנו כאן, מבין כמה היהדות נפלה תהומות, ונכנסו דעות הגוים במסוה של יהדות בתוך עם ישראל, עם צינורות השקיית שפע, ועם בירור ניצוצות כעורים. כל אלו דתות זרות שנכנסו בעם ישראל!

ולזאת הסיבה, המצוה הראשונה שמונה הרמב”ם, היא זו (ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה א): “הצווי אשר צוונו להאמין האלוהוּת [לא מלשון ריבוי חלילה, אלא להאמין בכללות שיש שם אלוה ומנהיג]. ו[מה] הוא [ציווי זה]? שנאמין שיש שם עילה [גורם אחד] וסיבה, [ו]הוא [אחד ויחיד], פועל לכל הנמצאות. והוא אמרו [מאמרו] יתברך (שמות פרק כ פסוק ב – ד): “אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי“. עכ”ל.

וכאשר תדקדק יותר, תראה כי בתחילה אמר, “אנכי ה’ אלהיך”. וחזר ואמר, “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”. ומדוע סיים כך? הרי אם ה’ יתברך הוא האלהים, מספיק שהיה מצוה על כך ותו לא, לכאורה! אלא נראה, שבא להזהיר אזהרה חמורה, שלא תחשוב שיש עוד אלהים אחרים חוץ ממני, כלומר, שלא תעלה על דעתך, שיש עוד אל שברא אותי חלילה, או שאני מתחלק לאיזה גורם ויש מעלה מעלי או מתחתי חלילה, או שתחשוב בדעתך שאני מתחלק לאיזה שהיא “בחינה” חלילה, וכן על זאת הדרך. אלא אני “הויה” אלהיך, ולא יהיה לך שום “אלהים” אחרים על פני! ומה הוא “אלהים אחרים”, שלא תעשה ולא תחשוב שיש ממשלה זולת ה’ יתברך! ותרגם הירושלמי, “היה צווח ואומר, עמי בית ישׂראל לא יהיה לך אלהים אחרים חוץ מִמני”.

ואמרו במדרש (שמות רבה פרשה כט סימן ב): “אנכי ה’ אלהיך”. ונאמר, “פנים בפנים דבר ה’ עמכם”, אמר ר’ אבדימי דמן חיפה, כ”ב אלף [מלאכים] ירדו עם הקדוש ברוך הוא לסיני, שנאמר (תהלים פרק סח פסוק יח): “רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ”. הנאים והמשובחים. יכול אף על פי שהיו רבים, דחוקים היו? תלמוד לומר, “שִׁנְאָ֑ן”, שאנן והשקט. שם “אדני בם”, אין כתיב ביו”ד אלא באל”ף דל”ת אדונו של כל העולם בהם, ד”א ה’ בם, רבנן אמרין שמו של אלהים היה מעורב עם כל אחד ואחד מיכאל וגבריאל, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לא בשביל שראיתם פנים הרבה תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה בשמים, דעו שאני הוא ה’ אחד, שנא’ אנכי ה’ אלהיך“. ע”כ.

והנה הסכלים מחשיכי התורה שסטו מן דרך הישר, פירשו ענין אחד בעיוות גדול ונורא. שהרי נאמר (בראשית פרק א פסוק כז פרשת בראשית): “וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם”. וחשבו בני אדם הנוטים מדרך האמת, שהבורא יתברך חלילה וחס הינו, “זכר ונקבה”. ומדוע חושבין כן? משום שנאמר, “בצלם אלהים”. ומדמים לעצמם שהבורא יתברך פרצופו ותיקונו חלילה כמו שברא את האדם. ומכיון שיש תלמוד שבו נאמר, שאדם וחוה נבראו פרצוף יחדיו, אחד מקדימה, ואחד מאחורה, כך חושבים על ה’ יתברך לא עלינו, מחשבה מעוותת זו. ודע כי זו כפירה בכל יסודות הדת. ומינות גמורה היא לחשוב כן, ואפילו רק לדמיין כן. ואפילו אם אומרים הם, שמדובר רק ב-“אורות” דקים, וכל מיני תירוצים חשוכים וטירופי הדעת למיניהם. שרק לחשוב כן על ה’ יתברך, זו תועבה וסכלות גמורה שאין כמוה וכמו שכתבנו עד עתה.

והנה לשון התלמוד (בבלי ברכות סא.): “דאמר רבי ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון, שנאמר אחור וקדם צרתני“. ומזה המאמר חשבו כמה כופרים משובשים בדעתם, והכניסו ארס בליבות ישראל, והרסו את היהדות הטהורה, וסברו הם במוחם המטונף במינות, שכשם שברא ה’ יתברך את האדם [ולא הבינו שגם זה דרש ומשל] בצורה כזו בשני פרצופין מחוברים. כך הוא יתברך מצוי חלילה וחס. כלומר שמחובר הוא יתברך בפרצוף זכר ונקבה חלילה וחס. ואע”פ ששמים ליבם לדבריהם, מתרצים ואומרים, שאין הדבר בגוף ממש, כי אין לו יתברך דמות הגוף, [ומה חידוש חדשתם? פשוט לכל בר דעת שהבורא יתברך אינו גוף ואינו דמות הגוף. ומי שרק חושב כן, הרי זו מחשבת מינות מכוערת מאוד ובזויה וכל תירוציו לא יעזרו מאומה], אבל אומרים הם, כי ה’ יתברך הוא כך, רק באורות רוחניים ודקים, שאין לאדם ידע בהם.

ואני אומר, מטרתם היתה מוכנה מראש, ולא באו מילים אלו אלא על מנת להכשיר את השרץ והשקץ! ואני שואל, אם אין לאדם ידע בהם, למה כתבתם זאת? ומה זה משנה אם הדבר מתואר כגוף גשמי ממש, או שחושבים שהדברים יתכנו רק ברוחניות “דקה”? הרי לחשוב מחשבות מכוערות ונוראיות כאלו על הבורא, זה עצמו איסור. ועוד לומר אותו? תועבה ונאצה גדולה!

וכמו שאמרה תורה (דברים פרק כג פסוק י): “כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע”. וכתב התרגום ירושלמי, “כי תִצאו מחנות על בעלי שׂונאיכם, ותִשׁמרו מִכל דבר שרע מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דם נקי”. ומה הוא מכל דבר שרע? עבודה זרה המביאה לידי מחשבת מינות. ואמרו בתלמוד (בבלי כתובות מו.): “לכדר’ פנחס בן יאיר, ונשמרת מכל דבר רע – מכאן אמר ר’ פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה”. ובאיזה הרהור מדובר? בתאווה של אשה! כל שכן וקל וחומר שאסור להרהר במחשבתו דברים אלו שכתבנו לעיל, הם וכיוצא בהם, על ה’ יתברך חלילה. ויש יותר רע מלהרהר על ה’ יתברך שהינו פרצוף של זכר ושל נקבה חלילה וחס לנו! ופשוט שדברים אלו אין ראוי לכותבם על ספר, ואפילו לא להעירם, אלא מפני הצורך אני כותב כן, על מנת להעביר המינות מן הארץ.

וכתב בספר “מלמד התלמידים”, לרבינו יעקב אנטולי (פרשת תרומה): “והכונה הזאת מכוונת בכל המצות, שהן לשמירת התורה, שבה תשלם צורת נפש האדם שהיא צלמו [בריאתו], שעליה נכתב בצלם אלהים. והוא שבאו להעיר עליו באמרם, “אשר יצר את האדם בצלמו”. ואחר כן הרחיבו הבאור ואמרו, “בצלם דמות תבניתו”. [אמרו בתלמוד (בבלי כתובות ח.) “ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו”. כל זה על מנת] לדחות הכפירה הרעה שחשבו רבים, שעל תואר תבנית האדם, נאמר שנברא בצלמו [של הבורא] חלילה חלילה! אבל [אלא האמת היא, כי זה הפסוק ידבר] על דמות תבניתו [של האדם הנברא] שהיא צורתו [שלו. ועליה] אמר שנברא בצלם. או רצו בו שבשכל שהוא צורת נפשו שהיא צורת גופו כלומר דמות תבניתו יצר אתו בצלמו. סוף דבר [עליך לדעת כי מילת] “תבניתו”, שב אל האדם, [ו]לא אל ה’ יתברך חלילה. כי שם תבנית לא הושאל לו כלל. ויש מקומות [שבעקבות כך, משנים נוסח הברכה] שאומרים בם, “בצלמו דמות תבניתו”, ולא יזכירו [מילת] “בצלם” כלל. וזה מורה על פירושנו“. ע”כ.

וכן כתב רבי אברהם בן הרמב”ם, “ממה שמרחיק שיהיה הצלם הנרמז על הצורה הגשמית, שהרי נאמר אל הכופר המגשים הנתלה בכפירתו, בפשוטם של המקראות שלא יבין את סודם, “הנה הגשם אשר בכסילותך ובטפשותך אתה מדמה לבוראך, אם הוא זכר הרי אין הנקבה דוגמתו, ואם היא נקבה, הרי אין הזכר דוגמתו, ואפילו אם חשבת אותו גם כן אנדרוגינוס, זכר ונקבה אין דוגמתו. לא אדם שהוא זכר בלבד, ולא חוה שהיא נקבה בלבד. יתעלה האל ממעל, למה שידמו להם הכופרים, ונעלה הוא, ממה שיציירו להם הטפשים“. עכת”ל. והרי לך שכבר אז ומשכבר הימים, חשבו בני אדם הטפשים, סברות עקומות אלו על הבורא יתברך.

ד) “ולא כדבר האחד המורכב, שהוא מתחלק לאחדים רבים“. הנה לאחר שהרמב”ם ביאר, שאסור לחשוב בדעתינו חלילה וחס, שה’ יתברך הוא אחד “כאחדות המין” – כלומר אינו מורכב אלא ממין אחד, אבל מכיל בפנימיותו ועצמותו פרטים נוספים המרכיבים אותו מאותו סוג המין. וכמו כן לימדנו רבינו, שאסור לחשוב חלילה, שהבורא יתעלה שמו, הוא אחד כ-“אחדות הסוג”, כלומר, שהוא יתברך אחד, אבל עשוי מסוגים שונים של הרכבה, כגון תבנית פסל שהיא גוף אחד, אבל לא עשויה רק ממין אחד שהיא ברזל או נחושת, אלא כל התבנית כולה אע”פ שהיא אחת, ביסודה מורכבת מין נחושת, ברזל, חרס, זכוכית וכן על זו הדרך. זה נקרא, “אחדות הסוג”, שהסובר טוען שהוא אחד, אבל מורכב מחומרים שונים בעצמותו. ובוודאי שונה זה הדבר ממחשבת אחדות המין, וכמו שביארנו לעיל. וכמובן אציין שוב, שכל החושב על ה’ יתברך דברים אלו, כל זה נאצה וחירוף כלפי מעלה.

וכעת מבאר רבינו, שכמו כן, אסור לחשוב שה’ יתברך הוא דומה לדבר האחד המורכב, כגון דברים שמורכבים בעולם, והם מתחלקים לאחדים רבים. כלומר, אין החילוק בפנימיות המורכב, אלא כוונת רבינו במה שכתב, “שהוא מתחלק לאחדים רבים” – הכוונה, שהוא מתפשט ומתרחב לאחדים רבים, כלומר, שמשפיע את שפעו הרב או חפצו דרך אותם החילוקים. ואע”פ שחושב שה’ יתברך בעצמותו הוא אחד מורכב ואין בו הרכבה בפנימיותו. בכל זאת מחשבה זו מחשבת מינות היא.

ה) “ולא אחד כגוף הפשוט, שהוא אחד במספר, אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף“. והנה גם זו מחשבה פסולה ומינות גמורה, לחשוב שהבורא הוא אחד במספרו, כלומר בעצמותו הוא אינו מורכב כלל, ואין שני לו, אבל יש בו יכולת לקבל חלוקה ופיצול עד בלי סוף. וזו המחשבה לכאורה היתה צריכה להיות טובה, מכיון שהוא אחד כגוף הפשוט, כלומר שלם ללא הרכבה, וגם שחלוקתו היא בלי סוף, ונמצא האל אמנם מתחלק אבל פיצולו הוא אין סוף. אלא שגם זו מחשבת מינות גמורה ונאצה גמורה כלפי הבורא יתעלה שמו.

נמצא, כל חילוק כלפי הבורא, בין בחילוק המין, בין בחילוק הסוג, בין בחילוק הרכבתו, ובין בחילוק קבלתו, כל זה וכיוצא בו נאצה גדולה וחירוף גדול כלפי ה’ אלהינו האחד והיחיד. ומדוע? מכיון שהדבר פשוט, כאשר תחשוב באיזה אופן שיהיה, שזה הבורא מתחלק חלילה בכל סוג חילוק שהוא, ואפילו הפחות והנקי ביותר, ואפילו אם תאמר שזה רק לשבר את האוזן, ואפילו אם תאמר שאלו דברים שאין כוונת האומר לכך, וכל מיני תירוצים כאלו, עצם החילוק כלפיו יתברך, הוא נאצה גדולה וחירוף גדול. וכל זה מן הסיבה, שכל מחולק אינו יכול בלתי הצד החלוק, ונמצא בדיעות כוזבות אלו, ה’ יתברך מוגבל ותלוי בצד מה, או שנתן השליטה ביד חילוקו ולא ביד עצמותו.

ולכן חותם רבינו וכותב, “אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר, “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד … וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל, וכפר בעיקר, ונקרא מין, ואפיקורוס, וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו. ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”. עכ”ל. וצריך לשים לב היטב למילותיו של הרמב”ם, כי לפי דעתי במילים אלו, הרמב”ם הרס למינים הנרצעים את כל מה שבנו וחשבו בערמתם שנים על גבי שנים.

מה בעצם כותב הרמב”ם בסוף? “אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים“. הרמב”ם במילים אלו ממית ומחריב את הכמרים המינים, שניסו לומר על הבורא יתברך כל מיני דברים נתעבים ורעים מכל מה שלמדנו לעיל. כי הרמב”ם בעצם מסכם במילים אלו ואומר, שלעולם ועד אין ביד אנוש להבין באמת, מה היא אחדות ה’! וכל מי שניסה לפרש, להבין, להסביר, לא השאיר את הבורא על אחדותו האמיתי, כי לאמיתו של דבר אין ביד אנוש להבין זאת! וכמו שכתבנו כבר לעיל! ואם תאמר שדברי האחד צודקים בהסברו על אחדות ה’, נמצא שיש מישהו יודע כיצד אחדות ה’, וזה לא ניתן להכיר ולדעת בשכל אנוש!

וכאשר אדם “יפקפק“, כלומר, “רק יפקפק” ויהיה כמסתפק, אפילו לא יסבור כך ממש, אלא יפקפק ביסוד זה, הרי זה יצא מן הכלל, וכפר בעיקר, ונקרא מין, ואפיקורוס, וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו. ועליו הוא אומר, הלא משנאיך ה’ אשנא.

ולפיכך הרמב”ם לא מנסה לפרשן את אחדות ה’ מה היא, אלא מה הוא מבאר? שהוא לא כך וכך, והוא לא כזה וכזה. אבל הרמב”ם לא אומר לך, “הוא כזה וכזה”! אלא משאיר את ה’ יתברך על אחדות באופן כזה שאין ביד שכל אנוש להבין דבר זה. וכל מי שניסה לפרש טעה והמית והחריב את היהדות!

ובכדי להבין דבר זה יותר טוב. עלינו להביא מה שכתב רבינו במשנה תורה (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק א הלכה ה – ז): “המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל, בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר, “אנכי ה’ אלהיך”, וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה, שנאמר, “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, וכופר בעיקר, שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו.

אלוה זה, אחד הוא, ואינו שנים [כלומר, אינו זוג, ולא זכר ונקבה חלילה וחס], ולא יתר על שנים. אלא אחד. [וגם באופן זה שאנו קוראים לו “אחד” תדע ותשכיל] שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם [כלומר, אם תחשוב בדעתך על דבר שהוא אחד, באופן הכי מצומצם שיש בבריאה, עדיין לא ידמה לאחדותו של הבורא יתברך אחדות זו, כי ה’ יתברך] לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה. ו[הוא יתברך] לא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם. 

אילו היו אלוהות הרבה היו גופין וגויות, מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות, ואילו היה היוצר גוף וגוייה היה לו קץ ותכלית שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ, וכל שיש לגופו קץ ותכלית יש לכחו קץ וסוף, ואלהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל סובב תמיד, אין כחו כח גוף, והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר, לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד, וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה’ אלהינו ה’ אחד”. ע”כ.

ומה שכתב רבינו, “שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם“. והסברנו במוסגר, “כלומר, אם תחשוב בדעתך על דבר שהוא אחד באופן הכי מצומצם שיש בבריאה, עדיין לא ידמה לאחדותו של הבורא יתברך אחדות זו“. הנה נחשוב בדעתינו על גרגיר חול, בוודאי שזה אחד מן הבריאות הכי אחדות שיש בעולם. ואמנם גם בזה האופן לא ניתן לחשוב בדעתינו שה’ יתברך הוא אחד בצורה כזו מצומצמת. מדוע? כי גם גרגיר חול הקטן ביותר ניתן לחלוקה ופיצול בצד מה.

ונחתום בדברי רבינו שכתב (ספר מורה הנבוכים חלק א פרק נ): “דע אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה [האמיתית] אינה הענין הנאמר בפה, אבל [אלא האמנה האמיתית היא] הענין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצוייר. ואם יספיק לך מן הדעות האמתיות או הנחשבות אמתתם אצלך כשתספרם במאמר מבלתי שתציירם ותאמין בהם, כל שכן שתבקש מהם האמת, הוא קל מאד, כמו שתמצא רבים מן הפתאים ישמרו אמונות לא יציירו להם ענין בשום פנים.

אבל אם מלאך לבך לעלות לזאת המדרגה העליונה מדרגת העיון, ושיתאמת לך שהשם אחד האחדות האמתית, עד שלא תמצא לו הרכבה כלל, ואין לחשוב בו שום חילוק בשום פנים, דע שאין לו יתעלה תאר עצמי בשום פנים, ולא בשום ענין, וכמו שנמנע היותו גשם, כן נמנע היותו בעל תואר עצמי. אמנם מי שהאמין שהוא אחד [אבל] בעל תארים רבים [כגון אמונת הספירות שאומרים שהוא עשרה אבל בעצמותו הוא אחד], כבר אמר שהוא אחד במלתו, והאמינו רבים במחשבתו, וזה כמאמר הנוצרים הוא אחד אבל הוא שלשה והשלשה אחד, כן מאמר האומר הוא אחד אבל הוא בעל תארים רבים והוא ותאריו אחד, עם הסתלק הגשמות והאמנת הפשיטות הגמורה. ע”כ.

המשך במאמר הבא. מאת חן שאולוב ספרדי טהור.