***

“בת תחלה סימן יפה לבנים”

יח) והנה עוד שאלוני והקשו עלי, בענין מה שנאמר בתלמוד (בבלי בבא בתרא קמא.): “דאמר רב חסדא: [נולדה למשפחה] בת תחלה, סימן יפה לבנים. איכא דאמרי: דמרביא לאחהא, ואיכא דאמרי: דלא שלטא ביה עינא בישא. אמר רב חסדא: ולדידי בנתן, עדיפן לי מבני”. ע”כ.

ונסביר הדברים: אמר רב חסדא, אם נולדת בת תחילה לזוג הורים, הרי זה סימן יפה לבנים. יש אומרים בדעתו, משום שכאשר באה בת ראשונה, אז היא מגדלת אותם, כלומר עוזרת לאמא בגידול הקטנים, כי בנות יש להם טבע לעזור לאמא בבית. ויש אומרים בדעתו, משום שאם באה בת ראשונה, לא שולטת במשפחה זו עין רעה, או בבן שיוולד אחריה. ע”כ.

והנה, מזה התלמוד, רצו המקשים עלי להוכיח, ש-בת שנולדת תחילה, לוקחת היא את העין הרע הרוחנית והמסטית מן המשפחה, וזה מה שאמר, “סימן יפה לבנים”. ונלמד מתוך דעתם המשובשת והאלילית, שבשעה שכולם רואים שנולדת בת ראשונה, יש בהולדה זו, כח סגולי ומאגי לגרום להעלים את עין הרע והקשה מן המשפחה. וזה סימן יפה לבנים. ובמילים אלו בלבד, נתנו ממשלה וכח ביד אחרים, כאילו יש בעין רעה, ישות רעה שמזיקה בני אדם.

ואני אומר, על פירושים מעין אלה הזהיר ואמר ה’ יתברך (דברים פרק לב פסוק כא פרשת האזינו): “הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם, בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם”. הכיצד לקחו תלמוד פשוט ביותר והפכו אותו למסובך ורע? האם לא על זה נאמר, “את אשר טהרת טמאתי”? ובאמת שפשוטים הדברים להבנה בשכל ישר, כמו שנסביר להלן.

רב חסדא בא לומר, שכאשר נולדת בת ראשונה לעולם, בת זו זה סימן יפה להכנת הבנים שיבואו, כלומר אם יבואו לעולם בנים לאחר זו הבת, זה סימן יפה לענין גידולים, ולא שיש בכל הולדת בת, לגרום שלאחר מכן יבואו בנים. כי כמה משפחות ראינו שיש שם רק בנות? ואם תפרש את דברי רב חסדא, ש-בת ראשונה שבאה, זו הוכחה שלאחר מכן יבואו אחריה בנים, דבריו לא עלו בקנה אחד עם המציאות.

אלא ודאי שכוונתו הפשוטה לומר וללמד מוסר, שכאשר נולדת בת למשפחה, והיא הראשונה, זה סימן יפה להכנת הבנים, כלומר אם יבואו בנים אחריה, היא תסייע לאמא בגידולם. כי יש קושי בגידול הבנים יותר מן הבנות, והבנות יכולות להועיל ולעזור בגידולם.

וממשיכה הגמרא ואומרת בדעתו, כלומר מסביר התלמוד מפני מה היה דעתו כך?

דעה ראשונה אומרת: “דמרביא לאחהא”. מה פירוש? שהבת מגדלת את הבנים, ומכיון שהבת היא אחראית ועוזרת תמיד לאמא. אם תבוא בת ראשונה, היא תעזור לאמה בגידול הבנים, ובכך יהיה יותר שלום בבית, שהמלאכות יהיו פחות עמוסות על האמא. ולכן כאשר נולדת בת ראשונה לעולם, הרי זה סימן יפה להכנת בנים. שיהיה לאמא כח לגדלם ולחנכם.

דעה שניה אומרת: “דלא שלטא ביה עינא בישא”. וגם דעה זו היא פשוטה ביותר ושכלית לכל דבר. ונתרץ הדברים על פי המהרש”א, שכתב, “מה שאמרו, “דלא שלטא ביה עינא בישא”, כוונתם לענין “בכורה”, כי כאשר תבוא בת תחילה, לא יהיה בכור בין האחים, ועל ידי שהיא באה תחלה, גרמה לשאר האחים ריבוי בחלק הירושה. ובכך הסירה הקנאה, הסכסוך, התאווה וכו’.

אבל כשיהיה בן תחילה ויהיה בכור, הרי הוא ממעט חלק שאר כל האחים בירושה. וזה מה שאמר, “שלא תשלוט עין הרע”, שכאשר יהיה בן בכור ראשון, והוא נוטל פי שנים, כל האחים נותנין בו עין רעה ומתקנאין בו, ועוברים עבירות וכו'”. ע”כ.

והרי הראת לדעת, כמה ענין זה הוא פשוט ולא מאגי, שכלי והגיוני, רחוק ממסטיקה ודמיונות שפורחות באוויר. כי הכוונה בדברי רבותינו, היא, שבזמן ש-בת נולדת תחלה, היא בעצם עושה שלום במשפחה, כי במצב זה לא יבואו האחים לידי סכסוך, מריבות, ועין רעה אחד על השני, אשר מתוך הקנאה יוכלו לבוא לידי שפיכות דמים ולקיצור החיים. ופשוט ביותר למבין. ורואים זאת בחוש בדורינו אנו.

***

“אני מזרעו של יוסף – לא שולטת בו העין”

עוד מבואר בתלמוד (בבלי ברכות כ.): “רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר להו: הכי טבילו והכי טבילו. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מיצר הרע? אמר להו: דמיין באפאי כי קאקי חיורי“.

ונפרש הדברים: רב גידל היה רגיל ללכת ולשבת סמוך למקום שהנשים באות לטבול. והיה עושה זאת על מנת להורות אותם הלכות טבילה. שכן בזמנם לא היו בקיאות הנשים כל כך בהלכות טבילה, וגם לא היתה מי שעומדת עליהן ומלמדתן, ובודקת אותם היטב.

ולפיכך יכלו הם בנקל להכשל בטבילה. והוא היה עומד שם להצילם ממבוכה זו. שאלו אותו חכמים, “האם אינך מתיירא מן היצר שבתוכך שיסיט אותך לעבירה”? אמר להם, “אני, כאשר רואה אותן הנשים, אני מדמיין אותם כמו אווזים לבנות”. ע”כ. וראשית כל, כבר כאן יש לעצור וללמד את האדם מוסר גדול. כי “יצר” הוא מלשון “יצירה”, ואינו “ישות”, כי אין התאווה שולטת אלא מכח הדמיון. וכאשר שאלו חכמים את רב גידל, כיצד הוא לא מפחד מן היצר הפועם בקרבו? ענה להם, שכח הדמיון שלו כל כך חזק, עד שאין הוא רואה אותם כנשים, אלא כאווזים. וכשם שאדם לא נמשך לאווזים ואינו מתאווה להם, כך אין לו סיכוי להתאוות לאותם נשים.

עוד ממשיך התלמוד ומספר: “רבי יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה. אמר: כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה מסתכלן בי, ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מעינא בישא? אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב: בן פורת יוסף בן פורת עלי עין”. ע”כ.

ונפרש הדברים: “רבי יוחנן היה רגיל ללכת ולשבת ליד המקום שהנשים טובלות. ואמר והסביר סיבתו, כאשר יחזרו הבנות מבית הטבילה, יסתכלו בי, והראיה שלהם בי, תגרום להם שיצא להם ילדים כמותי. אמרו לו חכמים, אינך מפחד ומתיירא מן עין רעה? אמר להם, אני מזרעו של יוסף באתי, והוא יוסף הצדיק לא שולטת בו עין רעה. כמו שנאמר (בראשית פרק מט פסוק כב פרשת ויחי): “בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר”. ע”כ.

והנה מיותר לציין כמה ניסו להשיג עלי מזה התלמוד, ורצו להוכיח מכאן שבוודאי יש עין הרע רוחנית ומסטית. ולאמיתו של דבר, גם כאן, לצערי הרב ולשמחתי, לא הבינו הדברים היטב, ולא דקדקו אחר הענין, ולא נחתו לאמת הברורה, ונמשכו אחר קודמיהם.

ונסביר: ראשית כל נאמר לקורא הנעים, כי יש הבדל בין רבי יוחנן, לבין רב גידל. ולכן גם השאלה ששאלו אותם חכמים היא שונה. רב גידל היה ענינו עם בנות ישראל לפני הטבילה, שהיה צריך ללמדן דברים של טבילה עצמה. והיה מוכרח להסתכל בהם כאשר היה מדבר איתם. ועל זה שאלו אותו חכמים, האם אינך מפחד מן התאווה, שהרי בשעה שאתה מדבר עם בנות ישראל, יכול אתה לבוא לידי תאווה, שתהנה מיופיה של אשה? על זה אמר להם, יש בי כח דמיון חזק ומופתי, והפנים שלהם נראות לי כאווז לבן. אמנם רבי יוחנן היה בהיפך. כי הוא לא היה מביט בהן חלילה. אלא הן היו מביטות בו ומסתכלות עליו! ולכן, לא שייך לשאול אותו, “האם אינך מפחד מן היצר הרע שבך”? מכיון שהוא לא מסתכל עליהן! ואין היצר הפועם בתוך האדם מתעורר לתאווה אלא מתוך הראיה!

ובאשר למעשה זה של רבי יוחנן, שעמד על שערי הטבילה. הדבר פשוט ביותר. רבי יוחנן רצה להראות לבנות ישראל את גודל היראת שמים שלו. שהרי “מים גנובים ימתקו”, ותאווה לאשה נשואה, היא יותר גדולה וחזקה מתאווה של אשה פנויה. וכמאמר שלמה המלך (משלי פרק ו פסוק כה – כו): “אַל־תַּחְמֹ֣ד יָ֭פְיָהּ בִּלְבָבֶ֑ךָ וְאַל־תִּ֝קָּֽחֲךָ֗ בְּעַפְעַפֶּֽיהָ: כִּ֤י בְעַד־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֗ה עַֽד־כִּכַּ֫ר לָ֥חֶם וְאֵ֥שֶׁת אִ֑ישׁ נֶ֖פֶשׁ יְקָרָ֣ה תָצֽוּד”. והרי לך שאשה נשואה צדה נפש יקרה! ומי הוא נפש יקרה? תלמיד חכם כמו רבי יוחנן.

ולא רק שהיה תלמיד חכם, אלא היה יפה ביותר כידוע. ולכן כאשר היה עומד שם רבי יוחנן, במקום המסוכן ביותר מבחינה רוחנית, ולא היה מביט בבנות ישראל, היו רואות את גודל היראת שמים שלו, ומתחזקות ומתייראות מעבירה. ולכן אמר רבי יוחנן, שכאשר, “יראו אותי”, מה פירוש “אותי”? וכי מותר לאדם לייחס חשיבות לעצמו וליופיו? והרי תועבת ה’ כל גבה לב! אלא כוונתו, כאשר יראו את היראת שמים שלי, אז יהיו חוזרות בתשובה על מעשיהם, ויש סיכוי שיצא להם ילד כמותי.

ועל זה שאלוהו חכמים, שאמנם אנו מבינים שאתה לא מתבונן ולא מסתכל עליהן, ואין לך סיכוי לחטוא מצד עצמך. אבל האם אתה לא מפחד מעין רעה? כלומר, האם אינך מפחד מאשה שתראה את גודל היראת שמים שלך, ואת היופי שלך ותתאוה אליך? ותעשה תחבולה להחטיא אותך בידיים? על זה ענה רבי יוחנן ואמר, לא! אני מזרעו של יוסף, שאשת פוטיפר ניסתה להכשיל אותו ולפתותו ולא הצליחה, ובעבור שעמד איתן במעשה זה, שוב זרעו כאשר שומר על עצמו כמוני, ה’ יתברך לא יביא אותו לידי חטא כזה. ומיד הביא את הפסוק שנאמר (בראשית פרק מט פסוק כב פרשת ויחי): “בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר”. ע”כ.

ותרגם הירושלמי את הפסוק, “בני שגדלת יוסף, בני שגדלת והתחזקת, וסוף היה עליך להתחזק שכבשת יצרך במעשה גבירתך, ובמעשה של אחיך, מדמה אני לך לגפן שתולה על מעינות של מים, ששולחת שורשיה ושוברת שיני סלעים, ובענפיה כובשת כל עצי סרק. כן כבשת יוסף בני, בחכמתך ובמעשיך הטובים, כל חרטומי מִצרים, וכאשר היו משבחים לפניך, היו בנותיהם של שליטיהם מהלכות על ההרים וזורקות לפניך נזמים, וטבעות של זהב, מן בגלל שׁתִתלה עיניך בהן, ולא תלית עיניך באחת מהן לחטוא בהן ליום הדין הגדול”.

והנה כמה שמחה בקוראינו דברים אלו שנכתבו לאחר חתימת התלמוד על ידי זה המתרגם. שהרי משבח יעקב את יוסף בנו, שיוסף הצדיק התגבר על תאוותו בכל זמן וכל מצב, ואפילו שהמצריות היו עושות כל תחבולה על מנת שהוא יוסף, יביט בהן. לא היה מביט בהן. ולכן כעת מובן מה הטעם של רבי יוחנן, שאין הוא מפחד מעין רעה של אשה שתבוא להחטיאו. שחזקה בידו, שמכיון שהוא מזרעו של יוסף, אע”פ שיבואו להחטיאו, בגלל ששומר על עצמו כל כך, לא יבוא להתפתות.

וכמובן שבכל המאמר הזה, אין שום שייכות לענין עין הרע רוחנית ומסטית חלילה, וזילות גדולה לומר כן ושיבוש הוא! וכי חכמים ישאלו את רבי יוחנן גדול האמוראים, אם אינו מפחד מהעין הרע מסטית שתזיק אותו? ואיך זה בכלל קשור לענין? והרי שני השאלות של חכמים לרב גידל ולרבי יוחנן, אמורות על ענין התאוה, ורצו לדעת חכמים כיצד הם אינם מפחדים לא ליפול בתאות נשים ועריות. וזה היה כל ענין המאמר, וזה בעצם עיקרו.

עוד נאמר בתלמוד הנזכר: “ואמר רבי אבהו: אל תקרי “עלי עין”, אלא “עולי עין”. רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא, “וידגו לרב בקרב הארץ”. מה דגים שבים מים מכסין עליהם, ואין עין הרע שולטת בהם. אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם. ואי בעית אימא: עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו – אין עין הרע שולטת בו”. ע”כ.

ונסביר הדברים: לאחר כל מה שהבאנו לעיל, התלמוד מביא את פירושו של רבי אבהו לפסוק הנזכר, “בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין”. ורבי אבהו דורש אותו כאילו יש אות “ואו”, בין האות, “עין”, לאות, “למד”. וקוראו “עולי עין”. וכוונתו לומר, שלא רק יוסף עלה והתגבר על עין הרע שקמו להחטיאו בידים, כמו שהסברנו, שפירוש “עין הרע”, זה שאדם מקנא, או צר עין על השני, ועושה מעשים בידים בכדי להזיק או להחטיא את האחר. אלא כל זרעו של יוסף, שהוא, “בן פורת יוסף”, כל זרעו יהיה, “עולי עין”, שהם יזכו בזכות הצדיק יוסף, אם ילכו בדרך טובה ומעולה, שלעולם לא יתנו בהן עין רעה לקום להחטיא אותם, וישמור אותם ה’ מכל צרה ורעה.

והתלמוד מביא את רבי יוסי ברבי חנינא, שאמר והסביר, שחידושו של רבי אבהו הוא ממה שנאמר בתורה (בראשית פרק מח פסוק טז פרשת ויחי): “הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ”. ואיזה נערים ברך יעקב אבינו כאן? את בניו של יוסף! ומה ברכם? שיתרבו כמו הדגים שבים. ואומר רבי יוסי ברבי חנינא, “מה דגים שבים מים מכסין עליהם, ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם”. ע”כ.

כלומר, כל הברכה של זרעו של יוסף לפי דעת רבי חנינא, הוא משום שיעקב אבינו ברך את זרעו שלא ישלוט על זרעו עין הרע. ומה פירוש, “אין העין הרע שולטת בהם”? הדגים שבים, מכיון שהם נסתרים מעיני הבריות, חוץ מן הדייגים שרוצים לאכלם, אין הם מעניינים אף אחד הנמצא בחוץ. ואין אחד שמקנא להם, או חומד מה שיש להם. ומדוע? מכיון שאין רואים אותם. כי מכוסים הם בים. וכל דבר המכוסה וסמוי, אין מתגרין לקחתו או להיות כמוהו, ומכיון שהיצר הרע שבתוך האדם פועל ונפעם מהראיה, ואותם דגים אינם נראים, ולכן עיני בני אדם לא שולטת בהם, ויש בהם ברכה ומתרבים הם. וכך בדיוק זרעו של יוסף, בעבור ברכתו של יעקב אבינו, יזכו זרעו של יוסף, שלעולם יהיו מוסתרים ומוגנים, באופן שעין רעה של בני אדם לא תשלוט עליהם לקום להחטיא אותם לרעה, או להזיק בהיזק מציאותי.

ומיד התלמוד מביא סברא, שזכה זרעו של יוסף לזה הדבר, לאו דווקא בגלל ברכתו של יעקב. אלא משום מדה כנגד מדה: “עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו – אין עין הרע שולטת בו”. ואם תפרשהו על ענין עין רוחנית ומסטית! מה שיך “לזון”? ומה שייך “אינו שלו”? אלא הכל מדבר לענין עין רעה של תאווה והתגברות יצר האדם הפנימי, ומכיון שיוסף לא התנהג בעין רעה לקחת מה שלא שלו, שהיתה אשת פוטיפר שייכת לאיש, אע”פ שאין אישות לגוי. כך מידה כנגד מידה זרעו של יוסף התברך, שלא יקימו להחטיאם אם שומרים הם על עצמם כמו שצריך, וכדוגמת רבי יוחנן האמורא.

וכתב התרגום ירושלמי, “יהי רצון לפניך שמלאך שׁזִמנתה לי לגאול אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק. וכמו שדגי הים גדלים ומתרבים במים, כך בניו של יוסף יתעצמו לרבות בתוך הארץ”. ע”כ. והתברר הענין הזה היטב, ושוב פעם נוכחנו לדעת ולהבין שאין כאן שום ענין לעין הרע רוחנית ומסטית שבעצם אינה קיימת כלל. ועקשן נשאר עקשן! וכיון דישתבש ישתבש!

ע”כ כתבתי הנראה לעניות דעתי. חן שאולוב ספרדי טהור.