***

“אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין”

טו) הנה בתלמוד (בבלי תענית ח:) נשאו ונתנו בענין שבח הגשמים. והביא התלמוד את מאמר “רבי יצחק“, שאמר, שלא בכל זמן שירד הגשם, הדבר יהיה בתור ברכה לעולם. אלא פעמים יחשב הדבר אף לקללה. וכאשר יבוא הגשם בעתים שיחשב הדבר לקללה, צריכים לפשפש עם ישראל בדבר זה ולחזור בתשובה. ומתי זה? “אפילו היו הגשמים באותם שנים כשני אליהו“, שגזר הוא בראשות ה’ יתברך שלא ירד גשם. אפילו במצב כזה, אם ירדו גשמים שלכאורה אמורים הם להיות בתור ברכה כי שנים רבות לא ירד גשם, הנה מחדש רבי יצחק ואומר, “אם ירדו הם בערבי שבתות, אינן אלא סימן קללה”. ומדוע? משום שאם ירד הגשם בערבי שבתות אין יכולין לטרוח לכבוד שבת. (ע”פ רבינו גרשום). ונמצא אם כן, זה הגשם לא בא, אלא בעבור העוונות ולא בעבור הטובות, ולכן לימד רבי יצחק, שצריכים עם ישראל לפשפש במעשיהם ולדקדק בהם היטב, כי הבורא יתברך לא בחינם הוריד הגשם בשעה שצריכים עם ישראל להכין צרכיהם לכבוד השבת.

ומביא התלמוד מאמרו של רבה בר שילא שאמר, “קשה יומא דמיטרא, כיומא דדינא“. ופירוש דבריו, “קשה יום של גשם, כיום של דין”. וצריך להבין מה כוונתו שאמר, “כיום של דין”. ובוודאי שנוכל להבין את תחילת דבריו, שכוונתו לכאורה, שקשה יום של גשם, דווקא בזמנים שהאדם צריך להיות בשוק, והוא באור היום. ולא כל יום של גשם הוא קשה לכאורה, אלא דווקא בזמנים שזה מפריע לאדם לעשות צרכיו וצרכי אנשי ביתו.

ויוצא לפי דבריו, שאע”פ שהגשם נזכר בתורה לטובה ולברכה, והסרתו מאת ה’ תחשב לקללה. הנה בזמנים מסויימים, כאשר יורד הגשם בעתים שהוא מפריע לאדם לעשות צרכיו, הרי הוא קשה מאוד. וזה מה שאמר, “כיום של דין“, כביכול הגשם שהוא מפריע לאדם לעשות צרכיו, הרי הוא עליו כיום שדנים אותו. שליבו לא עמו, וקשה עליו הדבר מאוד בדיוק כמו שמעמידים אותו בדין.

ועל מילים אלו של רבה בר שילא, מביא התלמוד חיזוק בשם “אמימר” [“אמימר” היה אמורא בבלי בן הדור החמישי והשישי, היה מחשובי החכמים שבדורו. וכן היה מראשי חכמי ישיבת נהרדעא. עם תלמידיו נמנו אמוראים מגדולי הדור השישי, ובהם רב אשי, ראש ישיבת סורא, שהיה לו כתלמיד חבר, ורב הונא בר נתן, ראש הגולה. חבריו של אמימר היו מר זוטרא ורב אשי, ובתלמוד הבבלי מוזכרים השלושה ביחד פעמים רבות]. שאמר אמימר: “אי לא דצריך לברייתא – בעינן רחמי ומבטלינן ליה“. ופירוש הדברים, שאע”פ שקשה הגשם לאדם כדברי רבה בר שילא, בכל זאת בני אדם זקוקים לו. ואם לא היו בני אדם זקוקים לגשם, מרוב שהוא קשה מאוד לאדם, היינו מבקשים רחמים ומבטלים אותו לגמרי.

ואם תשאל, מדוע אמימר היה רוצה לבטל הגשם לגמרי? היה לו לומר, שצריכים אנו להתפלל שירד בזמנים שהגשם לא מפריע לאדם! אלא ודאי כי אמימר מבין בדעתו, שלעולם הגשם הוא דבר קשה לאדם, אולם בזמנים מסויימים אע”פ שהוא קשה, לא יחשב לסימן קללה, אלא רק לקושי. ולכן אף שירדו הגשמים בלילי רביעי, ובלילי שבת, ואינו מפריע לאדם לעשות צרכיו, בכל זאת עדיין קשה הוא לבני אדם. ואם בני אדם לא היו צריכים לגשם היינו מבקשים לבטל אותו מאתנו.

וכעת התלמוד מביא את מאמרו של רבי יצחק, שאמר, “שמש בשבת – צדקה לעניים, שנאמר (מלאכי פרק ג פסוק כ): “וְזָרְחָ֨ה לָכֶ֜ם יִרְאֵ֤י שְׁמִי֙ שֶׁ֣מֶשׁ צְדָקָ֔ה וּמַרְפֵּ֖א בִּכְנָפֶ֑יהָ וִֽיצָאתֶ֥ם וּפִשְׁתֶּ֖ם כְּעֶגְלֵ֥י מַרְבֵּֽק”. ואינו מובן כלל מאמר זה ומה בא ללמדנו, מה ענין השמש לכל המהלך הזה של התלמוד? איך נכנסה השמש בכלל לדיון? ומה היא קשורה לענין הגשמים? ונראה לי לבאר, שמכיון שהם, רבותינו השלימים בעלי התלמוד, הסיקו, שאף הגשמים שנחשבים ברכה גדולה לעולם, בכל זאת קשים הם לאדם, ובזמנים מסויימים יחשבו הם אף לקללה. הוכרחו לעמוד על קושי שיבוא, “מה מועילה שמש מחממת בשבת? וכי איזה עונג יש בכך”? כלומר, אם אתה אומר שהגשם קשה לאדם, מה יש בשמש בשבת? על זה מביא התלמוד את מאמרו של רבי יצחק, שאומר, שלא תטעה לחשוב ששמש בשבת זו גם קללה. אלא להיפך, השמש היא צדקה לעניים.

וכן אמר (ישעיהו פרק יח פסוק ג – ה): “כָּל־יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵ֖ל וְשֹׁ֣כְנֵי אָ֑רֶץ כִּנְשֹׂא־נֵ֤ס הָרִים֙ תִּרְא֔וּ וְכִתְקֹ֥עַ שׁוֹפָ֖ר תִּשְׁמָֽעוּ: כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י אשקוטה אֶשְׁקֳטָ֖ה וְאַבִּ֣יטָה בִמְכוֹנִ֑י כְּחֹ֥ם צַח֙ עֲלֵי־א֔וֹר כְּעָ֥ב טַ֖ל בְּחֹ֥ם קָצִֽיר: כִּֽי־לִפְנֵ֤י קָצִיר֙ כְּתָם־פֶּ֔רַח וּבֹ֥סֶר גֹּמֵ֖ל יִֽהְיֶ֣ה נִצָּ֑ה וְכָרַ֤ת הַזַּלְזַלִּים֙ בַּמַּזְמֵר֔וֹת וְאֶת־הַנְּטִישׁ֖וֹת הֵסִ֥יר הֵתַֽז”. וכתב הרד”ק, “כחום צח עלי אור – כמו שיהיה לטובה חום צח ובהיר עלי אור, והוא המטר, כמו יפיץ ענן אורו, כי כשיהיה השמש בהיר על הארץ אחר המטר הוא יפה וטוב לצמחים, כמו שאמר מנוגה ממטר דשא מארץ, וכן עב טל בחום קציר הוא טוב, כי בעת הקציר יהיה החום הגדול, וכשתעבור עב טל יהיה טוב לבני אדם לקרר האויר, ואמר “טל” ולא אמר, “מטר“, כי המטר יזיק לקציר אבל הטל ייטיב ולא יזיק“. ע”כ.

ואם תקשה ותאמר, מפני מה טובה היא רק לעניים? וכי לעשירים לא טובה היא? על זה נענה ונאמר, בוודאי שגם לעשירים היא טובה, אבל לא בתורת, “צדקה”, אלא בתורת, “טובה”. ולכן דקדק רבי יצחק לומר, “צדקה לעניים“, ונמשך אחר לשון הפסוק שנאמר שם, “שמש צדקה ומרפא בכנפיה“. ונראה לי שכל זה ידבר על ענין המאכלים. כמו שמבואר בתלמוד (בבלי סנהדרין קא.) “ואמר רבי יהושע בן לוי: כל ימי עני רעים! [מקשה התלמוד] והאיכא שבתות וימים טובים! [שגם לעני יש מעדנים ביום שבת. ואיך שלמה המלך אמר שכל ימיו רעים כולל יום השבת?] – [מתרץ התלמוד] כדשמואל. דאמר שמואל: שינוי וסת [שאין העני רגיל לאכול מעדנים בימות החול, אף שאוכל בשבת מעדנים, בכל זאת רע עליו הדבר, והוא] תחלת חולי מעיים”. ע”כ. וכעת מובן, מדוע השמש היא צדקה לעניים. מכיון שהשמש מקילה על חולי מעיים.

אבל רבינו גרשום, ביאר, שהשמש צדקה לעניים, מכיון שמתחממין שהן ערומים מבגדים טובים. ולפי דעתו, אף שהשמש טובה גם לעשירים, לעניים היא באה בתורת צדקה. ומי הוא זה אשר נצרך לצדקה? מי שחסר. ומכיון שהעני חסר בבגדים, אצלו השמש היא בתורת צדקה. אלא שבפסוק שעליו נסמך רבי יצחק, לא אמר, “עניים”, אלא אמר, “יראי שמי”! ואיך ייחס הדבר דווקא לעניים? ולי נראה לפרש את הענין כך.

ושני דרכים יש לי בדבר:

א) יתכן שהבין שאותם עניים נקראו “יראי שמי”, על שם שמקבלים הכל באהבה ובשמחה. ואף שאין להם בגדים או מאכלים טובים, עדיין שמחים הם ביסורים. ואין לך יראת שמים גדולה מזו. שיודעים ריבונם ומאמינים שהכל לטובתם עם כל היסורים אשר להם.

ב) מה שאמר, “וְזָרְחָ֨ה לָכֶ֜ם יִרְאֵ֤י שְׁמִי֙ שֶׁ֣מֶשׁ צְדָקָ֔ה וּמַרְפֵּ֖א בִּכְנָפֶ֑יה”. יש הבדל בין “זרחה“, לבין, “צדקה“, שלאותם יראי שמים, השמש זורחת, אבל לא בתורת צדקה. אולם מה שאמר, “שמש צדקה”, הוא לעניים, שבא להם בתור צדקה.

וידיד נפשי ר’ אשר סאסי כתב להעיר ולהוסיף: “וזה בדיוק הקשר והראיה מהפסוק שאמר, “יראי שמי”, לא שהפסוק בא להראות שהעני הוא ירא ה’! אלא שעצם היציאה החוצה וההתענגות על השמש היא דבר חיובי ורצוי על האדם, והראיה שהפסוק מציג זאת כדבר טוב, בניגוד לרשעים שהשמש תשרוף אותם. לכן מדמה לעגלי מרבק, שמתענגים על השמש החמה במרבצי המדשאות.

ומה הוא, “וזרחה לכם“? וכי ולשאר העולם לא זורחת? אלא זורחת לכולם! אך לכם דווקא היא שמש צדקה ומרפא! ואילו לרשעים? להם היא שורפת ומכלה מהעולם. אבל השמש? אותה שמש! והמים? אותם מים! מה השתנה? בחירה! מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחוקך”.

ואף אם תקשה ותאמר, מדוע הביא רבי יצחק פסוק דווקא עם המילים “יראי שמי”? על זה נענה ונאמר, שמכיון שבפסוק הזה יש את כל המילים האפשריות לתיאור מתנתה ותועלתה הגדולה של השמש לעולם. אך רק הצדיקים ויראי השם מעריכים ומבינים אותה ולכן נהנים ממנה. כל השאר ככל הנראה עובדים אותה ולכן ישרפו ממנה. ע”כ.

ונמשיך לבאר את התלמוד הנזכר. לאחר שהתלמוד הביא את מאמרו של רבי יצחק לגבי השמש, שגם היא מועילה מאוד, ויש בה ברכה גדולה. ממשיך התלמוד להביא מאמר נוסף בשמו של רבי יצחק, שאמר, “גדול יום הגשמים, שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו“. שנאמר (דברים פרק כח פסוק יב פרשת כי תבוא): “יִפְתַּ֣ח יְהֹוָ֣ה׀ לְ֠ךָ אֶת־אוֹצָר֨וֹ הַטּ֜וֹב אֶת־הַשָּׁמַ֗יִם, לָתֵ֤ת מְטַֽר־אַרְצְךָ֙ בְּעִתּ֔וֹ וּלְבָרֵ֕ךְ אֵ֖ת כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֑ךָ וְהִלְוִ֙יתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וְאַתָּ֖ה לֹ֥א תִלְוֶֽה”. ע”כ דבריו.

ויש להבין, מה זה שאמר, “אפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו“? וכי יש לפרוטה שבכיס הרגש? או שפועל בה כח מסויים? עוד יש לשאול, וכי הגשם משפיע בענין מיסטי או מאגי על הפרוטה שבכיס? שגורם לה ליתברך? וכי הגשם יש בכוחו לקבוע אם היא תתברך או לא?

ועוד יש להקשות, מדוע אמר דווקא “פרוטה” שבכיס מתברכת? ולמה לא אמר על תבואת השדה שמתברכת? או על כל דבר אחר שיש לאדם? ומה ענין דווקא בפרוטה שבכיס? ויותר מזה יש לשאול, מדוע נקט דווקא “פרוטה“? למה לא אמר, “ממון“? והנה כבר כאן נאמר דבר שהיה לקורא לשאול, מדוע נקט, “כיס“? ועל זה נענה, כי דרך האדם לשים מעותיו בכיסו שנמצא בבגדיו, או בכיסו השמור לו בביתו, ודיבר רבי יצחק בדרך של בני אדם, ולא שיש ענין מיוחד ומסטי בכסף הנמצא ואגור בכיס.

ובכדי להבין זה הענין והשאלות ששאלנו בו, נצטרך לדקדק, מהיכן למד רבי יצחק זה הדבר. והנה מיד אחרי שאמר רבי יצחק את דבריו, סמך את דיבורו על פסוק בתורה. שבו נאמר, “יִפְתַּ֣ח יְהֹוָ֣ה׀ לְ֠ךָ אֶת־אוֹצָר֨וֹ הַטּ֜וֹב, אֶת־הַשָּׁמַ֗יִם לָתֵ֤ת מְטַֽר־אַרְצְךָ֙ בְּעִתּ֔וֹ, וּלְבָרֵ֕ךְ אֵ֖ת כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֑ךָ, וְהִלְוִ֙יתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וְאַתָּ֖ה לֹ֥א תִלְוֶֽה”. ותרגם הירושלמי, “ארבעה מפתחות בידי אדון עולם, שלא מסרם ביד של שליח. מפתח חיים, ושל קברים, ושל מזון, ושל מטר. וכן אמר משה נביא כאן, יפתח יי לכם את אוצרו הטוב שׁעִמו בשמים, לתת מטר ארצכם בזמנו, יורה במרחשון, ומלקוש בניסן. ולברך את כל מעשׂי ידיכם ותלוו לגויים רבים ואתם לא תִצטרכו לִלוות”.

והנה נראה, שכל לימודו של רבי יצחק, הוא מזה שסמך הכתוב, את ענין המטר היורד על הארץ, לברכה של האדם, כלומר שיתברך במעשה ידיו. וכמובן כבר כאן יש לומר, שמה שאמר רבי יצחק, “גדול יום הגשמים”, הוא דווקא בזמן שהגשם יורד בעתים, שבו אפשר שיהיה ברכה בתבואה. וכן מדוייק מן הכתוב, שאמר הכתוב, “לָתֵ֤ת מְטַֽר־אַרְצְךָ֙ בְּעִתּ֔וֹ“. ומה הוא, “בעתו“? בזמנו! שאין הברכה בגשמים אלא דווקא שיורדים בזמן הראוי לברכה.

ולכן נראה לפרש, שמה שאמר, “גדול יום הגשמים“, אף שמדבר על אותו היום שיורד בו הגשם הראוי לברכה, כוונת רבי יצחק, לתוצאה הסופית של הגשמי ברכה, כלומר, שעל ידי גשמי ברכה בזמנם, התבואה מתברכת, ועל ידי שיש ברכה בתבואה, השוק יהיה מוצף בתבואה, פירות וירקות טובים ומשובחים, ולא שיהיו בכמות קטנה, שאם יהיה בכמות קטנה, השער שלהם יהיה יקר מאוד, ואז מה יכול לקנות האדם? ולכן נקט, “פרוטה”, שיש לה ערך קטן ואדם בקושי מייחס לה חשיבות.

לכן אמר רבי יצחק, שגדול יום הגשמים, שעל ידי גשמי ברכה, אף אותה, “פרוטה” שאינה שווה הרבה כעת, מתברכת בזכות גשמי הברכה! ומדוע? כי באותה פרוטה שמקודם לא היתה שווה הרבה, כעת השוק יהיה מוצף בתבואה, בפירות וירקות, והשער שלהם ירד פלאות, במציאות שבה יהיה אפשר עם פרוטה לקנות את אותם הפירות וירקות. ועל זה אמרו בתלמוד (בבלי בבא מציעא נט.) “אמר רב יהודה: לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה“. והרי זה העני שמקודם לא היה לו שלום בביתו, מכיון שהיה לו, “פרוטה”, ואיזו תבואה יכל לקנות בה? כעת בעבור גשמי הברכה יוכל לקנות תבואה לביתו וישכון שלום באהלו. ולכן “גדול יום הגשמים, שאפילו עני, שאין לו תבואה בביתו, ויש לו פרוטה, אותה פרוטה מתברכת, ויכול לקנות עמה כל שיחפוץ, ולהשכין שלום בביתו”.

והרי לך קורא נעים, כשמדקדקים היטב בדברי רבותינו ז”ל, רואים בחוש, כמה כיוונו הכל לענינים שכליים, ולא לענינים מסטייים ומאגים חלילה. וכבר ידעת ושמעת, כמה פירשו זה הענין של רבי יצחק, בענין שהגשם משפיע על הכסף של האדם בענין רוחני, או בענין מסטי, וכתבו, נשאו, ונתנו בטפל, ולא עסקו בעיקר.

ונמשיך בדברי התלמוד. כעת התלמוד מביא עוד מאמר של רבי יצחק שאין לו שום שייכות למה שאמר לעיל. ובו אומר התלמוד, “ואמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה, אלא בדבר הסמוי מן העין. שנאמר (דברים פרק כח פסוק ח פרשת כי תבוא): “יְצַ֨ו יְהֹוָ֤ה אִתְּךָ֙ אֶת־הַבְּרָכָ֔ה בַּאֲסָמֶ֕יךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֑ךָ וּבֵ֣רַכְךָ֔ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ”. ע”כ דברי התלמוד.

ויש לשאול:

א) מה בא ללמדנו רבי יצחק?

ב) וכי הברכה מצויה רק בדבר המוסתר מעיני אנשים? ואין ביכולת ה’ יתברך לברך את האדם בדברים שהם נגלים?

ג) מה פשר המילים “מצויה“?

ד) מה זה שאמר, “מן העין”? משמע כל עין, ואפילו של עצמו.

ה) האם בכלל כוונת רבי יצחק אחרת, כלומר, שהתכוין לומר, “ברכה” ממש. שאין תוקף לברך ברכה בשם ומלכות, אלא דווקא על דבר שהוא נסתר מהעין?

והנה בכדי לענות על זה, נצטרך לנהוג כמו שנהגנו לעיל, וללכת אחר הפסוק, כי רבי יצחק סמך את דבריו על הכתוב. וראשית כל נתבונן ונראה בכתוב, שהבטחת הברכה שתהיה לאדם, לא אמורה דווקא על, “האוצרות” שנקראים, “אסמיך”. אלא גם מברך ה’ את האדם ואומר, “בכל משלח ידך”. וכן אמר, “וברכך בארץ”, ובוודאי שבמאמר זה, מבטיח ה’, שיתן את הברכה אף על הדברים הנגלים. וכ”כ התרגום ירושלמי, “יצוה יי עִמכם את הברכה באוצריכם ובכל מִשׁלוח ידכם ויברככם בארץ שיי אלהיכם נותן לכם“. וכבר נראה לי שמכאן תשובה, למה ששאלנו למעלה, שנראה שכל זה הוא לענין “ברכה” ממש, שצריך לברך האדם או להתפלל, כלומר לעשות מעשה. ולא שהתבואה מתברכת בגלל שהיא לא נראית!

וכראיה שדבריו של רבי יצחק, אכן עולים בקנה אחד עם האמת. התלמוד מביא ברייתא שנשנית בבית מדרשו של רבי ישמעאל, והיא, שאמרו בבית המדרש: “אין הברכה מצויה, אלא בדבר שאין העין שולטת בו“. שנאמר (דברים פרק כח פסוק ח פרשת כי תבוא): “יְצַ֨ו יְהֹוָ֤ה אִתְּךָ֙ אֶת־הַבְּרָכָ֔ה בַּאֲסָמֶ֕יךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֑ךָ וּבֵ֣רַכְךָ֔ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ”. ומה שאמרו, “שאין העין שולטת בו”, לפי דעתי אין הבדל בין דבריו לדברי רבי יצחק, שאמר, “אלא בדבר הסמוי מן העין”, כי כל דבר שהוא מוחבא מהעין, המציאות מכריחה שאין העין שולטת בו. כלומר, אין מי שמתעורר לחמוד או לעשות רע בדבר שהוא נסתר. ופשוט.

ולכן התלמוד מביא מיד, ששנו חכמים בברייתא ופסקו, “הנכנס למוד את גרנו אומר: יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו. [שכח להתפלל ו] התחיל למוד [ולא סיים עדיין, ונזכר שלא התפלל קודם], אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. [נזכר שלא התפלל לאחר ש] מדד, ואחר כך בירך, הרי זו תפלת שוא. לפי שאין הברכה מצויה, לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין”. ע”כ לשון התלמוד. וכעת קורא נעים, דקדק אתה היטב, וראה כמה פשוטים הם הדברים להבנה ולא מסובכים הם. כי כל ענין ה-“ברכה” שלימד רבי יצחק, וכן מה שלימדו בבית המדרש של רבי ישמעאל, הכל הוא לענין תפילת האדם, כאשר בא למדוד את תבואתו וגרנו.

כלומר, רצו ללמד אותנו חכמים, שלעולם לא נתפלל תפילה שאינה ראויה לפני הבורא. ומילת, “ברכה“, הרי היא משמשת כאן ל-“תפילה“, כי זה הנכנס למדוד את גרנו ואת שיעורו, אינו יודע את הברכה הנתונה בו עדיין. ולכן אמרו חכמים, לפני שהאדם נכנס למדוד את גרנו, תקוותו עדיין גדולה, כי אינו יודע השיעור ואיכות הכרי אשר יש שם, ולפיכך מה אומר? “יהי רצון מלפניך ה’ אלקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו”. והאם זו לא תפילת שווא? ודאי שלא. כי בעת שהדבר סמוי מעיניו, ואינו יודע מידתו, יכול להתפלל שה’ יתברך ישלח ברכה בתבואתו.

ומלמדים אותנו חכמים יותר מזה, שאפילו אם שכח והתחיל למדוד, אולם עדיין לא סיים למדוד, אומר, “ברוך השולח ברכה בכרי הזה”, ואם תשאל, כיצד יברך? הרי כבר יודע שיעורו ואיכותו! מלמדים חכמים, שמכיון שעדיין לא סיים למוד, אין זה נקרא תפילת שווא, שכביכול סומך על הנס חלילה. כי עדיין התפילה והברכה שייכים כאן, כי הספירה לא נגמרה, והחלק הקטן הזה שנשאר סמוי מעיניו, שייך בו תפילה וברכה.

ולזה כיון רבי יצחק, שאמר, “אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין“, כלומר, על זה שמדד, אמנם עוד לא סיים את הספירה, ולכן עדיין יכול להתפלל, והרי זה בירך את ה’ יתברך בלשונו, והוציא בשפתיו שהוא מקור הברכות יתעלה שמו, שהרי הוא ברוך, ומעשיו ברוכים הם. אבל אחר שמדד וסיים לספור הכל, כיצד יעלה על הדעת שיברך? וכי סומך הוא על הנס? שהרי כעת, כבר יודע הוא, אם ה’ יתברך ברך אותו במדידה זו או לא.

ולכן סיימו חכמים ואמרו, “לפי שאין הברכה מצויה, לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין“. ומה פירוש, “שאין הברכה מצויה“? כוונתם, שאי אפשר להתפלל ולברך יותר, על דבר שנשקל! ולא על דבר שנמדד! ולא על דבר שנמנה ונספר! אלא התפילה היא דווקא על דבר שנסתר מעיני האדם ואינו יודע שיעורו! והכל מדבר כאן על ענין התפילה, באופן שיהיה האדם בשכל ישר והגיוני. וכתב הרמב”ם (הלכות ברכות פרק י הלכה כב): “ההולך למוד גורנו, אומר, יהי רצון מלפניך יי’ אלהי, שתשלח ברכה במעשה ידי. התחיל למוד, אומר, ברוך השולח ברכה בכרי זה, מדד ואחר כך ביקש רחמים, הרי זו תפלת שוא, וכל הצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא“. ע”כ.

וראיתי בבית הבחירה למאירי, שכתב, “ההולך למוד את גרנו, אומר, יהי רצון שתשלח ברכה במעשי ידי. ולא [ואין בבקשה ובתפילה זו] שירבו הפירות [הנמצאות כעת בגורן, כי זו סכלות לחשוב כך]. אלא [כוונת רבותינו בתפילה זו, שיתפלל האדם] שיצליח בהם לסחורתו [לעתיד]. התחיל למוד, אומר, “ברוך השולח ברכה בכרי הזה”, כך כתבוה גדולי הרבנים, ופרשו שמזכיר בה ברכה ומלכות. ומ”מ יש גורסים, “יהי רצון שתשלח ברכה בכרי הזה”.

מדד ואחר כך בירך, הרי זו תפלת שוא, שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר השקול ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין. וגדולי המפרשים שואלים, על מה הוא מברך? אם על שלא ירקבו, הרי בכל שעה הוא צריך לה, ואף על פי שאין הברכה מצויה בו, תפלת שוא מיהא למה? ולדעתי כל שהוא מברך שלא יפסיד פירותיו אין כאן תפלת שוא, אלא שעל התפלה הנזכרת הוא אומר כן, יהי רצון שתשלח ברכה בפירות הללו, ור”ל שיתברכו בכל מיני הצלחה, ואי אפשר שהמדידה, או הפרסום, לא יעכב בהצלחתו אי זה עכוב“. עכ”ל.

ונסביר את דברי המאירי ואת שכלו הישר. בתחילת דבריו המאירי מבאר, שאין הברכה והתפילה הזו, בשביל שיקרה כאן נס בגרנו ויתרבו הפירות חלילה, כלומר, שבמקום עשרים ק”ג פירות, יהיו בעבור תפילתו חמשים ק”ג פירות. שזו המחשבה, סכלות גמורה היא! וזה נקרא, “להפוך נמנע למציאות”! ויש בזה איסור להתפלל בצורה כזו מטופשת ומסטית. ולכן המאירי עוצר אותך ומזהיר, ובא ללמד, שאין התפילה הזו באה בשביל שיקרה כאן נסים. שהקב”ה לא מנהיג את העולם בנס.

אלא, כוונת רבותינו השלימים בתקנת תפילה זו, שיתפלל האדם לפני ה’ יתברך לפני המדידה, שיצליח האדם בסחורה זו אשר הולך לעסוק בה. ואם תשאל, מפני מה לא תועיל תפילה זו לאחר שמדד או מנה? ומה יש בכך להתפלל שתצליח סחורתו? על זה עונה המאירי ואומר, “יהי רצון שתשלח ברכה בפירות הללו, ורוצה לומר, שיתברכו בכל מיני הצלחה. ואי אפשר שהמדידה, או הפרסום, לא יעכב בהצלחתו אי זה עכוב”. ומה כוונתו במה שאמר, “ואי אפשר שהמדידה, או הפרסום, לא יעכב בהצלחתו איזה עיכוב”. הקורא בשטחיות דבר זה, יכול לחשוב מיד על ענין מאגי ומסטי, כלומר שעצם ספירתו פגעה במזלו חלילה.

אבל כוונת המאירי ברורה לחלוטין, כי לפני שאדם מודד את גרנו, הרי אינו יודע מה מצב פירותיו ותבואתו, ואינו יודע איכותם, ואינו יודע כמותם, אז ליבו מסור לתפילה בכל כוחו, ותפילה זו מעומק הלב באה, מכיון שהדבר מוסתר וסמוי ממנו. ולכן תפילתו באה מעומק הלב, ויכולה להועיל, אף שאין סחורתו מושלמת כל כך, ואין הרבה פירות בגרנו, שיהיה בה ברכה גדולה, כי אצל ה’ יתברך אין כח ולא מספר.

אבל אחר שאדם מדד וסיים לספור, הפרסום של המדידה נרשם ונחקק אצלו, וזה לכשעצמו ממעיט מהאדם את כח התפילה, והרי זו תהיה תפילת שווא. ומדוע? מכיון שליבו בל עמו. ובצדק, כי ה’ יתברך לא מנהיג את עולמו בהנהגה ניסית. ומכיון שעל פי הטבע הוא כבר יודע שיעורו, ויתכן שסחורתו לא באיכות טובה, וכמותו לא מספיקה לו, אינו יכול להתפלל מעומק הלב שיהיה הצלחה בכרי זה. ולכן פרסום גרנו מעכב ההצלחה, הן מצד התעצלותו לעסוק בסחורה שאינה מוצלחת, והן מצד תפילתו שכבר לא יכול להתפלל כמו שהיה מתפלל לפני כן בלב שלם.

למה הדבר דומה? לאיש ואשה שפעם ראשונה התוועדו אחד את השני, ולפני הפגישה, התפלל האיש שזו האשה תהיה יפה וטובה, ובעלת מידות טובות. הנה בוודאי שלפני שראה אותה זה האיש, תפילתו באה מעומק הלב, באופן שכל הרגשי הלב מסורים אליו יתברך. אולם לאחר שראה אותה, והבחין בה שאינה יפה כמו שחשב או רצה, היתכן כעת להתפלל שהיא תהיה יפה? אף שיכול לומר שתהיה יפה בעיניו, אולם כעת יש בתפילה זו חסרון, כי תפילה זו לא תהיה בשלימות ממש, כי בשכל האדם מוטבע וידוע, שהטבע לא יתחלף וישתנה. אבל לפני כן, כלומר לפני שראה אותה, שהיתה סמויה אצלו, תפילתו היתה חזקה. באופן שלפי גודל תפילתו, אע”פ שאינה יפה, יכלה להיות יפה בעיניו, כי מה’ יתברך בא הברכה והיופי. ולכן אין הברכה מצויה, כלומר אין התפילה יכולה לפעול באופן שתהיה כאן ברכה בזכות תפילתו, אלא דווקא בדבר הסמוי מן העין, שעוד לא ראית אותו, ועוד לא מדדת אותו. ואין כאן בדברי רבותינו, שום ענין מסטי ומאגי חלילה. והכל על פי שכל ישר.

ואפילו אני הכותב כמה שמשתדל לדבוק בשכל הישר, נפלאתי ונשתוממתי, לדעת ולהבין כמה הדברים פשוטים, ויש דברים וסוגיות כמו אלו, שחשבתי שיהיה לי ממש קשה להתמודד מולם, אבל לאמיתו של דבר, כאשר אני ניגש עם מחשבה ברורה וזכה, שעין הרע רוחנית ומסטית אינה קיימת, הקב”ה פותח שבילי חכמה, והכל ממנו יתברך.

וראיתי לסיים את הענין הזה גם באופן אחר. שאף אם תרצה לומר, “אין לך ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין“, נוכל להסביר, שכאשר דבר מוסתר מעיני הבריות, אף אחד לא מקנא במה שיש לשני, כי הדבר מוסתר! ואיך יקנא בדבר מוסתר? ולפיכך, כל דבר המוסתר מעיני בני אדם יש בו ברכה, לא בגלל שעינם יכולה להזיק בכוח רוחני ומאגי, אלא בגלל שאם הוא לא רואה הוא לא חומד, ואם הוא לא חומד, אז הדבר השמור אצלך ישאר על עומדו ולא יקומו לגונבו. ולכן אמרו, אתה רוצה שיהיה ברכה אצלך? אל תפרסם כל מה שיש לך. ולא מחשש עין הרע רוחנית ומסטית, אלא משום שאתה גורם לאחרים לעבור על לא תחמוד. ופשוט ביותר ונפלא למתבונן.

ע”כ מאמר זה. המשך במאמר הבא. חן שאולוב ספרדי טהור.