***

“עין הרע על תלמיד אחד שהיה רגיל לקבל מעשרות”

טז) ולאחר בירור נפלא זה, של טו’ מערכות המלאות במוסר, מחשבה זכה, ושכל ישר. כעת נעבור למעט מן מדרשי חז”ל, מעשיות בתנ”ך, ועוד כהנה וכהנה. ונסביר הכל על פי השכל הישר כפי יד ה’ הטובה עלינו. והקורא כבר ילמד לגבי שאר הדברים המפוזרים בתלמוד ובמדרשים המהימנים.

ונאמר בתלמוד (ירושלמי מסכת פאה פרק ח’ דף כא): “חד תלמיד מן דרבי [אחד התלמידים של רבי], היו לו מאתים חסר דינר [היו לו מאה תשעים ותשע דינר. כלומר שבמצב זה יכול הוא לקבל מעשר עני]. והוה רבי יליף זכי עימיה חדא לתלת שני מעשר מסכינין. [והיה רבי אחת לשלוש שנים מעשר לאותו תלמיד באופן קבוע מעשר עני]. עבדון ביה תלמידוי עינא בישא [נתנו בו התלמידים בישיבה שלומדים עמו תורה, עין הרע! ומה עשו?] ומלון ליה [והשלימו לו ברשעותם דינר אחד, על מנת שלא יוכל לקבל מעשר עני, שכן מי שיש לו מאתיים דינר אינו יכול לקבל מעשר עני]. אתא בעא מזכי עימיה [כאשר בא רבי לתת לזה התלמיד מעשר עני] אמר ליה, רבי, אית לי שיעורא. [אמר לו לרבי, איני יכול לקחת ממך, כבר יש לי שיעור מאתים דינר], אמר [רבי], זה [התלמיד], מכת פרושים נגעו בו [כלומר, מה שנתנו לו דינר, לא עשו דבר זה לטובה, אלא שמו עליו עין הרע, שהיה צר להם שאני מביא לו מעשר עני, ועשו מעשה בכוונה על מנת שלא יקבל ממני. מה עשה רבי?]. רמז לתלמידוי ואעלוניה לקפילין וחסרוניה חד קרט [רמז לתלמידיו הנאמנים שיעשו לו תחבולה, והכניסוהו לחנות אחת, ובאותה חנות נחסר ממנו חלק מן הדינר] וזכה עימיה”. ע”כ.

והרי לך שהפירוש כאן במעשה זה, “עין הרע”, אינו ענין מסטי ומאגי חלילה. והוא בדיוק כמו שהסברנו עד עתה, שעין הרע, הכוונה שמישהו עושה מעשה בפועל להזיק לאחר, על ידי שנתן עינו הרעה בשני. וזה מה שעשו תלמידיו של רבי, כאשר ראו שיש תלמיד אחד, שרבי מביא לו מעשר עני כל שלוש שנים. קנאו בו. ולא ידעו מה לעשות. עד שעשו תחבולה בעיניהם הרעה, ונתנו לו, “צדקה”, ועל ידי זו הצדקה כמעט הפסיד את המעשר עני של רבי. ואם עין הרע היה ענין מסטי, היה מספיק שנתנו בו עין הרע, והיה קורה לו הדבר על ידי אחרים. אבל לא! דווקא אלו ששמו לו עין הרע, הם אלו שעשו מעשה בפועל בכדי להרע לו. והכל תמיד הולך אחר המעשה.

***

“עשרים וארבע קריות של רבי”

והוא הדין מה שאמרו בתלמוד (ירושלמי מסכת סנהדרין פרק א הלכה ב): “רבי בא בר זבדא בשם רב, טעמא דרבי לעזר בי רבי צדוק, בשעה שרואין בית דין שלמעלן בית דין שלמטן שמקדשין אותו גם הם מקדשין אותו. ר’ לעזר בשם ר’ חנינה, מעשה בעשרים וארבע קריות של בית רבי, שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסו בהן עין רע, ומתו כולם בפרק אחד, מאותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל“. ע”כ. והנה הקורא הדבר בשטחיות, מבין שהלכו עשרים וארבע קריות של רבי, לעבר השנה בלוד, ומכיון שראו אותם בני אדם, נכנס בהן עין הרע ומתו כולם. וכמובן כל מי שסבר כן, החדיר הזיה קשה והשקפת מינות רעה ביותר לעם ה’.

אבל ודאי שאין זו כוונת הדברים. אלא כוונת חכמים ללמדנו במעשה זה, שאותם בני אדם טהורים וקדושים של בית רבי, כשנכנסו לעבר שנה בעיר לוד, נכנס בהם עין רע, כלומר נכנס בהם הקנאה והתחרות, מי יהיה בראש, כלומר מי הראשון לקדש השנה ולקחת הגדולה לעצמו! ועל ידי כן התעכבו מלעבר את החודש.

מה עשה ה’ יתברך? הרג את כולם בבת אחת. והראיה לכך, הם דברי רב: “רבי בא בר זבדא בשם רב, טעמא דרבי לעזר בי רבי צדוק, בשעה שרואין בית דין שלמעלן בית דין שלמטן שמקדשין אותו גם הם מקדשין אותו“. ומכיון שראה ה’ יתברך שנתעכבו לקדש את החודש בגלל צרות עין ותחרות, לקח אותם מן העולם!

ולכן גם פה אנחנו רואים, כי המילים, “נכנס בהן עין רע”, לא חלילה לומר או ללמד את הקוראים, שיש ביד מישהו אחר על ידי ראייתו להשפיע על חייו של השני, ובכלל לא מסתבר בשכל אנוש, שבגלל עין רעה של מישהו אחר, יקח ה’ יתברך עשרים וארבע קריות של רבי! ומי שחושב כך, סובר שה’ יתברך מוסר הנהגות לכוחות אחרים בעולם חלילה, או הוא מושפע מהם חלילה. ושוב פעם אנו נוכחים לדעת ולהשכיל, שכל ענין “עין הרע”, או “עין רעה” ידבר על האדם עצמו, או שעל ידי שמקנאים בו עשו לו משהו במעשה בפועל, או שהוא על ידי עין רעה שנתן באחרים, עשה למישהו אחר משהו במעשה שגרם לו. וכן יתכן שבעבור עין רעה שנותן באחרים, מתאווה למה שיש להם, ועושה מעשים לא כשרים על מנת שיהיה לו כמותם. וכמו שכתבנו כן לעיל כבר.

***

“הפלת עוברה של הגר”

והנה לאחר כל הדברים הללו, לא מעט מקשים מדברי רש”י, מה שכתב בענין הפלת עוברה של הגר. אבל מכיון שמקור דברי רש”י הם אינם דברי עצמו, ולא הוא מחדש הדבר. צריך לעיין במקורות היטב, ולהבין מפני מה הגר הפילה עוברה ע”פ דברי המדרש.

ותחילה נביא את הסיפור המלא הנאמר בתורה (בראשית פרק טז פסוק א – יא פרשת לך לך): “וְשָׂרַי֙ אֵ֣שֶׁת אַבְרָ֔ם לֹ֥א יָלְדָ֖ה ל֑וֹ וְלָ֛הּ שִׁפְחָ֥ה מִצְרִ֖ית וּשְׁמָ֥הּ הָגָֽר: וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל־אַבְרָ֗ם הִנֵּה־נָ֞א עֲצָרַ֤נִי יְהֹוָה֙ מִלֶּ֔דֶת בֹּא־נָא֙ אֶל־שִׁפְחָתִ֔י אוּלַ֥י אִבָּנֶ֖ה מִמֶּ֑נָּה וַיִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי: וַתִּקַּ֞ח שָׂרַ֣י אֵֽשֶׁת־אַבְרָ֗ם אֶת־הָגָ֤ר הַמִּצְרִית֙ שִׁפְחָתָ֔הּ מִקֵּץ֙ עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים לְשֶׁ֥בֶת אַבְרָ֖ם בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְאַבְרָ֥ם אִישָׁ֖הּ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה: וַיָּבֹ֥א אֶל־הָגָ֖ר וַתַּ֑הַר וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וַתֵּקַ֥ל גְּבִרְתָּ֖הּ בְּעֵינֶֽיהָ: וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֣י אֶל־אַבְרָם֘ חֲמָסִ֣י עָלֶיךָ֒, אָנֹכִ֗י נָתַ֤תִּי שִׁפְחָתִי֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ, וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה, וָאֵקַ֖ל בְּעֵינֶ֑יהָ, יִשְׁפֹּ֥ט יְהֹוָ֖ה בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽיךָ: וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־שָׂרַ֗י הִנֵּ֤ה שִׁפְחָתֵךְ֙ בְּיָדֵ֔ךְ עֲשִׂי־לָ֖הּ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑יִךְ וַתְּעַנֶּ֣הָ שָׂרַ֔י וַתִּבְרַ֖ח מִפָּנֶֽיהָ: וַֽיִּמְצָאָ֞הּ מַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה עַל־עֵ֥ין הַמַּ֖יִם בַּמִּדְבָּ֑ר עַל־הָעַ֖יִן בְּדֶ֥רֶךְ שֽׁוּר: וַיֹּאמַ֗ר הָגָ֞ר שִׁפְחַ֥ת שָׂרַ֛י אֵֽי־מִזֶּ֥ה בָ֖את וְאָ֣נָה תֵלֵ֑כִי וַתֹּ֕אמֶר מִפְּנֵי֙ שָׂרַ֣י גְּבִרְתִּ֔י אָנֹכִ֖י בֹּרַֽחַת: וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה שׁ֖וּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּ֑ךְ וְהִתְעַנִּ֖י תַּ֥חַת יָדֶֽיהָ: וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה הַרְבָּ֥ה אַרְבֶּ֖ה אֶת־זַרְעֵ֑ךְ וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב: וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְקָרָ֤את שְׁמוֹ֙ יִשְׁמָעֵ֔אל כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְהֹוָ֖ה אֶל־עָנְיֵֽךְ”.

ונסביר על פי פשט הדברים. שרי אשתו של אברהם לא ילדה לו ילדים, והבינה שה’ יתברך עצר אותה מלדת, כלומר עשה אותה עקרה. ובתוך כך הודיעה התורה שלשרה יש שפחה מצרית ושמה הגר. כאשר עובר זמן, ושרה אינה מתעברת מאברהם אבינו, לרוב רצונה לילדים, מתרצה להביא לעצמה ילד מ-שפחתה, היא הגר. וכמו שאמרה, “אולי אבנה ממנה”, כלומר, אולי אשיג על ידיה ילד.

והודיעה התורה, שהיה זה לאחר עשר שנים שאברהם ישב בארץ. ושרה ויתרה בכך על שפחתה, והביאה לאברהם אבינו אשה שניה, היא “הגר”. לאחר שאברהם אבינו היה עמה, מיד הרתה, כלומר מאותה ביאה נתעברה. והתורה מספרת ומעידה, שהגר, לאחר ששמה לב שהיא הרה, ותכף תביא לאברהם אבינו ילד ראשון לעולם, נהייתה שרה אמנו, “קלה בעיניה”. כלומר שזלזלה בה. על פניו, הסתכלות זו של הגר היא מעין, “גאווה”, כאילו היא עצמה משהו בעולם. וכבר כאן מהסתכלות זו בלבד היתה ראויה לכאורה להפיל ולדה. שהמתגאה בליבו מורד הוא במלכות שמים! ומידה כנגד מידה לא בטלה.

ולאחר שהעידה התורה כן, עוד מבואר, שכאשר שרה, שמה לב לזלזול של הגר עליה, ושדיבורה כבר לא אותו דבר כמו שהיה לפני שהביאה את הגר לאברהם לאשה. שרה אומרת לאברהם, “חמסי עליך“. ואין “חמס” אלא “גניבה“. וכוונתה לומר, שהגר גנבה את אברהם ממנה, והתייחסה בזלזול לשרה, ומי אשם בכך לפי דעתה של שרה? אברהם! לכן המשיכה ואמרה, אני נתתי את שפחתי ומסרתי נפשי להשיא לך אשה, על מנת להביא ממנה ילדים, והיא ניצלה זאת לרעה ואתה שותק? על כן, “ישפוט ה’ ביני וביניך”! וכאשר אברהם רואה ושומע את טענתה של שרה, מה הוא עושה? מגרש את הגר מיד! ולכן מעידה התורה ואומרת, “הנה שפחתך בידך”, כלומר הנה זאת שהיתה אשתי ברצונך, כעת גרשתי אותה מרצוני, בעבור שזלזלה בך ונתגאתה עלייך.

והמשיך ואמר לה, “עשי לה הטוב בעיניך“. והיא מה עשתה? ענתה אותה! ומה עינוי עשתה לה? לפי עניות דעתי, מדובר כאן, או בעינוי של עדות ותוכחה. כלומר שהוכיחה שרה את הגר בעבור מעשיה. כמו שנאמר (בראשית פרק ל פסוק לג פרשת ויצא): “וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי”. ותרגם הירושלמי, “ותעיד בי צדקתי ליום המחר וכו‘”. ואין הבדל בין, “ענתה“, ולבין, “ותענה“. שכן אמרה התורה (דברים פרק ה פסוק יז פרשת ואתחנן): “וְלֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁוְא”. ומה הוא, “ולא תענה“? הוי אומר זו “עדות“, שלא יעיד עדות שקר על חבירו. ולכן נראה ששרה העידה בה על מעשיה שעשתה. או שעינתה אותה שרה בעבודות קשות. והגר מה עשתה? ברחה מתוכחה! לא רצתה לקבל תוכחתה של שרה ונשארה בגאוותה.

ובדברי התרגום ירושלמי מבואר היטב, “ותאמר שרי לאברם, כל עלבוני ממך, שהייתי בטוחה שתעשה דיני, שאני עזבתי ארץ, ובית אבא ובאתי עמך לארץ נכריה, ועתה בעבור שלא הייתי יולדת שחררתי שפחתי, ונתתיה בחיקיך, ותרא כי הרתה, ויתבזה כבודי בפניה, ועתה יתגלה לפני יי עלבוני, ויפרוס שלום ביני ובינך, ותִתמלא הארץ מִמנו, ולא נצטרך לבניה של הגר בת פרעה בן נמרוד, שהטילך לכבשן האש”. ולפי התרגום הזה, אנו למדים דבר פלא. ששרה חשבה בדעתה שהחיבור של אברהם עם הגר, יגרום לה ולאברהם אבינו להתחבר עוד יותר.

אולם לאמיתו של דבר ראתה שזה פגע בשלום שלה ושל אברהם אבינו, ולכן אמרה לו, כעת אחר שהתבזתי כל כך, הבורא יתן שלום ביני ובינך, והארץ תתמלא ממני וממך, ואין אנו צריכים את הבנים של הגר. והנה על פי פשט התורה, הגר לא הפילה עוברה שנתעברה מאברהם, אלא לאחר שברחה הגר, מלאך ה’ הורה לה לחזור ולהתענות תחת ידיה של שרה ותו לא.

אולם על דרך הדרש, דרשו רבותינו ואמרו (בראשית רבה מהדו’ תיאודור-אלבק פרשת לך לך פרשה מה): “ישפט ה’ ביני וביניך – ר’ תנחומא משום ר’ חייה רבא, ר’ ברכיה משום ר’ אלעזר, כל מי שהרתיק אחר מידת הדין, לא יצא שפוי מתחת ידיה [של מדת הדין]. ראויה היתה שרה להגיע לשני אברהם [למספר השנים של אברהם שנפטר בגיל מאה שבעים וחמש]. ועל ידי שאמרה, “ישפוט ה’ ביני וביניך”, נמנעו מחייה מ”ח שנה. אמר ר’ הושעיא “בינך” כתוב [חסר יו”ד לפי דעת המדרש. ולכן הוא נדרש כמו “בנך”, ולפי דעת המדרש קיללה שרה את עוברה של הגר במה שאמרה לאברהם, ישפוט ה’ ביני ובן בנך הנמצא במעיה של הגר]. כבר כתב, “ויבא אל הגר ותהר”. מה תלמוד לומר, [כלומר מה בא ללמד שאמר שוב] “הנך הרה”? אלא מלמד שנכנסה בה [בהגר. או שנכנסה בשרה] עין רעה [על הגר], והפילה [הגר] עוברה. אמר ר’ חנינה אילו אלישע הנביא אמ’ כך ברוח הקודש דיי“. ע”כ לשון המדרש.

והנה לכאורה, כלל לא מובנים דברי המדרש הללו. שהרי אנו רואים בכתוב, שלא חסר “יו”ד” במילה, “ביניך“, אלא הוא נכתב מלא ולא חסר. דבר שני, גם אם נאמר שרבי הושעיא מבין שצריך לכתוב “בינך” חסר יו”ד, מה זה שאמר, “אלא מלמד שנכנסה בה עין רעה והפילה עוברה“. במי נכנסה עין רעה? בשרה? בהגר? בכל אופן למדים אנו, שלפי דברי הדרש, מבין רבי הושעיא, שהפילה הגר את עוברה.

והנה על פי כל מה שלמדנו לעיל, “עין הרע“, או “עין רעה“, הוא פועל הנפעם באדם עצמו בתוך ליבו, וגורם לו, או שעושה דברים במעשה כלפי חוץ, בדיבור, במעשה וכו’. או שעינו הרעה והצרה הורסת אותו מבפנים, ולעולם הדבר מושלך כלפי האדם שגורם נזק לעצמו, ולא שמישהו יכול לתת עליו עינו רעה, והוא בראיה רוחנית יגרום שיסבול! חלילה וחס מחשבות הבל כאלו.

וגם כאן הוא הענין. בין אם נאמר, שדעת רבי הושעיא שנתנה שרה עין הרע בהגר, ובין אם נאמר שהפילה הגר את עוברה על ידי שנכנסה בה בעצמה עין הרע. וכיצד? אם נאמר שרבי הושעיא מדבר על כך שנכנסה עין הרע בשרה, וגרמה להגר להפיל את עוברה. הדבר פשוט ביותר, שלאחר שראתה שרה שהגר הרתה, הפריע לה הדבר מאוד, שכן הצער הנפשי הנגרם לה אינו נתון להסבר. אולם עדיין יכלה לספוג זאת עם כל הקושי. אבל כשראתה ששפחתה החלה להתגאות עליה, ענתה אותה תחת ידיה, כמו שנאמר, “וַתְּעַנֶּ֣הָ שָׂרַ֔י וַתִּבְרַ֖ח מִפָּנֶֽיהָ”. ומה עינוי עשתה לה? הכבידה עליה במטלות והעמיסה עליה, וכל זה על מנת שתפיל עוברה! וזו כוונת רבי הושעיא שאמר, נכנסה עין הרע בשרה וגרמה שהגר תפיל עוברה. ולכן ברחה ממנה הגר, שאחר שראתה שהפילה עוברה בעקבות זה העינוי, ברחה ממנה. ואם תקשה, כיצד נתן לזה ה’ לקרות? מכיון שהגר נתגאתה בליבה בעבור ההריון, ובמעשה שעשתה על שרה, נענשה. והוא מידה כנגד מידה, היא נתגאתה בעוברה, ה’ יתברך הפיל עוברה.

וכפי הבנה זו כך נראה שמפרש רש”י. וכתב, “אנכי נתתי שפחתי וגו’ ביני וביניך – כל ביני ובינך שבמקרא חסר, וזה מלא, קרי ביה וביניך, שהכניסה [שרה] עין הרע בעיבורה של הגר, והפילה עוברה. הוא שהמלאך אומר להגר, “הנך הרה”, והלא כבר הרתה? והוא מבשר לה שתהר? אלא מלמד שהפילה הריון הראשון”. ע”כ

והנה אע”פ שדברי רש”י לקוחים מן דברי המדרש, רש”י מפרש אותם לפי דעתו. שהרי לפנינו במדרש כתוב, “אלא מלמד שנכנסה בה עין רעה והפילה עוברה“. ורש”י כתב, “שהכניסה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה”. ולא כתוב במדרש, “שהכניסה“! וכי מכניסים “עין הרע” במישהו? ויותר מזה קשה! כיצד לא התייחס רש”י לענין “בינך”? שהרי כל חידושו של רבי הושעיא, זה מצד זה שלפי דעתו, “בינך”, נכתב חסר. ורש”י עוד כותב, “וזה מלא”! ואם הוא מלא מה חידוש יש כאן? ומה שתירץ השפתי חכמים לא מסתדר עם דקדוק המקרא.

וגם הרד”ק הרגיש בכך וכתב, “ביניך – מלא יו”ד בין הנו”ן והכ”ף, כי כן תבא מלת “בין”, פעמים בלא רבוי, ופעמים ביו”ד הרבוי, וכן ביניכם ובינו (יהושע ד’). ויש בו דרש (ב”ר מ”ה) כי שרה נתנה עיניה בהרונה [של הגר] והפילה מאותו ההריון. אם כן [לפי דברי הדרש] אינו מן הדין [אינו מסתדר] שיהיה מלא אלא [צריך היה להיות] חסר”. ע”כ. והרי שגם הרד”ק הרגיש בזה, וכתב, שאינו מסתדר לדרוש זה הדרש כאשר “ביניך” מלא. בכל אופן למדים אנו שרש”י והרד”ק מבינים שהעין הרע האמור כאן, מכוון כלפי שרה. אלא שהרד”ק דקדק יפה וכתב, “כי שרה נתנה עיניה בהרונה של הגר, והפילה מאותו הריון“. וכמו שביארנו, “נתנה עיניה“, זה שעשתה מעשה, שעינתה אותה באופן שגרמה לה להפיל עוברה.

אבל אפשר לדרוש גם אחרת, לא ששרה נכנסה בה עין הרע. אלא שהגר נכנסה בה עין הרע, שמתחילה נתגאתה בליבה על שרה אמנו, ונכנסה בה עין הרע על גברתה, ונהיתה קלה בעיניה, והסתכלה עליה כבר בעין רעה ולא טובה כאילו היא כלום. ועל חוסר הכרת הטוב הזו, הפילה הגר את עוברה, וכמו שביארנו בדיוק לעיל, מכיון שלא קבלה התוכחה משרה, והמשיכה בגאוותה, הפילה עוברה, וזה היה עונשה. ופשוט. וכמובן כל זה על פי הדרש.

***

“אברהם מוליד אברם אינו מוליד – אות יכולה להשפיע”

ובזה פרשתי מה שאמרו (בראשית רבה פרשת לך לך פרשה מד ג): “אמר ר’ שמואל בר יצחק, המזל דוחקני ואומר, אברם אינו מוליד, אמר לו הקדוש ברוך הוא, הן כדברך, אברם ושרי אין מולידים, אברהם ושרה מולידים“. ע”כ. ואינו מובן כלל, וכי יש ענין מאגי או מסטי בשמו של האדם אשר יכול להשפיע לטוב או לרע לפני האלהים? והרי מעשיו של האדם הם הם המשפיעים עליו לטוב ולרע, ולא השם שלו! ואם ירצה הוא יתברך להביא להם את יצחק, וכי שמו של אברהם ושמה של שרה ימנעהו מכך? וכי הוא יתברך מוגבל חלילה וחס?

אלא הדבר הוא פשוט ביותר וקל להבין לאוהבי השכל הישר ומרחיקי הנמנעות. והוא, כי יצר לב האדם לעולם מטהו לחשוב כי בכוחו פעל, ובכוחו עשה, ובחכמתו הצליח, על דרך שנאמר (דברים פרק לב פסוק כז פרשת האזינו): “לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהֹוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת“.

ולכן, מתוקף זה הדבר, אם ה’ יתברך היה מברך את אברהם ושרה בילדים, היו יכולים לחשוב בצד מה, שיש להם חלק בזו העשיה, או שעשו דבר מה בכח עצמם, או שבכל אופן מחשבת היצר הפנימית היתה מסיטה אותם לחשוב בכגון אלו המחשבות. ולכן מה עשה ה’ יתברך? אמר להם, תוסיפו אות בשמכם, ועל ידי כן יהיה לכם בן זכר. ולא שהאות תגרום שיבוא הילד לעולם חלילה. אלא האות הוא ענין הוראה בשבילהם, שלעולם ידעו כי מאת ה’ היתה זאת, ולא מכוחם ולא ממחשבתם, אלא הכל ממנו יתברך. ומתוקף זה ציוה להוסיף את האות ה’ לשמם, שיזכרו לעולם את ה’ יתברך שמו במעשה זה שקרה להם. ושוב מבואר יוצא, שכאשר מפרשים הדברים בשכל ישר, כל עניני וציווי התורה לא באו אלא על מנת שנשיג אותו יתברך השגה שלימה, ולא נתקרב לתאוות אשר מחשיכות את כושר השכל הפלאי של האדם.

ע”כ. מאמר זה. המשך במאמר הבא. חן שאולוב ספרדי טהור.