***

“חוליו של ישמעאל”

ולאחר שכתבתי דברים אלו הנזכרים, הנה הקשו עלי ממה שכתב רש”י בענין חוליו של ישמעאל. ולפני שנציג דבריו שגם הם בעצם מן המדרש, יש לנו לראות הדברים כהוויתן כמו שראינו עד עתה.

והנה נאמר בתורה (בראשית פרק כא פסוק ח – יד פרשת וירא): “וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֔וֹל בְּי֖וֹם הִגָּמֵ֥ל אֶת־יִצְחָֽק: וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק: וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק: וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ: וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֶל־אַבְרָהָ֗ם אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֙יךָ֙ עַל־הַנַּ֣עַר וְעַל־אֲמָתֶ֔ךָ כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע: וְגַ֥ם אֶת־בֶּן־הָאָמָ֖ה לְג֣וֹי אֲשִׂימֶ֑נּוּ כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא: וַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם׀ בַּבֹּ֡קֶר וַיִּֽקַּֽח־לֶחֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הָ֠גָר שָׂ֧ם עַל־שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת־הַיֶּ֖לֶד וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע בְּמִדְבַּ֖ר בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע”.

והנה צריך לשים ליבנו אל תכלית סיפור זה המעשה. כלומר, מה הסיבה שהודיע לנו ה’ יתברך ענינים אלו בתורתו, ומה באים הם ללמד. התורה מספרת שלאחר שיצחק גודל ומתחיל להבין דבר, רואה שרה את ישמעאל מצחק. ומה הוא, “מצחק”? שנטה עינו לעבודה זרה. אולם עדיין לא עבד אותה, אלא היה חושק בה. כמו שכתב התרגום ירושלמי, “ותראה שרה את בנה של הגר המִצריה שילדה לאברהם, מצחק לעבודה זרה וכורע ליי“. כלומר, מצד אחד כורע לה’ יתברך, מצד שני חושק בעבודה זרה. ובדעתו לפסוח על שני הסעיפים.

וכאשר רואה דבר זה שרה, לא חומלת על ישמעאל, אלא שומרת על בנה יצחק, ומבקשת מאברהם אבינו לגרש את הגר ואת ישמעאל. ואברהם הסכים עם שרה. ולכן מה שנאמר, “וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו”, לא שהיה בעיניו רע דיבורה של שרה לגרש את בנו, כי יודע אברהם שצדיקה היתה. אלא היה בעיניו רע, התנהגותו של בנו ישמעאל שנוטה לעבודה זרה ורוצה לעובדה. וכך פירש התרגום ירושלמי, “וירע הדבר מאוד בעיני אברהם, על עִנין ישמעאל בנו שיעבוד לעבודה זרה“. אבל מכיון שעדיין לא עבדה, לא יודע היה מה לעשות.

לכן אמר לו ה’ יתברך, אל ירע בעיניך, כלומר מן הנראה בעיניך. והסביר התרגום ירושלמי, “ויאמר יי לאברהם, לא ירע בעיניך על הילד שיצא מִתרבותך ועל אמתך שאתה מגרש, כל שתאמר לך שרה קבל ממנה, שנביאה היא, כי ביצחק יקראו לך בנים. וזה בן האמה לא מתייחס אחריך”. ולאחר מכן השכים אברהם בבוקר, לקח לחם ומים וקשר אותו על שכמה, ושלח את הגר עם ישמעאל לדרך.

ופרש רש”י, “ואת הילד – אף הילד שם על שכמה, שהכניסה בו שרה עין רעה, ואחזתו חמה, ולא יכול לילך ברגליו“. עכ”ל. וקשה! לא מבואר בכתוב כלל ששם את הילד על שכמה. ועוד, שישמעאל כבר היה גדול, וכיצד יעלה על הדעת שתשים אותו על שכמה? והשאלה החשובה והנצרכת ביותר, וכי בגלל ששרה הסתכלה “בעין רעה” על ישמעאל זה מה שגרם לו להיות חולה במצב שהוא זקוק לשתיה כה מרובה ונמצא בסכנת נפשות? וכי יש כח אחר להרע או להיטיב לאדם? וכתב התרגום ירושלמי, “וישכם אברהם בבוקר, ויקח לחם וחמת של מים, ויתן להגר, שם על כתפה, וקשר לה במותניה, להודיע ששפחה היא, ואת הילד, ושלחה בגט, ותלך ותתעה מן דרך למִדבר שסמוך לבאר של שבע”. עכ”ל.

ומבואר מדבריו שבאותו עת לא היה כלל ישמעאל חולה, אלא כל מה שעשה לה אברהם זה להכין לה צידה לדרך. ולא בא ענין “על שכמה”, אלא על מנת להורות ששפחה היא. ולאמיתו של דבר כאשר נתבונן בדברי המדרש עצמו, נראה שכתוב לגמרי אחרת ממה שהביא רש”י. וזה כלל חשוב לדעת, כי רש”י לא אחת העתיק את דברי המדרש ועיבד אותם לפי הבנתו ושכלו, ולא כפי שכתוב אחת לאחת.

ופשוט לכל בר דעת זה הדבר, שרש”י אינו שומר על דברי המדרש כמו שהם, אלא מעבד אותם כפי שעולה על רוחו ומחשבתו מפני הסיבות אשר עמו. וכן כתב המוציא לאור ר’ חיים דוב שעוועל (תשמ”ב פירוש רש”י על התורה עמוד 11 אות ב’): “בהביאו את לשון המדרשים הוא מוסיף עליהם מעט ביאור, או מקצר את לשונם, או שהוא בוחר בין המקראות, ואף משנה מעט את סגנונם. אבל כל זה נעשה במזיגה נפלאה כל כך, עד שנדמה כאילו המקור והתוספת מ-“עט” אחד יצאו“. עכ”ל.

ואחר המחילה הרבה, דבריו של המוציא לאור מעוטפים במעט חנופה לפירושו של רש”י, במה שכתב, “אבל כל זה נעשה במזיגה נפלאה כל כך, עד שנדמה כאילו המקור והתוספת מ-“עט” אחד יצאו”. והאמת היא שהמתבונן היטב יראה כי רש”י עליו השלום, בחר לעצמו שיטה יחודית לעבד את דברי המדרש, עד שנראה כאילו כל הדברים הנדרשים הם פשט גמור. והקורא בדבריו של רש”י במקומות מסויימים, יראה כי מלבד שבהרבה מקומות לא הזכיר את מקור המדרשים, אלא גם יראה כאילו שינם לגמרי מכוונתם. ולכן, לא זה יקרא “שינוי מעט”.

והאמת צריכה להיות לעולם לנגד עינינו. וחייבים אנו לומר שיתכן שרש”י השתמש בדברי ה-“דרש” על מנת לפרש “פשט”. אולם לא זו היתה כוונת חז”ל, כי הדרש כאשר נמנע מן המציאות, או כאשר נמנע מיסודות הדת ומסורת ישראל, ודאי שלא יתפרש כפשט ממש, אלא מכיל בתוכו חידות עצומות עם תובנות נפלאות המביאות את האדם למוסר ולדרך האמת. וזה הוא הנקרא, “סוד“. הבנת מדרשי חז”ל, הבנת המשלים שבתורה ובניאים ובכתובים. ולכן נכתב הספר “מורה הנבוכים”. וכבר הבאנו והסברנו את השקפת התורה לאורו של רבינו הטהור הרמב”ם. ונביא קצת מעט מן דברי קודשו (סנהדרין פרק י’ משנה א’ הקדמה לפרק).

***

תפיסת חז”ל בעיני בני אדם · הכת שהחריבה את התורה

וז”ל: “וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם [בהבנתם, באופן פירושם, ובתכלית ענינם. ונמנים אותם בני אדם] לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב [מבני אדם] אשר נפגשתי עמהם, ואשר ראיתי חבוריהם [המשובשים], ואשר שמעתי עליהם [ועל דבריהם המפורסמים, וראיתי ש] מבינים אותם, [כלומר את דברי חז”ל] כפשוטם [ממש], ואינם מסבירים אותם [לעומק כוונתם] כלל, [ואינם חוקרים לעיקר כוונתם הגדולה אשר כיוונו אלו השלימים], ונעשו אצלם, [כלומר אצל אותם בני אדם הנקראים בפי רבינו “הכת הראשונה”], כל הנמנעות [נמנע הוא דבר אשר לא יכול להתכן בגדרי הטבע אלא דווקא באורח נס פלאי ורחוק, או שדבר נמנע, הוא דבר שאמרו חז”ל והוא זר ורחוק מיסודות הדת. והם, אותם אנשי הכת הזו, פירשו כל הדברים שאמרו חז”ל, שלא יכולים להיות בגדר הטבע אם לא בנס גמור, ועשו אותם את כל דבריהם] מחוייבי המציאות, [כלומר שכך זה היה ממש, בעבור שהוצרכו לפרש הדברים כפשוטם לפי רוב שיבושם].

ולא עשו כן [אותם המפרשים, וכותבי ספרים, ומגידי השיעורים] אלא [רק] מחמת סכלותם בחכמות [השלימות], וריחוקם מן המדעים [האמיתיים]. ו[בוודאי] אין בהם [באותם אנשי התורה ואלו שנקראים חכמים אשר מפרשים כל דבר כפשוטו, אין בהם] מן השלימות [האמיתי], עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם. ו[מכיון שרוב בני התורה וכותבי הספרים הולכים בדרך זו, מחמת סיבה זו] לא מצאו [אפילו אחד] מעורר שיעוררם [על טעותם וסכלותם], ולכן חושבים הם, שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים, אלא מה שהבינו הם מהם, וש[כל דבריהם] הם כפשוטם. ואף על פי [שנראה לעין כל ופשוט הדבר], שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות [כלומר כל ילד יודע להבחין וידע לתמוה, אם תפרש כל אמרה של חז”ל כפשוטה, כי הדברים לא יתכנו בטבע אנושי]. עד כדי [כך] שאם תספרנו כפשוטו להמון העם [כאותו כת הראשונה שכך דורשים הדברים ברבים], כל שכן ליחידיהם, היו נדהמים בכך [תמהים שואלים] ואומרים, “היאך אפשר [איך יתכן] שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו, וחושב [בדעתו הטפשית] שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו”.

והכת הזו המסכנה, רחמנות על סכלותם, לפי שהם [באותם פירושיהם שפירשו על פי פשוטם של דברים ולא התבוננו לדבריהם העמוקים של רבותינו. כביכול חשבו שבכך הם] רוממו את החכמים לפי [סכלותם ו]מחשבתם, ו[האמת הברורה היא, שפעלו להיפך הגמור! כי בפירושיהם שנתנו וכתבו דברים זרים כאלו], אינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות, ו[הצרה הגדולה ביותר, שאותם המפרשים אפילו] אינם מרגישים בכך! וחי ה’ [הריני נשבע בשמו של ה’ יתברך], כי הכת הזו [המסכנה, הם אלו ה]מאבדים הדר התורה, ו[לפי האמת] מחשיכים זהרה, ועושים [הם, את] תורת ה’ בהיפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו, “אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, [דווקא דברים אשר נשמעים על אחרים, ולא דברים שאינם נשמעים!]. והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים, דברים אשר אם ישמעום העמים, [יצחקו ו]-יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

ו[ממה שראיתי] הרבה שעושין כן, [הם אותם] הדרשנין המבינים [המסבירים] לעם [ומלמדים אותו], מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ו[אותם הדרשנים המשובשים] שתקו! כיון שאינם מבינים [בכלל מה שלומדים, כל שכן שמקלקלים כאשר מסבירים זאת לאחרים]. מי יתן החרש תחרישון [ועל ידי שתחרישו] ותהי לכם לחכמה [כי השתיקה מורה על החכמה], או היה להם [לאותם דרשנין] לומר [האמת לקהל שומעם, ולהכריז בפיהם], אין אנו יודעים מה רצו חכמים [לומר לנו] בדברים אלו, ולא [נדע] היאך פירושו [האמיתי. אבל הם לא עשו כן], אלא חושבים [בקוצר דעתם] שהבינו [את דברי חכמינו עליהם השלום], ו[לא זו בלבד, אלא מוסיפים רעה על רעה, ש]מעמידים את עצמם להבין [ללמד] לעם, מה שהבינו הם עצמם [בדעתם המשובשת, ולאמיתו של דבר, הם כלל] לא [הבינו] מה שאמרו חכמים. ודורשין בפני ההמון בדרשות [בתלמוד מסכת] ברכות, ו[בתלמוד מסכת סנהדרין] פרק חלק וזולתם, כפשוטם מלה במלה [ללא כל הסבר שישבר את האוזן לקהל שומעיהם]. עכ”ל.

כל מי שמעכל את מה שכתוב כאן מסיק וזוכה לכמה מסקנות:

א) החרבת היהדות באה בעקבות אי הבנת חז”ל וחוסר עיון בהם.

כמובן וברור שכל זה הגיע מן החשק העז לחבר ספרים, להיות פוסק, להיות עוד אחד ששומעים עליו, עד שלא שמו ליבם לאמת של חז”ל.

ב) בעלי המשנה ושני התלמודים בבלי וירושלמי, הם שקבלו את התורה במסורת ממשה רבינו ועד אליהם, וכל דבריהם בחכמה גדולה ונפלאה. ועליהם אין להוסיף ואין לגרוע. וכמו שכתב רבינו הרמב”ם ביסוד התשיעי: “ויסוד התשיעי הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה’ זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, [ועל זה] אמר, “לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו”. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החבור הזה”. עכ”ל.

וכתב האבן עזרא (שמות פרק ב פסוק כב): “וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים, או חכמים מפי הקבלה [למשה מסיני], אין לסמוך עליו, ואף כי [ובמיוחד אם] יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה”.

ג) הרמב”ם הוא לא עוד “שיטה” חולקת, כמו שנוהגים לומר כמה בני תורה שמבינים את דבריו היטב, ומדחיקים את הדבר ואומרים, “טוב זו דעת הרמב”ם”. לא זו לא דעתו! זו מחשבת ה’ והמסורת היהודית. הרמב”ם מגלה לך היכן הבעיה בעם ישראל. וכל מי שחולק, עושה את חז”ל טפשים ולא חכמים.

ד) הדרשנים ומחברי הספרים בדורות עברו ובדור זה, הם עיקר הבעיה ושורש הצרה. אין מי שיעיר אותם לאמת, ואם יתעוררו לאמת יהיה להם קשה לשנות הדרך. וגם לי אני הכותב יש לי עדיין שאלות ודברים לא מובנים, אבל מבין אני שזו האמת הברורה, ומפאת זו הסיבה הוצרכתי לגנוז את ספרי שכתבתי ועמלתי עליהם רבות.

ה) הבעיה בעם ישראל לא התחילה לפני 750 שנה. אלא התחילה לאחר חתימת התלמוד, שהיו כמה גאונים, שעזבו את המסורת, והאמינו בדעות כוזבות. ולכן רבינא ורב אשי ראו לחתום את התלמוד. וזאת מהסיבה שהיו בתוך עם ישראל אנשים שנקראים חשובים, שהיו חולקים על המסורת של חז”ל. ומתוך כל זה הגיע ענין “מיסטיקה” – “מאגיה” – “האמנה בכוחות טומאה” – “בירור ניצוצות“, שנכנס לאט לאט לתוך עם ישראל כאילו זו תורה למשה מסיני חלילה וחס.

ו) הרמב”ם הוא בין הבודדים שהיה נאמן לתלמוד בכל ליבו מאודו ונפשו, ולא עזב את המסורת האמיתית של אבותינו. ואם הוא נהג כך, כך אני רוצה לנהוג. מי יתן ויתעוררו ליבות ישראל לחזור לאביהם שבשמים ולאמונת היחוד שדיבר בה כבר באריכות רבינו בחיי בן פקודה בספרו חובות הלבבות שער היחוד.

כל זה כתבתי מאהבתי בראש ובראשונה לאלהי בורא שמים וארץ, ומאהבתי לעם ישראל הנתונים בצרת שעבוד הדעת כמו במצרים.

ולכן, אנו מסופקים לא מעט בפירושי רש”י, האם כאשר הביא מדרשים, היתה כוונתו להשאירם על מדרשם, ולא היתה כוונתו שמדובר בפשט, ולכן בלא מעט מקומות רש”י כותב, “ואף בזה צריכין אנו לדברי הדרש“, כלומר, הרבה חשבו שמכיון שרש”י כתב לא אחת, “ואני לא באתי לפרש אלא פשוטו של מקרא“, חשבו שבמילים אלו, רש”י פירש כל הענינים המובאים בפירושו על דרך הפשט.

כלומר, שגו לחשוב שכאשר מביא רש”י מדרש, מתכוין הוא לומר, שכך הדברים היו בפשט. ולא היא, כי רש”י מודיע ואומר, כאשר הוא מפרש מדברי עצמו, הוא לא בא לפרש אלא פשוטו של מקרא. אבל כאשר הוא מביא דברי דרוש של רבותינו, אין הוא מתכוין שהכל היה במציאות ממש, אלא הכל על דרך הדרוש והמוסר. אולם יש מי שחולק על ההסבר הזה, וסובר, שדברי הרמב”ם בהקדמה לפרק חלק, מוסבים גם על רש”י, שהביא מדרשים, וסבר שהיו פשטים ממש. וה’ יזכנו לאמת הברורה בדברי רש”י אמן.

והנה דברי המדרש הנזכרים כהוויתן (בראשית רבה מהדורת תיאודור-אלבק פרשת וירא פרשה נג): “שם על שכמה וגו’ בן כ”ז שנה היה ואת אמ’ שם על שכמה ואת הילד, אלא מלמד שהכניסה בו עין רעה, ונכנסה בו חמה ואבבית, תדע לך שכן דכתיב, “ויכלו המים מן החמת שכן דרך החולה להיות שותה בכל שעה”. ע”כ. והנה, שוב, לא נאמר כאן מי הכניסה עין רעה בישמעאל. מה שכן נוכל לדעת, שעל ידי זה נכנסה בו חמה ואבבית.

אלא שנראה על פי דברי התרגום ירושלמי, אחר העיון הטוב, שהגר היא זו שהכניסה בו עין רעה, ואיזו היא? שלאחר שגרשה שרה את הגר ואת ישמעאל, ידעה שהיה זה בעבור שנתן ישמעאל עינו בעבודה זרה, ורצה ללכת אחר שרירות ליבו. מה עשתה? הכניסה בו עין רעה, כלומר לא החזירה אותו בתשובה, ולא הוכיחה אותו על מעשיו, ולאחר שיצא מבית אברהם, עבד עבודה זרה, ובגלל שהיה יודע ריבונו ומרד בו, הפיל אותו ה’ יתברך לידי חולי, על מנת לעוררו לתשובה.

כמו שתרגם הירושלמי, “ויהי כיון שהגיעו לפיתחו של מדבר, נזכרו לטעות אחרי עבודה זרה, ולקה ישמעאל באש קדחת, וישתה כל המים, עד שכלו כל המים מן החמת ונחרך ונחלש בשרו ותִשׁאהו ונִתייגעה, ותקרא ליראתו של אביה, ולא ענה אותה, ומיד השליכה את הילד תחת אחד מן העצים”. ע”כ. ומדבריו מבואר, שכאשר יצא ישמעאל מבית אברהם היה בריא וחזק. אולם היא לא דברה על ליבו ולא החזירה אותו בתשובה. ועשתה יותר גרוע, שלאחר שחלה ישמעאל, היתה מתפללת לעבודה זרה של אביה פרעה, ואותה עבודה זרה לא ענתה אותה. הבינה שאין מי שיכול לעזור לילד. והשליכה אותו ביד ה’ יתברך.

ועל זה אמר כבר הנביא (ישעיהו פרק מו פסוק ז): “יִ֠שָּׂאֻהוּ עַל־כָּתֵ֨ף יִסְבְּלֻ֜הוּ וְיַנִּיחֻ֤הוּ תַחְתָּיו֙ וְיַֽעֲמֹ֔ד מִמְּקוֹמ֖וֹ לֹ֣א יָמִ֑ישׁ אַף־יִצְעַ֤ק אֵלָיו֙ וְלֹ֣א יַעֲנֶ֔ה מִצָּרָת֖וֹ לֹ֥א יוֹשִׁיעֶֽנּוּ”. והנביא כאן מדבר על אותם אנשים עובדי עבודה זרה המשתחווים לפסל, שהרי בכדי להשתחווות לפסל הם צריכים ללכת ולקנות אותו מן השוק, ולהביאו לתוך ביתם, ובזה מוכיח אותם הנביא ואומר, כיצד אתם עובדים למי שלא מסוגל לקחת את עצמו ממקום למקום? וכאשר באה לכם רעה, ומבקשים אתם ממנו ישועה, אתם לא נושעים בתפילה! ובדיוק כדוגמת הגר הנזכרת.

ולכן מה לכם לעבוד אלוהות הרבה? ומדוע עזבתם את ה’ יתברך ואחדותו היחידה! כי אין בכח אף אחד להרע או להיטיב לאדם מלבד ה’ יתברך. והרי שוב נוכחת לדעת, שאין ענין “עין הרע” דבר רוחני או הסתכלות רוחנית מאגית שיכולה להשפיע על חייו של האחר חלילה, אלא הכל הוא פעולה שעושה המסתכל בפועל, ומשחית את עצמו בעבירות מסויימות, כגון, “קנאה“, “חמדה“, “תאווה“, “מחשבת עבודה זרה” וכו’. או שעושה פעולות בשביל להרע לשני, שלא מוכיח אותם מכל מיני סיבות, וזה גם נקרא, “עין רעה”, שעל ידי שנותן עינו הרעה בממונם אינו מוכיחם על מעשיהם, כי רוצה את מה שמביאים לו, ולא רוצה בטובתם. וכמו שאמר שלמה המלך (משלי פרק כז פסוק ו): “נֶ֭אֱמָנִים פִּצְעֵ֣י אוֹהֵ֑ב וְ֝נַעְתָּר֗וֹת נְשִׁיק֥וֹת שׂוֹנֵֽא“.

וגם אם נפרש הדבר כפי שביאר הרד”ק, “וירע הדבר מאד – כי אף על פי שהיה בן האמה, בנו היה! והיה אוהב אותו! כי היה בכורו, והיה מרחם עליו כרחם אב על בנים. ובדרך טובה היה הולך, כי הוא גדל עמו ולמדהו דרך ה’, כי אפילו לאחרים היה מלמד ומדריך בדרך טובה כל שכן לבנו, והיה רע בעיניו שיגרשהו מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום הבית, כמו שכתבנו בדבר הגר, והיה מצטער על הדבר, והיה סובל מריבת אשתו עד שבא אליו הדבור”.

ולפי דברי הרד”ק ישמעאל לא נטה כלל לעבודה זרה. ואע”פ שקשה על הרד”ק כיצד התעלם הוא לגמרי מדברי התרגום ירושלמי. בכל אופן מדבריו נוכל לתרץ, ששרה, על ידי שהכניסה עין הרע על ישמעאל, גרמה לו צער גדול, והוציאה אותו מביתו, ועל ידי דכדוך מצבו נכנס בו חולי. וידוע שהמדוכא והעצב, קופצים עליו חולאים לרוע מצבו. וזה מה שנקרא, “רוח רעה” – רוח של עצבות! או רוח של בלבול. וכן לא אחת בני אדם שקיבלו בשורות רעות נהיו חולים, וכן על זו הדרך. ואין כאן שום ענין לעין הרע רוחנית ומסטית. ופשוט הענין.

וכן כתב רבינו הטהור הרמב”ם, על מה שאמרו במשנה (מסכת עירובין פרק ד משנה א): “מי שהוציאוהו עובדי כוכבים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות. החזירוהו כאילו לא יצא“. וכתב רבינו, “רוח רעה – קורין לכל לקיון בכח ההבחנה של אדם, ותהיה סבתו אשר תהיה. ואם יצא אדם חוץ לתחום ברצונו אין לו אלא לארבע אמות ואפילו הוחזר שלא לרצונו, וכן אם יצא שלא ברצון וחזר ברצונו”. עכ”ל. ומבואר מדבריו, שרוח רעה אין הדבר לכח מאגי או לרוחות מדומיינות, אלא רוח רעה מוסב על האדם עצמו, שרוחו לא עמו, ונקראת רעה, כי גורמת לו לצאת מגדר ההבחנה הרגילה.

וכל מי שרק ינסה לפרש הדברים כרוח מאגית ואלילית, יקבל דחיה מן תחילת המשנה, שמדברת על מציאות פיזית, שכן בתחילה אמרה המשנה, “הוציאו עובדי כוכבים”, ומדבר על הוצאה פיזית! וממתי רוחות רעות מאגיות ואליליות מזיזות בן אדם? אלא בוודאי שרוח רעה הוא כמו שפירשנו. וכן הניף ידו הרמב”ם על המשנה בשבת (מסכת שבת פרק ב משנה ה): “רוח רעה, קורין לכל מיני “אלמאלנכ’וליאת”, ויש מהן מין שהחולה בורח ויוצא מגדרו כשרואה אור או כשהוא נמצא בין בני אדם, וימצא נחת רוח ותשקוט נפשו בחושך ובבדידות ובמקומות השוממין, וזה מצוי הרבה בבעלי המרה“. ע”כ.

ולכן, בפשטות נוכל לומר, שעל ידי ששרה הוציאה את ישמעאל מן הבית, היתה עליו רוח רעה, של דכאון, עצבות, דכדוך, ראשו לא היה עליו. וזה פירוש, “עין הרע“, או “עין רעה“. שעל ידי מעשה זה של שרה, גרמה היא בכך רע לישמעאל, ולזה כיוונו רבותינו ואמרו שהכניסה בו עין רעה. והדברים מובנים היטב למשכיל הנבון.

ע”כ מאמר זה. המשך במאמר הבא. חן שאולוב ספרדי טהור.